מאמרים מקוריים

הקבלה - שורש כל המדעים [1]

מבוא / החובה ללמוד את חוכמת הקבלה / החובה להעביר את שיטת ההשגה / הניסוח הנכון של שיטת הקבלה / השגת חוכמת הקבלה

מבוא

גילויי העולם הזה, וכל אופני הקיום שבו, מהווים מדע מדהים. באותה דרך, גם אור הבורא המתגלה בעולם, על אופני פעולתו ומציאות המדרגות, יוצרים מדע מופלא הנקרא חוכמת הקבלה. זהו מדע גדול יותר לאין ערוך ממדע הפיזיקה למשל. כי הפיזיקה מאגדת ידע חלקי בלבד, המצוי בעולם מסוים, ובסך הכול היא חוכמה המיוחדת רק לתחומה, ואינה כוללת בתוכה שום חוכמה נוספת.

לעומת זאת, ביסוד חוכמת הקבלה עומד כל הידע על כל הרמות של דומם, צומח, חי ומדבר שבכל העולמות שנכלל במחשבת כוח ההשגחה העליון. ולכן, חוכמת הקבלה כוללת בתוכה את כל החוכמות, בכך שהיא יוצרת סדר חוקים אחיד לכל המדעים השונים, וכל מדע חייב להתאים לאותו סדר חוקים. הפיזיקה, למשל, מתאימה באופן מדויק לסדר העולמות והספירות[2], וכך גם האסטרונומיה והמוסיקה וכל יתר המדעים, מתאימים לאותו סדר בדיוק.

כל המדעים נכללים בחוכמת הקבלה ומסודרים בה בהתאם לקשר אחד ויחס אחד שקיים בה, וכולם דומים לה כיחס הבן אל מולידו.

החובה ללמוד את חוכמת הקבלה

מאחר שחוכמת הקבלה עוסקת רובה ככולה בגילוי העולם העליון המשגיח על המציאות, מובן שאין מדע אחר שישווה לה בחשיבותו, בכל הנוגע לקיום האדם ועולמו. האנושות כולה מתפתחת בהדרגה ומתחילה להכיר בכך, שאם האדם לא יידע את העולם העליון, היינו את מערכת ההשגחה, הוא לא יוכל לשרוד.

על כן כוונתם של המדענים המקובלים היתה ליצור מערכת השגה, שתתאים לתקופתנו זו. במשך מאות שנים הם פיתחו את מדע הקבלה בסתר, ואותו הסתר היה מוכרח להימשך עד ימינו, כמו שכתוב בספר "הזוהר": "עתידה חוכמת הקבלה להתגלות לכול באחרית הימים".[3] כלומר, לכל אחד יתגלו המושגים הרוחניים והמדרגות העליונות, מהות הנבראים, והתנהגותם בעולם הזה, שהם טביעת חותמו של עולם ההשגחה העליון.

גילוי העולם העליון אינו פעולה חד פעמית, אלא השגה הדרגתית לאורך זמן. ההשגות ההדרגתיות של העולם העליון נקראות מדרגות, משום שבדרך ההשגה הן ממוקמות זו מעל זו, כמו שלביו של סולם.

מתנגדי הקבלה יכולים לצאת כנגד העיסוק בה, ולטעון שחוכמה זו מיועדת רק למי שכבר זכה, במידה זו או אחרת, לגילוי הכוח המשגיח העליון. ואם כן, איזו חובה וצורך יש למרבית העם בלימוד חוכמה זו?

אלא שישנן פעולות, שכל אדם בעולם הזה מחויב לבצע, כהכנה להשגת מטרת קיומו, שהיא השגת הכוח העליון. ומכיוון שגילוי הכוח העליון מתרחש לפי רמת ההשתוות אליו, צריך שתהיה לאדם כוונה להידמות לכוח העליון בשעה שהוא לומד קבלה. כי ככל שאדם מחזיק בכוונה גדולה יותר, כך הוא מגיע לגילוי הכוח העליון, באופן מהיר ויעיל יותר. ומכיוון שמלכתחילה אין לאדם כוונה לשנות את תכונותיו, מאגואיסטיות לאלטרואיסטיות, הרי כדי לקבל השתוקקות מינימלית להשתוות, האדם זקוק לסביבה, לחברה שתעורר בו את ההשתוקקות לזה.[4]

והלימוד של חוכמת הקבלה נעשה בשני שלבים, שאותם עובר האדם:

א.   השגת התגלות הכוח העליון.

ב.   חקירת הכוח העליון והשימוש בו.

מכאן ניכר ההבדל המהותי שבין חוכמת הקבלה לבין מדעי הטבע. שכן את מדעי הטבע האדם משיג באמצעות חמשת החושים שכבר ברשותו. ואילו את חוכמת הקבלה הוא מתחיל ללמוד, כשעדיין כלל אינו מרגיש את מושא המחקר. אלא ככל שהוא מעמיק בלימוד, כך הוא רוכש חוש חדש, את החוש השישי. אז מתחיל השלב השני בחקירת העולם העליון והכוח המשגיח, וזוהי חוכמת הקבלה עצמה. יוצא מזה, שהשלב הראשון הוא הכנה בלבד, כמו בכל מקצוע בעולמנו, המחייב קודם ללמוד אותו, ורק אז להשתמש בו בפועל.

החובה להעביר את שיטת ההשגה

על פי החוק הכללי של הטבע, בסוף התפתחותו מחויב כל אדם בעולם לגלות את החוש השישי בתוך עצמו, ובעזרתו להשיג את כל הבריאה. זוהי מטרת הבריאה. ובהתאם לה, חלה על המקובלים החובה להורות לעם את השיטה לפיתוח החוש השישי, וכמו כן לדאוג לזה שעם ישראל יעביר את השיטה לאנושות כולה.

בכך שעם ישראל אינו מקיים את שליחותו זו, טמונה הסיבה לאנטישמיות. אומות העולם טוענות כנגד עם ישראל ומאשימות אותו בהתנהגות שגויה, המונעת מהעולם את קבלת הטוב, לו הוא זכאי. ובאמת, הרגשת האשם הסמויה קיימת גם בקרב היהודים עצמם. אולם אפשר לטעון מנגד, שדתות אומות העולם הגדולות, הנצרות והאסלאם, התפתחו דווקא מהדת היהודית, שזו נוצרה על בסיס הקבלה, לאחר שנעלמה מהשגתם הגלויה של היהודים, והותירה אחריה רק את מורשת העבר.

משום שנשארו בעם ישראל רשימות מההשגה הרוחנית של אבותיו, הוא החליף את אותה השגה אבודה במסורת של מנהגים ומעשים חיצוניים. עד שמאוחר יותר נעלם גם המונח "השגה רוחנית", והם כבר לא הבינו שאבותיהם חיו ברמה אחרת של קליטת העולם.

את המצב הזה מתאר בעל הסולם במשל על אדם שהגיע למקום מרוחק, ושכח את ביתו. והנה יום אחד נפל לידיו ספר המספר על ארץ רחוקה ונפלאה, וזה מה שהביא אותו להיזכר שגם הוא, ככל הנראה, הגיע מאותה מדינה. כמוהו, על כולנו לחזור לקליטת העולם העליון.

הניסוח הנכון של שיטת הקבלה

עד לאחרונה לא הצליח שום מדען מקובל לגלות דרך, שבעזרתה ניתן יהיה לעסוק בחוכמת הקבלה בפרהסיה, היינו שכל עם ועדה יוכלו לעסוק בה. דרך שתאפשר להסביר את האופי של כל מילה ומילה.

רק לבעל הסולם, אחרון מקובלי המאה ה - 20, נגלתה הדרך אל מטרת הבריאה, המתאימה לכולם והוא הצליח להסבירה בחיבוריו. דרך זו נקראת "דרך ההתלבשות". אך גילויה לא נזקף לזכותו של בעל הסולם, אלא בא כתוצאה מהתפתחותו של הדור שלנו, ומנכונותו להגיע לגמר התיקון.

אף על פי שניתן להשתמש במדעים החיצוניים כדי לפרש עניינים מחוכמת הקבלה, שהרי המדעים כולם כלולים בה, עדיין ההסבר הטוב ביותר של מדע זה הוא בניסוח חוקי העולם העליון לפי יחסי שורש וענף[5], סיבה ותוצאה.

בעל הסולם הוא המקובל הראשון שהסביר כך את חוכמת הקבלה, ולכן הלימוד על פי שיטתו מאפשר לאנשים להבין את כל ספרי הקבלה.

השגת חוכמת הקבלה

השגת חוכמת הקבלה נעשית באמצעות:

הבנת הטקסט - בדומה לחוקר של העולם הזה, שחייב לעבוד במסירות יתרה על מנת להבין את העולם, למרות שכולו פרוש לנגד עיניו.

הרגשת הטקסט - מלבד המידע, טבועה בטקסטים הקבליים תכונה מיוחדת, סגולה המאפשרת לכל מי שעוסק בהם להיכנס בהדרגה להרגשת העולם העליון, אף על פי שעדיין אינו מבין את הכתוב.

חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים [6]

אמות המידה להערכת המדע / החשיבות של חוכמת הקבלה / הסיבה למספרם המצומצם של מדענים מקובלים / ההשגה - במאמץ / שפת המדע / נציגי המדע / נציגי חוכמת הקבלה / פרסום המדע / הסתרת חוכמת הקבלה

אמות המידה להערכת המדע

ערכו של המדע בעולם נקבע על פי חשיבות היעד שאליו הוא מכוון. לכן, לכל מדע יש מטרה, והערך של כל מדע נמדד ביחס לתועלת שבו, וליתרונות שהוא מעניק בהתאם למטרתו.

למרות שלמדע עצמו יש יתרון גדול על הנושא שאותו הוא חוקר, ויסודו תמיד עליון, הרי ערכו נמדד רק בהתאם לתכליתו, כי היא הנותרת לנצח. לפיכך, במידה שתועלתו של מדע כלשהו תאבַד בעתיד, אזי תאבד גם החשיבות של אותו המדע. ואם המטרה היא בת חלוף, אזי יחד עימה ייעלם המדע.

החשיבות של חוכמת הקבלה

על בסיס האמור לעיל, נברר את חשיבות חוכמת הקבלה:

א.              חוכמת הקבלה עוסקת בהשגת השגחת הכוח העליון על הנבראים, וחוקרת את התקרבות האדם אל הכוח העליון. מכאן, שהחוכמה עצמה נסמכת על הכוח העליון, שחשיבותו עבור האדם היא בעלת ערך בל יתואר. ועל כן, חשיבותה של חוכמת הקבלה עבור המין האנושי היא מעל ומעבר לכל אמדן.

ב.              היות שחוכמת הקבלה עוסקת בנושא הקיום הנצחי, הרי שחוכמה זו עצמה, גם היא נצחית.

ג.   מטרת חוכמת הקבלה היא התקרבות האדם אל הכוח העליון, וזו נחשבת למטרה הנעלה ביותר מבין כל אלה שניתן להעלות על הדעת. לכן מי שעוסק בה, ראוי לכל שבח.

הסיבה למספרם המצומצם של מדענים מקובלים

הסיבה העיקרית לעובדה, שמדענים מקובלים הינם מועטים, נעוצה בכך, שכל אדם המתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, רוצה להקיף בידיעותיו את כל המדע בשלמותו, ולגלות את ההשגחה העליונה במהירות המרבית. אלא שעל מנת להשיג זאת, יש צורך בידע, שאותו לא ניתן לרכוש באמצעות לימוד סטנדרטי של החומר, כפי שמקובל בשאר המדעים. ועל כן חובה על התלמיד המתחיל קודם להכיר את שפת ההשפעה, משום שחוכמת הקבלה כולה כתובה בשפה זו.

ההשגה - במאמץ

בכל מדע, ללא יוצא מן הכלל, כדי להפוך למדען, יש לעמוד בתנאי ההכרחי של השקעת מאמצים רבים בהשגת המדע, הנרכש בהתאם למידת המאמצים.

שפת המדע

לכל מדע יש שפה משלו. החוקרים שעמדו בראשית המדע, הם אלה שהגדירו את שטח המחקר שלו, והסבירו את מהותו בשפה מסוימת. מכאן, שהשפה נועדה להיות חוליה מקשרת המקרבת בין מהות המדע לבין אלה הלומדים אותו. בשפת המדע טמונות אפשרויות בעלות עוצמה רבה. שכן ביכולתה לתמצת את המידע לנוסחאות, ובאמצעותן לספק הסברים עמוקים יותר.

נציגי המדע

המדען העוסק במדע מנצל את זמנו היקר לגילויים, הוא אינו מייחס ערך רב להנאות הגשמיות, ואינו מבזבז את ימיו במרדף אחריהן. הוא בוחר להפחית מערכן של הנאות החיים הגשמיים, ובתמורה לכך מקבל ידע, הבנה והשגה. אבל המדען אינו יכול להימנע מאחת ההנאות הגשמיות היותר גדולות והיא קבלת הכרה מהחברה. סיפוק הנאה זו מצדיק את גיוס כל המשאבים והכוחות, ודורש ויתור על הנאות אחרות. למטרה זו שאפו להגיע כל נציגיה המשובחים ביותר של האנושות, בכול הדורות והזמנים, למענה היו מוכנים להקריב הכול.

נציגי חוכמת הקבלה

כל עוד חשוב לאדם לקבל הכרה מהחברה, הוא אינו מוכן עדיין להשגת חוכמת הקבלה. משום שאדם כזה יעדיף לבלות את זמנו בניסיונות לזכות באותה הכרה, ובזה ישתווה לאלה המכלים זמנם על הנאות גשמיות, שכן ליבם אינו פתוח להשגת ולהכרת הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה.

יוצא, שהתנאים התקפים לגבי כל מדע, תקפים גם לגבי חוכמת הקבלה. אולם, בנוסף לכך שחוקר חוכמת הקבלה נדרש להפחית מחשיבותם של החיים הגשמיים, כמו חוקרי שאר המדעים, על המדען המקובל להפחית גם מחשיבותה של קבלת הכרה מהחברה.

פרסום המדע

המטרה שהציבו לעצמם נציגי המדעים הרגילים היא, כאמור, לקבל הכרה מהחברה. על כן הם מנסים בכל כוחם להציג לראווה את המדע שבו הם עוסקים דרך מעטפת חיצונית, שתהא מקובלת על לב ההמונים. שכן הם אלה הנחשבים לעיקר האנושות, ודרכם קונה האדם שם.

אין הכוונה למדענים הנכבדים והמסורים, אלא לעסקנים מטעם המדע. אבל גם הראשונים חייבים לשוות למדע מראה פרסומי, כדי לקבל מהחברה הקצבות ושאר תנאים הכרחיים לפיתוח המדע.

הסתרת חוכמת הקבלה

המקובלים מעולם לא שאפו לפרסם ולהציג את חוכמת הקבלה באופן שיתקבל על דעת החברה, משום שהאדם מגיע ללימוד חוכמת הקבלה רק תחת לחץ הקול הפנימי שלו. רק אז הוא מוכן להפחית מערכם של רצונות הגוף, של הנאות חומריות, ושל הרצון לקבל הכרה מהחברה.

זאת הסיבה לכך, שבעבר המדענים המקובלים לא חשפו בקרב חוגים חברתיים רחבים את שיטת ההתפתחות המדעית של חוכמת הקבלה. הם טענו, שיש לגלות את חוכמת הייחוד עם הכוח העליון, רק לאלה שיבינו ויקבלו אותה בצורה נכונה. כי אם לא כן, גילוי מהות חוכמת הקבלה יגזול מהחברה את יכולתה להתענג מהנאות הגוף, מעושר, משלטון ומכבוד.

ולכן, בעוד האנושות מצדה אינה חשה צורך לוותר על אותן הנאות המהוות את פסגת הסיפוק עבורה, ולזכות בתמורה בקשר עם הכוח העליון, אסור לשלול מהחברה את האפשרות להתענג, משום שעל ידי השאיפה לתענוגים והרדיפה אחריהם, אנשים גדלים ומתפתחים עד שמתחילים לשאוף אל העליון. ובימינו מתגלים בחברה סימני אכזבה מכל ההנאות שפורטו לעיל, ויש בה נכונות פנימית לקשר עם הכוח העליון. לכן חוכמת הקבלה מתגלה ומגלה את מהותה ואת מטרותיה בחוגים רחבים בחברה.

עת לעשות [7]

זה זמן רב שרגש האחריות מעורר אותי[8] להציג בפני הציבור הרחב את הידיעות האמיתיות אודות חוכמת הקבלה.

לפני שהומצא הדפוס, לא יצאו לאור ספרים בעלי תוכן שטחי, משום שלא היה טעם לשלם סכומי כסף ניכרים למעתיק שהיה משכפל את כתבי היד עבור סחורה שאין לה ביקוש. בנוסף, המקובלים שאפו להסתיר את ידיעות חוכמת הקבלה מאלה שלא נזקקו לה באמת. ולכן, אם כבר יצאו לאור ספרי קבלה, היו אלה ספרי קבלה אמיתיים.

אבל לאחר המצאת הדפוס, נפוצה בעולם מחלה של כתיבת ספרים. שכן לכותבי הספרים כבר לא היה צורך לשכור את שירותיהם היקרים של המשכפלים, שיכתבו את ספריהם בכמה עותקים, ומחיר הספרים ירד. והנה נפתחה הדרך לאותם מחברים חסרי אחריות, להוציא ספרים מתוך החיפוש אחר פרסום ותהילה ולשם סיפוק צרכי הכיס. כתוצאה מכך הופיעו "מומחים" למיניהם, שכל אחד מהם בוחר לו תחום, ומוציא לאור כל דבר, שיכול להביא לו עושר ותהילה. יש ביניהם ששמים עצמם כמי שיודעים לברר את התועלת שבספרים, כביכול, ומתוך כך מכתיבים לציבור, אלה ספרים ראויים באמת לעיון.

בעשרות השנים האחרונות "מומחים" כאלה החלו שולחים ידם גם אל חוכמת הקבלה, בעודם משוללי כל הבנה, לגבי כך שמומחה הוא רק מי שמקבל את הידע מפיו של מורה מקובל, ויכול להעבירו הלאה.

אלא שאותם "מומחים" בחוכמת הקבלה זקוקים לכסף ולתהילה, ולכן החלו מחברים חסרי דעת להוציא לאור ולפרסם ספרים, שנכתבים ללא כל הכנה מעמיקה ממורה מוסמך, ומבלי ללמוד את המקורות בצורה רצינית. הם אינם מבינים את גודל הנזק שהם גורמים, שעוד ילך ויגדל בדורות הבאים.

עקב זאת, יכולתו של הציבור להעריך נכונה את האמת שבמקורות התעוותה לחלוטין. ובין כל התפיסות וההערכות לגבי המקורות, נוצרה אוירה כזו של קלות דעת, עד שכל מי שמדפדף בזמנו הפנוי בטקסט קבלי כלשהו, חושב שהוא כבר יכול להסיק מסקנות לגבי החוכמה הזו, העוסקת בחלקהּ הנסתר של הבריאה.

אלה הסיבות שאילצו אותי לגלות שיעור מסוים מן האמיתיות שבמקורות לחוג הקוראים הרחב.

התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה [9]

קיימות שלוש סיבות להסתרת הידיעות שבחוכמת הקבלה:

א.   אין צורך לפרסם

ב.   אי אפשר לפרסם

ג.   סוד שמור של הבורא[10]

על כל פרט בחוכמת הקבלה ולו הקטן ביותר, חלים שלושת האיסורים האלה. ההיתר לגלות ולפרסם ידיעה כלשהי, מתקבל רק כאשר מתמלאים כל התנאים, שמציבים שלושת האיסורים האלה.

האיסור "אין צורך" פירושו, שלא תצמח שום תועלת מגילוי הידע, והוא מתיר את פרסומו, רק במידה שיש בכך תועלת גלויה לחברה, משום ש"מוסיף דעת, מוסיף מכאוב".[11] יתרה על זאת, אם הידע נופל לידיהם של בני אדם בלתי ראויים ושפלים, הם עלולים להשתמש בו לרעת החברה. ואכן, התוצאה של גילוי ידע בלתי מבוקר, ניכרת בחיינו מלאי החרדה מסכנת השמדה, ומטרור. הסיבה לכך היא, שרוב בני האדם פועלים לפי העיקרון של "מה בכך". כלומר, הם מתייחסים בקלות ראש לפרסום ידע שאין בו צורך, ודווקא הם אלה הגורמים לריבוי הייסורים בעולם. לפיכך, המקובלים לא קיבלו תלמידים, אלא רק את אלה הזהירים במעשיהם, שיוכלו לשמור לעצמם את הידע, ולא לגלותו, אם אין בכך צורך.

האיסור "אי אפשר" נובע ממוגבלוּת השפה, שאין בכוחה להביע מושגים רוחניים דקים, שאינם מורגשים באדם. מכאן שכל הניסיונות הלשוניים לבטא אותם נדונים לכישלון, משום שהם מביאים להבנה שגויה, הגורמת למתעניינים לסטות מן הדרך. לכן רק מקובל שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה, יכול לגלות את הידע העליון, משום שעליו להיות בעל תכונה מיוחדת שבאמצעותה יוכל לגלות ידע כזה בצורה ברורה.

על אותה תכונה מיוחדת כתב האר"י המקובל בחיבוריו, שהנשמות של המקובלים הגדולים מלאות באור מקיף, או באור פנימי. לאלה שהנשמות שלהם מלאות באור מקיף יש יכולת לנסח את הידע הקבלי ולהלביש אותו במלים ברורות באופן שרק בני אדם ראויים יבינו אותם. לרשב"י הגדול היתה נשמה מלאה באור מקיף, ולכן היתה לו יכולת להתנסח כך, שאפילו כשהוא נאם בפני התכנסות גדולה של בני אדם, הבינו אותו רק אלה שהיו ראויים להבנה. ולכן רק לו אפשרו מלמעלה לכתוב את ספר "הזוהר", אף על פי שהמקובלים שחיו לפניו ידעו יותר ממנו. אבל להם לא היתה יכולת להלביש את המושגים הרוחניים במלים באופן שרק רשב"י ידע לעשות את זה.[12]

תמצית דברי האר"י היא, שהתנאים לניסוח הידע הקבלי, אינם תלויים בגדלות דרגתו הרוחנית של המקובל, אלא בתכונת נשמתו, וביכולותיו לבטא את מה שאנו לא מסוגלים לתפוס בחושינו. רק מקובל בעל תכונה כזו, מקבל היתר מהשמים לגלות חלק כלשהו בחוכמת הקבלה.

לכן, אין בנמצא שום ספר יסוד בקבלה, שנכתב לפני ספר "הזוהר". בספרים שנכתבו לפניו ישנם רמזים מעורפלים בלבד, שאינם מנוסחים לפי סדר סיבה ומסובב.

לאחר מות רשב"י במאה השנייה לספירה, האר"י היה היחיד שקיבל היתר לגלות חלק נוסף מחוכמת הקבלה במאה השש עשרה לספירה. אף על פי שייתכן מאוד, שרמת הידע של המקובלים שחיו לפני האר"י, היתה גבוהה בהרבה משלו, עדיין בשל הסיבה שצוינה לעיל, לא ניתן להם אישור לגלות את ידיעותיהם.

לכן, הם נזהרו שלא לחבר ספרים ושלא להוציאם לאור, למעט כמה הערות מעורפלות. וזו הסיבה שמאז הופעתם של כתבי האר"י, זנחו לומדי הקבלה את כל יתר הספרים, והתרכזו רק בספר "הזוהר" ובכתבי האר"י.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו, שהידע הקבלי מתגלה רק לאלה המתמסרים לרעיון ההשתוות לבורא. לכן, לאורך כל הדורות קיבלו המקובלים רק תלמידים, שהתגלתה בהם השאיפה הבלתי מתפשרת, להשיג את הידע על מנת להשתוות לבורא.

משום שתלמידים רבים לא התקבלו ללימוד, ומשום שהמקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה מחוגי החברה הרחבים, צצו שרלטנים רבים שהציגו את עצמם כמקובלים, והיו מתפרנסים מנבואות, מהכנת קמעות, מגרוש עין הרע, ומשאר "ניסים ונפלאות", שהיו מפתים את פשוטי העם. עד לימינו אנו ישנם "מקובלים" כאלה, ויש מי שקונה את הקמעות ה"אלוקיים" שלהם, את החוטים האדומים ואת "המים הקדושים" שהם משווקים.

ההסתר של חוכמת הקבלה נבע בהתחלה משום חומרתו של האיסור "סוד שמור של הבורא". לכן, המקובלים קיבלו על עצמם הקפדות נוקשות בבחירת התלמידים. ואותם יחידים, בכל דור ודור, שאכן הורשו ללמוד קבלה, גילו רק את אותו חלק מסוים ממנה, שהיה משוחרר, שלא נכלל תחת כל שלושת האיסורים שפורטו לעיל.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו שרק לאדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, שמתחיל לשאוף להשגת תכונות העולם העליון, ולהשתוות לבורא. רק לו מותר ללמד קבלה. שאר האנשים חפצים ללמוד פעולות מאגיות למיניהן, שיאפשרו להם שליטה בגורל ובבני אדם אחרים. מובן שבפעולות אלה אין שום כוחות, מלבד כוח השכנוע העצמי של האדם, שבהרבה מקרים הוא אכן מחולל נפלאות. עדיין, אין להתבלבל בין אותו שכנוע עצמי לבין התכונות והכוחות העליונים. זו הסיבה שעד היום ישנה "קבלה לצרכן" וישנה חוכמת הקבלה. הראשונה היא לתועלתם של מוכרי הקמעות, והשנייה נועדה רק לאלה המשתוקקים לרוחניות באמת.

שלושת האיסורים לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינם מחלקים את חוכמת הקבלה עצמה לשלושה תחומים. ויהיה זה משגה לחשוב שכך הדבר. אלא על כל מילה, כל מושג וכל הגדרה בחוכמת הקבלה, חלים שלושת האיסורים האלה. וכאן עולה השאלה: אם המדע הזה הוא כה סודי ונסתר, כיצד זה הופיעו כל החיבורים הרבים שעוסקים בו?

העניין הוא, שקיים הבדל בין שני האיסורים הראשונים, "אין צורך" ו"אי אפשר" לבין האיסור השלישי, "סוד שמור של הבורא". רוב כובד החומרה חל על האיסור האחרון, ואילו שני האיסורים הראשונים אינם קבועים. ה"אין צורך" הופך, במהלך התפתחות האנושות, ל"יש צורך", וכן ה"אי אפשר" הופך לעיתים ל"אפשר". כך היה עם רשב"י ועם האר"י, ובמידה פחותה יותר, גם עם שאר המקובלים. ומסיבה זו מופיעים מפעם לפעם ספרי הקבלה האמיתיים. כך גם בימינו, הופך האיסור "אין צורך" להיתר "יש צורך", ולכן מתגלה חוכמת הקבלה לאנושות כולה.

שכל הפועל [13]

המטרה שלשמה נברא האדם, היא המצב שאליו הוא חייב להגיע בסוף התפתחותו, והיא הדבקות בבורא. כל חוקי הטבע ופעולותיהם מכוונים אך ורק למימוש המטרה הזאת. וכל אדם חייב להגיע אליה באחד מהגלגולים שלו בעולם הזה. הדבקות של האדם בבורא מתרחשת על ידי השוואת תכונות האדם לתכונותיו של הבורא.

אבל למה ההשתוות לתכונות הבורא מביאה לדבקות עימו? אפשר להבין זאת בעזרת הדוגמה הבאה: בכל פעולה נמצא השכל של מי שעושה את הפעולה הזאת. כמו שבשולחן, למשל, משיגים את השכל של הנגר ואת האומנות שלו, משום שכאשר הנגר עבד, הוא השתמש בשכלו. ולכן זה המסתכל על הפעולה, על השולחן, מגלה את השכל הטמון בשולחן הזה, משום שבזמן העבודה, הפעולה היתה דבוקה בשכל.

לכן כאשר האדם חושב ומתעמק בפעולה של הבורא, הוא משיג את שכל הבורא, את שכלו של עושה הפעולה. ולכן אם האדם השיג את הפעולות שעל ידן הבורא יצר את העולם ואת כל הסדר הקיימים בו, הרי הוא דבק בשכל שיצר אותם. לפיכך האדם הזה דבק בבורא. כמו שנאמר שאדם מגלה את שמותיו של הבורא, כלומר את התגלויות הבורא בבריאה, ובאמצעותן הוא נדבק בבורא.

מהות חוכמת הקבלה [14]

מהו היסוד של חוכמת הקבלה / חוק הכלל והפרט / ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים / שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה / שמות מופשטים / הממשיות שבחוכמת הקבלה / הקושי לבטא השגה רוחנית עליונה / חוק השורש והענף בעולמות / שפת המקובלים היא שפת הענפים / מסירת הידע מהמורה לתלמיד / המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

מהו היסוד של חוכמת הקבלה

חוכמת הקבלה היא סדר ההשתלשלות של הכוחות העליונים על דרך סיבה ומסובב הכפוף לחוקים קבועים ומוחלטים, הקשורים ביניהם ומכוונים לגילוי הכוח המשגיח העליון, הבורא, לאדם בעולם הזה.

חוק הכלל והפרט

חוק הכלל אומר שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו.

חוק הפרט אומר שבכל דור יהיו יחידים שיוכלו להגיע להשגת הכוח המשגיח העליון, עוד לפני שכל האנושות תגיע לכך בעצמה.

ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים

מדוע מלאים ספרי הקבלה בתיאורים רבים של ספירות ופרצופים, אם מדובר בהשגת מטרה אחת בלבד כפי שהוזכר? חוכמת הקבלה חוקרת את הדרכים בהן האדם משיג את הכוח העליון, כלומר את הדרכים שהוא משתווה אליו. לפיכך חוקרת חוכמה זו את כל ריבוי המבנים והגופים הרוחניים והקשרים ביניהם שבעולמות העליונים.

נתבונן למשל בגופו הקטן של בעל חיים כלשהו, הרי כל תפקידו הוא לספק לעצמו מזון, לחיות בעולם במשך תקופה מסוימת, שהכרחית על מנת להוליד עוד פרטים כמוהו, ובכך להבטיח את קיום הזן. אבל אם נחקור את גופו של בעל החיים נגלה שהוא מהווה צירוף מורכב מאלף אלפי סיבים וגידים, כמו שקבעו הפיזיולוגים והאנטומים במחקרים שלהם, ועוד עשרות אלפי צירופים שאינם ידועים עדיין לאדם.

כל שכן נוכל להבין את מספרם הרב של מיני החיבורים והקשרים בין הגופים הרוחניים הכלולים בדרך להשגת המטרה הנשגבת, השגת הכוח המשגיח העליון.

שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

חוכמת הקבלה מחולקת לשתי דרכים מקבילות של השגת הכוח המשגיח העליון. שתיהן שוות זו לזו, וכל ההבדל ביניהן הוא רק בכך שדרך אחת מובילה מלמעלה למטה, עד העולם הזה, והדרך השנייה מתחילה בעולם הזה ועולה מלמטה למעלה באותן המדרגות שנוצרו בזמן השתלשלות השורשים העליונים והתגלותם בהדרגה מלמעלה למטה.

הדרך הראשונה נקראת בקבלה "סדר השתלשלות העולמות, הפרצופים והספירות". והדרך השנייה נקראת בקבלה "השגת הכוח העליון".

המשיג את הכוח העליון חייב ללכת מלמטה למעלה באותה הדרך, ולהשיג בהדרגה כל פרט וכל מדרגה, בהתאמה מלאה לחוקים שנקבעו בהשתלשלות הכוח העליון מלמעלה למטה.

השגה שלמה של הכוח המשגיח העליון לא נעשית בבת אחת אלא בהדרגה, הגילוי אורך זמן ומופיע בהרגשות של המשיג בהתאם למהירות הזדככותו מהאגואיזם שלו, עד שכל התכונות של המדרגות המשתלשלות מלמעלה למטה מושגות על ידו. סדר השגת המדרגות קבוע מראש. כל המדרגות שבאות בזו אחר זו, נמצאות זו מעל זו, וזה מזכיר סולם המורכב משלבים, ולכן נקרא "שלבי הסולם".

שמות מופשטים

רבים חושבים בטעות שכל השמות והמושגים, שבהם משתמשת חוכמת הקבלה, הם מסוג השמות המופשטים. ההנחה המוטעית הזאת נוצרה משום שהקבלה חוקרת את העולם העליון שנמצא מחוץ למרחב ומחוץ לזמן, ואת זה יכול לראות רק מי שרכש את שיטת הקבלה. מכיוון שרק יחידים רוכשים את החוכמה הזאת ומשיגים את העולם העליון, קיימת דעה שכל מה ששייך לעולמות העליונים - אלה הם רק מושגים מופשטים שמנותקים לגמרי מהמציאות.

אבל ההיפך הוא הנכון: הקבלה אינה מתארת משהו שאינו משקף מציאות ממשית, שאותה משיגים המקובלים. חכמי הקבלה קבעו להם חוק ברזל לפיו הם מתארים רק השגות, ורק אותן מכנים בשם, וכל מה שלא מושג אסור לכנותו בשם ולהגדירו במילים.

השגה בקבלה פירושה הדרגה העליונה ביותר בהבנה. וכל עוד שלא מושגת הכרה בהירה לחלוטין, כמו דבר שהידיים אוחזות בו, אין המקובלים מכנים אותה בשם "השגה", כמו שנאמר "כי תשיג ידך"[15], אלא מציינים את זה בכינויים אחרים, כגון הבנה, ידיעה וכדומה.

הממשיות שבחוכמת הקבלה

גם במציאות הגשמית כפי שהיא באה בחושינו, קיימים דברים ממשיים, שאת מהותם אנו לא משיגים, גם לא בדמיון. למשל תופעות כחשמל ומגנטיות. הידע שלנו בכל הקשור לגילויי התופעות האלה מספק אותנו לגמרי, וזה מביא לכך שבכלל לא חשוב לנו לדעת על מהותן של התופעות האלה, שבאמת אין לנו ולו המושג הקטן ביותר על מהותן. ואז מי יאמר שהתופעות האלה אינן ממשיות? הרי השמות "חשמל" ו"מגנטיות" כל כך ממשיים וקרובים אלינו, כאילו אנחנו באמת מרגישים אותם, עד כדי כך שגם ילדים קטנים יודעים את השם "חשמל" באותה מידה שהם יודעים את השמות "לחם", "סוכר" וכן הלאה.

ויותר מזה, כמו שלא ניתן לנו להשיג את המהות של הכוח המשגיח העליון, בדיוק באותה מידה איננו יכולים להשיג את מהותם של נבראיו והן את כל יתר העצמים הגשמיים הניתנים למישוש. כי אנחנו משיגים רק את הכרת הפעולות שלהם, מתוך התפעלות שנגרמת מפגישת החושים שלנו עם הפעולות האלה. ההתפעלות החושית הזו מספקת אותנו לחלוטין, אף על פי שאין לנו שום מושג על מהותם של הדברים עצמם. באותה מידה אנחנו לא מסוגלים להשיג גם את המהות של עצמנו, אלא כל מה שידוע עלינו הוא לא יותר מאשר מהלך הפעולות הנמשכות ממהותנו.

לכן כל השמות והמונחים שפוגשים בספרי הקבלה הם ממשיים, אף על פי שאנחנו לא משיגים את מהותם, משום שהעוסקים בהם מרגישים סיפוק מלא מידיעה שלמה, אף על פי שמדובר רק על השגה של פעולות, שנולדה כתוצאה מפעולה הדדית של הכוח המשגיח העליון עם האדם שמשיג אותו.

וזה מספק לגמרי ולא מעורר בנו הרגשה שהידע לוקה בחסר, בדיוק כמו שלא מתעוררת אצלנו תביעה לאצבע שישית בכף היד, כפי שחמש האצבעות מספיקות לנו בהחלט.

הקושי לבטא השגה רוחנית עליונה

את המושגים של העולם העליון אנחנו לא מסוגלים לבטא בצלילים או באותיות של העולם שלנו, הרי כל אוצר המלים שלנו הוא ביטוי של תחושות המצויות בחושים הקולטים את עולמנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר צריכים למסור על ידי המלים ידע מדויק, שאותו קיבלו באמצעות משא ומתן, כנהוג במחקרי החוכמה הזו, שבשביל למסרה למשיגים, חייב המקובל להשתמש בהגדרות מדויקות.

חוק השורש והענף בעולמות

לארבעת העולמות שמרכיבים את הבריאה הנקראים, מלמעלה למטה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, החל בעולם האצילות, שהוא הנעלה ביותר, וכלה בעולם העשיה הגשמי שלנו שהוא התחתון ביותר, יש מבנה זהה לחלוטין בכל פרטיו. כלומר, המציאות וכל פרטיה בעולם הראשון, קיימים ללא שינוי גם בעולם השני הנמוך יותר שנמצא תחתיו. וכך גם בכל העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה המוחשי לנו.

אין שום הבדל בין העולמות, חוץ מההבדל באיכות החומר. והאיכות הזאת של חומר העולם, היא שקובעת את גובה המדרגה של כל עולם, כך שהחומר של העולם הגבוה מכולם הוא הזך ביותר ביחס לכל התחתונים. והחומר של העולם השני הוא עבה יותר מהחומר של העולם הראשון, אבל זך יותר מהחומר שבכל המדרגות תחתיו. הסדר הזה נשמר עד העולם שלנו, שחומר פרטי המציאות שבו הוא העב יותר והחשוך ביותר מכל העולמות הקודמים.

אבל יחד עם זאת העצמים והצורות שבכל עולם ועולם זהים על כל פרטיהם, הן בכמות והן באיכות. אפשר להשוות זאת לחותם והנחתם ממנו, שאף הפרטים הקטנים ביותר של החותם עוברים במלואם לנחתם ממנו. וכך גם בעולמות: העולם התחתון הוא הנחתם מהעולם העליון ממנו. וכל הצורות שקיימות בעולם העליון, הן בכמות והן באיכות, טבועות במלואן בעולם התחתון.

כך שאין בעולם התחתון שום פרט ושום תופעה שאינם השתקפות של העולם העליון. זה נקרא "שורש וענף", והפירוש הוא שהפרט שנמצא בעולם התחתון הוא ענף שמועתק מהדוגמה שלו הנמצאת בעולם העליון, שהוא השורש שלו, משום שממנו הפרט הזה יצא ונחתם בעולם תחתון.

על זה נאמר: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין לו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל".[16] כלומר השורש שנקרא "מזל" מכריח את הענף התחתון לגדול בכמות ובאיכות, ולרכוש את תכונות שלו כמו מחותם לנחתם. וזהו חוק שורש וענף, הפועל בכל עולם ועולם, בכל פרטי המציאות שבו, ביחס לעולם העליון ממנו.

שפת המקובלים היא שפת הענפים

שפת הענפים נוצרה על בסיס הענפים שבעולם שלנו, המורים על השורשים שלהם בעולם העליון. השורשים האלה שבעולם העליון הם הדוגמה לענפים שלהם. הרי אין בעולם התחתון שום דבר שלא מתחיל ונמשך מהעולם העליון. השורש שנמצא בעולם העליון מחייב את הענף התואם לו בעולם התחתון לקבל את צורתו ולרכוש את תכונותיו.

