[17.01] כלל ופרט

 ביאור 1 - על "אהבת הבורא ואהבת הבריות"

"ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא אומר: זהו כלל גדול בתורה"

כלל ופרט

האמרה "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" היא אחת האמרות הידועות והמצוטטות ביותר. לעתים קרובות ניתן למצוא אותה מנוסחת גם בצורה של "הא דעלך סני, לחברך לא תעביד, זוהי התורה כולה". כלומר, מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זוהי התורה כולה. אך למרות שהאמרה הזו ידועה לכול, עלינו לחקור האם אנו מבינים את משמעותה באמת.

המלה "כלל" מורה על סכום של פרטים, כאשר כל פרט מהווה חלק מהכלל הזה, וחיבור כל הפרטים יוצר כלל. אם כן, האמרה "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה", פירושה, שבסיכום הפרטים, היינו כתוצאה מכל תרי"ב (216) התיקונים של התכונות האגואיסטיות של האדם, נוצרת התכונה "ואהבת לרעך כמוך".

"ואהבת לרעך כמוך" היא אמרה מקובלת, שאיש לא יכחיש אותה או יצא נגדה, אלא אם כן יוקדם לה הסבר רחב על משמעותה האמיתית. על צורתה הרגילה כולם מסכימים, ורבים אף רצו לקבוע לפיה את יחסם לעולם, ואף להחדיר בכוח סדר עולמי לפי "ואהבת לרעך כמוך". הכלל הזה עלה שוב ושוב על ידי הקומוניסטים והקיבוצים בזמננו, ועוד על ידי תנועות רבות במהלך ההיסטוריה. אנשים חשבו שאם הם יקיימו אותו, הם ייפטרו מכל הצרות והבעיות שלהם, ויגיעו לחיים יפים ומאושרים.

הכלל הזה רק נשמע כך. כי על פני כדור הארץ יש הכול, ונראה שאם רק נתייחס יפה איש לרעהו, יהיו לנו חיים מאושרים, בטוחים וטובים. זאת משום שנדמה לאדם, שהוא זה שמביא על עצמו ייסורים ובעיות, חוסר ביטחון וחרדות, ולא שהטבע או גורמים אחרים הם שמקלקלים לו וממררים את חייו. לכן הפתרון של "ואהבת לרעך כמוך" נראה לכולם ברור ומובן. אבל העניין הוא, שלמרות שניסו ליישם אותו, לא הצליחו.

ועד היום ישנם אנשים, שמתעוררים אליו כביכול לראשונה בהיסטוריה, וחושבים שלמרות הכול אפשר לממש את הכלל הזה. ורואים איך הם לא מצליחים ליישמו, מעבר להטפה כללית לכולם, שצריך לאהוב אחד את השני. כשאדם מסכים שצריך לאהוב, אבל בעצמו לא מסוגל לאהוב, הם לא מבינים איך אפשר להסכים איתם אך לא להיות מסוגלים לאהוב. כי הם לא מכירים בעובדה שיש בטבע עביות, אגואיזם, שדורש למלא את עצמו. הם לא רואים על עצמם שגם הם כלולים ממנו. אלא חושבים, שהם כשלעצמם נמצאים ב"השפעה", מעל האגו שלהם, אוהבים לכולם. הם נוסעים ממקום למקום, מרצים על האמרה הזאת, שצריך לאהוב את כולם, ומקבלים עבור זה שכר, ואף חושבים שבהטפה הזאת הם משפיעים טובה לעולם. אבל השאלה היא, כמה אנשים מתקנים את עצמם בעקבות דבריהם.

וזו דוגמה לכך, שאיננו מבינים את הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך", שהוא כלל אמיתי, "כלל גדול בתורה". זהו החוק הכללי של כל המציאות. תורה פירושה כל המציאות, וכל המצוות הם חוקי המציאות ככל החוקים השונים של הטבע דעולם הזה, שאנחנו מגלים בעולם שלנו. אדם שירחיב את טווח החקירות שלו לתחום הנקרא רוחני, שכרגע הוא לא מרגיש אותו, היכן שנמצאים הכוחות, המחשבות וההחלטות כלפיו, יגלה שם את תרי"ג הכוחות הפועלים עליו. וסכום כל תרי"ג הכוחות האלה נקרא "כלל גדול", היינו כולל, ששמו "ואהבת לרעך כמוך".

מכאן מובן, שלא פשוט להגיע לקיום הכלל הזה. אלא צריך לגלות את כל תרי"ג הכוחות, ולקיים אותם. רק אז מגיעים ליישום ולקיום הכלל "ואהבת לרעך כמוך". ואדם שיקיים כך את כל חוקי המציאות, מובטח לו טוב. ולא כפי שחושבים כעת, שהטוב הוא רק לברוח מהרע, אלא מובטח לו טוב אמיתי. אבל צריכים להגיע אליו.

ולפני כן דרושים כוחות רבים, הבנה, שכל, חקירות, והתעלות רוחנית, נפשית ומוסרית. ואז התנאי "ואהבת לרעך כמוך" כלל לא יראה דומה למה שהוא נחשב היום, אלא יהיה זה תנאי שונה לגמרי ממה שהאדם מתאר לעצמו. אם האדם יגדל על פני הכרת המרחב הרוחני, עם כל החוקים שלו, הכוחות שבו, ודרכי המחשבה שלו, אז האדם יהיה אחר, והכלל הזה ייראה לו אחרת.

לכן היום האדם לא מסוגל לקיים מה שהוא מתאר לעצמו כחוק "ואהבת לרעך כמוך", כי כיום הוא בכלל לא שייך לחוקי הטבע. הוא בונה לעצמו תנאים תיאורטיים, שאינם בני קיימא, שאינם טבעיים, ולא קיימים בטבע, ורוצה להחדיר אותם בצורה מלאכותית, כך שיתקיימו בתוך החברה. אבל האדם צריך קודם כל לעלות בעצמו לגובה הרוחני, ואז מתוך ההשגה שלו וההכרה שלו לדעת מהו הכלל "ואהבת לרעך כמוך" בצורתו הטבעית, איך הכלל הזה נדרש מן הטבע, ובהתאם לזה לקיים אותו בעצמו.

האדם חי במרחב הנקרא מציאות, מרחב שנמצא תחת השפעת הכוח העליון. השפעתו של הכוח העליון על המרחב הזה קובעת לו את חוקיו, תר"ך חוקים. והאדם, שנמצא בתוך אותו החלל, אותו המרחב הרוחני, נמצא תחתיהם. במידה שהוא דומה, זהה, משתווה לחוקים האלה, בהתאם לזה הוא מרגיש את עצמו יותר טוב. וככל שלא מקיים אותם, הוא מרגיש את עצמו יותר רע.

בדיוק כמו באותו חלק מהמרחב הזה, שפתוח לפניו ומגולה לו, שנקרא העולם הזה. בהתאם לידיעת החוקים של העולם, האדם מצליח להסתדר, להרגיש, לשרוד טוב יותר. ולהפך, ככל שהוא יודע עליו פחות, הוא פחות מצליח להסתדר. אפשר לומר, שככל שהאדם מסוגל לקיים את חוקי העולם, כך הוא סובל פחות. כלומר, מטרת האדם היא לדעת כמה שיותר חוקים של העולם, גם הגשמי וגם הרוחני, ולקיים אותם. וככל שהוא מקיים יותר חוקים, הוא מרגיש את עצמו יותר טוב.

לכן המגמה של האדם היא תמיד קדימה. להתפתח על ידי התפתחות הרצונות. מרצונות גופניים לרצונות אנושיים של כסף, כבוד, מושכלות, ולרצונות רוחניים. ומהי כל ההתפתחות הזאת? להכיר יותר את חוקי הטבע, כדי לדעת איך להשתמש בהם להנאתו. והחוק הכללי, שעל ידי ידיעתו וקיומו אנו מגיעים למצב הטוב ביותר, הוא נקרא "ואהבת לרעך כמוך".

במצבנו הנוכחי, אנו לא מסכימים איתו, ולא מרגישים בו נחיצות. אך לא מן סתם נאמר עליו, שהוא "כלל גדול". כי אם נחקור את הטבע הגשמי והרוחני כולו לעומקו, נגלה שכלל גדול הוא. ואז ודאי שנקיים. מפני שהאדם, נוטל תמיד את כל מה שלטובתו, לא חשוב איך הדבר נקרא. אין כפייה ברוחניות. אם אדם רואה, שקיום של משהו מביא לו רווחים, הוא מקיים.

כמו השאלה הנפוצה, האם מי שלומד קבלה צריך לקיים מצוות? היא כלל לא רלוונטית. כי למה שלאדם יהיה איכפת מה לקיים, אם אחרי לימוד שיטת הקבלה הוא מגלה בחושיו, רואה במו עיניו, שהפעולה הזאת מביאה לו רווח מיידי? מה איכפת לו אם קוראים לפעולה הזאת מצוות, או חוקים, או פעולות, או עבודה? הבעיה שלנו כרגע היא, שהאדם לא רואה סיבה ומסובב, הוא לא רואה את התשלום על העבודה, ואף אחד לא דורש ממנו לקיים או לא לקיים מאומה. לפי הכלל שאין כפיה ברוחניות. אבל אם הוא מגלה, שהפעולות האלה לטובתו, הוא יעשה אותן מרצונו, ולא חשוב לו אילו פעולות הן.

ואין לדעת מה מחכה לנו, כשנגלה את המציאות האמיתית, במה היא תחייב אותנו. אבל זה יהיה חיוב משמח, מתוך שהאדם יראה את הרווח. וגם את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" נקווה שנוכל אי פעם לקיים בשמחה, מתוך שנראה את הרווח.

[17.02] איך אפשר לגלות את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" במצבים היומיומיים?

ביאור 2 - על "אהבת הבורא ואהבת הבריות"

איך אפשר לגלות את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" במצבים היומיומיים?

בכל מצב שבו האדם נמצא בדרך החקירה שלו, הוא חייב להיות במצב שהוא מקיים את הכלל הזה ובמצב שהוא לא מקיים אותו. שהוא מתייחס לסביבה בצורה חיובית או שלילית, והסביבה מתייחסת אליו בצורה חיובית או שלילית. כל מה שקורה לו הכרחי לצורך החקירה, לצורך ההבנה, ואי אפשר לגלות תופעה כלשהי, אלא רק מהמצב שכנגדה. ולכן בדרך ישנם תמיד מצבים חיוביים ומצבים כביכול שליליים. אבל הכול חיובי עבור החקירה שלנו וכדי שנגיע למצב הזה של "ואהבת לרעך כמוך".

[17.03] למה הכלל "ואהבת לרעך כמוך" אינו מתקיים בכל רמה ורמה, אלא רק בסוף?

ביאור 3 - על "אהבת הבורא ואהבת הבריות"

למה הכלל "ואהבת לרעך כמוך" אינו מתקיים בכל רמה ורמה, אלא רק בסוף?

"כלל" נקרא, שהוא כולל את כל יתר החלקים. אי אפשר להגיע לקיום הכלל לפני שמכירים את כל הכוללים שלו, את כל פרטיו. כל חוקי הטבע שהאדם מגלה, גם בטבע הגשמי וגם בטבע הרוחני כאחד, חוק המשיכה, חוקי האלקטרו - סטטיות והמגנטיות, חוקי הביולוגיה, שמתגלים לנו בעולמנו, ומה שבקרוב נגלה במרחב הרוחני, הם כולם ביטוי של הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך" בכל הרמות של הרצון לקבל, בחומר דומם, צומח, חי, מדבר, הגשמיים, ובחומר הרוחני בכל הצורות של על מנת להשפיע.

לכן כשמקיימים את חוק המשיכה, מקיימים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", במידה ובאופן שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" נמצא בחוק הזה, הפרטי שלו. חוק המשיכה, הספיגה, והדחיפה, הם כולם ביטויים של אותו החוק "ואהבת לרעך כמוך". כמו כל חוקי הטבע האחרים. למה? כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא ביטוי של יחס הבורא לנבראים. רק בשפתנו, מצד האדם, הוא נקרא "ואהבת לרעך כמוך". אבל מצד הבורא הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים".[13]

ומהיחס "טוב ומטיב לרעים ולטובים" של הבורא לנברא, מתפרסים ומשתלשלים כל החוקים עד העולם הזה, ובכל עוביו של העולם הזה. ואדם שמגיע בחקירותיו ובהתפתחותו לקלוט וללמוד את כל החוקים האלה מלמטה למעלה, הוא מגיע לצורה כזאת של לימוד, שמקיים כל חוק וחוק לפי מידת ידיעתו בו וכך עולה. ואז, תוך כדי עלייתו, כל החוקים האלה מצטברים יחד לחוק אחד "ואהבת לרעך כמוך". שהוא כמו "טוב ומטיב לרעים ולטובים" מצד הבורא.

קשה להבין, איך יכולה הוראה זו להיות כלל לכל אותם התיקונים שההשגחה העליונה מחייבת אותנו על ידי ייסורים, לעשותם. אולם יתכן שהתכונה "ואהבת לרעך כמוך" יכולה לשמש כהוראה כוללת לגבי האופן שבו אדם צריך להתייחס אל החברה הסובבת אותו. אבל איך יכולה תכונה זו לקבוע את יחסו של האדם אל הבורא?

החוק הוא שהבורא מתייחס לנבראים "טוב ומטיב לרעים ולטובים". ואם אחד הנבראים מתייחס ליתר הנבראים, ליתר הנשמות, לאותם שישים ריבוא או שמונה מיליארד חלקים, שנכללים בנשמה הכללית, שנקראת אדם הראשון, כמו שהבורא מתייחס לכולם, מצדו החוק אינו "טוב ומטיב לרעים ולטובים", שלהטיב להם אפשר רק מצד הבורא. אלא מצד הנברא החוק הוא "ואהבת לרעך כמוך". כי האדם הוא אגואיסט, וכך נשמע הביטוי שלו כלפיהם. ואם הוא מתייחס כך לכל יתר הנשמות, האם בכך הוא קובע את יחסו לבורא? למה יחס האדם ליתר הנשמות, כמו שהבורא מתייחס אליהן, שווה ליחס שלו כלפי הבורא, וקובע את היחס שלו כלפי הבורא?

אם כלל הנשמות והבורא הם שני דברים שונים, והבורא נמצא בדרגה גבוהה והוא משפיע על הנשמות, אז מה הקשר בין היחס כלפי הנשמות לבין היחס לבורא? אם בעולמנו יחס יפה לבני אדם לא מעיד על היחס לאלוקות, אז למה כשעולים למצב, שבו מכירים את כל חוקי הטבע הרוחני, כלומר, את המציאות כולה, ומרגישים את כל הנשמות, ומתייחסים אליהן ככלי כללי אחד, כנשמה אחת, למה יחס כזה כלפיהן הוא בדיוק אותו דבר כמו יחס לבורא? האם "כל הנשמות" שווה "בורא"? האם חוץ מיחס כלפיהן לא צריך לקבוע שום דבר? או שהאדם חייב לקבוע שיש ביחס כלפי הנשמות האחרות קשר לבורא, שדרכן הוא מתייחס אל הבורא?

חוכמת הקבלה היא שיטה לתיקון האדם ולהעלאתו עד לדרגת הבורא, ועל כן ברור, שמטרת המדע הזה היא להביא את האדם למצב, שבו יוכל לקיים את ההוראה "ואהבת לרעך כמוך".

"ואהבת לרעך כמוך" מצד הנברא ו"טוב ומטיב לרעים ולטובים" מצד הבורא, הם השתוות הצורה בין נברא לבורא. לכן בקיום הכלל הזה, הנברא מגיע להשתוות הצורה לבורא, וכביכול לדרגת הבורא. בקיום הכלל הזה הוא עולה לדרגת הבורא. וחוכמת הקבלה, משום שהיא השיטה, שמביאה את האדם ל"ואהבת לרעך כמוך", היא החוכמה הנחוצה והחשובה ביותר.

וכאשר חוכמת הקבלה מורה על החוק "ואהבת לרעך כמוך", היא באה לומר, שהבריאה כולה נבראה על פי החוק הזה, ורק העולם שלנו פועל בניגוד גמור לו, באהבה עצמית גמורה - ואהבת לעצמך כמוך. ואדם בעולמנו שרוצה להתאים את עצמו לחוק הכללי של הבריאה, עליו לשנות את עצמו בהתאם לחוק הזה. שכן עצם היותנו מנוגדים לחוק הכללי הזה, היא הסיבה לכל הייסורים שבעולם.

העולם הזה הוא אותו מרחב פנימי של האדם, שבו התכונות שלו נמצאות בהפכיות הצורה לכל תרי"ג הכוחות, שהם החוקים הרוחניים. וברוחניות יש תרי"ג חוקים, שכל חוק וחוק פועל בהשפעה, מתוך הפרט כלפי הכלל. וכל החוקים האלה יחד מהווים את השפעת הבורא לנבראים.

במצבו הנוכחי האדם לא נמצא בקיום תרי"ג החוקים האלה, הוא לא מסוגל, הוא לא מבין אותם ולא מרגיש אותם. הוא נמצא כלפי תרי"ג החוקים האלה בצורה הפוכה. כל תרי"ג החוקים האלה קיימים בו, אבל הוא מקיים אותם בצורה הפוכה, בעל מנת לקבל, בלדאוג לעצמו, לפי "ואהבת לעצמך כמוך". ואם הוא יתייחס לחוקים האלה בצורה אחרת, בעל מנת להשפיע, הוא יגלה בתוך חושיו מציאות אחרת, הנקראת רוחנית.

כלומר, צריך רק לשנות את היחס למציאות. בכך שהאדם מקבל את השפעת הבורא, את כל תרי"ג ההשפעות ממנו, בצורה לא זהה לבורא, לא בהשפעה, אלא בקבלה, היחס הזה הוא מקור כל הייסורים והצרות שלו. וככל שהאדם מנסה להגיע בהתפתחותו למימוש, ליישום, לניצול כל תרי"ג החוקים האלה לטובת עצמו, הוא יותר ויותר סובל. וכך בהתפתחותו משך ההיסטוריה האדם נכנס ליותר ויותר צרות ובעיות. כי ניצול החוקים עצמו הוא הגורם להפכיות הצורה מהמשפיע, שזו סיבת הייסורים.

ולהתפתחות הזאת יש מטרה, שבסופו של דבר האדם יראה, באין ברירה ומתוך ייסורים שהסיבה לצרות שלו נעוצה באי קיום חוקי הטבע בצורה נכונה. אבל אם הוא הולך בדרך תורה, בהבנה, בחקירה, בגילוי האור המחזיר למוטב על ידי חוכמת הקבלה, שזו השיטה שמביאה לו את האור, האדם מגיע למצב שהוא הופך את כל היחס שלו לחוקי הטבע, לחוקי המציאות, לתרי"ג החוקים, ליחס הבורא כלפיו, במגמה זהה לבורא, בעל מנת להשפיע. ומתוך השתוות הצורה עימו הוא מרגיש טוב. כמה טוב? באותה מידה שהוא רוצה להשתמש בחוקים האלה בעל מנת להשפיע.

לכן תחילה יש לברר מה משמעה של ההוראה "כמוך". הפירוש המילולי הוא, אהוב את הזולת באותה מידה שבה אתה אוהב את עצמך. אבל אז, יוצא שההוראה הזו היא בלתי ניתנת ליישום. אפילו היה כתוב "ואהבת לרעך, כמו שהוא אוהב אותך", גם אז, רק מעטים היו יכולים לקיים את ההוראה במלואה. אבל עדיין היה זה מתקבל על הדעת. אך לאהוב את הזולת כמוך, זה בלתי אפשרי.

בעוד הבורא כולו משפיע, אנחנו כולנו נמצאים בקצה השני, אנחנו מקבלים. ההשפעה של הבורא מתראה בתרי"ג השפעות, שהבורא קבע אותם כחוקים, ואנחנו הפוכים מהם. לכן אנחנו עוד לא מבינים את הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך". אנו נמצאים בהסתרה ממנו, רק שומעים את האמרה. אנחנו לא יודעים את החוקים הרוחניים, לא מסוגלים לראות אותם, אפילו במקצת, וגם לא להבין ולא להשיג אותם, גם אם נדמיין אותם לא כפי שהם ברוחניות, אלא בגשמיות, ברצון לקבל הקטן ביותר, שכלפי הרוחניות כלל לא נחשב כרצון.

למה? כי בקבלה לומדים, שמלכות דאין סוף עשתה צמצום, וכל האור הסתלק ממנה. ומאותו רגע ואילך, אין מקום במלכות דאין סוף שנכנס בו אור, אם אותו רצון הוא על מנת לקבל. אבל למרות זאת, אחרי כל ההשתלשלות מלמעלה למטה דרך כל העולמות, נותר מכל המציאות מצב, מִרְוַוח, שטח מסוים, שנקרא העולם הזה, שבו הרצון לקבל יכול להרגיש תענוג, למרות שהוא בעל מנת לקבל, ולא בעל מנת להשפיע.

כלומר, בעולם הזה האדם נמצא במקום כל כך קטן מתוך כל הרצון של מלכות דאין סוף, עד שהרצון שלו אפילו לא נחשב לרצון. הוא לא רצון לבורא, הוא לא רצון לאורות, הוא לא רצון לנצחיות ושלמות. הוא רצון נבזה עד כדי כך, שאפילו אפשר שיאיר בו אותו תענוג הנקרא "נר דקיק", שיחייה אותו. כל ההנאות, בכל הרצונות של העולם הזה, אפילו הגדולים ביותר, שאפשר "להתפוצץ" אם חושבים עליהם, הם לא יותר מנר דקיק. כלומר, הם ניצוץ קטן שפרץ נגד חוק דצמצום א', לתוך הרצון שנקרא העולם הזה כדי להחיות אותו, כדי שהאדם יוכל להתקיים לפני יציאתו לרוחניות.

ואם בתוך הרצון הקטן הזה עם התענוג הקטן, שהאדם חושב לנצל אותו לעצמו, בלתי אפשרי לתאר, שניתן להפוך אותו לעל מנת להשפיע לזולת, אז איך אפשר לתאר מצב, שבו נרכוש רצונות רוחניים אדירים, עם תענוגים רוחניים אינסופיים, ואותם נהפוך להשפעה לזולת? אנו רואים שאפילו במסגרת העולם שלנו, עד כמה שהאדם מבין מהו הכלל "ואהבת לרעך כמוך", במידה שמגלה מהי הדרישה הזאת, אז רואה שהכלל לא בר קיימא. ושאין לו לא רצון, ולא כוח, ולא שליטה עליו. אלא כל אחד ואחד הוא כולו כ"בהמה" רוצה רק ליהנות, ואם נופלת לידיו הזדמנות לנצל את הזולת, הוא לא חושב פעמיים.

גם אם לא היה בעולם אלא חבר אחד, גם אז בלתי אפשרי לקיים את החוק, ועל אחת כמה וכמה כשהעולם מלא בבני אדם. והרי אם האדם יתחיל לאהוב את כולם כפי שהוא אוהב את עצמו, לא יישאר לו זמן לעצמו.

האדם ממלא את צרכיו ללא הרף ובחשק רב, מתוך אהבתו לעצמו. אבל בנוגע לצרכי החברה, אין לו סיבה חשובה מספיק, שתעורר בו רצון לעבוד עבורה. ואפילו היה לו רצון, האם הוא היה מסוגל למלא את החוק בצורה הפשוטה שנדרשת ממנו, לאהוב את כולם כמוהו? איך, אם כן, מחייבת ההשגחה העליונה את האדם לקיים דבר לגמרי בלתי אפשרי?

כלפי חבר אחד, נראה לאדם שהוא מוכן לקיים את החוק הזה. כי עם חבר אחד, האדם יכול לראות עד כמה יהיה לו טוב יחד, באהבה הדדית, ואז הרצון לקבל שלו מסכים לאהוב את האחר, כמו שהוא אוהב את עצמו. יחסים שבהם אנשים תלויים אחד בשני, ומרגישים כגוף אחד, הם מוכרים בחברה. ובמסגרת היחסים האלה, האדם מקיים את החוק הזה מתוך רצון אגואיסטי, הוא מחשיב את החבר כחלק בלתי נפרד מעצמו.

אבל כשמדובר בכלל המציאות, האדם לא יכול לקשור אותה אל עצמו בצורה פשוטה, כמו שהוא עושה עם חבר אחד או עם כמה חברים. היא לא מורגשת בו כחלק ממנו, שכולם יחידה אחת. לכן האדם לא מרגיש, שהוא מסוגל לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", אפילו לא בצורתו הגשמית, על מנת לקבל.

הוא לא רואה ולא מאמין ולא מרגיש, שאם יאהב את הזולת, יהיה לו טוב בצורה אגואיסטית, למען עצמו. לא כל שכן בצורת הנתינה האלטרואיסטית, שהיא ללא פנייה לעצמו, ללא שום רווח לעצמו, בהתנזרות גמורה מהתוצאות. אפילו הצורה האגואיסטית היא בלתי אפשרית. האדם כלל לא רואה שכולם שייכים לו. הוא מבין שהמשפחה שייכת לו. והחברים, שהוא חי עימם, הופכים לחלק ממנו, והוא תלוי בהם. אבל לא שהוא תלוי בכלל המציאות. תמונה כזאת אין לו. אם כך, איך האדם יכול לקיים את החוק "ואהבת לרעך כמוך" אפילו רק במסגרת העולם הזה? האם אפשר במסגרת העולם הזה לגלות את החוק, שכולנו תלויים זה בזה כגוף אחד?

ניסיון לקיים את החוק הזה כבר היה במהלך ההיסטוריה כפי שבעל הסולם כותב ב"מאמר השלום". בקומוניזם ברוסיה וגם בקיבוצים בארץ, אנשים האמינו, שאם הם יחיו יחד "כאיש אחד בלב אחד"[14], וידאגו איש לרעהו כמו שכל אחד דואג לעצמו, הם יגיעו לאושר, לשמחה, לשגשוג, לביטחון, לשלווה ולשלום. אבל הדבר לא עלה בידם. הסיבה לכך, אומר בעל הסולם, היא מלמעלה, ממחשבת הבריאה, שממנה נבראה המציאות עם תרי"ג החוקים, ועם החוק הכללי "ואהבת לרעך כמוך", כדי שעל ידי קיום החוק הזה, האנושות תחזור לדרגת הבורא. ואם מקיימים את החוק הזה, בלי המטרה להגיע לדרגת הבורא, עושים בו שימוש למטרה הפוכה, שמחזירה מכה הרבה יותר חזקה, מכל ההפָרות האחרות של יתר החוקים הפרטיים, מתוך תרי"ג חוקי הבריאה.[15]

המכה שמקבלים על אהבת הזולת על מנת לקבל, וציונה כאיזה הישג אנושי, היא מכה הרבה יותר חזקה מכל יתר ההפרות על מנת לקבל, אפילו יותר מלגנוב ולרצוח. החוק הזה הוא חוק רוחני, ששייך לחוק הכללי. ולכן, ככל שמֵפֵרים אותו, ומשתמשים בו בצורה הפוכה, מזמינים מכה קשה הרבה יותר מהמכה שבאה מתוך אי קיומם של חוקים אחרים מתרי"ג החוקים.

הכלל "ואהבת לרעך כמוך" הוא כללות חוקי הטבע, ולא תנאי שאם רוצים מקיימים אותו, כדי להיות ביחסים יפים בינינו, ואם לא רוצים לא מקיימים. כשלומדים את טבע היקום רואים, שהוא בנוי כולו מדומם, מאבנים, ממתכות וכדומה, ולימוד חוקי הדומם, הוא לימוד חוקי הפיזיקה וחוקי הכימיה. ואם לומדים את הצומח, מגלים חוקים אחרים. לא חוקי דומם, אלא חוקי צומח. וכך מתגלים גם חוקי החי וחוקי המדַבר.

כל החוקים שמתגלים, הם כולם אותו החוק "ואהבת לרעך כמוך", רק בדרגת דומם הוא לא מוכר לנו כך, משום שבדומם הרצון לקבל לא יכול לבטא את החוק "ואהבת לרעך כמוך", מעבר לאותם החוקים שנחקרים כשייכים לדומם. בעולם שלנו הרי הכול מתבטא בצורה הפוכה, בעל מנת לקבל, לכן מגלים אותו ככוח משיכה, ככוח ספיגה. בדרגת צומח הוא מתגלה כרצון לקָרֵב ולספוג את הטוב, או לפלוט ולהרחיק את הרע.

ובדרגת החי הוא אף מקבל כוחות לנוע, להתרחק מהרע ולהתקרב אל הטוב. כלומר, בעולם שלנו לומדים את החוקים של "ואהבת לרעך כמוך" בצורה הפוכה, אגואיסטית, בכל הרמות של הטבע: בדומם, בצומח, בחי ובמדבר. ובדרגת מדבר החוק הזה הוא רצון "לבלוע" את כל העולם להנאתו, כולל את הדומם, הצומח, החי והמדבר, שישרתו אותו.

אבל כל פרט וכל חוק במציאות, מהחוקים שמתגלים על ידי מדעי הטבע, דרך כל שאר המדעים כולל הביולוגיה והפסיכולוגיה, הם כולם פרטים של אותו חוק "ואהבת לרעך כמוך", שקיים אצלנו בכל הרמות, אבל בצורתו ההפוכה. זו כל המציאות שלנו. אין בה יותר מהחוק הזה. אותה המחשבה "טוב ומטיב לרעים ולטובים", שמתבטאת בצורת על מנת להשפיע, ברמות הרוחניות של עולם אדם קדמון, ובדרגות מדבר, חי, צומח, דומם, בעולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ובצורת על מנת לקבל בעולם שלנו, ברמות מלמעלה למטה, ממדבר, דרך חי, לצומח, לדומם. זו אותה המחשבה שמשתלשלת ומתפרסת לחוקים.

והאדם שמגלה את המחשבה הזאת בתוך הרצון, רואה איך החוק הזה מתקיים ברצון. ברצון של דומם, או צומח, או חי, או מדבר. כל חוק, בטבע או במדע, הוא בסופו של דבר אותו חוק. רק במצבנו לא רואים בו השפעה אלא קבלה, קליטה, בהתאם לאותה המידה, שהחוק הזה מבטא את עצמו בחומר שהוא נמצא בו.

מהותו של החומר, על כל פעולותיו, חוקיותו, וחיותו, היא רק קיום החוק של אהבה עצמית. רואים זאת בכל חוק ובכל תופעה שלומדים בעולמנו. ובעולם הרוחני מגלים מהות הפוכה. אבל הכול נובע מפריסת אותו חוק כללי, שמצד הבורא הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים", ומצד הנברא, "ואהבת לרעך כמוך".

אין חוקים אחרים בכל המציאות. לא חשוב מה החומר שבודקים: חומר מחשבתי, חומר דומם, או חומר חי. כל חומר שחוקרים את מהותו, את מקור החיות שלו, את החוקיות שלו, את הרצון שלו, את המגמה שלו, מתגלה בסופו של דבר רק החוק הזה. לכן הוא נקרא כלל.

כל המציאות היא "חוק נתן, ולא יעבור"[16], "אני הוי"ה, לא שיניתי"[17], ואפילו "טוב ומטיב לרעים ולטובים" הוא חוק שלא משתנה, חוק מוחלט וגם אם הוא רע או טוב, מדובר על טבע, אלקים בגימטרייה הוא "טבע". כלומר, הבורא מתייחס אלינו בצורה בלתי משתנה, קשיחה, קבועה, ולא שפתאום משהו ישתנה שלא על פי החוקיות שנקבעה מלכתחילה. אלא כפי שנאמר, "הבורא לא משנה מעשה בראשית"[18], "עולם כמנהגו נוהג"[19], ואין מה לחשוב על שינוי החוקים. אם כך, מה יעזור לאדם שהוא קורא לבורא? השאלה הזאת שייכת לעניין התיקון.

לאדם לא עוזר לצעוק לבורא. רואים זאת לפי ניסיונה של האנושות. שאלפי שנים אנשים קוראים לעזרה, ושום דבר לא עוזר להם. צועקים "הוא רחמן", ולא רואים שום רחמנות. אבל האם בכל זאת אפשר לפנות? האם יש אל מי לפנות? או אולי בדומה למחשב, שהאדם מייחס לו את הרגשות שלו, ואומר שהוא טוב או רע, עובד בסדר או לא בסדר, כך הוא מייחס את הרגשות שלו לחוקים שלפניו, אבל אחריהם אין שום רגש, ושום יחס כלפיו. אפילו שהם טובים אליו, הם כולם טובים רק אם הוא מקיים אותם. אם הוא לא מקיים אותם, הם רעים. הם מערכת.

האם יש למערכת הזאת לב? מהיכן מגיע היחס המיוחד כלפי האדם? מארבע בחינות דאור ישר לומדים, שמשורש "רצונו להטיב לנבראיו" יורד האור, ובונה לעצמו כלי. לאור שבונה את הכלי יש מטרה אחת: להטיב לכלי. והיא נקראת "טוב ומטיב לרעים ולטובים" מצד הבורא. ובחוקיות הזאת, שהאור בונה לעצמו את הרצון הכללי, את הכלי דבחינה א', אין בה לב, אלא היא החוק. יש תענוג, שכנגדו האור בורא רצון. אם התענוג והרצון משתווים בצורה כלשהי, יש ביניהם "קליק", ואם הם לא משתווים, אין "קליק", התענוג מורגש ברצון כרע. החוק הזה הוא מוחלט.

אבל גם בחינה א' מתחילה להרגיש שיש מאציל. שיש לו לב. שהוא דואג לה. מה הכוונה "דואג לה"? לא שנותן לה מילוי שתהנה. אלא הרצון מצד המאציל, הוא להתחבר עם הנברא בצורה רגשית, באהבה. לא שהאדם אוהב את החוק, ואת התוצאה ממנו, שהוא מרגיש טוב. אלא הוא מגלה מעבר לחוק, שהחוקיות הזאת באה מאהבה, שהיא קודמת לחוקים. והאהבה הזאת שקודמת לחוקים, באה כדי למשוך את האדם מדרגת הנברא לדרגת הבורא. ובה נמצא הביטוי של אהבת הבורא לבריות. ורק אם האדם רוצה לעלות מדרגת הנברא לדרגת הבורא הוא יכול לפנות אל הבורא מעבר לחוקים שקבע במציאות.

ולכן, אדם שיושב ובוכה שרע לו, יכול לשבת כך ולבכות אלפי שנים, עד שלאט לאט יבין, כי בכל זאת הכול מתפתח בו. שהבכי הזה לא מביא אותו לכלום, חוץ מזה שדרך הייסורים מביאה אותו להכרת הרע, שלא על הרע צריך לבכות, אלא על משהו אחר. כלומר, צריך להעלות את דרגת הדרישה לבורא, לא ממה שיש לאדם בתוך הכלי, אלא מעבר לכלי. לעלות מדרגת החוקיות הזאת של תרי"ג החוקים, לאהבה, למחשבה הראשונה.

אבל אדם שפונה לקשר שיש לו עם המאציל כשהוא יורד מבחינת שורש לבחינה א', שבחינה א' משיגה את הקשר הזה בסופה, אז הוא פונה לתיקון של עצמו. לא למילויים, אלא לתיקון עצמו, בכך שרוצה לעלות מעל המציאות, לבורא. התפילה הזאת, הפנייה הזאת, היא חיסרון חדש, שנקרא "אתם קרויים אדם". ומי שמגדל אותו בהדרגה מגיע להשתוות הצורה עם הבורא. ועל החיסרון הזה ניתן לדאוג, ולפנות, ולקבל תשובה. עליו מתפללים, ועליו מקבלים עניית התפילה. וכל היתר סתם בכי סרק. כי תפילה היא רצון בתוך הלב, שלא בהכרח מודים בו, ולא בדיוק יודעים מה הוא, אבל הלב בעצמו שולח גלים שרע לו.

________________________

[13] למושג זה ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות סא. ראה גם הערה מס' 8 בביאור על "הקבלה - שורש כל המדעים".

[14] רש"י על שמות יט, ב: "ויחן שם ישראל נגד ההר - כאיש אחד בלב אחד".

[15] שם.

[16] תהילים קמח, ו.

[17] מלאכי ג, ו.

[18] רמב"ם, הלכות מלכים פרק יב: "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג".

[19] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[17.04] איך האדם מגלה את הכלל "ואהבתה לרעך כמוך"?

קליפ - יגיעה בתורה

ביאור 4 - על "אהבת הבורא ואהבת הבריות"

איך האדם מגלה את הכלל "ואהבת לרעך כמוך"?

אדם שלא מתייחס למציאות כאילו הוא נמצא מחוץ לתמונה, צופה בה מן הצד, אלא שהמציאות כולה היא עולם אינסוף, והוא חוקר אותה מתוך הכלים שלו, לפי מידת תיקונם או קלקולם לעת עתה, אדם זה חוקר את החוק "טוב ומטיב לרעים ולטובים" או את החוק "ואהבת לרעך כמוך", כחוק אחד ויחיד שפועל בכל המציאות, בכל הטבע, בין כולם, חוץ ממנו עצמו, שמשקיף ובודק וחוקר.

והוא רואה את המציאות בעיניו, בחושיו, לפי מידת הקלקול שלו, לפי מידת אי השתוות הטבע שלו "ואהבת לעצמך כמוך", לעומת הטבע מחוץ לו, שהוא "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, מחוץ לאדם עצמו הכול הוא "ואהבת לרעך כמוך", בורא שהוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים". ולאדם מתגלה הכול לפי "כל הפוסל - במומו פוסל".[20]

________________________

[20] קידושין דף ע ע"א.

[17.05] האם יישום החוק "ואהבת לרעך כמוך" מבטל את "האני" של האדם?

ביאור 5 - על "אהבת הבורא ואהבת הבריות"

האם יישום החוק "ואהבת לרעך כמוך" מבטל את "האני" של האדם?

האם ביטול "האני" כלפי הזולת, ביטול העצמיות, מבטל את "האני" של האדם, עד כדי כך שהוא נעלם? במאמר "סיבת הכבדות בעבודה" בספר "שמעתי" כתוב על מידת הכבדות בביטול האדם לה', שנראה לאדם שכולו מתבטל, ולא נמצא.[21] שכל העולם קיים, אבל איפה הוא?

העניין הוא, שכדי לבטל את עצמו כלפי הזולת, האדם משתמש בכל הכוחות שלו, במימוש, בהפעלת כל היוצרות שיש בו. שום דבר לא נעלם. להפך, הוא עובד עם כל הכוח והמרץ שיש לו. אחרת לא נקרא לעבוד באהבת הזולת. מהו לאהוב את הזולת "כמוך"?

