ביאור 8 - על "אהבת הבורא ואהבת הבריות"
מהו "מעמד
הבורא" שהאדם משיג?
"מעמד
הבורא" הוא כבורא, כמוליד את הבריאה, כמשפיע. ההשפעה היא הפעולה של הבורא ולא
הבורא עצמו. "עצמותו" נשאר "עצמותו", בלתי מושג, הבחנות שהאדם
לא מסוגל לאבחן. ולפי מה אומרים שיש "עצמותו"? כי מרגישים שיש הבחנה
כזאת, שאותה כבר לא משיגים.
לכן נתנו לבורא שם
שלילי, "עצמותו", "עצם" שלו, שהאדם לא מסוגל להשיג. כי אפשר
להשיג אותו רק אם האדם כביכול יהיה "הבורא". והאדם משיג את כל הבריאה
מתוך נקודת "יש מאין", בכמה שאותה הנקודה יכולה להידמות לבורא.
ומההידמות אליו, האדם משיג את יחס הבורא אליו. הוא משיג את טבע הבורא כלפיו. משיג
את מחשבות הבורא כלפיו עוד לפני שברא אותו.
אבל לא שמשיג את
עצמותו. שהוא ללא כל קשר לאדם, ולכן נקרא "עצמותו", "עצמו",
מנותק מכל יחס אל האדם. ואמנם שלא משיגים את עצמותו, יודעים עליו, כי ישנה באדם
הרגשת הגבול בהשגה שלו. והאם יש לו חיסרון כלשהו בו, או שהוא אינו חיסרון? כרגע
אין אפשרות לדבר, כי לא ידוע לנו אם הוא מתגלה כחיסרון. קרוב לוודאי שלא, מפני
שהוא לא נברא כ"יש מאין", לא נברא כחיסרון, לא נברא כנברא. אלא יש לאדם
רק השגת הגבול, כביכול. ומעבר לה נכנסים כבר לפלפולים ולפילוסופיה לא מעשית.
וכעת מתברר לנו מה שנאמר "ולדבקה בו". רוממותה של
הדבקות היא בהשתוות הענף לשורשו. ובהתאם לכך, מצב השפלות, הוא ההתרחקות מהשורש.
במלים אחרות, כל נברא שהולך בדרך של השפעה מרבית לזולת, נמצא מרומם, ומסוגל להידבק
בבורא במידה הגדולה ביותר. וכל נברא, שדרכו היא קבלה עצמית ואהבה עצמית מרבית, הוא
השפל ביותר והרחוק ביותר מהבורא.
את התרופה לכך מספקת שיטת הקבלה. בתחילה, כשהאדם עדיין
"קטן", הוא עוסק בה "שלא לשמה", היינו למען עצמו, על מנת לקבל
פרס. ובצורה כזאת מחנכים אותו. וכשהוא גדל, מלמדים אותו לעסוק בקבלה
"לשמה", למען הבורא, ולא למען אהבה עצמית אגואיסטית.
אדם
שהפעולה שלו היא "על מנת לקבל פרס", על מנת לקבל שכר, נקרא שיודע מראש
לשם מה הוא פועל. שהמילוי העתידי בתוך הרצון לקבל משמש לו כמטרה וכחומר דלק. ולכן
הוא פועל מרצונו, והרצון שלו קובע מה ייעשה. ואם, לדוגמה, האדם רוצה להשיג משקה
טוב. אז הצורה העתידה הזאת של התענוג נותנת לו חומר דלק, כיוון היגיעה, וכל מה
שהוא צריך. כי המילוי העתידי פועל באדם כבר עכשיו. והרצון לקבל שלו, שמוכן לאותו
תענוג, קובע את פעולת האדם לקראת התענוג.
מה שאין כן האדם שעובד
עם הרצון לקבל שלו כדי להשפיע לבורא, הוא מסתכל בתוך הבורא, איזה תענוג הוא יכול
לזמן לבורא. ובהתאם לאותה צורה שבבורא, האדם מתחיל לעבוד כלפיו. האדם רואה שאם
יקבל את המשקה, יגרום לבורא את התענוג המסוים הזה. כלומר, האדם מסתכל בכלי של
הבורא, והתענוג שיתגלה בכלי הזה הוא בשבילו חומר דלק, שקובע לו את סדר הפעולות.
ומתוך כך האדם רואה שעליו לקחת, לקבל את המשקה.
אבל אם האדם היה צריך
להשיג את המשקה לעצמו, היה עליו לטרוח בשבילו. מה שאין כן, אם האדם צריך להשפיע
לבורא, ומגלה שיעשה זאת על ידי המשקה, שאז אין בעיה להשיג אותו, המשקה מיד מזומן
לידו, ונמצא לידו, ואינו צריך לרוץ אחריו, כי הוא בשבילו אמצעי כדי להגיע להשפעה
לבורא. מה שנקרא שכל השפע מתגלה מיד, כשהשפע עצמו הוא רק אמצעי, הוא מזומן כלפי
האדם ללא שום בעיה.
האדם מגלה שהאור העליון
נמצא לידו בשפע. האור כבר לא מוסתר, ואין צורך לרוץ אחריו, אין צורך להשיג אותו.
וזאת, בתנאי שהאדם קודם מגלה רצון להשפיע לבורא, ומתוכו מגלה, שאפשר לעשות זאת רק
על ידי קבלת התענוגים, ומגלה באילו תענוגים, ובאיזו צורה הוא מוכן לקבל, כדי
להשפיע לבורא. כלומר, אם השפע אינו לשם השפע, לא לטובת עצמי, אלא כאמצעי להשפעה,
אז השפע מתגלֶה כשפע רב, ללא שום בעיה. ואם הוא לטובת עצמי, אז כולנו רואים באיזו
מידה הוא מתגלה.
לכן אין לנו לדאוג כלל
לעולם העתידי, איך יחיו כל המיליארדים, ומה הם יאכלו, ואיך יתכן שיהיה שפע, או שמא
לא יהיה שפע, והאם האדם יוכל להתרבות ללא המדע והטכנולוגיה. מפני שכל אלה שטוּת,
כי כך דואג האדם רק בדרך ייסורים, כשהוא משתדל להוציא "לחם חוקו". אבל
אם מחפשים איך להשפיע, אז השפע מתגלה כאמצעי, כדבר מזוּמן ללא שום הגבלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה