ביאור 11 - על "אהבת הבורא ואהבת הבריות"
למה שיטת
הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים
השאלה היא איך אפשר לקיים "ואהבת לרעך כמוך", אם
במבט ראשון נראה הדבר בלתי ניתן ליישום?
ודע, שחוכמת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים, אלא לצאצאים
שלהם. לעם שלם, שמנה שש מאות אלף איש בני עשרים שנה ומעלה. וזאת לאחר שנשאלו כל
אחד מהם האם הוא מוכן לקבל על עצמו את העבודה הזו, ואת הייעוד הנשגב הזה? ורק לאחר
שאמר כל אחד מהם "נעשה ונשמע", הדבר נעשה לאפשרי.
כמו
שכתוב, האבות הם "האבות עם המרכבה"[30],
עביות דשורש. יש להם זְכות ולנו יש זְכות, שהזכים ביותר מהם נכללים בתוכנו.
"אברהם, יצחק, יעקב" הם "חסד, גבורה, תפארת", עדיין "בחינות
דראש" בתוך זעיר אנפין. זעיר אנפין עצמו הוא נצח, המלכות שלו היא הוד, התוצאה
משניהם היא יסוד, והתכללות זעיר אנפין ממלכות היא המלכות דזעיר אנפין.
היינו, לאבות לא היתה
עדיין עבודה, לכן כל העבודה שעשו אברהם, יצחק ויעקב היתה לקבוע שיטת עבודה של קו
ימין, קו שמאל וקו אמצעי, אבל לא עבודה על העביות עצמה. בעביות שלהם לא היה צורך
בשיטת הג' קווים עצמה. הם רק יסדו אותה, ורק אחרי "יציאת יעקב". לכן הם
לא קיבלו את התורה. על העביות שלהם אי אפשר היה לקבל את התורה. האבות לא היו
זקוקים לעם, כי עליהם עצמם, על עביות דשורש, אי אפשר היה שתתגלה עביות יותר גדולה.
ולכן, אחרי שמתגלה
שיטת התיקון בג' קווים, ב"אברהם, יצחק ויעקב", מתחילה להתגלות העביות
בגלות מצרים. ובנוסף, גם יעקב נכנס לגלות מצרים. דווקא בזכותו, בזכות העביות
שהתגלתה בהמשך שלו, ביוסף הצדיק. "יוסף" הוא "יסוד". יעקב הוא
קו אמצעי רק בחג"ת, ויוסף הוא קו אמצעי גם בנה"י.
וכשמתגלה עביות של
מצריִם, כלומר, כשמתגלה הפער בין חלקי הרצונות האגואיסטים, אפשר לתת את השיטה, איך
לעבוד נגד האגו של כל פרט ופרט, כדי לבטל אותו. ואז בביטול הכללי של כל החלקים,
כדי שיתחברו יחד, יכולים לפנות לבורא. וללא התגלות העביות, בעביות דשורש כמו של
האבות, אין פנייה לבורא, אלא דבקות מתוך זַכות.
ולאחר שמתגלה העביות,
אי אפשר לתקן אותה, אלא רק אם העביות הגדולה הזאת שנקראת "עַם", ירגיש
את עצמו כמחולק בינו לבין עצמו, באותה מידת העביות, באותה מידת האגו, באותה מידת
הריחוק אחד מהשני, כפי שהם מחולקים מהבורא. ואז בתיקון הקרע הזה, הפער הזה בין
חלקי העם, הם יתקנו את היחס שלהם כלפי הבורא.
וכך יוצא, שמזמן האבות
והלאה, לא כולל האבות, וגם כיום, מי שרוצה לתקן את עצמו כלפי הבורא, חייב לתקן את
היחס שלו כלפי העם. כלומר, כלפי יתר הנשמות, כדי שעל ידי אותו היחס לזולת, הוא
יוכל לבוא ליחס עם הבורא. ואין לאדם שום אמצעי אחר ושום אפשרות אחרת להגיע
ל"ואהבת את ה' אלקיך", אלא מתוך "ואהבת לרעך כמוך".