כמו שאדם קודם היה מקבל ו"בולע" את הכול לעצמו, באותה עוצמה הוא עכשיו עובד למען כולם. להם יש כלי הרבה יותר טוב משלו, הרבה יותר גדול. ואם הוא היה מקבל את הכלי הגדול שלהם כאילו הוא שלו, אז הוא לא היה דואג לעצמו בדומה לאמא שיש לה מאה ילדים, שהיתה מסתפקת רק בפרוסת לחם קטנה לעצמה. ובאמת, אישה, לעצמה לא מכינה אוכל, אבל כשיש לה ילדים, היא כל הזמן במטבח.
לכן, דווקא הביטול כלפי הזולת הוא המימוש המלא של האדם, של "האני" שלו.

ואין להעלות על הדעת שאמרה זו היא מוגזמת. לשם כך ניתנה לנו אזהרה, "בל תוסיף ובל תגרע", שעליה אנו שומרים, והמפרשים כולם מסכימים, שיש לפרש את האמרה כפשוטה. יתרה מזו, הם אומרים שהאדם חייב למלא את צרכי חברו, אפילו במקום שבו הוא עצמו בעל חיסרון. גם במקרה כזה עליו לדאוג למילוי צרכי חברו, ובעצמו להישאר במחסור.

כמו שכתוב בתלמוד הירושלמי, שכל הקונה עבד עיברי, כקונה לעצמו אדון. ופירשו: אם יש לאדם כר אחד בלבד, והוא שוכב עליו, הרי שלא מקיים את הכתוב "כי טוב לו עמך". ואם אינו שוכב עליו ואינו נותן אותו לעבד, הרי זו "מידת סדום". כלומר, על האדון למסור את הכר לעבדו, והוא עצמו צריך להניח את ראשו על הארץ.

                                       ________________________

[21] בעל הסולם, שמעתי, מאמר ד: מהו, סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה.

[17.06] הדבקות בבורא

ביאור 6 - על "אהבת הבורא ואהבת הבריות"

 

הדבקות בבורא

אם מטרתה של שיטת הקבלה, ושל הבריאה כולה, היא להעלות את האנושות משפלותה, עד שתהיה ראויה לרוממות הנפלאה של הדבקות בבורא. הרי מלכתחילה יכול היה הבורא לברוא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח את הנבראים ביגיעת התיקונים על פי שיטת הקבלה.

אפשר להסביר את העניין, מתוך מה שאמרו המקובלים, שהניזון מעבודתם של אחרים, פוחד ומתבייש להסתכל על עצמו, כי מאבד צלם אנוש. עם זאת, מאחר שהבורא הוא מושלם, הרי לא יכול לצאת ממנו משהו פגום.

לכן, כדי שהאדם יוכל ליהנות ממאמציו, הכין לו הבורא את העבודה, וברא את הבריאה בצורתה השפלה. ובאמצעות העבודה הזו, האדם משיג רוממותו כקניין עצמאי, ואת כל התענוג שהוא מקבל מהבורא, הוא מרגיש זכאי לקבל, ולא כמקבל מתנת חינם.

אפשר להביא את הכלי להרגשה רק על ידי התפשטות האור והסתלקותו מהכלי, העושה את הכלי ראוי לתפקידו.[22] כי הכניסות והיציאות של האור, הן הבונות בכלי את ההכנות, ההבחנות, הרשימות, שרק מתוכן נבנים החושים המוכנים להרגשת התגמול.

ואם המרגיש לא יעבור על כל ההכנות האלה, שכל הכנה והכנה כוללת את התפתחות הכלי, את התפשטות האור בו, ואת הסתלקות האור, כלומר עליה וירידה, כניסה ויציאה, אז לא יהיו בו הבחנות הנקראות אותיות העבודה, כי האותיות הן כלים, והם נבראים אחרי "טעמים" ו"נקודות", שמתוכם נשארים רשימות: "תגין" ו"אותיות". והנברא שלא יהיו בו אותיות, לא יוכל אחר כך להבחין מההתרשמויות שלו, מה רוצה הבורא לתת לו, ולא יוכל לחבר את כל ההתרשמויות האלה, כמו שאותיות מתחברות למילים.

לכן לנברא אין שום אפשרות להימנע מכל התהליכים שחייבים לעבור עליו לפי דרגתו, לפי תכונותיו, לפי שורש נשמתו במערכת אדם הראשון, בנשמה הכללית. הוא חייב לעבור את כולם, כדי לקבל התרשמות, לכל אותם התענוגים שבהם הבורא רוצה למלא אותו בגמר התיקון. וכל התהליך, כל הדרך, נקראים "שלבי התיקונים", והתגמול נקרא גמר התיקון, עולם אין סוף.

ומתוך שאנחנו נמצאים כבר בנשמה הכללית שנקראת אדם הראשון, ובעודנו בתוכה, אנחנו מקבלים את כל ההתרשמויות, החיוביות והשליליות יחד, אז מובן, שכל ההתפתחות שאנו עוברים, היא מחויבת ואי אפשר להוציא ממנה אף מצב, כך שלא יתקיים. וחייבים להרגיש כל מצב ומצב בשני הכיוונים, גם בחיוב שלו וגם בשלילה. לכן לא יעזור לאדם שהוא מפחד מהמצבים האלה, ולא רוצה לעבור אותם, שבין כה וכה הוא יצטרך לעבור אותם. כי מחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו", היא שמחייבת אותו להכין את עצמו לקבלת ההנאה, שהוכנה לו.

ואיך האדם בעולם הזה יכול להשתתף באותה ההתפתחות? בהבנת ההתפתחות, בהכרת ההתפתחות, היינו בהשתתפות עצמו בה, בהבנתו שהיא הכרחית ורצויה. ואז מפני שהוא רוצה להכיר את ההתפתחות, הוא מקבל אותה, ועובר אותה בשמחה, בהבנה, בהכרה ובמהירות, ומגלה בכל שלב ושלב את המטרתיות שבמצבים.

ולכן הוא מגלה את אותיות העבודה מהר מאוד, ללא הקדם הייסורים, וללא הרגשת הייסורים בכל מצב ומצב. כי הוא מבין שהמצבים האלה הם הכרחיים והם לטובתו. ואז כל מצב, אפילו השלילי ביותר, מאיר כבר את אותה הארה שתמלא את האדם בעתיד. כמו שהחולה שמח שנמצאה סוף סוף תרופה למחלתו, שממנה הוא יבריא, ולכן הוא שָׂשׂ לקבל אותה, גם אם היא מרה. כלומר המצב העתידי הטוב, מאיר לו ומשמח אותו.

לכן, אדם שמשתתף בעצמו במצבי התפתחותו, משיג מתוך כך כמה דברים. הדרך עצמה נעימה יותר. עד כדי כך, שאם הוא יכול לקשור כל מצב ומצב, שבו הוא נמצא, עם התכלית של אותו המצב, אז במצב עצמו הוא מרגיש כבר גמר תיקון ושלמות. וזו הצורה המוחלטת והטובה ביותר, שבה הדרך אפשרית. ועליה בעל הסולם אומר, שיש דרך תורה, ויש דרך ייסורים. אבל על פי רוב אי אפשר ללכת בדרך תורה בצורה מלאה. כלומר האדם לא מסוגל בכל מצב ומצב שבהתפתחות, להרגיש כמו נמצא בגמר התיקון. אלא ברוב המקרים, הדרך היא בין שתיהן, ונקראת "דרך ארץ".[23]

והשאלה היא, האם אפשר בכלל להתקדם בדרך ייסורים, שאז האדם לא מתקן את עצמו מתוך שמשתתף בהתפתחות? ויוצא שאי אפשר כך להתקדם. כי אותיות העבודה שצריך להוציא מכל ההתפתחות הזאת, הן דווקא על ידי השתתפות האדם. כלומר, העניין הוא לא שיעברו עליו כל המצבים, כמו על חולה שמסרב להכיר במחלתו, בחולי שלו, ומסרב להכיר בתרופה, ובכל תהליך ההירפאות שלו. אלא החולה עצמו חייב לחפש את התרופה, ולמצוא את הרופא, ולהודות לרופא, ולשלם לרופא, וכך היא התפתחותו.

כלומר, השתתפות האדם בהתפתחות היא לא כשהוא מוצא את עצמו בתור החולה, אלא כשהוא רוצה כל פעם לראות את עצמו מצד הרופא, מצד הבורא. ואם הוא רוצה בכל צעד וצעד ללמוד מהבורא את מעשיו ולהדמות לו, הוא לא רק קונה הבנה שהאדם הוא רע וצריך תיקון, אלא על ידי שמבין את הקלקולים שבתוכו, הוא משתתף, מכיר את המצב שלו, וכביכול מתקן את עצמו בעצמו. לומד על עצמו להיות רופא.

וכשהאדם מבקש מהבורא את מה שהוא יודע לבקש בדיוק לפי החולי שלו, לאיזה תרופה הוא זקוק, ובאיזו צורה עליה לבוא, ומה הוא רוצה להשיג על ידה, נקרא "ממעשיך היכרנוך".[24] כלומר, השתתפות האדם היא בהכרח עד כמה שהוא ממלא את תפקיד הבורא על ידי תיקון עצמו. וזה נקרא, שהסוס ורוכבו הולכים בתנועה אחת ממש. ואז האדם מתעלה מעל הרצון לקבל, ומרגיש את עצמו כבורא. הוא מתייחס אל הרצון כאמצעי להיות מקושר למאציל, לבורא.

לכן דרך תורה לא באה להמתיק לאדם את דרך הייסורים, שבה הוא יתקדם בכל מקרה, ורק "כדאי" לו להתקדם בהרגשה טובה. אלא בדרך ייסורים האדם לא רוכש את אותיות העבודה, הוא לא נעשה דומה לבורא, ולכן אין זו "דרך". דרך ייסורים היא אותם מצבים שבהם האדם מקבל מכות נחרצות, כדי להבין שהוא חייב להתייחס להתפתחות בצורה יצירתית.

ולכן, כשמסתכלים בתהליך כולו מצד ההשתתפות, מה שמשיגים ומבינים על ידו הוא, שכביכול אין לבורא ברירה, אלא לברוא רצון לקבל מקולקל מלכתחילה. כדי שעליו, האדם ילמד את כל עבודת ה'. ואפשר לומר, שהרצון לקבל מורגש לבורא כחיסרון שלו. וכמו שהרצון לקבל "חולה", כך הבורא עצמו מרגיש, ומתקן אותו, וממלא אותו. ובנברא הבורא עושה את אותו הדבר. כלומר, הנברא מרגיש את הרצון לקבל כרצון לקבל שלו. וחייב להרגיש אותו שחולה, מקולקל, ושהוא חייב לתקן אותו, ולמלא אותו.

היחס לרצון לקבל, מצד הבורא ומצד הנברא, חייב להיות אותו היחס, שהרצון לקבל הוא משהו זר. והנברא שמתעלה מעליו על ידי המסך, עושה עליו את אותה העבודה, את אותן הפעולות, כמו הבורא, ולומד על הרצון לקבל את עבודת הבורא, עבודת ה'. זאת כל עבודת האדם, וכל לימוד חוכמת הקבלה, הנקרא לימוד עבודת ה', שבו האדם על ידי "ממעשיך היכרנוך" נדבק בבורא.

והרצון לקבל, שנברא כיש מאין, הוא אותו השטח שנמצא מחוצה לנו, מחוצה לבורא ומחוצה לנברא, שם האדם יכול להיפגש עם הבורא, וללמוד ממנו פעולות. כלומר, הנברא מתעלה מעל הרצון לקבל.

כלומר, את הרצון לקבל אפשר לראות כניטרלי, אם האדם מתנזר מנגיעה אישית בו. אם הוא עושה צמצום. אם לא נוגע לו מה יהיה בתוך הרצון לקבל, תענוג או ריקנות. אם הוא נמצא בו מעל הצמצום, אז מסתכל ברצון לקבל רק כאמצעי להידמות לבורא.

וכדי לבוא למצב שהאדם יוכל לעשות צמצום על הרצון לקבל, צריך את האור המחזיר למוטב. אין בכוחו של האדם לעשות זאת. כי אדם שנמצא בתוך רצון לקבל, אין לו שום אפשרות להילחם נגדו. אלא האור שמגיע נותן לו את כוח הבינה, כדי שיוכל להתעלות מעל הרצון.

והדבר המועיל ביותר הוא להסתכל על כל מצב ומצב כביכול כמו שהבורא מסתכל. כמו שכתוב, "עשה רצונך כרצונו".[25] אם בכל רגע ורגע האדם יכול להשוות את עצמו עם הבורא, הוא בעצם עובד ב"אין עוד מלבדו"[26], היינו, רוצה להיות בייחוד ההשגחה עם כל מה שנעשה איתו.

________________________

[22] על הכלל "התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו" ראה בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אות ד.

[23] בעל הסולם, מהות הדת ומטרתה.

[24] להסבר ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו. ראה גם הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".

[25] אבות ב, ד: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצונו מפני רצונך".

[26] דברים ד, לה.