מהקשר שבין ענף לשורשו יצרו המקובלים אוצר מילים, שמאפשר להם לדבר על השורשים הרוחניים שבעולמות העליונים על ידי הזכרת שמו של הענף התחתון המוחשי, שנמצא בתחום המוגדר של החושים הגשמיים של העולם הזה. וכך כאשר מוזכר שמו של הענף התחתון, השומע יכול להבין את השורש העליון, כי הענף הגשמי הזה מצביע באופן ברור על שורשו, שהרי הענף הוא תוצאה של השורש.

באופן הזה מהווים כל העצמים שנמצאים בעולם המוחשי שלנו שמות מדויקים, שמצביעים על השורשים העליונים שלהם, אף על פי שאת השורשים עצמם אי אפשר לכנות בשום מילה ובשום צליל, משום שהם נמצאים למעלה מכל דמיון. על כל פנים, זכו השורשים להבעה מילולית באמצעות ענפיהם המורגשים בעולמנו.

וזוהי מהות השפה מדוברת של המקובלים, שבעזרתה הם מוסרים את ההשגות העליונות שלהם זה לזה, מדור לדור, בכתב ובעל - פה. הם מבינים זה את זה במידה לחלוטין מספקת, משום שבהגדרות שלהם יש מידת דיוק ההכרחית למחקר של החוכמה הזו. כלומר, המסגרת שנקבעה היא כל כך מדויקת, שאינה מאפשרת לטעות, משום שלכל ענף יש הגדרה טבעית שאופיינית רק לו, ומשום כך הוא מצביע באופן מדויק לחלוטין על השורש הרוחני.

מסירת הידע מהמורה לתלמיד

המילים היוצאות מפיו של המורה, אינן מסוגלות לתת ביטוי לשום ידיעה רוחנית עליונה הנמצאת מחוץ לזמן, תנועה ומקום. שפת הענפים היא היחידה המסוגלת לכך, כי בה הענפים מורים על שורשיהם העליונים. אולם רק מי שמבין את יחסי הענפים לשורשיהם, יכול להבין את השפה הזו.

לפיכך, רק לאחר שאדם מיטיב לדעת ולהבין את הקשר שבין השורש לענף, תִּמָּצֵא לו שפה משותפת עם רבו המקובל, והיא שפת הענפים. אז רבו יוכל להעביר לו את כל הדקויות של חוכמתו, ואת הידע על המתרחש בעולמות העליונים. הן את כל מה שקיבל מרבותיו, והן את מה שהשיג בעצמו. כעת יש להם שפה אחת משותפת לשניהם, והם מבינים זה את זה.

אבל אם התלמיד עדיין אינו מבין את השפה בעצמו, אינו מבין כיצד הענף מצביע על שורשו, אזי אין לרבו אפשרות להסביר לו אף לא מילה מהידע העליון, והוא אינו יכול לדבר איתו על מחקרי חוכמת הקבלה. משום שאין לרבו שפה משותפת איתו. כלומר, אין שיטה אחרת למסור את ידיעות החוכמה, אלא רק למי שיודע ומבין בעצמו.

אך כיצד ישיג התלמיד את ידיעת שפת הענפים בעצמו? הוא יוכל לעשות זאת באמצעות לימוד מתוך ספרי הקבלה, שבהדרגה יכניסו אותו להרגשת העולם העליון. רק לאחר שהשיג לכל הפחות את מדרגת העולם העליון הקטנה ביותר, ומאותה מדרגה השיג את שפת הענפים מלמעלה למטה, אז יוכל לקבל מרבו המקובל ידע, היות וכעת יש להם שפה משותפת.

המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

על מנת לבטא רעיונות נשגבים משתמשים המקובלים במילים גשמיות, דוגמת "נשיקה", "זיווג", "חיבוק", "לידה" וכיוצא בזה. עולה השאלה, לשם מה הם זקוקים דווקא למילים כגון אלה, העלולות להתפרש כגסות?

ובכן, על מנת להסביר את חוכמת הקבלה, אין אפשרות להשתמש בשום שפה אחרת בעולם, מלבד שפת "הענפים", שכאמור מצביעה באופן מדויק על הקשר שבין כל שורש לבין הענף המוגדר שלו. לא ניתן לוותר על ענף מסוים בשל שפלותו, וכתוצאה מכך להימנע מתיאור הקשרים שבחוכמת הקבלה, כי הרי חוץ מאותו ענף אין בעולם שלנו שום ענף אחר שאפשר להשתמש בו לשם כך.

את הקשר שבין שורש לענף אי אפשר להשיג מלמטה למעלה. כלומר מתוך הסתכלותו בענפים התחתונים, אין לאדם יכולת להקיש על השורשים העליונים, גם אם ינסה לדמיין אותם. אלא להיפך, תחילה עליו להשיג את השורשים העליונים בכוחות עצמו, ורק לאחר מכן, כשיסתכל בענפים המורגשים בעולמנו, יוכל להבין את כל סדרי היחסים, בכמות ובאיכות, בין כל ענף לשורשו שבעולם העליון.

אם נוותר על השימוש בשם כלשהו, אזי לא רק שנאבד את המושג התואם לו בעולם העליון הרוחני, כי אין מילה אחרת שתוכל להחליפו בתיאור השורש, אלא זה יגרום נזק לחוכמה כולה. כאשר נופלת חוליה אחת מהשרשרת הכללית של החוכמה, אזי קורסת החוכמה כולה, כיוון שהחוליות כולן קשורות זו בזו.

לכן, אין סיבה להתפלא על השימוש בשמות לא יאים, משום שאי אפשר לבחור שמות באופן חופשי, ואי אפשר להחליף שמות לא יאים בשמות יאים. מקובלים חייבים להשתמש בענף בצורה מדויקת תמיד, כי הוא מצביע על שורשו העליון באופן מלא. כן חלה חובה להרחיב, עד שתנוסח הגדרה מדויקת המובנת למעיינים.

הקדמה לספר "פי חכם" [17]

המקובלים קובעים שכל אדם חייב ללמוד את חוכמת הקבלה. ואפילו אדם בקיא בחוכמות אחרות, אך לא למד אותה, הוא ייאלץ לשוב ולהתגלגל לעולם הזה כדי ללמוד אותה. אם כן, במה שונה חוכמת הקבלה מכל החוכמות והתורות האחרות, שכל אדם מחויב לרכוש אותה, ואם לא רכש אותה, אזי חייו בעולם הזה כאילו חלפו לריק? מדוע שלמותו של האדם תלויה בלימוד חוכמת הקבלה דווקא?[18]

כדי להסביר את הכתוב בספרי הקבלה, עלינו להתבונן תחילה בתנאי שהציבו לעצמם המקובלים בחקירות שלהם: "כל מה שלא נשיג, לא נגדירהו בשם". כלומר לא נוכל להגדיר בשם את מה שטרם הושג, וגם לא את מה שאי אפשר להשיג על ידי החוכמה הזאת, דוגמת מהות הכוח העליון. זו הסיבה שבגללה מסרבים המקובלים לדון ולו בצורה תיאורטית על מהותו של הכוח העליון, וכל שכן לתת לחקירותיהם בנושא זה הגדרות או שמות.

לכן, כל השמות הניתנים לכוח העליון אינם מתייחסים למהותו, אלא לאור המתפשט ממנו אל הנבראים. ואפילו השם "אין סוף" בקבלה הוא בבחינת אור המתפשט ממהותו של הכוח העליון כלפי הנבראים. ורק משום שהמקובלים קבעו, שהאור המתפשט ממהות הבורא מושג על ידי הנבראים, היינו המקבלים, כ"אין סוף", הם קראו לו בשם הזה.

זהו חוק בל יעבור, אשר ב"עצמותו" של הבורא, אפילו ההרהור אסור, שאין המחשבה תופסת אותו כלל[19], ואי אפשר לכנותו בשום מילה, שהרי זה היה מעיד על מידה מסוימת של השגה בו.

מה שאין כן, את האורות הנובעים מהכוח העליון יכול האדם לחקור, לתת להם כינויים על פי תוצאות מחקריו, ולהגדיר את מאפייניהם. ומכיוון שכל אדם הוא מעין "מַקלט" של האורות האלה, והם הקובעים את כל קיומו, אזי חקירת האורות, והשימוש הנכון בהם, זוהי חובתו הבלתי נמנעת של כל אדם. שהרי בעשותו כך, הוא חוקר את כל הדרכים שבהן הכוח העליון משפיע עליו. הידע הזה הוא מהותה של חוכמת הקבלה. והשימוש הנכון בו מביא את האדם להתמלא באור העליון, שהוא השכר הראוי עבור עבודתו.

לפי ספר "הזוהר" כל העולמות העליונים נבראו במטרה להביא את האדם אל השלמות[20]. מטרה זו הוצבה מראש כסיבה לבריאת העולמות כולם, כמו שנאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה"[21]. וכפועל יוצא ממחשבת הבריאה ליהנות לנבראיו, שהיא סיבת כל הסיבות, נבראו העולמות העליונים, העולם שלנו, והאדם, המורכב משתי בחינות המלובשות זו בזו, היינו נשמה המלובשת בגוף גשמי.

הכוח העליון מציב את האדם במצב הנחות ביותר, בגוף גשמי עם נשמה המלובשת בו. ואז, דרך מערכת העולמות המשתלשלים, הוא משפיע עליו על מנת לפתח את נשמתו, את הכלי הרוחני לקבלת האור, עד אשר יתמלא הכלי באורו. כמו שנאמר, "כי מלאה הארץ דעה את ה'"[22], "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כ י כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם"[23].

נשמת האדם מורכבת מתרי"ג רצונות להתמלא באור העליון. כל רצון הוא אגואיסטי בתחילה, היינו עם הכוונה "למען עצמי". וכתוצאה מלימוד חוכמת הקבלה, על כל אחד מרצונות האדם, מן הקטן ביותר ועד הגדול ביותר, נוצרת הכוונה להתמלא על מנת להשתוות לכוח העליון, הנקראת "על מנת להשפיע" לו.

תיקון הכוונה מאגואיסטית לאלטרואיסטית נקרא מעשה התיקון. כתוצאה מכך הרצון המתוקן, בהתאם למידת ההשתוות שלו עם הכוח העליון, מתמלא באור העליון, בהרגשת הכוח העליון, הרגשת הבורא.

כאשר האדם מתקן את כל הכוונות שלו, על כל תרי"ג רצונותיו, הוא משיג את כל האור הפרטי השייך לנשמתו, האור המתפשט מהכוח העליון אליו. מצב כזה נקרא תיקון פרטי. בזאת משיג האדם איחוד פרטי מלא עם הכוח העליון.

הנשמות שונות זו מזו בתכונותיהן. ההבדל בתכונותיהן, הוא הגורם להיותו של אדם שונה מן הסובבים אותו בכל הסממנים החיצוניים. אבל הריחוק או הקרבה בין הנשמות אינם תלויים בַתכונות עצמן, אלא בכוונה האגואיסטית, הייחודית לכל אחת מהן, למלא רק את עצמה.

האדם שמתקן את הכוונה האגואיסטית שלו, מתקרב אט אט ליתר הנשמות עד כדי איחוד נשמתו עימן. אז, הוא ממלא את נשמתו ברצונותיהן, ועם האור הממלא אותן, ובכך מגיע לגמר תיקון הנשמות. המצב המקביל למילוי השלם באור העליון נקרא עולם אין סוף, אשר כפועל יוצא ממנו, משיג האדם את הרגשת הנצחיות, השלמות, השלווה והידע המלא.

פעולות האדם בהשגת העולם העליון:

א.              תיקון הכוונה האגואיסטית לכוונה אלטרואיסטית. על ידי כך, מוגדר הרצון ליהנות, הרצון להתמלא באור העליון, כדומה לכוח העליון, היינו כרצון אלטרואיסטי.

ב.              מילוי הרצון המתוקן באור עליון. עד שבסופו של דבר, האדם משיג את תכונות הכוח העליון, את מטרותיו ואת תכלית הבריאה. ובזה בא על שכרו.

כל עוד לא השיג האדם את מצב המתוקן של נשמתו, יהא עליו להופיע בעולם הזה שוב ושוב. משום שחובה לבוא במהלך החיים בעולם הזה, למימושם של השגת המדרגה הגבוהה ביותר, עולם אין סוף, האיחוד המלא של כל הנשמות, ומילוין השלם באור העליון. על כן, כל דור הוא גלגול של הדור הקודם, כלומר, אותן הנשמות שבות ומתגשמות בגופים שונים עד השגת האיחוד המלא.

בזאת מובנת חשיבותה המעשית של חוכמת הקבלה.

חוכמת הקבלה והפילוסופיה [24]

הגדרת הרוחניות / איך יכול הרוחני להוליד גשמי / מהותו של כוח ההשגחה העליון - הבורא / הרוחניות היא כוח שאינו מלובש בגוף / כלי רוחני נקרא כוח / אורות וכלים / החומר והצורה בקבלה / עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה) / מקור הנשמה / הכוח הוא חומר / הכוח השווה ברוחני ובגשמי

הגדרת הרוחניות

הפילוסופיה אוחזת בטענה, שהגשמיות היא תולדה מהרוחניות, שהנשמה מולידה את הגוף. עיקר הבעיה בטענתה הוא, שחייב להיות קשר בין רוחניות לגשמיות.

לעומת זאת, אפשר לחשוב כי לרוחניות כלל אין קשר לגשמיות, כך שבשום דרך או שיטה לא יתכן מגע בין הרוחניות לגשמיות, או שהרוחניות תניע אי פעם את הגשמיות.

ואילו חוכמת הקבלה, כמו כל מדע השונה מהפילוסופיה, סבורה שאין לדון במה שאי אפשר לחוש ולחקור. והרי, אפילו כדי להגדיר מהי רוחניות, יש צורך להבחין ולהבדיל אותה מן הגשמיות. ומי שיכול לעשות זאת הוא רק אדם שמשיג רוחניות, ומרגיש את העולם העליון. לשם כך, נחוצה לנו חוכמת הקבלה.

איך יכול הרוחני להוליד גשמי

לכאורה, קשה להבין כיצד יכולה הרוחניות להוליד ולהחיות דבר גשמי. אולם הקושי נובע רק מהתפיסה שסוברת כי רוחניות אינה קשורה לגשמיות, כביכול.

אך לפי הנחת היסוד של המקובלים אין כאן שום קושיה. מפני שהם משיגים, שכל תכונה רוחנית דומה דמיון מוחלט לתכונה גשמית. ומכאן, שהרוחניות והגשמיות קרובות האחת לרעותה מבלי שום חילוק ביניהן, למעט בחומר. כי הרוחני יש לו חומר רוחני, והגשמי יש לו חומר גשמי. אולם כל הצורות הנוהגות בחומר הרוחני, נוהגות גם בחומר הגשמי.

אולם בהבנתה של הפילוסופיה את הקשר שבין הרוחניות לגשמיות ישנן שלוש טענות שגויות:

טענה א': כוח המחשבה השכלית שבאדם - זוהי הנשמה הנצחית, מהות האדם.

טענה ב': הגוף הוא המשך ותוצאה של הנשמה.

טענה ג': המהויות הרוחניות הן עצמים פשוטים, בלתי מורכבים.

הנחות שגויות אלה, הופרכו על ידי הפסיכולוגיה החומרנית[25], ועל כך אנו מודים לה. כי מעתה כל החפץ להשיג את כוח ההשגחה העליון, הבורא, יוכל להשיגו על ידי השקעת מאמצים בשיטה שנקראת חוכמת הקבלה.

מהותו של כוח ההשגחה העליון - הבורא

בשונה מהפילוסופיה, הקבלה אינה עוסקת במהות הכוח העליון, ב"עצמותו", ואף לא במה שנעדר ממנו. היות שערכה של הגדרת השלילה (מה שאין בו) אינו פחות מהגדרת הקיום (מה שיש בו) כי גם היא נחשבת לעדות והכרה במידת מה. כי כל מהות שרואים ממרחק מזהים גם את מה שאינו קיים בה, ודבר הנמצא רחוק מן העין, אי אפשר לזהותו, וגם לא את מה שנעדר ממנו.

לכן חוכמת הקבלה מעצם הגדרתה כמדע המבוסס על ניסוי, אינה מדברת על מה שנמצא מחוץ לטווח תפיסתה והשגתה, על המהות. ולכן, יש בחוכמת הקבלה עיקרון בסיסי: "כל מה שלא נשיג, לא נוכל להגדירו בשם ובמילה". כי השֵם מורה על תחילתה של השגה כלשהי.

אולם האור העליון, שהאדם משיג בתוך הכלי, הנשמה, היינו הרגשת כוח ההשגחה העליון ופעולותיו - כל כולה נערכת במדע הקבלה לפרטי פרטים, ולפי דקויות הניתוח והניסוי, לא פחות מאשר כל השגה מוחשית.

הרוחניות היא כוח שאינו מלובש בגוף

הרוחניות מוגדרת בקבלה, ככוח בלבד, שאין לו קשר לזמן ולמקום כמו בעולם הזה. כוח שאינו מלובש בגוף. כוח ללא גוף.

כלי רוחני נקרא כוח

כאשר מדובר על כוח ברוחניות, אין הכוונה לאור הרוחני עצמו, משום שהאור נמצא מחוץ לכלי, מחוץ לחושים, ולכן הוא בלתי מושג. הוא נובע ממהותו של הבורא ולכן הוא שווה לה.

כלומר, את האור הרוחני אין ביכולתנו להבין ולהשיג, כדי להגדירו בשם, מפני שאפילו השם "אור" הוא מושאל ואינו אמיתי. לפיכך, כאשר אומרים כוח ללא גוף, מתכוונים לכלי הרוחני.

יוצא, שהגדרת האורות בקבלה אינה עוסקת במהותם, אלא רק בהתפעלות הכלי, ובתגובותיו מהרשימות שהותיר בתוכו המפגש עם האור.

אורות וכלים [26]

הקבלה, מעצם היותה מדע מדויק, מביאה להשגה ממשית של הבריאה, שאותה לא ניתן להפריך על ידי שום טענה.

הבריאה כולה כלולה מכלי, הרצון, ומאור, התענוג. ההבדל בין הכלי לאור ניכר כבר בנברא הראשון, שנעתק מהכוח העליון. הנברא הראשון הוא היותר שלם, זך ומעודן, מכל הבאים אחריו. את המילוי, את הנועם והשלמות, הוא מקבל ממהות הכוח העליון, שרוצה להעניק לו תענוג עד אין קץ.

וידוע, שעיקר קנה המידה של התענוג הוא הרצון לקבל אותו, כי כל מה שהרצון משתוקק ביותר לקבלו, מורגש בנו כמענג ביותר. כיוון שכך, נוכל להבחין בנברא הראשון, שתי הבחנות:

א.   מהות המקבל: הרצון לקבל, שהוא גוף הנברא, יסוד מהותו, הכלי לקבלת התענוג.

ב.   מהות המתקבל: מהות התענוג שהנברא מקבל, שהוא אור הבורא, השופע אל הנברא באופן מתמיד.

הבריאה כולה, וכל פרט בתוכה, כלולים בהכרח משתי תכונות אלה החודרות ומתלבשות זו בזו. וחייבים להבחין ביניהן משום שהרצון לקבל הקיים בנברא, אינו קיים במהותו של הכוח העליון. ועל כן הוא נקרא נברא מלשון בר, חוץ, מה שמחוץ לעליון. ואילו השפע שהוא מקבל, נמשך כל כולו ממהות הכוח העליון. לכן, יש מרחק עצום בין הגוף שנברא לבין השפע שמקורו במהותו של העליון.

את אור הבורא, כלומר את התפעלות הכלי, ניתן להשיג. השגה כזו נקראת חומר וצורה יחד. ההתפעלות היא הצורה, והכוח הוא החומר.

אולם קיים הבדל בין האור, המתנה, לבין האהבה הנולדת על ידה. הרגשת האהבה, הנולדת בתוך הכלי כתוצאה מהמתנה, מוגדרת כצורה ללא חומר. כלומר, אם ננתק את האהבה מהמתנה, כאילו שמעולם לא היתה מלובשת במתנה מוגדרת, והיא אינה יותר משם מופשט של אהבת הבורא, אזי היא מוגדרת כצורה, והעיסוק בה נקרא קבלת הצורה.

זהו מחקר מוחשי, משום שרוח האהבה הזו, היא הנשארת באמת בהשגה, כמושג נפרד לחלוטין מהמתנה. כלומר, כמהות האור.

החומר והצורה בקבלה

אף על פי שאהבת הבורא היא רק תוצאה מהמתנה, מכל מקום היא חשובה לאין ערוך יותר מהמתנה עצמה. משום שמעריכים אותה לפי גדלות הנותן, ולא לפי ערך המתנה עצמה. כלומר, דווקא אהבתו וגילויי תשומת לבו של הנותן, הם בעלי ערך וחשיבות אינסופיים.

לכן האהבה היא מופשטת לחלוטין מהחומר, שהוא האור והמתנה, באופן שנשארת רק ההשגה של האהבה, ואילו המתנה נשכחת לה, ונמחקת מן הלב. לפיכך, חלק זה של המדע נקרא הצורה בחוכמת הקבלה, והוא החשוב ביותר בחוכמה.

עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה)

באהבת הבורא ניתן להבחין בארבע מדרגות, הדומות למדרגות האהבה באדם. בעת קבלת מתנה בפעם ראשונה, האדם אינו מוכן עדיין לאהוב את נותן המתנה, בפרט אם נותן המתנה הוא אישיות חשובה, שהמקבל אינו משתווה לה.

אולם ככל שמתרבות המתנות, והן מתמידות ובאות, מרגיש המקבל שגם מאותו אדם חשוב, אפשר לקבל כשווה ערך, ולאהוב אותו באמת, בהתאם לחוק האהבה. כי אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש שווים זה לזה.

בהתאם לכך, אפשר להגדיר את ארבע מדרגות האהבה:

מדרגה ראשונה - נתינת המתנה - נקראת עולם העשיה.

מדרגה שנייה - הכפלת כמות המתנות - נקראת עולם היצירה.

מדרגה שלישית - גילוי מהות האהבה - נקראת עולם הבריאה. במדרגה זו מתחיל חקר הצורה במדע הקבלה, משום שבה נפשטת האהבה מהמתנה. כלומר האור מסתלק מעולם היצירה, והאהבה נשארת בלי אור, בלי מתנותיה.

מדרגה רביעית - במצב של חושך, לאחר שהאהבה ניסתה ופשטה לגמרי את הצורה מן החומר, האדם מקבל כוח לעלות למדרגה של עולם האצילות, ובה חוזרת הצורה ומתלבשת בחומר. כלומר, הוא מרגיש את האור ואת האהבה יחד.

מקור הנשמה

אנו תופסים כל דבר רוחני ככוח מופשט מגוף, מחוסר דמות גשמית. מכאן, שהרוחניות היא תכונה נפרדת לחלוטין מהעולם הגשמי. אם כן, כיצד היא תוכל להוליד ולהניע את הגשמיות?

הכוח הוא חומר

לאמתו של דבר, גם הכוח עצמו הוא חומר אמיתי, לא פחות ממשי משאר החומרים הגשמיים של העולם הזה, המוחשי. ואף על פי שאין לו כל דמות, שיכולה להיקלט בחושי האדם, אין זה מוריד מערך החומר, הנקרא כוח.

ניקח לדוגמה את החמצן, יסוד שנמצא בתרכובתם של מרבית החומרים בעולם. ועדיין כאשר ניקח בקבוק חמצן טהור, נקי מכל חומר אחר, הבקבוק ייראה ריק לגמרי. זאת מפני שהחמצן נמצא במצב צבירה של גז אווירי, שאין היד מסוגלת לתפוס ולמשש, אין העין מסוגלת לראות, ואין לו טעם וריח. כזה הוא גם המימן, חסר טעם, ריח או משקל.

אבל אם נרכיב יחד את שני החומרים האלה, ביחס של שתי מולקולות מימן למולקולת חמצן, הם יהפכו מייד לנוזל, היינו מים ראויים לשתייה, בעלי טעם ומשקל.

אם ניצוק את המים לתוך סיד חי, הם ייספגו מיד בסיד, והנוזל יהפוך לחומר מוצק, כמו הסיד עצמו. ובאופן כזה, החמצן והמימן, יסודות שאין לאדם שום תפיסה מוחשית בהם, הופכים לגוף מוצק.

ולפי זה, איך נוכל לומר שהכוחות הפועלים בטבע, אינם נחשבים לחומר, רק משום שהאדם אינו יכול להכירם באמצעות חושיו? בה בעת שאנו רואים שבמציאות המוחשית, גופים מוצקים ונוזליים, שכל אחד מרגיש בעולמנו, הופכים בטמפרטורות גבוהות לגז, ובטמפרטורות נמוכות, אותו גז הופך למוצק.

הרי מובן, שכל התמונות המוחשיות לנו, באות מיסודות שאינם חומריים בפני עצמם, ושלא ניתן להרגישם. לכן, כל התמונות המוכרות לאדם, הקבועות בתודעתו, שבעזרתן הוא מגדיר את החומרים, אינן קבועות וקיימות בזכות עצמן, אלא לובשות ופושטות צורה בהשפעת גורמים כגון שינויי טמפרטורה.

ובכן, יסוד החומר הוא הכוח הגלום בו. אלא שאותם הכוחות לא נתגלו לנו עדיין בצורתם המופשטת, כפי שגלויים לנו היסודות הכימיים. אך בעתיד תתגלה מהותם, כמו אותם יסודות כימיים, שהתגלו לנו רק במאות האחרונות.

הכוח השווה ברוחני ובגשמי

בקצרה אפשר לומר, שכל השמות הניתנים בהסתמך על תמונת החומר בלבד, הם בדויים לחלוטין, משום שהם נקבעו בהתבסס על קליטת חמשת החושים. לכן, השמות האלה אינם קבועים, ואינם קיימים בפני עצמם. אבל מנגד, גם כל הגדרה שנותנים לכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין החומר, אף היא מדומָה.

כל עוד לא התפתח המדע לצורתו המושלמת, עלינו להתחשב רק במציאות הממשית. במילים אחרות, יש להתייחס לכל הפעולות החומריות, שאותן רואים ומרגישים, כאל פעולות התלויות באדם המבצע אותן. ולהבין שכמו הפעולה עצמה, גם האדם, הפועל, ביסודו מורכב מחומר, שיש יחס משותף בין הפעולה לבין הפועל, אחרת לא ניתן היה להשיג גם אותו.

ארבעה עולמות [27]

השגת החומר והצורה / ארבע צורות: הנקודה, הקו, השטח והמעוקב / אותיות ונקודות / עצמות וכלים

השגת החומר והצורה

האדם משיג:

את החומר - בעולם העשיה

את הצורה שבחומר - בעולם היצירה

את האמצעי להבטחת קיומם של החומר והצורה, שבעולמות העשיה והיצירה - בעולמות הבריאה והאצילות.

וכל עולם מעולמות אבי"ע משפיע ומקבל כלפי הנשמות.

המקובלים חוקרים רק את החומר, ואת הצורה שבחומר, שבעולמות העשיה והיצירה. כי את עולם הבריאה, הכולל את החומר והצורה יחד, קשה מאד לתפוס באמצעות השכל.

הבסיס של עולם העשיה הוא חומר של רצונות חלקיים רבים, שלכל אחד מהם יש צורה משלו. החומר הזה נתפס היטב באמצעות השכל, ומפתח אותו. כך שמאפשר לשכל לחקור כל תכונה בפרטנות, להבדיל ולהבחין בינה לבין כל יתר התכונות האחרות. להכיר את "יתרון האור מן החושך"[28], על כל פרט מפרטי המציאות הקיימת.

ארבע צורות: הנקודה, הקו, השטח והמעוקב

קיימות ארבע צורות: נקודה, קו, שטח ומעוקב, שזו צורה תלת ממדית המהווה מכפלה של הצורות הקודמות. ארבע הצורות האלה כוללות בתוכן את כל הצורות שבעולם הזה ובעולם העליון. פִרטי העולמות כולם, זהים אלה לאלה.

העולם הזה הוא חומר, כלומר הוא הנחתם של העולמות הרוחניים העליונים שהשתלשלו למטה. בזמן עבודת האדם בעולם הזה, כל השגותיו הן רק בצורות הגשמיות, ואין לו כל אפשרות להבין, או להשיג דבר מחוצה להן.

לכן הבורא, היוצר הכול, מושג לאדם בשם "הויה" הכולל בתוכו את כל סוגי הצורות הקיימים בעולם. כאשר האות י' היא נקודה, האות ה' היא שטח, האות ו' היא קו, והאות ה' האחרונה היא מעוקב, צורה תלת ממדית. האות ה' האחרונה היא גילוי של האות ה' הראשונה, אבל בצורה גשמית יותר, היינו צורה התופסת מקום, ואילו שלוש הצורות הקודמות אינן תופסות מקום כלל. כמו כן, ניתן להשיג גם את קוצו של י', ומכך השם "הויה" הוא מקור כל השמות הקיימים.

כל שם הוא התגלות הבורא בבריאה, כלומר, שמושג על ידי קבלה והשפעה. מהות הבורא אינה בת השגה כלל, אדם משיג רק את ההשפעות הבאות אליו מהבורא. ועל כן, הבריאה כולה היא שמותיו של הבורא. האדם חוקר על עצמו את השם שקיבל, ומייחד אותו עם השורש, הבורא, בכוונה על מנת להשפיע. כלומר, השם הוא הדבר שהאדם חוקר, ומתוכו מכיר ומשיג את הבורא, המשפיע. וכך הוא מקבל שם.

האדם מקבל את שמותיו לפי מידת גילוי הבורא, כלומר, לפי שם הבורא, שאותו הוא משיג. לפיכך בני האדם השרויים בחושך, אינם רואים את האור המושפע מן הבורא, ועל כן הינם חסרי שם. אדם שלומד קבלה חוקר ומברר את השם, כפועל יוצא של הטוב המתפשט מהבורא. בכך הוא מברר את ניצוץ הבורא שנפל לתוכו, ומעלה את אותו הניצוץ אל מעל לרצונותיו האגואיסטיים.

בהתאם לשלמות הבירור ולגודל ההכרה במחשבת האדם, כך הוא משיג את גדלות ה"שם". על האדם לבוא לייחוד האהבה עם שם הבורא בתוך מחשבותיו ומתוך הכרה מלאה. שכן זוהי יגיעת האדם, הנקראת העלאת מ"ן וירידת מ"ד.[29] כי על ידי תוספת יגיעה, היינו העלאת מ"ן וחזרת מ"ד כמה פעמים, גדלה הכרתו של האדם עד שהוא נעשה לשותפו של הבורא במעשה בראשית. וכמו שהבורא בורא עולמות, כך גם האדם בורא עולמות, אותם הוא ממלא כמשפיע וכמקבל.

האותיות והנקודות

התפשטות ההשפעה נעשית באמצעות האותיות והנקודות. "העין" אינה קולטת דבר, מלבד האותיות והנקודות שהל"ב שלה מבין. "הפה" קולט אך ורק אותיות.

קליטה כזו נקראת "ל"ב", משום שקבלת הידע נעשית בשלושים ושניים (ל"ב) ערוצים שנקראים "ל"ב נתיבות" השפעה. כלומר עשרים ושתיים אותיות, ועשר נקודות, המהוות בסיס לכל הצורות הקיימות בעולם, וכן היא נעשית בעשרים ושתיים אותיות, ועשר נקודות, המהוות בסיס לכל הצורות הקיימות בעולם, ולמילויו של העולם בידע ובחיים.

שם "הויה" כולל בתוכו את כל צורות הכתב והדיבור, משום שמבנה האותיות הוא מנקודות וקווים. כל נקודה היא צמצום, וכל קו הוא התפשטות.

עצְמוּת וכלים

עצמות וכלים מצביעים על שני סוגי אורות: האור המתייחס אל הפועֵל, והאור המתייחס אל הנפעלים. האורות האלה נקראים "דכר ונוקבא". היינו, היסוד הזכרי והיסוד הנקבי בבריאה: קו ורשימו, נשמה וגוף, בורא ומלכות, חסד ודין, אשר בהתאחדם נשלמת העבודה.

העצמות שולט על הכלי ומתגלה בו, בהתאם להתעוררות ולהכנת הכלי. את טבע העצמות ניתן לזהות רק בכלי, שבו הוא מתלבש. הכלי משתמש בהכרתו, שאינה תופסת אלא את מה שמתלבש בכלי.

את הבורא עצמו אי אפשר לתפוס, כי כל ההשגות שלנו מתייחסות רק אל הכלי המתוקן, שבו מלובשת עצמותו של הבורא. כפי שבכל המדדים, לא מודדים את העַצְמוּת, אלא את גילוי העצמות בכלי המדידה, כלומר את יחסי הגומלין בינו לבין הכלי. מכאן, שגילוי השגחת הבורא, פירושו גילוי אמיתי של הבורא.

החומר והצורה בחוכמת הקבלה [30]

המדע ככלל, מתחלק לשני חלקים: החלק הראשון נקרא השכלה חומרית, והחלק השני נקרא השכלה צורתית. כלומר, אין דבר במציאות הסובבת אותנו, שלא ניתן יהיה להבחין בו בחומר ובצורה.

לדוגמה, שולחן. יש לו חומר, נניח עץ, ויש לו צורה, "שולחן". החומר, כלומר העץ, נושא את הצורה, שהיא צורת שולחן. כך גם המילה "שקרן". יש לה חומר, שהוא האדם, וצורה, שהיא השקר. כך שהחומר, האדם, נושא את הצורה, שהיא השקר. כך בכל דבר ודבר.

בדומה לזה, המדע שחוקר את המציאות, מתחלק לשני חלקים: חקירת החומר, וחקירת הצורה. החלק של המדע, שחוקר את תכונות החומר הקיים במציאות, כולל גם את החומר הטהור, חסר הצורה, וגם את החומר שיש לו צורה, והוא שייך להשכלה החומרית.

להשכלה זו יש בסיס ניסיוני המבוסס על נתונים, הוכחות והקשים, היינו השוואת תוצאות של ניסויים מעשיים, שבהם היא רואה בסיס מהימן להסקת מסקנות אמיתיות.

חלקו השני של המדע דן רק בצורות מופשטות מן החומר, שאין להן שום מגע עימו. במלים אחרות, הצורות "אמת" ו"שקר" מופרדות מן החומר, כלומר, מבני האדם, שהם הנשאים של אותן צורות. ונדונה רק החשיבות או חוסר החשיבות של הצורות האלה בצורתן הטהורה, כשאינן מלובשות בחומר כלשהו. וזה נקרא השכלה צורתית.

להשכלה זו אין בסיס ניסיוני המסתמך על העובדות, משום שלצורות מופשטות אין ביטוי ניסיוני מעשי, מאחר שהן נמצאות מעבר לגבולות המציאות הממשית. כי הרי הצורה המופשטת היא רק פרי הדמיון. כלומר, רק הדמיון יכול לצייר אותה, משום שהיא אינה קיימת במציאות הממשית.

בהתאם לכך, כל מחקר מדעי מסוג זה, מתבסס אך ורק על הנחה תאורטית. כלומר, הוא אינו מאושש באמצעות ניסויים מעשיים, אלא הוא מהווה רק תוצאה של דיונים ומחקר עיוני. לקטגוריה הזו שייכת כל הפילוסופיה הגבוהה. לכן, רוב המדענים המודרניים זנחו את העיסוק בה, משום שאינם מרוצים מהדיונים האלה, המבוססים על ממצאים עיוניים. לדעתם, ממצאים אלה אינם מהווים בסיס מהימן, משום שרק הבסיס הניסיוני, המבוסס על העובדות, נחשב בעיניהם מהימן.

גם חוכמת הקבלה מתחלקת לשני החלקים הנזכרים לעיל, השגת החומר והשגת הצורה. אבל בניגוד למדע הגשמי, אפילו השגת הצורה בחוכמת הקבלה נבנית על מחקר מדעי, המסתמך על תפיסה מעשית, כלומר על סמך ניסיון מעשי.

גוף ונשמה [31]

שלוש תפיסות של גוף ונשמה / גוף ונשמה כמונחים מדעיים בחוכמת הקבלה / הגלוי והנסתר / האיסור להשתמש במדע הבלתי ממשי / ביקורת על תפיסת ההכחשה

שלוש תפיסות של גוף ונשמה

את כל התפיסות לגבי גוף ונשמה, הקיימות בעולם אפשר לכלול בשלוש קבוצות עיקריות:

1.   תפיסת האמונה

לטענת תפיסת האמונה, לא קיים דבר זולת הנשמה, או הנפש. לדעת המצדדים בתפיסה זו, קיימות ישויות רוחניות, הנבדלות זו מזו באיכותן, והן נקראות נשמות בני האדם. אותן נשמות הן בעלות ישות עצמאית, גם טרם ירידתן והתלבשותן בגוף האדם. ואף לאחר מכן, כאשר הגוף מת, אין המוות חל על ישויות אלה, בשל היותן רוחניות.

לדעת המצדדים בתפיסה זו, מושג המוות עבור ישויות פשוטות אלה, אינו יותר מאשר הפרדה בין היסודות שמהם מורכב הגוף הגשמי. לכן, הם מתייחסים אל הגוף כתרכובת של מספר יסודות, החוזרים ומופרדים לאחר המוות. מה שאין כן הנשמה, אשר ביסודה הרוחני היא ישות פשוטה, שאין בה מרכיבים, ולכן אינה יכולה להתחלק בצורה שתשפיע על המבנה שלה. לפיכך, הנפש היא בת - אלמוות וקיומה נצחי.

על פי הבנתם, הגוף הוא סוג של לבוש לנשמה, שבו היא מתלבשת, ובאמצעותו מבטאת את כל כוחותיה, היינו את תכונותיה וידיעותיה השונות. בנוסף מעניקה הנשמה לגוף חיים ותנועה, ושומרת עליו מכל פגע. מאחר ולגוף עצמו אין חיים ותנועה, ואין בו דבר מלבד חומר מת, כפי שהוא נותר בשעת המיתה לאחר שנטשה אותו הנשמה. ועל כן, כל סימני החיים הנראים בגוף האדם, אינם אלא גילויים של כוחות הנשמה.

2.   תפיסת השניוּת

זו תפיסתם של מי שמאמינים בשניוּת, היינו הגוף הוא יצור מושלם העומד בזכות עצמו. הוא חי, ניזון ומספק לעצמו את כל הנחוץ לקיומו, ואינו נזקק לסיוע של ישות רוחנית כלשהי.

 עם זאת, גוף זה כלל אינו נחשב למהות האדם. עיקר מהותו של האדם היא הנשמה התבונית, הנחשבת לישות רוחנית, כפי שטוענים גם חסידי התפיסה הראשונה.

ההבדל בין שתי תפיסות אלה הוא רק בהבנת הגוף. התפתחותו המרובה של המדע מגלה, כי הטבע הטביע בגוף עצמו את כל הצרכים החיוניים וההכרחיים לחיים. על כן, לנשמה שבגוף נותרה פעילות מוגבלת בלבד, והיא לייחס לגוף הרגלים, תכונות טובות ועניינים רוחניים.

חסידי השניות מאמינים בשתי התיאוריות בעת ובעונה אחת, אבל יחד עם זאת הם טוענים, שהנשמה היא הסיבה הראשונית להיווצרות הגוף. כלומר, הגוף הוא תולדה והמשכה של הנשמה.

3.   תפיסת ההכחשה

בתפיסה זו מצדדים חוקרים, השוללים את קיומה של מציאות רוחנית כלשהי, ומבטלים את קיומה של ישות רוחנית מופשטת בגוף האדם. לדעתם הבלתי ניתנת לערעור, גם תבונת האדם היא אך תולדה של הגוף.

הם מציגים את הגוף כמכונה חשמלית, שבה מותקנים כבלים המחברים בין המוח לגוף. כבלים אלה מופעלים על ידי המפגש עם גירויים חיצוניים, שמועברים למוח בצורת עונג או כאב. בתגובה, המוח פוקד על איבר מסוים את הפעולה שעליו לבצע.

כאמור, הכול מתנהל באמצעות מערכת העצבים, היינו אותם כבלים וגידים, המחוברים לאיברים, שתוכניתם היא להרחיק את האיבר ממקור הכאב ולקרבו למקור העונג. בדרך זו מבארים חסידי תפיסת ההכחשה את תהליך ההכרה האנושית, ואת תגובות האדם לכל מאורעות חייו.

לדבריהם, תחושת התבונה וההיגיון בתוך המוח, דומה רק לצילום או לטביעת חותם של כל המתרחש בתוך הגוף. יתרון האדם על כל בעל חי הוא בכך, שמוחו מפותח במידה כזו, שכל מאורעות הגוף מצטיירים במוחו כצילום, המורגש באדם כתבונה והגיון. מכאן, שמצדדי תפיסת ההכחשה טוענים, שהתבונה וכל מסקנותיה, אינן אלא תוצאת התהליכים המתרחשים בגוף.

גם בקרב חסידי תפיסת השניות ישנם כאלה המסכימים עם תפיסת ההכחשה. עם זאת, הם מוסיפים לה את קיומה של ישות רוחנית נצחית כלשהי המכונה "נשמה", שמתלבשת במנגנון של הגוף. ולטענתם, "נשמה" זו היא מהות האדם, ומנגנון הגוף אינו אלא המעטפת שלה.

באופן כללי, אלה שלוש הדרכים שבהן תיאר המדע את המושגים גוף ונשמה, עד ימינו.

גוף ונשמה כמונחים מדעיים בחוכמת הקבלה

חוכמת הקבלה נועדה לגלות לעוסקים בה את העולם העליון, באותה מידת בהירות ואמינות, שבה מגלים המדעים המדויקים הגשמיים את עולמנו. וכל הידע בנוגע לעולם העליון התקבל על ידי המדענים המקובלים כתוצאה מניסויים ומחקרים שערכו על עצמם כמושא המחקר. לכן, אין בחוכמת הקבלה אף לא מילה שבסיסה הוא תיאורטי, אלא כל מה שנאמר בה הוא רק תוצאה של השגה מעשית.

וכוח התיאוריה וההתפלספות של השכל האנושי שגדל, ממציא מסקנה חדשה לעובדות קודמות וקובע אותה כוודאית. כי האדם הוא ספקן מטבעו וכל מסקנה שקובע השכל האנושי כוודאית, עם הזמן מוטלת בספק.

לכן אם מדובר באדם בעל יכולת חשיבה מופשטת, ודאי שיימָצא סובב במעגל הספק כל חייו. הוודאות של אתמול הופכת לספק של היום, והוודאות של היום תהפוך גם היא לספק של מחר, כך שקביעת מסקנה בגדר ודאות מוחלטת אפשרית רק "נכון להיום".

הגלוי והנסתר

המדע המודרני כבר הגיע להבנה, שאין במציאות דבר שהוא ודאי באופן מוחלט. אולם חוכמת הקבלה, כבר מימי קדם אסרה את ההתפלספות, היינו את השימוש במסקנות תיאורטיות, אף לא כהשערות, בכל הנוגע לעניינים רוחניים.

המדענים המקובלים חילקו את החוכמה לשני חלקים, הנגלה והנסתר.

א.   החלק הנגלה של החוכמה כולל את כל מה שהאדם מבין מתוך הכרה טבעית פשוטה. כלומר העיוני נבנה על בסיס מעשי, ללא שום התפלספות, אלא רק על פי נתונים מעשיים, ניסויים ומסקנות.

ב.   החלק הנסתר של החוכמה כולל את הידע שהאדם משיג בעצמו, או שמקבל ממקורות מוסמכים, אבל במידה שאינה מאפשרת לעת עתה ניתוח מתוך ביקורת של השכל הישר, או מתוך מודעות טבעית פשוטה. לכן, באופן זמני, עלינו לקבל את החלק הזה של הידע כאמונה פשוטה, ובשום אופן לא לנסות לחקור אותו. משום שהמחקר לא יהיה בנוי על בסיס מעשי, אלא על פילוסופיה בלבד.

אולם השמות של חלקי החוכמה, הנגלה והנסתר, אינם מצביעים על שני סוגי ידע שונים, אלא על תודעת האדם. כלומר, את הידע שגילה האדם על ידי התנסות ממשית, אפשר לכנות ידע גלוי, ואת כל הידע שהוא טרם גילה ברמת הכרה כזו, אפשר להגדיר כנסתר.

מן האמור לעיל מתברר, שבכל הדורות והזמנים לכל אדם היו שני חלקי החוכמה, הנגלה והנסתר. את החלק הגלוי לו הוא חופשי ללמוד ולחקור, מפני שיש לו בסיס ממשי לכך. אך בחלק הנסתר של החוכמה, נאסרה עליו אפילו שמץ של חקירה, מפני ששם אין לו כל בסיס ממשי למחקר.

האיסור להשתמש במדע הבלתי ממשי

חוכמת הקבלה אוסרת על שימוש במדעים האנושיים, שאינם ניתנים למימוש בחומר. מותר להשתמש רק בידע שהוכח בניסוי מעשי, ולא יכול להיות לאדם שום ספק לגבי ממשותו ואמיתוּתו. לכן מתוך שלוש התפיסות שפורטו לעיל, לא נוכל לקבל שום ידע עובדתי על המושגים גוף ונשמה.

את הידיעות על גוף ונשמה נוכל לקבל רק על בסיס ידע עובדתי מחוכמת הקבלה, שבה נרכשו הידיעות האלה בעקבות התנסות, עד כי האדם אינו מטיל ספק באמיתוּתן. ואי אפשר לספק הוכחות כאלה באופן בלתי מוחשי כלשהו.

לפיכך, אנו מורשים להשתמש רק בחלק מסוים מהתיאוריה השלישית, העוסק בענייני הגוף בלבד. כלומר במסקנות שהוכחו על ידי הניסיון, ואין לגביהן שום מחלוקת. לעומת זאת, חוכמת הקבלה אוסרת כל סברות כלליות המבוססות על היגיון, מכל תפיסה שהיא.

ביקורת על תפיסת ההכחשה

תפיסת ההכחשה, התפיסה השלישית, היא זרה לרוח האנושית, ועל כן כמעט אין אדם משכיל שיסכים לקבלה. שהרי היא מוחקת את האישיות, ומציגה את האדם כמכונה, הפועלת ונעה בעזרת כוחות חיצוניים, בלי שום בחירה חופשית מתוך רצונותיו. על פי תפיסה זו האדם נמצא תחת ההשפעה המוחלטת של כוחות הטבע, ומבצע את כל פעולותיו מתוך אילוץ. ולפיכך, אין כל שכר ועונש על מעשיו, משום שחוק השכר והעונש חל רק על בעלי חופש בחירה.

יוצא, שתפיסה זו זרה הן לדתיים, המאמינים בשכר ובעונש מהבורא, ונשענים על המטרה החיובית שבהם, והן לחילונים, שלדעתם משתמע מתפיסת ההכחשה, שהאדם נתון בידי טבע עיוור חסר דעת או מטרה. ואנו, בעלי השכל, איננו אלא כבובות בידיו, בלי שנדע להיכן מוביל אותנו אותו טבע עיוור! משום כך, התפיסה השלישית מאוסה, ואינה מקובלת בעולם.

לכן בעלי תפיסת השניוּת החליטו לתקן את העיוות הזה, וקבעו כי הגוף, שנחשב מכוֹנה על פי תפיסת ההכחשה, אינו מהותו האמיתית של האדם. אלא מהותו של האדם, "האני" שלו, היא ישות רוחנית נצחית, בלתי נראית ובלתי מורגשת, המגולמת בגוף באופן נסתר, ואילו הגוף נחשב רכושה של אותה ישות רוחנית נצחית.

אך כיצד יכולה הישות הרוחנית הזו להפעיל את הגוף? בעלי תפיסת השניות אינם יודעים לפרש זאת, כי על פי טענת הפילוסופיה עצמה, אין לרוחני שום מגע עם הגשמי, והוא אינו משפיע עליו בשום צורה. יוצא מכאן שלפילוסופיה ולמטאפיזיקה אין כל פתרון לשאלת הנשמה.

חוק אחד [32]

תיקון הנברא הוא בכוונה / שני יתרונות בקיום חוק זה בחברה / מחשבה, דיבור, מעשה / פעולת התיקון / שני אופנים בעשיית נחת רוח לבורא / חובת קיום תרי"ג המצוות / חוכמת האמת

"עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות".[33]

תיקון הנברא הוא בּכַּוונה

תיקון טבעו המקורי של האדם, תיקון רצונותיו האגואיסטיים, נועד אך ורק לשם השגת הדבקות בכוח העליון. וזאת על ידי ההידמות לבורא, היינו השתוות לו בתכונת ההשפעה. על האדם להשפיע לבורא תענוג כשם שהבורא מבקש להשפיע תענוג לנבראיו.

הרצון ליהנות של האדם נברא על ידי הכוח העליון עצמו, והוא אינו הופכי לו. הופכית לכוח העליון רק הכוונה ליהנות למען עצמי. לכן היא זו שנקראת אגואיזם, ולא הרצון להתענג עצמו. הרצון ליהנות, או כמו שמכנים אותו המקובלים הרצון להתמלא, הוא בלתי משתנה, והוא הדבר היחיד שנברא. רק הוא קיים, פרט לבורא עצמו. שכן הבורא ברא רק את הרצון להתענג, היינו ליהנות ממנו, מאורו, מהרגשתו.

יוצא מכך, שהשינוי היחיד שיכול אדם להביא לבריאה, הוא בצורת השימוש בתכונתו הטבעית היחידה - ליהנות - למען עצמי או למען הבורא. הנאה בכוונה אגואיסטית, למען עצמי, יכולה להתממש רק בתוך גבולות העולם הזה. אך למעשה, גם היא בלתי אפשרית, היות שברגע שהתענוג ממלא את הרצון, המילוי מבטל את הרצון, והתענוג אינו מורגש עוד.

לעת עתה קיים באדם רצון זעיר, שמאפשר לו לקבל ניצוץ תענוג קטן, הנקרא "נהירו דקיק", וכשמו כן הוא, נר דקיק ותו לא. זאת, כדי שיוכל להתקיים עד שירכוש את הכוונה הנכונה, ויוכל למלא את עצמו בהנאה בלתי מוגבלת ונצחית, שהרי כל התענוגים האינסופיים והנצחיים, מורגשים רק בכוונה למען הבורא.

מכאן אנו למדים, שהבורא ברא את הרצון ליהנות, לא במטרה שהאדם ישתמש בו בצורה ישירה, ליהנות לעצמי, אלא כדי שישתמש בו בכיוון ההפוך, כלפי הבורא, ליהנות למענו, ובאופן כזה ייעשה דומה לו. וכאשר מוחלפת הכוונה האגואיסטית "למען עצמי" כולה, בכוונה האלטרואיסטית למען הבורא, האדם כולו משתווה לבורא. כי פעולות האדם הן רק בכוונה.

המעבר מכוונה אגואיסטית "למען עצמי" לכוונה אלטרואיסטית "למען הבורא" אינו נעשה בן רגע. שינוי כזה במחשבות, בהרגלים, בהווי ובאורח חיי האדם, דורש השתנות הדרגתית.

כיוון שהחברה היא זו שמכתיבה לאדם לאילו סוגי הנאה ישתוקק, בדיוק כשם שהיא מכתיבה את האופנה, אז רק באמצעות שינוי החברה הסובבת, לחברה שתמיר את ערכי הקבלה שבתוך האדם בערכי השפעה, ניתן לעבור מן הכוונה למען עצמי לכוונה למען הזולת.

אם כן, מהי השיטה המאפשרת לאדם להשיג את תכונת הכוח העליון, במהירות ומבלי לסטות מהמטרה? האדם יוכל להשיג את כוונת ההשפעה רק במידה שיקבל על עצמו את צורת החשיבה, את החוק: לדאוג לעצמו במידת ההכרחיות לקיומו בלבד, ובכל מה שמעבר לזאת, ידאג לטובת החברה והנזקקים. אלא ששינוי מסוג זה, שיַשווה את האדם בתכונתו לכוח המשגיח העליון, מתאפשר, כאמור, רק בחברה מיוחדת, שנבנתה בכוונה לשנות את האדם.

שני יתרונות בקיום חוק זה בחברה:

א.   האדם יבין שקיום החוק אהוד בכל החברה, ואפילו בכל האנושות.

ב.   קיום חוק ההשפעה למען האנושות מכין את האדם לקיום חוק ההשפעה לשם הדבקות עם הכוח העליון.

ולכן, אם קיום חוק ההשפעה יהא מקובל ורצוי בכל האנושות, בזאת תעודד החברה את היחיד לקיומו, והרי רק במקרה כזה יקבל האדם מרץ לבצע פעולות השפעה.

כאשר החברה משבחת את פעולות האדם, היא מספקת לו את הכוח להשפיע. אומנם תחילה, רק על מנת לקבל שכר, על מנת לקבל פרס, לשם קבלת עידוד ממנה. אך בהדרגה נעשה ההרגל לטבע שני, והאדם עצמו מתחיל לרצות בזה מכוח ההרגל.

בנוסף, פעולות השפעה כאלה יעוררו את ירידת אור התיקון על האדם, וזה כבר ישנה אותו בהתאמה לבורא. כך שמתוך הכוונה "למען עצמי" יגיע האדם לכוונה למען הבורא, כמו שנאמר: "מתוך שלא לשמה בא לשמה".[34]

ההכנה הזו גם היא חלק מהמטרה. אדם שמרגיל את עצמו לעבוד למען הזולת, ולא למען לעצמו, מגיע בהדרגה לנכונות לקיים את מצוות הבורא בתנאי הרצוי, למען הבורא ולא למען עצמו. והלא מובן שזו צריכה להיות כוונת מעשיו.

בשיטת ההתקרבות לכוח העליון יש שני חלקים:

א.   היחסים שבין אדם לבורא

ב.   היחסים שבין אדם לחברו

המעשי והיעיל ביותר הוא, לעסוק תמיד ביחסים שבין אדם לחברו, משום שבאופן כזה רוכש האדם הרגלים גם ביחסים שבין אדם לבורא.

מחשבה, דיבור, מעשה

כל פעולה מכל סוג שהוא תמיד כוללת בתוכה: מחשבה, דיבור ומעשה.

הכוונה קודמת למעשה, והיא מתגלה באמצעותו. וקיימים שני סוגי כוונה: למען עצמי או למען הבורא. המעשה, אם הוא מכוון כלפי הבורא, הוא עצמו מעיד על הכוונה, כי המעשה, הכוונה והמטרה, מכוונים אז לאובייקט אחד - הבורא.

מעשה עם כוונה שלא למען הבורא, אינו מגיע אל הבורא. הבורא מתגלה לאדם רק בתנאי שהתהוותה בתוכו כוונה מתוקנת קבועה של השפעה, כלומר, במידת הידמותם זה לזה. הבורא מרגיש את האדם כולו תמיד, ואילו האדם מתחיל להרגיש את הבורא רק במידה שבה הוא משווה את עצמו לבורא.

את המעשים הנוגעים ליחסים שבין אדם לחברו, האדם מקיים מתוך שהמצפון האנושי מחייב אותו לנהוג כך. אולם, פעולות הנעשות מסיבה זו אינן מאפשרות תיקון, משום שלא הן שיביאו אותו לקרבה עם הבורא.

פעולת האדם היעילה ביותר לשם השגת השתוות לכוח העליון, היא אם יתחייב להקדיש את כל זמנו הפנוי לתועלת הבריות, ובהכרח תחת הכוונה להגיע לדבקות עם הבורא.

לכן, על האדם לדמיין במחשבותיו, שהוא עושה את כל פעולותיו רק כדי לעשות נחת רוח לבוראו, להידמות לו, להיות משפיע כמוהו, ללא רווח עצמי. ודימוי זה בצירוף מעשיו הטובים של האדם יקרבו אותו לבורא באופן שישווה את צורתו לרוחניות, לחומר החותם, כאשר האדם הוא כנחתם של הבורא. ואז יהיה מוכן לקבל את השפע העליון.

ולכן, המחשבה במצוות שבין אדם לחברו הינה יסוד עיקרי יותר מאשר במצוות שבין האדם והבורא.

ודיבור, פירושו פנייה של האדם אל הכוח העליון, לתיקון ולשינוי הכוונה מ"לעצמי" אל "למען אחרים", בעת ביצוע מעשים כלשהם, ובמיוחד בזמן לימוד הקבלה.

פעולת התיקון

הגם שהבירור כולו נעשה במחשבה, האדם חייב לממש את כל גילויי הבורא עד לדרגת עולם העשיה. על ידי שמעורר על כל ייחוד עם הבורא, דבר פעולה ומעשה, וזה נקרא, תיקון.[35]

שני אופנים בעשיית נחת רוח לבורא

מדעת - לעולם אין לקוות, שיבוא הזמן בו יוכל האדם להשיג את ההשתוות לבורא בן רגע ללא מאמצים ממושכים קודמים בשלבי הסתר הבורא, ומבלי לעבוד בתוך קבוצה בכדי להגיע לכוונה למען הבורא.

בעבר, בהווה ובעתיד כל החפץ בקשר עם הבורא תחילה יצטרך להשקיע מאמצים מתוך הכוונה האגואיסטית, ורק לאחר מילוי כל עצות המקובלים, יגיע להשתוות עם הבורא בּכוונה למען הבורא.

הדרך עד ההשתוות לבורא אינה מותנית בזמן, אלא תלויה רק בנכונות האדם, ובמידת שליטתו על לבו. לכן, רבים נפלו ועוד יפלו, כל עוד הם עוסקים בחוכמה לעצמם, ואף ימותו בלי השגתה. יחד עם זאת, שכרם גדול מאוד והמחשבה האנושית כלל לא מסוגלת להעריך את היְקר והערך שבעשיית נחת רוח לבורא.

שלא מדעת - אפילו תלמיד קבלה מתחיל שמבצע פעולה כלשהי בלי כוונה, שהרי אינו מוכשר עדיין לביצוע באופן אחר, עושה גם הוא נחת רוח לבוראו.

חובת קיום תרי"ג המצוות

נשמתו של אדם מורכבת מתרי"ג (613) רצונות פרטיים. תיקון הכוונה על כל רצון ורצון מ"למען עצמי" ל"למען הבורא", הוא שמאפשר לאדם להרגיש, בכל רצון מתוקן, את הקשר עם הבורא ואת הדבקות עימו.

השגת כל גילוי פרטי של הבורא בתוך האדם, נקראת התגלות הבורא, או התגלות שם הבורא. במלים אחרות, שמות הבורא הם השגותיו הפרטיות של האדם, שהן בעצם מידות שפעו הכללי של הבורא. כל אדם חייב לעבור את כולן, ולהשיג את ההתגלות הכללית השלמה של שם הבורא.

חוכמת האמת

בתקופות קדומות, מסר כל מקובל את שיטת ההשגה על פי דרכו הפרטית. אולם בשיטת בעל הסולם ההסבר מוגש בשיטת הכלל.[36] כלומר, הסבר הפרטים הרוחניים, שלא דרך התלבשותם בעטיפות גשמיות. יוצא, שהסבר זה הינו בלתי משתנה, ואינו תלוי מקום וזמן. מה שהופך אותו למועיל במיוחד להתפתחות ההשגה. וחוכמה זו היא שנקראת חוכמת האמת.

ההצלחה בניסוח החוכמה הזו תלך ותגדל בדורות הבאים, משום שבחלוף הדורות הם ייעשו מוכנים יותר לקבלת חוכמת האמת. אומנם ההצלחה בקליטת חוכמה זו, כולה תלויה בגדלות המנהיג הרוחני של הדור, או בדור עצמו, או בשניהם יחד.

הגלות והגאולה [37]

האידיאל הגשמי והאידיאל הרוחני / התיאום בין תכלית הבורא לבין התחשיב האנושי

"ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך".[38]

"והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים: נהיה כגויים".[39]

ההיסטוריה מוכיחה, שעל אף פיזורו של עם ישראל בגולה מאז ומתמיד, הוא, להבדיל מכל העמים, אינו יכול להתקיים שם, וגם לא להיטמע בעמי הגויים. עם ישראל לא ימצא לו מנוח ביניהם, בטרם קיים את התנאי: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך, ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".[40]

כל עוד לא מימש עם ישראל את ייעודו, גילוי הכוח העליון, הוא יוסיף לעורר על עצמו צרות. וזאת, עד אשר יזכה לראות כי אין זו יד המקרה, אלא ידה של השגחה עליונה מכוונת וחד משמעית.

התפתחותו המהירה של עם ישראל בהשוואה לעמים אחרים, עולה מתוך חוקי ההשגחה העליונה. משום שהחובה לגלות את הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה מוטלת על עם זה.

חובתו של עם ישראל היא להתפתח רוחנית לעבר יעדו, גילוי חוקי המציאות, וזאת במקביל להתפתחות הגשמית של יתר העמים. אך במקום זאת, בחר עם ישראל למלא את תאווֹת האגואיזם הגשמי, בעודו מחקה את הגויים. וכך הביא לחורבן הבית הראשון, ולנפילה שנמשכה בעקבותיו.

לאור האיסור שהטילה חוכמת הקבלה על קבלת הנאות מתוך כוונה אגואיסטית, דחה אותה עם ישראל מעליו, ואימץ לעצמו את מנהגי העמים השכנים. כדי שיוכל ליהנות מחיי עושר, שליטה וכבוד, כפי שדרש האגואיזם.

כתוצאה מכך, החלה התפוררות האומה, כאשר מקצתה הלכו בעקבות המלכים והשרים האגואיסטיים, ומקצתה בעקבות הנביאים, אלה המשתוקקים להשתוות לבורא. אותו הפירוד נמשך עד חורבן בית ראשון.

בתקופת בית שני העמיק הקרע, והביא להתפלגות העם לשניים: ה"צדוקים", האגואיסטים, ועל כן העשירים והנכבדים, ו"הפרושים", חסידי הקבלה. הצדוקים היו מי שהביאו לקביעת שלטון רומי בארץ ישראל, וגרמו לחורבן הבית השני, וכן לגלות שבאה אחריו.

האידיאל הגשמי והאידיאל הרוחני

האידיאל הגשמי, מקורו במילוי רצונות אנושיים אגואיסטיים, לכן אין בכוחו להתעלות מעליהם. יסוד האידיאל הגשמי הוא לזכות בהערכת החברה, ושכרו תהילת בני האנוש. כך שאפילו האדם מתבזה בעיני בני זמנו, הוא עדיין מקווה להכרה מצד הדורות הבאים. הגם שכרגע איש אינו יודע עליו ואינו מעריך אותו.

האידיאל הרוחני, מקורו בבורא. יסודו של האידיאל הרוחני הוא לזכות בהכרת הבורא. על כן אדם בעל אידיאל רוחני יכול על ידי העיסוק בחוכמת הקבלה להתרומם מעל תכונות אנושיות אגואיסטיות ולהשיג את תכונותיו של הבורא.

כל זמן שעם ישראל שמר על עקרונותיה של חוכמת הקבלה בגלות, הוא היה מוגן. ועל אף שהעמים שביניהם התפזר, ניצלו את היותו עם מפותח, הוא עדיין נותר חזק מבחינה רוחנית, ועוד יותר מאזרחי המקום.

אלא שחלק גדול מהעם החל לשאוף לממש את תכניותיו האגואיסטיות. הוא איבד את מטרת חייו הרוחנית, השתוות הצורה לבורא, ובמקומה החל לצבור הון, וגם הציג את מטרותיו הגשמיות כראויות והולמות. כאשר את הכסף שהרוויח פיזר על הנאות החיים, ובכך השתווה לעמים שבתוכם הוא חי.

בכך הוא עורר על עצמו את שנאת הסובבים, וכן השגחה נוקשה מלמעלה. היחס הבלתי יאה כלפי חוכמת הקבלה הביא אותו עד לסף השמדה. שכן אילו קיים את דרישותיה של החוכמה, הוא היה מעורר על עצמו את ההשגחה העליונה באופן הטוב ביותר.

התיאום בין תכלית הבורא לבין התחשיב האנושי

על רקע הניסיון ההיסטורי ובהסתמך על עצות המקובלים, מוטב לעם ישראל לערוך חשבון, שיתבסס על כל אותן תלאות, החוזרות ונשנות עליו פעם אחר פעם, גם לאחר ששב לארצו. ואולי בסופו של חשבון, ישאף לשוב ולחיות על פי אותם חוקים אלטרואיסטיים, שניתנו לו מלמעלה, הניתנים להשגה באמצעות לימוד חוכמת הקבלה.

אם לא יישמע עם ישראל לעצה זו, אזי כעם מפותח, שאינו יודע פשרות פנימיות בין יושביו, הוא יוסיף לזעזע עצמו ללא הרף, כי כל מה שיבנה האחד, מיד יהרוס האחר. והתקווה שבלב כל אחד, שאולי יריבו יקבל את דעתו, מתוך הפחד שמא ייהרס, היא אינה מציאותית כלל. כי שום צורת סכנה לא תגרום לאדם לוותר על מימוש כוונותיו.

לכן, יש פתרון אחד בלבד. על העם כולו לזנוח את מטרותיו ותוכניותיו הגשמיות, ולקבל על עצמו את אותה מטרה עליונה, השגת הבורא, כמטרה יחידה. רק אז תתהפך ההשגחה העליונה להשפעה חיובית על כל פרט ופרט ועל העם ככלל, ודרך עם ישראל יעבור השפע לעולם כולו.

ההסתר והגילוי של הבורא [41]

הסתר כפול / תיאור המצב בהסתר כפול / הסתר אחד - הסתר רגיל / תיאור המצב בהסתר רגיל / גילוי / תיאור המעבר מהסתר לגילוי

הסתר כפול

בהסתר כפול הנקרא הסתר בתוך הסתר, הבורא נסתר מהאדם. האדם אינו מרגיש, גם לא את צדו האחורי של הבורא. אלא דבר בחייו אינו נתפס בכלי האדם כמגיע ממנו. נהפוך הוא, האדם מרגיש שהבורא זנח אותו, ואינו שם לבו אליו.

על כן הוא מייחס את ייסוריו לגורל או לטבע העיוור, שכן יחס הבורא כלפיו מורגש בו כיחס מבלבל מאוד, שמביא אותו עד כדי איבוד האמונה.

תיאור המצב בהסתר כפול

כאשר הוא מתפלל על צרותיו ועושה מעשים טובים, אינו נענה כלל, ודווקא בעת שמפסיק להתפלל על צרותיו, מגיעה התשובה.

כאשר הוא שב ומתגבר על עצמו באמונתו בהשגחה העליונה, ומתקן את מעשיו, ההצלחה מפנה לו עורף, והוא נהדף אחורנית ללא רחם.

ורק כשחדל להאמין ועושה מעשים רעים, הוא רואה הצלחה ושלווה, ונושם לרווחה.

את כספו אינו משיג בדרך ישרה, אלא רק בהונאת הבריות.

נדמה לו, שההולכים בדרך הבורא הם עניים, חולים, בזויים, חסרי תרבות, טיפשים וצבועים.

נדמה לו גם, שההולכים שלא בדרך הבורא הם מצליחנים, בריאים, בטוחים בעצמם, שלווים, חכמים, טובי לב וחביבים.

כאשר ההשגחה העליונה מעוררת באדם הרגשות כאלה, הוא מעדיף לברוח מהמחשבה שייסוריו באים מהבורא, והדבר מביא אותו לאובדן אמונה, שהבורא משגיח על הנבראים. הוא מאמין, שכל מה שבא אליו הוא רק מצד הגורל והטבע.

הסתר אחד - הסתר רגיל

בהסתר רגיל, הבורא נסתר, כלומר אינו מתגלה כַטוב המוחלט, אלא כגורם ייסורים. האדם רואה את צדו ההפוך של הבורא, "האחוריים" שלו, משום שרואה שמקבל ממנו ייסורים.

ולמרות זאת הוא מאמין שהדברים אינם באים אליו בדרך הגורל העיוור או מהטבע, אלא מהבורא שמתייחס אליו כך, כעונש על מעשיו או על מנת להובילו אל הטוב, ואדם מתחזק באמונתו, שבזה האופן משגיח עליו הבורא.

תיאור המצב בהסתר רגיל

האדם סובל מבעיות פרנסה, ונמצא טרוד ומודאג ללא הרף או שסובל ממחלות, האנשים אינם מכבדים אותו, הוא אינו מצליח בדבר ואין לו רגע מנוח.

גילוי

חיזוק האמונה בעת ההסתר, שהבורא משגיח על העולם, מביא את האדם אל הספרים, ומהם הוא מקבל הארה, אור התיקון, והבנה כיצד להתחזק באמונה בהשגחת הבורא.

לאחר שמאמציו להאמין בהשגחת הבורא מצטברים למידה מספקת, כך שאור התיקון משפיע עליו, כלומר הוא סופג את כל אותו האור, ואז נעשה מוכן להשגחת הבורא בגילוי. והבורא מתגלה לו כטוב ומטיב לכל נבראיו, בכל צורות הטבע ובהתאם לרצונם.

תיאור המעבר מהסתר לגילוי

האדם מרגיש את הטוב, השלווה והסיפוק הנפשי המתמיד שנובעים מהבורא. הוא מתפרנס בקלות וברווח, אינו יודע טרדה או מחלה, והוא זוכה לכבוד והצלחה בכל מקום.

אם חסר לו דבר מה, הוא מתפלל, ומקבל מהבורא את מבוקשו תיכף ומיד.

אם הוא מרבה במעשים טובים, הצלחתו גדלה.

אם הוא ממעיט במעשים טובים, הצלחתו מצטמצמת.

הוא רואה אז, שאלה המתקדמים לקראת התיקון הם בריאים, מתפרנסים היטב, מכובדים, שלווים והוא נהנה להימצא בחברתם.

הוא גם רואה, שהאנשים שלא מתקדמים לקראת התיקון, הינם מחוסרי פרנסה, מלאי דאגות, חולים, בזויים, טיפשים, חסרי תרבות, צבועים ושקרנים, וחברתם דוחה אותו.

אחור וקדם צרתני [42]

"אחור וקדם צרתני"[43] מתאר בלשון ציורית את הכוח העליון, שגם במצב של הסתר הפנים [אחור] וגם במצב של גילוי הפנים [קדם] הוא מנהיג את הכול, כדי להביא את האדם אל המטרה שנקבעה מראש. על כך נאמר, "מלכותו בכל משלה"[44], ו"אין נידח ממנו נידח"[45], כלומר, אין מקום פנוי ממנו. שאין שום דבר החורג משליטתו.

ההבדל שבין הרגשת האחור או הקדם תלוי רק בתפיסת האדם, בָּאופן שבו מתגלה לו השליטה הכוללת של הבורא, בהווה או בעתיד. אדם שזוכה לייחד את העולם הזה עם העולם הרוחני, מגלה בכל המתרחש בהווה, את הכוח העליון השולט בכול. כמו כן, הוא מגלה שכל המתרחש אינו אלא לבוש חיצוני, שמסתיר את ההשגחה הנצחית הכוללת, השולטת גם בהווה על כלל הבריאה, ועל כל החלטה, מחשבה ומעשה.

אלא, שלמראית עין, אין ההשגחה מתגלה בהווה בדומה לרוכב [הבורא] שמוביל את סוסו [הבריאה] אלא להיפך, נדמה שהסוס מוביל את רוכבו. אך לאמתו של דבר, אין הסוס מתעורר לשום פעולה, כי אם רק בהדרכת המושכות והרסן של הרוכב. אדם שמגלה את השגחת הכוח העליון בצורה כזו, קורא לגילוי בשם "הסתר פנים".

כל עוד לא זכה האדם לייחד כל מחשבותיו, החלטותיו ומעשיו לבורא לבדו, אז תנועותיו של הסוס, כביכול אינן מצייתות למושכות ולרסן של הרוכב, אלא כאילו ההיפך הוא הנכון. קשר כזה בין האדם לבורא נקרא "אחור".

אך בל נחשוב שבמצב כזה האדם נמצא מרוחק מההשגחה העליונה, שהרי נאמר: "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם"[46], כי דבר לא יגרע ממנו, וכל הבריאה מתגלגלת חזרה אל שורשה.

אם כך, למרות שנראה לאדם כי הסוס הוא, כביכול, זה שמוביל את הרוכב לפי רצונו הנבזי. הרי אמת היא שהרוכב מוביל את הסוס כרצונו, למחוז חפצו. אך אין זה מתגלה בהווה, אלא יתגלה רק בעתיד.

ולמרות שקיים קשר גם בשלב זה, זהו קשר הפוך, "אחור באחור", כלומר שאינו מרצונו של הנברא ואינו מרצונו של המשגיח. לעומת זאת, אדם שממלא אחר רצונו של הכוח העליון, ומגלה את שליטתו בהווה, קשור אליו בקשר "פנים בפנים". כלומר, הן מרצונו הטוב של הבורא והן מרצונו הטוב של הנברא. כי דווקא קשר כזה הוא רצונו של העליון.

ההבדל הוא בזה, שאדם שמגלה את ההשגחה האמיתית בהווה, שרוי בשמחה ולא בצער, בשפע ולא במחסור, והכול מתנהל כרצונו ולא בכפיה.

השגת ייחוד הבריאה [47]

מבוא / תכלית הבריאה / התגלות המחשבה - בהשגת המטרה / הכוח המשגיח העליון / ההשגחה העליונה היא השגחה מטרתית / שתי דרכי ההתפתחות: דרך ייסורים ודרך תורה / מהות חוכמת הקבלה היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע / התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת / חוכמת הקבלה מיועדת לתועלת העוסק בה

מבוא

מחקרה העיקרי של חוכמת הקבלה עוסק בנושא התכללותם של כל פרטי הבריאה זה בתוך זה. באופן שכל פרטי המציאות העצומה של חמשת העולמות, המונהגים על ידי חוק הטבע היחיד, מתאחדים, משתלבים ומתחברים, עד שנעשים לשלם אחד, שבו הכול כלול זה בזה ומאוחד.

אדם שחוקר את העולם העליון מגלה שכל העולמות, וכן אינספור הסדרים שבחוכמת הקבלה עצמה, מתייחדים תחת עשר מציאויות בלבד, הנקראות עשר ספירות. לאחר מכן, אותן עשר ספרות מסתדרות בארבעה חלקים, שמסתדרים ונכללים בקוצו של יוד, שהיא הנקודה המסמנת את עולם אין סוף.

מי שמתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, חייב להתחיל את הלימוד מקוצו של יוד, היינו בנקודה, וממנה - לעשר הספירות שנמצאות בעולם "אדם קדמון", שזה העולם הראשון מתחת לעולם אין סוף.

לאחר מכן מגלה הלומד איך כל אינספור הפרטים שקיימים בעולם אדם קדמון נמשכים ומשתלשלים, על פי סדר של סיבה ומסובב, לפי אותם החוקים שאנו מגלים באסטרונומיה, בפיזיקה, ובשאר מדעי העולם הגשמי. כלומר, חוקים קבועים המתחייבים זה מזה בהחלט, כי חוק ההתפתחות ההדרגתית זה מזה הוא בל יעבור. מהנקודה משתלשלים כל ריבוי הפרטים הנמצאים בעולם אדם קדמון. ומשם נחתמים זה מזה, על דרך חותם ונחתם, ומשתלשלים ארבעת העולמות, עד שאנו באים לכלל הריבויים שבעולם הזה.

לאחר מכן, בעזרת מחקר הקבלה אנו חוזרים לכלול זה בזה את כל פרטי הבריאה, עד אשר כולנו נשיג את עולם אדם קדמון, לאחר מכן את עשר הספירות, לאחר מכן את ארבע המדרגות העיקריות, ולאחר מכן, אף את נקודת המוצא, קוצו של יוד.

ואל לנו לשאול, אם החומר אינו מוכר, הכיצד ניתן לעסוק בו בדרך ההיגיון? כי התשובה לזה, כמו בכל מדע אחר. למשל, כאשר אנו עוסקים באנטומיה של איברים מסוימים וביחסי הגומלין ביניהם, הרי לא נמצא באיברים אלה שום דמיון לנושא הכולל, שהוא האדם החי. אבל במשך הזמן, כאשר יודעים את החוכמה על בורייה, אפשר כבר להסיק מהפרט אל חוק כללי, שהתנהגות הגוף כולו מותנית על ידו.

מאחר שידע זה מושג רק מכללות הפרטים, כך גם הנושא הכללי שבחוכמת הקבלה הוא דבר ההתגלות האלוקית לנבראיו. אדם שמתחיל לחקור את העולם העליון, מובן שאין לו שום ידיעה בנושא הכללי. משום כך הוא חייב להשיג את כל הפרטים, את תכנית הפעולות ההדדיות ביניהם, ואת גורמיהם בדרך של קודם ונמשך, עד שהוא משיג את החוכמה כולה. וכאשר יידע הכול, על כל הדקויות, יזכה ודאי לידיעת הנושא הכללי.

את חוכמת הקבלה מתחילים ללמוד בכל העולם רק לאחרונה. אך הסיבה שלא למדו אותה קודם, אינה משום שהיא בלתי ניתנת להשגה. הרי גם לאסטרונום אין שום תפיסה בכוכבים וכוכבי הלכת, אלא הוא חוקר את התהליכים המתרחשים ביניהם כמדע. ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינן נסתרות מהאנושות יותר מאשר האסטרונומיה. פרטיה ותהליכיה מוסברים ומתבארים היטב בספרי לימוד הקבלה, אפילו למתחילים.

אלא הסיבה להסתרתה של חוכמת הקבלה נעוצה בכך, שהמקובלים עצמם הסתירו אותה במשך אלפי שנים עד לזמננו. שכן כעת נוצר צורך גדול בגילוי של החוכמה בעולם, משום שהאגואיזם של האנושות גדל, והביא אותה להכרה שהתפתחותה פגומה, ומובילה אותה למבוי סתום.

תכלית הבריאה

אין פועל ללא תכלית, אם כן מובן שהייתה לכוח המשגיח העליון תכלית בבריאה שלפנינו. החשוב ביותר בכל מציאות הבריאה הרב גונית הזו, הוא הרגש המוקנה למן החי, שבאמצעותו כל פרט מרגיש את מציאות עצמו. ומתוך ההרגשות כולן, החשובה ביותר היא ההרגשה השכלית, שניתנה אך ורק לאדם, והודות לה הוא מרגיש את ייסורי הזולת ואת נחמותיו.

לפיכך, אם לכוח המשגיח העליון יש תכלית בבריאה, הרי נושא תכלית זו הוא האדם, והכול נברא רק כדי שהאדם ישיג את ייעודו. כלומר, כדי להעלותו למדרגה המכובדת והחשובה, שבה הוא ירגיש את הכוח העליון המשגיח עליו, כפי שההרגשה האנושית שניתנה לו מאפשרת לו להרגיש את כל מה שסביבו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונות חברו, כך יבין את דרכי הבורא.

על ידי פעולות האדם, היינו ההִדַּמוּת לבורא בתכונת ההשפעה והאהבה, האדם מתקרב אליו, ומתפתחת בו הרגשה נפלאה של תענוג עצום, שכן הוא יכול לדבר וליצור קשר עם הכוח המשגיח העליון, כמו הקשר בין אדם לחברו.

התגלות המחשבה - בהשגת המטרה

ידוע, ש"סוף מעשה במחשבת תחילה", כלומר הפעולה והתוצאה ממנה, נמצאות כבר במחשבה הראשונית. בדומה למי שרוצה לבנות בית ומצייר אותו במחשבתו, ובכך הוא קובע את מטרתו. על סמך מטרה זו, הוא משרטט את תכנית הבנייה, כדי שהמטרה, ששם לו ליעד, תוכתר בהצלחה.

כך גם במבנה העולמות: לאחר בירור התכלית, מתבאר, שכל סדרי הבריאה, בכל הגילויים שלה, מוגדרים מראש אך ורק בהתאם למטרה, שעל פיה תתפתח האנושות, ותתעלה בתכונת ההשפעה עד שתהה מסוגלת להרגיש את הכוח המשגיח העליון, כמו את הזולת.

תכונת ההשפעה נרכשת על ידי האדם באופן הדרגתי, כמו מדרגות של סולם, שהאדם עולה בהן, בכך שמתגבר עליהן, בזו אחר זו, עד שמגיע להשגת מטרתו. ודע, שהכמות והאיכות של מדרגות אלה נקבעות על ידי שתי מציאויות:

א.   מציאות החומר הגשמי - נקראת סדר התגלות האור העליון מלמעלה למטה. כלומר מן המקור הראשון, שממנו נחצבה כמות של אור היוצא ממהות הבורא. אותו האור עובר הֶסתרים, הסתר אחר הסתר, עד שנוצרת ממנו מציאות גשמית ובריות גשמיות.

ב.   מציאות השכל העליון - לאחר ההשתלשלות מלמעלה למטה, מתחיל סדר העלייה מלמטה למעלה, שהוא מדרגות הסולם, שעליו מתפתחת האנושות, כאשר היא מטפסת ועולה, עד שמגיעה למטרת הבריאה.

שתי המציאויות, על כל מקריהן ופרטיהן, מבוארות בחוכמת הקבלה.

הכוח המשגיח העליון

המדענים המקובלים משיגים את הכוח המשגיח העליון, הבורא, כ"טוב המוחלט". כלומר, לא ייתכן שהכוח העליון יסב רע למישהו. והמשיגים זאת, מגדירים אותו כחוק ראשוני של הבריאה.

השכל הישר מראה לנו, שהיסוד לכל המעשים הרעים הוא האגואיזם, הרצון של האדם לקבל תענוג למען עצמו, הרצון לקבל. כלומר הרדיפה התאוותנית של הרצון לקבל אחר תועלת עצמית, היא הסיבה לעשיית רע לזולת. משום שהרצון לקבל להוט למלא את עצמו.

אלמלא מצא הנברא סיפוק בתועלת העצמית, לא היתה שום בריה בעולם עושה רע לזולתה. ואם אנו רואים לפעמים בריה כלשהי, שמזיקה לאחרים לא בגלל הרצון לקבל, הרי היא עושה זאת רק מכוח ההרגל, שמלכתחילה נולד מהרצון לקבל. ואותו הרגל הוא כעת הסיבה היחידה למעשיה.

מכיוון שהכוח המשגיח העליון הוא דבר שלם, שאינו זקוק לדבר לשם השלמתו, ברור שאין בו שום רצון לקבל, ולכן אין לו שום סיבה להרע למישהו. וזהו דבר פשוט ומובן. זאת ועוד, אם נביט בכל הבריאה הגדולה שברא וערך לפנינו, הרי היא הוכחה לכך שרצונו הוא רק להשפיע טוב אל זולתו.

כל מה שהנבראים מרגישים, ההרגשות הטובות וההרגשות הרעות, נשלח להם מהכוח המשגיח העליון, שתכונתו היחידה היא הרצון להשפיע, הרצון להיטיב לנבראיו. ומאחר שידוע, שאין בחוק הבורא להרע, הרי בהכרח הנבראים כולם מקבלים ממנו רק טוב. והוא יצר אותם רק כדי להיטיב להם. על כן, המקובלים מגדירים את הכוח שיצר אותנו ומשגיח עלינו בשם "הטוב המוחלט".

ההשגחה העליונה היא השגחה מטרתית

הבה נתבונן במציאות הממשית, המתנהלת ונתונה תחת השגחתו של הכוח העליון, ונראה כיצד הוא משפיע רק טוב בלבד.

אם ניקח כל בריה, אפילו הקטנה ביותר, מתוך ארבעת הסוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, נראה שגם הפרט וגם המין כולו, נמצאים תחת השגחה מטרתית, כלומר התפתחות איטית והדרגתית, בדרך קודם ונמשך. כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה עד לסוף הבשלתו, שאז יהיה פרי מתוק וערב לחיך.

הבוטניקאים יוכלו להסביר, כמה מצבים עובר הפרי מעת שנראה לעיניים ועד שמגיע לתכליתו, הבשלות הסופית. אבל כל המצבים הקודמים למצב האחרון, לא זו בלבד שאינם מכילים רמז למצבו הסופי, המתוק והיפה, אלא להפך, כמו כדי להכעיס, מתגלים מצבים ההפוכים לצורתו התכליתית: ככל שהפרי הוא מר ומכוער בשלבים הקודמים של התפתחותו, כך הוא מתוק יותר בסוף התהליך.

ההבדלים בולטים עוד יותר בדרגות החי והמדבר. החיה, שדעתה נותרת מועטת גם בגמר התפתחותה, אינה לקויה כל כך במהלך התפתחותה. בה בעת, אדם, שדעתו גדלה פי כמה וכמה בסוף התפתחותו, מתגלים אצלו ליקויים רבים במהלך התפתחותו. עגל בן - יומו, למשל, כבר נקרא שור, משום שיש לו הכוח לעמוד על רגליו וללכת, ויש לו די שכל כדי להיזהר מפגעים רעים הבאים לקראתו בדרך. לעומת זאת, אדם בן - יומו מוטל כיצור נטול חושים.

ואם מישהו, שאינו מורגל באורחות החיים של העולם הזה, היה מסתכל על שני הוולדות האלה, ודאי היה אומר על ילוד האדם, שזה לא יצליח להגיע לתכליתו, ואילו על העגל היה אומר, שכאן נולד גיבור גדול. כלומר, אם נשפוט על פי מידת התפתחות השכל של העגל לעומת יילוד האדם, הרי האחרון נראה יצור טיפש ונטול חושים.

מכאן בולט לעין, שהשגחת הכוח העליון על המציאות שברא, אינה אלא צורה של השגחה מטרתית, שאינה לוקחת בחשבון את סדר שלבי ההתפתחות. ואדרבא, הם נועדו לרמות אותנו, להסיט את עינינו מהבנת תכלית קיומם, וזאת מעצם היותם תמיד מצבים הפוכים מהמצב הסופי.

בהקשר זה, אנו אומרים: "אין חכם כבעל הניסיון".[48] כי רק אדם שרכש ניסיון, כלומר, שיש לו הזדמנות לראות את הבריאה בכל שלבי התפתחותה עד הגעתה לשלב הסופי והמושלם, רק הוא יכול שלא לפחד מכל התמונות המעוותות, שבהן הוא נמצא בשלבי ההתפתחות השונים, אלא להאמין ביופי ובשלמות של גמר ההתפתחות. וטעם הסדר ההדרגתי הזה, המחויב לכל בריה, מבואר היטב בחוכמת הקבלה.

ובכן, בירור דרכי ההשגחה העליונה בעולמנו, מצביע על כך, שההשגחה היא מטרתית בלבד. ואין יחסה הטוב ניכר בה כלל, בטרם הגיעה הבריה לצורתה הסופית ולגמר התפתחותה. ואדרבא, עד אז הבריה המתפתחת תמיד מוצגת כלפי המסתכל, במעטפת חיצונית של קלקולים.

שתי דרכי ההתפתחות: דרך ייסורים ודרך תורה

הכוח המשגיח העליון הוא הטוב המוחלט, והשגחתו על הבריות היא מטרתית, ונובעת מתוך מידת טובו השלמה בהחלט, ללא שום עירוב של רע.

פירוש הדבר הוא, שהתכלית של השגחתו מחייבת אותנו לעבור סדר מצבים שונים, הקשורים זה לזה בחוק של סיבה ומסובב, עד שנעשה מוכשרים לקבלת הטוב הרצוי, ובכך נגיע לתכליתנו, כמו פרי נהדר בגמר הבשלתו. ובהחלט, התוצאה הזו מובטחת לכולנו.

תכלית הכוח המשגיח העליון היא להביא אותנו להשתוות עם תכונתו, עם הטוב המוחלט, ומתוך מטרתו זו מוכתבות כל פעולותיו על הנבראים. על מנת להביא אותנו אל המטרה, מוכנות שתי דרכי ההתפתחות:

א.   דרך הייסורים, היא סדר ההתפתחות של הבריאה מתוך עצמה, כלומר כתוצאה מטבע הבריאה, היא מוכרחה להיצמד לאותו הסדר, ולעבור ממצב אחד למשנהו, הקשור למצב הקודם בקשר של סיבה ותוצאה. על ידי המצבים האלה, אנו מתפתחים אט אט עד בואנו לכלל הכרה שנחוץ לבחור בטוב, ולמאוס ברע, ולהגיע להתאמה המטרתית, הרצויה מצד הכוח המשגיח. אולם, הדרך הזו אורכת זמן רב, והיא מלאה ייסורים וכאב.

ב.   דרך תורה, זוהי דרך קלה ונעימה, ובידה לעשות את האדם ראוי לייעודו תוך פרק זמן קצר, וללא ייסורים.

מכל מקום, המטרה הסופית קבועה מראש, הכרחית, ואין לנו שום אפשרות להשתמט ממנה, משום שהכוח העליון משגיח עלינו בנוקשות בשני אופני השגחתו, שהם דרך הייסורים ודרך התורה. אולם במציאות אנו רואים, שהשגחתו עלינו מתבצעת בשתי הדרכים האלה בעת ובעונה אחת.

מהות חוכמת הקבלה היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע

המטרה של כל פעולות האדם, שנובעות מתוך השתוקקותו להשגת העולם העליון, היא אך ורק הכרת הרע שבו. משום שאז מתגלה לו, שדווקא האגואיזם הטבעי שלו הוא זה שעומד בדרכו אל העולם העליון.

האדם מוכן מטבעו לדחות ולעקור כל דבר רע מקרבו, וזוהי מידה שווה בכל בריה ובריה. כל ההבדל בין הנבראים הוא רק במידת הכרת הרע שלהם. ככל שבריה מפותחת יותר, מידת המודעות שלה לרע שבה היא גדולה יותר, לכן היא מזהה ודוחה אותו במידה רבה יותר. ואילו בריה בלתי מפותחת מרגישה שיעור קטן של הרע שבה, ולפיכך היא דוחה מעצמה רק שיעור קטן של הרע. יוצא, שהיא משאירה בקרבה את כל זוהמתה, כי כלל אינה מרגישה אותה כרע.

יסוד כל הרע הוא האהבה העצמית, המכונה אגואיזם. תכונה זו היא הפכית לכוח העליון, שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום, אלא תכונתו היחידה היא רצון להשפיע.

מהות ההנאה והעידון שורשה במידת השתוות הצורה לתכונת הכוח העליון. מהות הייסורים ואי הסובלנות שורשה בשינוי הצורה מתכונת הכוח העליון. לכן, דווקא האגואיזם הוא שגורם לנו כאב, מעצם היותו שונה מתכונת הכוח העליון.

אולם הרגשת המיאוס מהאגואיזם אינה שווה בכל נפש. האדם הבלתי מפותח, אינו מחשיב את האגואיזם כתכונה רעה, ולכן משתמש בו בגלוי ללא שום בושה או גבול. הוא מוכן לרצוח ולגזול לעיני כל. המפותח יותר כבר מרגיש שיעור מסוים מהאגואיזם שלו כרע, ולכן הוא מתבייש להשתמש בו בפרהסיה, וממשיך להשתמש בו רק בסתר.

והמפותח ממנו, מרגיש שהאגואיזם הוא דבר מאוס, עד כדי כך שאינו יכול לסבול אותו בתוך עצמו, ולכן הוא דוחה אותו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו. כי אינו רוצה ואינו יכול עוד לקבל הנאה מעמלם של אחרים. אז מתחילים להתעורר באדם ניצוצות של אהבת הזולת, המכונה אלטרואיזם, שהיא יסוד הטוב.

גם התכונה הזו מתלקחת בו באופן הדרגתי: תחילה מתפתח אצלו רגש של אהבה לקרובים אליו, ורצון לדאוג להם כמו שכתוב "ומבשרך לא תתעלם".[49] ולאחר שתכונת האלטרואיזם מתפתחת בו עוד יותר, מתרחבת בו מידת ההשפעה לכל הסובבים לו, שכניו, עמו, עד שמתפתחת בו אהבה לאנושות כולה.

התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת

שני כוחות דוחפים ומעוררים אותנו לטפס ולעלות במדרגות הסולם, עד שנגיע לראשו, למטרה הסופית של השוואת תכונותינו עם הכוח המשגיח.

א.   כוח אחד דוחף אותנו שלא מדעתנו, כלומר בלי בחירתנו. הכוח הזה דוחף אותנו מאחור, ואותו הגדירו המקובלים בשם "דרך הייסורים". ממנו נובעת מערכת המוסר, האתיקה, המיוסדת על ההכרה הניסיונית. כלומר, על ביקורת בעזרת התבונה המעשית. כל עיקרה של המערכת הזאת אינו אלא סיכום הנזקים שנגרמים על ידי זרעי האגואיזם. אמנם אותן התנסויות הגיעו אלינו במקרה, דהיינו שלא מדעתנו ולא מבחירתנו. אך הן משרתות את מטרתן בבטחה, משום שבשיעור הרע המתגלה וגדל בהרגשותינו, באותו שיעור אנו מכירים בנזקיו. הוא מאלץ אותנו להסתלק ממנו, וכך אנו מגיעים למדרגה גבוהה יותר בסולם.

ב.   הכוח השני דוחף אותנו מדעתנו. כלומר, אנו בוחרים בכוח הזה בעצמנו. הוא מושך אותנו מלפנים, והמקובלים הגדירו אותו בשם "דרך התורה". אם נלך בעקבות עצות המקובלים, ונקיים אותן מתוך כוונה להשתוות בתכונותינו לכוח העליון, יתפתח בנו במהירות עצומה חוש הכרת הרע ונרוויח שני דברים:

1.   לא נצטרך לחכות עד שניסיון החיים יתחיל לדחוף אותנו מאחור, כי כל שיעור הדחיפה שלו נמדד רק במידת המכאובים והמפלות שנגרמים לנו על ידי הרע שבנו. אלא דרך העבודה מתוך ההשתוקקות להידמות לכוח העליון מתפתחת בנו אותה הכרת הרע, רק ללא הייסורים המקדימים. ואדרבה, מתוך הנועם והעדנה שאנו מרגישים בעת העבודה בהידמות לכוח העליון, מתפתחת בנו ההכרה בשפלותם של ניצוצות האהבה העצמית מעצם היותה מפריעה לנו לקבל את אותה הרגשת עונג, שבהשפעה לבורא. יוצא, שההרגשה ההדרגתית של גילוי הרע, מתפתחת בנו מתוך אותה הרגשת עונג ושלווה, המתגלים בנו כתוצאה מהשתוות לכוח העליון.

2.   אנו מרוויחים זמן, כי אנו פועלים מדעתנו, ובידינו להרבות בעסק כחפצנו, וכך להאיץ את זמן התיקון עד ההשתוות הגמורה עם הכוח העליון.

חוכמת הקבלה מיועדת לתועלת העוסק בה

רבים משווים בטעות את חוכמת הקבלה לתורת המוסר, האתיקה. ובאמת, הן תורת המוסר והן חוכמת הקבלה כוונתן לרומם את האדם מעל זוהמת האהבה העצמית, ולהביאו אל מרומי הפסגה של האהבה לזולת.

אולם יחד עם זאת, הקבלה והאתיקה רחוקות זו מזו, כרחוק רוחניות מגשמיות. כי חוכמת הקבלה נמשכת ממחשבת הכוח העליון, ואילו האתיקה באה ממחשבות בשר ודם ומניסיון חייהם. ולכן ניכר ההבדל בין שתיהן, והוא במטרה שלהן: אל מי על האדם המתוקן להתאים עצמו, לתקני החברה או לכוח העליון.

מטרת האתיקה היא הצלחת החברה ואושרה, כפי הבנתו של השכל המעשי, המתבסס על ניסיון החיים, ומטרה זאת אינה מבטיחה למי שמנסה להשיגה שום התעלות למעלה ממסגרת הטבע. ואם המטרה אינה חורגת מגבולות הביקורת, מי יוכל, פעם אחת ולתמיד, להוכיח ליחיד את מידת הטוב הממתינה לו, כדי להכריח אותו לוותר לטובת החברה על חלק קטן ממה שמגיע לו לפי הבנתו?

לעומת זאת, מטרת ההתפתחות בשיטה הקבלית מבטיחה את האושר לאדם עצמו שעוסק בה. כי אדם שמגיע לאהבת הזולת, הוא נמצא בדבקות עם הכוח העליון, שהיא השוואת הצורה לבורא, ויחד עימה הוא יוצא מעולמו הצר שלו, הגדוש ייסורים וקשיים, לעולם רחב ונצחי של השפעה לכוח העליון, והשפעה לבריות.

שיטת האתיקה מחייבת את האדם למצוא חן בעיני הבריות, בדומה לשכירות, המשלמת בסופו של דבר. ואדם שמתרגל לעבודה כזו, לא יוכל אפילו לעלות במדרגות המוסר, משום שהוא מתרגל לעבודה המשתלמת היטב מהסביבה, המשלמת לו בעד מעשיו הטובים.

מה שאין כן אדם שעוסק בחוכמת הקבלה כדי להדמות לפעולות ההשפעה של הכוח העליון, ולהשפיע לו, לא על מנת לקבל שכר. הרי הוא עולה באמת בדרגות המוסר, ממש כפי שיעור עיסוקו בחוכמה. שכן אינו מקבל שום תשלום על דרכו, אלא "פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול"[50], עד שקונה טבע שני, שהוא ההשפעה לזולת, בלי שום קבלה עצמית, מלבד ההכרחי לקיומו. רק כך משתחרר האדם באמת מכל כבלי הטבע האגואיסטי שלו ומכל כבלי הבריאה. כי כאשר כל קבלה עצמית היא מאוסה על אדם, ונשמתו קצה בכל הנאות הגוף המיותרות והקטנות, ואינו תאב לקבל עושר, כבוד, שליטה, אזי הוא מטייל חופשי בעולמו של הבורא, ומובטח לו שלעולם לא יארע לו שום נזק ותקלה. שהרי כל הנזקים המורגשים על ידי האדם, באים אליו רק מצד האגואיזם.

לכן, ברור שחוכמת הקבלה עומדת כולה רק לצורך האדם העוסק בה, ואינה מועילה ולא כלום לבריות שאינן משתמשות בה. והגם שכל מעשי האדם ופעולותיו משמשים לתיקונו, הם רק אמצעים להגיע למטרה הנשגבת שהיא השתוות ליוצרה.

אהבת הבורא ואהבת הבריות [51]

כלל ופרט / מצווה אחת / הדבקות בבורא / למה שיטת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים

"ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח). רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה"[52]

כלל ופרט

האמרה "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" היא אחת האמרות הידועות והמצוטטות ביותר. לעתים קרובות ניתן למצוא אותה מנוסחת גם בצורה של "הא דעלך סני, לחברך לא תעביד, זוהי התורה כולה".[53] כלומר, מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זוהי התורה כולה. אך למרות שהאמרה הזו ידועה לכול, עלינו לחקור האם אנו מבינים את משמעותה באמת.

המלה "כלל" מורה על סכום של פרטים, כאשר כל פרט מהווה חלק מהכלל הזה, וחיבור כל הפרטים יוצר כלל. אם כן, האמרה "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה", פירושה, שבסיכום הפרטים, היינו כתוצאה מכל תרי"ב (216) התיקונים של התכונות האגואיסטיות של האדם, נוצרת התכונה "ואהבת לרעך כמוך".

קשה להבין, איך יכולה הוראה זו להיות כלל לכל אותם התיקונים שההשגחה העליונה מחייבת אותנו על ידי ייסורים, לעשותם. אולם יתכן שהתכונה "ואהבת לרעך כמוך" יכולה לשמש כהוראה כוללת לגבי האופן שבו אדם צריך להתייחס אל החברה הסובבת אותו. אבל איך יכולה תכונה זו לקבוע את יחסו של האדם אל הבורא?

חוכמת הקבלה היא שיטה לתיקון האדם ולהעלאתו עד לדרגת הבורא, ועל כן ברור, שמטרת המדע הזה היא להביא את האדם למצב, שבו יוכל לקיים את ההוראה "ואהבת לרעך כמוך".

וכאשר חוכמת הקבלה מורה על החוק "ואהבת לרעך כמוך", היא באה לומר, שהבריאה כולה נבראה על פי החוק הזה, ורק העולם שלנו פועל בניגוד גמור לו, באהבה עצמית גמורה - ואהבת לעצמך כמוך. ואדם בעולמנו שרוצה להתאים את עצמו לחוק הכללי של הבריאה, עליו לשנות את עצמו בהתאם לחוק הזה. שכן עצם היותנו מנוגדים לחוק הכללי הזה, היא הסיבה לכל הייסורים שבעולם.

לכן תחילה יש לברר מה משמעה של ההוראה "כמוך". הפירוש המילולי הוא, אהוב את הזולת באותה מידה שבה אתה אוהב את עצמך. אבל אז, יוצא שההוראה הזו היא בלתי ניתנת ליישום. אפילו היה כתוב "ואהבת לרעך, כמו שהוא אוהב אותך", גם אז, רק מעטים היו יכולים לקיים את ההוראה במלואה. אבל עדיין היה זה מתקבל על הדעת. אך לאהוב את הזולת כמוך, זה בלתי אפשרי.

גם אם לא היה בעולם אלא חבר אחד, גם אז היה זה בלתי אפשרי לקיים את החוק, ועל אחת כמה וכמה כשהעולם מלא בבני אדם. והרי אם האדם יתחיל לאהוב את כולם כפי שהוא אוהב את עצמו, לא יישאר לו זמן לעצמו.

האדם ממלא את צרכיו ללא הרף ובחשק רב, מתוך אהבתו לעצמו. אבל בנוגע לצרכי החברה, אין לו סיבה חשובה מספיק, שתעורר בו רצון לעבוד עבורה. ואפילו היה לו רצון, האם הוא היה מסוגל למלא את החוק בצורה הפשוטה שנדרשת ממנו, לאהוב את כולם כמוהו? איך, אם כן, מחייבת ההשגחה העליונה את האדם לקיים דבר לגמרי בלתי אפשרי?

ואין להעלות על הדעת שאמרה זו היא מוגזמת. לשם כך ניתנה לנו אזהרה, "בל תוסיף ובל תגרע", שעליה אנו שומרים, והמפרשים כולם מסכימים, שיש לפרש את האמרה כפשוטה. יתרה מזו, הם אומרים שהאדם חייב למלא את צרכי חברו, אפילו במקום שבו הוא עצמו בעל חיסרון. גם במקרה כזה עליו לדאוג למילוי צרכי חברו, ובעצמו להישאר במחסור.

כמו שכתוב בתלמוד הירושלמי, שכל הקונה עבד עיברי, כקונה לעצמו אדון. ופירשו: אם יש לאדם כר אחד בלבד, והוא שוכב עליו, הרי שלא מקיים את הכתוב "כי טוב לו עמך".[54] ואם אינו שוכב עליו ואינו נותן אותו לעבד, הרי זו "מידת סדום". כלומר, על האדון למסור את הכר לעבדו, והוא עצמו צריך להניח את ראשו על הארץ.[55]

מצווה אחת

על פי האמור לעיל, איש מאיתנו לא מקיים את הנדרש על ידי חוכמת הקבלה. אנחנו עוסקים בפרטים ולא נוגעים בכלל. וכתוב, "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום [הבורא], אביונים באחרים ולא בכם".[56] אבל מאין יהיו עניים בזמן שהכלל כולו מקיים את רצון הבורא ואוהב זולתו כעצמו?

ועניין "העבד העברי" שבתלמוד הירושלמי דורש הסבר. משמעות הנאמר היא, כמו שאתה אוהב את עצמך, עליך לאהוב גם את מי שלא שייך לך. ואין כאן תירוצים להשתמטות, משום שחוק אחד לכולם. הרי כתוב: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגֵר הגָר אתכם".[57] "הגר הגר אתכם" - פירושו, מי ש"גֵר" בך ולומד קבלה, וכל מה שהוא מנסה לעשות אלה רק המעשים הלא אגואיסטיים, עליו נאמר "הגר אתכם". וזה הפירוש של מצווה אחת, שעליה דיבר התנא, כשאמר: "עשה מצווה אחת, הכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות".[58]

וקשה מאד להבין מהו העניין במילים "כל העולם"? וההסבר איננו בזה, שכאשר האדם "חציו חייב וחציו זכאי"[59], כלומר חציו מתוקן וחציו לא מתוקן, אזי גם כל העולם "חציו חייב וחציו זכאי". משום שאם נאמר כך, נתעלם מהעיקר.

הרי העולם מלא בעובדי עבודה זרה ורודנים. ואיך יכול האדם לראות, שהם "חצי חייב וחצי זכאי"? על עצמו הוא יכול לראות, שהוא "חצי חייב וחצי זכאי", אבל לא על כל העולם. והיה צריך לומר "כל ישראל כולו". למה, אם כן, צירף התנא גם את "כל העולם"? האם אנחנו ערֵבים לאומות העולם וחייבים לצרף אותם לחשבון המעשים הטובים שלנו?

צריך להבין, שהחכמים אינם מדברים על שום דבר זולת החלק המעשי בחוכמת הקבלה, שעוסק בפעולות שמובילות אל המטרה, שאותה רוצים להשיג בעזרת שיטת הקבלה וכל העולם.

לכן, כאשר אומרים "מצווה אחת", מתכוונים, ללא ספק, לתיקון מעשי אחד שהוא "ואהבת לרעך כמוך". כי רק בעזרת התיקון הזה יוכל האדם להשיג את המטרה האמיתית, הדבקות בבורא. יוצא, שבתיקון אחד זוכה האדם להשיג את מטרת הבריאה ולקיים את ייעודו.

וכך מתבררת הקושיה בנוגע לפעולות שבין האדם לבורא, משום שהפעולות המעשיות, ייעודם הוא "זיכוך" הגוף, אשר נקודת הזיכוך האחרונה היא לאהוב את חברך כמוך. והשלב המידי אחריה הוא הדביקות.

ויש בזה כלל ופרט. מן הפרט מגיעים אל הכלל, משום שהכלל מוביל אל המטרה הסופית. ואם כן, אין הבדל ממה נתחיל: מהפרט או מהכלל, משום שהעיקר הוא להתחיל וללכת, עד שנגיע למטרה שלנו, ולא להישאר באמצע הדרך.

הדבקות בבורא

אם מטרתה של שיטת הקבלה, ושל הבריאה כולה, היא להעלות את האנושות משפלותה, עד שתהיה ראויה לרוממות הנפלאה של הדבקות בבורא. הרי מלכתחילה יכול היה הבורא לברוא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח את הנבראים ביגיעת התיקונים על פי שיטת הקבלה.

אפשר להסביר את העניין, מתוך מה שאמרו המקובלים, שהניזון מעבודתם של אחרים, פוחד ומתבייש להסתכל על עצמו, כי מאבד צלם אנוש. עם זאת, מאחר שהבורא הוא מושלם, הרי לא יכול לצאת ממנו משהו פגום.

לכן, כדי שהאדם יוכל ליהנות ממאמציו, הכין לו הבורא את העבודה, וברא את הבריאה בצורתה השפלה. ובאמצעות העבודה הזו, האדם משיג רוממותו כקניין עצמאי, ואת כל התענוג שהוא מקבל מהבורא, הוא מרגיש זכאי לקבל, ולא כמקבל מתנת חינם.

יחד עם זאת, צריך להבין מה מקור הרגשת השפלות בזמן קבלת המתנה. ואפשר להבין זאת מתוך החוק, הידוע היטב לחוקרי הטבע, שלפיו טבעו של כל ענף דומה לשורשו. לכן, כל מה שקיים בשורש, יהיה רצוי ואהוב לענף שלו, ויביא לו תועלת. ולהיפך, מכל מה שאין בשורש, ירצה הענף להתרחק, ולא יוכל לסבול אותו, משום שזה גורם לו נזק. ומכיוון שהשורש שלנו הוא הבורא, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, הרי גם אנו מרגישים עצמנו שפלים, בכל פעם שאנו מקבלים מהזולת.

וכעת מתברר לנו מה שנאמר "ולדבקה בו".[60] רוממותה של הדבקות היא בהשתוות הענף לשורשו. ובהתאם לכך, מצב השפלות, הוא ההתרחקות מהשורש. במלים אחרות, כל נברא שהולך בדרך של השפעה מרבית לזולת, נמצא מרומם, ומסוגל להידבק בבורא במידה הגדולה ביותר. וכל נברא, שדרכו היא קבלה עצמית ואהבה עצמית מרבית, הוא השפל ביותר והרחוק ביותר מהבורא.

את התרופה לכך מספקת שיטת הקבלה. בתחילה, כשהאדם עדיין "קטן", הוא עוסק בה "שלא לשמה", היינו למען עצמו, על מנת לקבל פרס. ובצורה כזאת מחנכים אותו. וכשהוא גדל, מלמדים אותו לעסוק בקבלה "לשמה", למען הבורא, ולא למען אהבה עצמית אגואיסטית.

ומהאמור אפשר להבין את שאלת החכמים: "וכי מה איכפת ליה, להקב"ה, למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף. הרי לא נתנו המצות, אלא לצרף בהם את הבריות".[61] כלומר, מה אכפת לו, לבורא, איך האדם שוחט את הבהמה שהוא מקריב לעולה, אם מצד העורף או מצד הגרון? הרי המצוות, היינו, התיקונים, ניתנו רק כדי לצרף בהן את הבריות.

אלא שאנו לא יודעים עדיין מהו הצירוף הזה, ואת ההסבר אפשר למצוא בפסוק: "עַיִר פרא אדם יִוָלֵד".[62] כלומר, נולד כפרא אדם. היינו האדם שקוע בזוהמה ובשפלות של ריבוי הקבלה למען עצמו, ואהבה עצמית, בלי שום ניצוץ קטן של אהבה והשפעה לזולת. במצב כזה הוא נמצא מרוחק ביותר משורשו. ורק לאחר שהוא גדל, וקולט את עקרונות החינוך, המוגדרים בשיטת הקבלה ככוונה למען הבורא, ולא אהבה עצמית אגואיסטית, אזי הוא עובר למדרגה של השפעה לזולת. שאותה הוא משיג על ידי האמצעי הטבעי של לימוד הקבלה למען הבורא. כמו שאמרו חכמים: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

כך מתפתח הנברא, מתעלה ומתרומם, עד שמגיע לדרגה שבה הוא מאבד לחלוטין את האהבה העצמית, ואת הקבלה למען עצמו, ומאותו שלב, תכונותיו הן ההשפעה, או קבלה על מנת להשפיע. ועל זה אמרו חכמים, "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". ואז מגיע האדם לדרגת האיחוד עם השורש, הנקראת "דבקות", כמו שנאמר "ולדבקה בו".

למה שיטת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים

השאלה היא איך אפשר לקיים "ואהבת לרעך כמוך", אם במבט ראשון נראה הדבר בלתי ניתן ליישום?

ודע, שחוכמת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים, אלא לצאצאים שלהם. לעם שלם, שמנה שש מאות אלף איש בני עשרים שנה ומעלה. וזאת לאחר שנשאלו כל אחד מהם האם הוא מוכן לקבל על עצמו את העבודה הזו, ואת הייעוד הנשגב הזה? ורק לאחר שאמר כל אחד מהם "נעשה ונשמע", הדבר נעשה לאפשרי.

וברור מעל לכל ספק, שאם לשש מאות אלף איש לא יהיה שום עיסוק אחר בחיים, מלבד לעמוד על משמר מילוי צרכי הזולת, כך שלא ידע מחסור. ואם יעשו זאת באהבה אמיתית מכל הלב, ויתמסרו לזה בכל מאודם, אזי ללא ספק, לא יהיה לשום יחיד מהעם צורך לדאוג לקיומו האישי. משום שיהיו לו שש מאות אלף אוהבים נאמנים, הדואגים לו, שלא יחסר לו מאום.

ולאור האמור, נפתרת השאלה, מדוע לא ניתנה שיטת הקבלה לדורות הקודמים. והתשובה לזה, כי מספר קטן של בני אדם שלומדים קבלה, כפי שהיה בדורות הקודמים, אינו יכול ליישם את השיטה הזו. כמו שהוסבר לעיל, אי אפשר להתחיל בתנאים האלה את העבודה "לשמה", ולכן לא ניתנה להם שיטת הקבלה.

_________________________

[1] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "תורת הקבלה ומהותה".

[2] ספירות מלשון "ספיר", שמאירות כספיר.

[3] בעל הסולם, זוהר עם פרוש הסולם, פרשת וירא אות תס (לזוהר ח"א, דף קיח ע"א).

[4] בעל הסולם, מאמר החרות.

[5] על חוק שורש וענף ראה הביאור על "מהות חכמת הקבלה" בעמ' 178.

[6] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "חכמת ישראל בערך חכמת חיצוניים".

[7] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "עת לעשות".

[8] בעל הסולם מעיד על עצמו.

[9] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "גילוי טפח וכיסוי טפחיים".

[10] "סוד ה' ליראיו" (תהלים כה, יד).

[11] קהלת א, יח: "כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב".

[12] ראה בעל הסולם, זוהר עם פירוש הסולם, פרשת משפטים, אות קכב (לזוהר ח"ב, דף ק, ד"ה: בריה דיוחאי ידע לאסתמרא).

[13] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "שכל הפועל".

[14] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "מהות חכמת הקבלה".

[15] ויקרא כה, מז.

[16] השמטות הזוהר, בראשית, אות א. בראשית רבה פרשה י.

[17] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לספר 'פי חכם'".

[18] זוהר חדש עם פירוש הסולם, שיר השירים, מאמר חכמתא דאצטריך ליה בר נש, אות תפו.

[19] תיקוני הזוהר, תיקון ע, דף קכא ע"א: "דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל".

[20] בעל הסולם, זוהר עם פירוש הסולם, פרשת תזריע, אות קיג (לזוהר ח"ג, דף מח ע"א). ראה גם הערה מס' 3 בפרק "הקדמה: חוכמת הקבלה כמדע מתקדם".

[21] על מחשבת הבריאה ראה בעל הסולם, כתבי הדור האחרון, ההקדמה לכתבי הדור האחרון, ד"ה: עתה רבותי: "שמה' יתברך יוצאת השלימות בראשונה ואח"כ אנו מתקנים אותם ובאים לשלימות גמורה וקיימת בעולם העליון, היוצאת מאין סוף ברוך הוא, בדרך "סוף מעשה במחשבה תחילה""; וכן בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית, דף יז אות י: "ונודע, שמחשבתו ית', נגמרת ופועלת תיכף, שלא אדם הוא, להיות מחוייב לכלי מעשה, אלא המחשבה לבדה, גומרת כל הפעולה תיכף ומיד. ולפי זה מובן, שתיכף בחשבו ית' על דבר הבריאה, להנות לנבראיו, תיכף נמשך ונתפשט האור הזה הימנו ית', בכל צביונו וקומתו וכל גבהם של התענוגים שחשב בהם, שכל זה, נכלל באותה המחשבה, שאנו מכנים אותה מחשבת הבריאה, והבן זה היטב, כי מקום שאמרו לקצר הוא. ודע שאת מחשבת הבריאה הזאת אנו מכנים אור א"ס ב"ה".

[22] ישעיהו יא, ט.

[23] ירמיהו לא, לג.

[24] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "חכמת הקבלה - והפילוסופיה".

[25] פסיכולוגיה חומרנית (מטריאליסטית) - ראשיתה בפסיכולוגיה ניסויית, פיזיולוגית, שנוסדה על ידי וילהלם ווּנדט (1832-1920) מגרמניה. הוא ניתק את הפסיכולוגיה מהפילוסופיה ומשאלת הדואליזם ומדילמת גוף-נפש, והפך את הפסיכולוגיה למדע ניסויי. וונדט טען כי הפסיכולוגיה כמדע צריכה לעסוק בחוויה המיידית, בהכרה ובתפיסה, שאותן ניתן לחקור בצורה ניסויית אובייקטיבית (ראה ווּנדט, פסיכולוגיה, עמ' 316).

[26] פרק זה מבוסס על שני פרקים "כלים ואורות (בפירוש המלות)" ו"אורות וכלים" ממאמרו של בעל הסולם, חכמת הקבלה -  והפילוסופיה.

[27] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "ד' עולמות".

[28] קהלת ב, יג.

[29] על העלאת מ"ן וירידת מ"ד ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"יג, לוח התשובות לפי המלות, דף תנד אות יב.

[30] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "החומר והצורה שבחכמת הקבלה".

[31] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "גוף ונפש".

[32] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "מצוה אחת".

[33] קידושין דף מ ע"ב.

[34] סנהדרין דף קה ע"ב.

[35] מובא על פי פרק "מעשה המצווה" מתוך מאמרו של בעל הסולם "ד' עולמות".

[36] בעל הסולם מתאר את שיטתו.

[37] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "הגלות והגאולה".

[38] דברים כח, סה.

[39] יחזקאל כ, לב.

[40] דברים ד, כט.

[41] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "הסתר וגילוי פנים של השי"ת".

[42] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "אחור וקדם צרתני".

[43] תהילים קלט, ה.

[44] תהילים קג, יט.

[45] שמואל ב יד, יד.

[46] יחזקאל כ, לג.

[47] מובא על פי מאמרי בעל הסולם "תורת הקבלה ומהותה" ו"מהות הדת ומטרתה".

[48] לאמרה זו ראה הערה מס' 17 בביאור על "חוק אחד".

[49] ישעיהו נח, ז.

[50] סוטה דף ח ע"ב.

[51] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "אהבת ה' ואהבת הבריות".

[52] בראשית רבה פרשה כד, פסקה ז.

[53] שבת דף לא ע"א.

[54] קידושין דף טו ע"א.

[55] תוספות קידושין דף כ ע"א.

[56] רש"י על דברים טו, ד.

[57] במדבר טו, טז: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם".

[58] קידושין דף מ ע"ב.

[59] קידושין דף מ ע"ב: "תנו רבנן, לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה שנאמר (קוהלת פרק ט פסוק יח) וחוֹטא אחד יאבד טוֹבה הרבה בשביל חטא יחידי שחטא אובד ממנו טובות הרבה".

[60] דברים יא, כב: "כי אם שמר תשמרון את כל הַמצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לַעשותה לאהבה את ה' אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו".

[61] בראשית רבה פרשה מד, פסקה א.

[62] איוב יא, יב.