אבל בכל תיקון של היחס
שלו לזולת, האדם חייב תחילה להתכוון לתקן את היחס לזולת כדי להגיע לאותו היחס עם
הבורא. שהבורא יהיה המטרה שלו בכל פנייה ובכל פעולה כלפי הסביבה. כי אם האדם לא
מתכוון לכך, ורוצה להתחבר עם הזולת בכוונה אחרת, איזו שלא תהיה, שהבורא לא נמצא בה
כמטרה, הכוונה שלו נשארת אגואיסטית, למרות שנראה לו שהוא פונה ופועל למען הזולת.
ופעולה כזאת לא תצלח.
היא לא תצא לפועל כראוי ולאורך זמן, ולא תביא שכר טוב לא לאדם עצמו ולא לאחרים.
מפני שכל הפעולות מסודרות מלמעלה למטה, כדי להביא את האדם לדבקות עם הבורא. ולכן
כל פעולותיו של האדם חזרה, חייבות בהכרח להיות גם הן באותה כוונה, להביא את האדם
לדבקות עם הבורא. ואם הפעולות אינן מסודרות בכוונה הזאת, הן מתגלות בסופן כשגויות.
כדי שעל ידי הכרת הרע בתוצאה שלהן, האדם ילמד על הטעות שהוא עושה בַּכוונה שלו,
ויתקן בכל פעולה ופעולה את הכוונה שלו, כך שמלכתחילה תהיה מכוונת להידבק בבורא.
אם הפעולות הקטנות
שעושים ביומיום לא מכוונות לזולת, אלא לשרת את עצמנו, אפשר אמנם לגלות זאת כל פעם
שנתקלים בתוצאות לא טובות, אבל בדרך כלל לא רואים את הסיבה להן, כי התוצאה לא
מספיק בולטת כגרועה, ולכן ממשיכים. אבל אם האדם, בפעולות שיכולות להיות מועילות
מאוד להתקדמות, היינו, פעולות כלפי הזולת, כדי להגיע לאהבת הזולת, כדי להגיע
להתעלות, לא מכוון אותן לבורא, אז התוצאות מהן כואבות מאוד, ובולטות כרעות וכלא
מוצלחות.
וברור למה. כי ככל
שהאדם מכניס בפעולה שלו מידת עביות יותר גדולה, כך הוא "זוכה" לראות
ממנה תוצאה לא טובה ולא נכונה. "מידת העביות" הכוונה, עד כמה האדם מוכן
לוותר בפעולה שלו על אהבה עצמית, כדי לקבל משהו אחר חוץ מדבקות לבורא. כך הוא מקבל
תוצאה יותר גרועה. כמו שקרה בקומוניזם ברוסיה ובקיבוצים, אותן חברות שרצו לבטל את
האהבה העצמית למען אהבת הזולת, אבל לא למען אהבת ה'.
אבל מתוך זה, שנשמת אדם
הראשון התחלקה לשישים ריבוא נשמות, וכל החלקים שלה התערבבו אלה באלה, הוכן לאדם
מקום לתיקון. משום כך לא תיתכן שום פעולה לקראת הבורא, אלא על ידי חיבור של כל חלק
וחלק עם שאר החלקים האחרים. ואין לתאר שום התעלות רוחנית, אלא בחיבור יתר בין
החלקים של נשמת אדם הראשון, היינו, בין בני האדם, למען שוב להתחבר בסוף החיבור
לבורא. כי לשם כך הם התחלקו והתרחקו, ולשם כך הם צריכים להתחבר ולהידבק חזרה.
וחוכמת הקבלה היא
השיטה, הלימוד, המעשה, איך לתקן את הכלי הכללי הזה למען מטרת הבריאה. כלומר, חוכמת
הקבלה מלמדת איך לקבל את מטרת הבריאה, את התגלות האלוקות, את השפע האינסופי, שאפשר
לקבל אותם רק בכלי מאוחד.
________________________
[30] בראשית רבה פרשה פב, פסקה ו: "האבות הן הן המרכבה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה