[17.09] מה פירוש "להסתכל בכלי של הבורא"?

ביאור 9 - על "אהבת הבורא ואהבת הבריות"

מה פירוש "להסתכל בכלי של הבורא"?

הכלי של הבורא הוא רצון להשפיע. אדם שמסתכל ורואה שהבורא סובל מכך שאינו מסוגל להשפיע, אז הוא רוצה, ומוכן למלא את הרצון הזה, כמו ילד טוב לאמא. שהילד רוצה גלידה, אבל מוכן לאכול דייסה. ומחליף את הרצון שלו בשמחה, מפני שמגלה רצון באמא, במקום רצונו שלו. ואז מגלה בזה תענוג, ללא שום קושי.

ודווקא ברגע שמגלה שאמא רוצה שיאכל דייסה, ומחליף את הרצון שלו לדייסה כדי להשפיע לאמא, מתגלים לו הכלים הישנים לגלידה, ומרגיש את הגלידה. כי אחרת הוא לא ייהנה, אלא לגלידה ולדייסה חייב להיות אותו הטעם. אבל קשה להציג דוגמה נכונה מהעולם הזה, כי בו הכוונות והרגשות הם שני דברים שונים.

ומהאמור אפשר להבין את שאלת החכמים: "וכי מה איכפת ליה, להקב"ה, למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף. הרי לא נתנו המצות, אלא לצרף בהם את הבריות". כלומר, מה אכפת לו, לבורא, איך האדם שוחט את הבהמה שהוא מקריב לעולה, אם מצד העורף או מצד הגרון? הרי המצוות, היינו, התיקונים, ניתנו רק כדי לצרף בהן את הבריות.

אלא שאנו לא יודעים עדיין מהו ה"צירוף" הזה, ואת ההסבר אפשר למצוא בפסוק: "עַיִר פרא אדם יִוָלֵד". כלומר, נולד כפרא אדם. היינו האדם שקוע בזוהמה ובשפלות של ריבוי הקבלה למען עצמו, ואהבה עצמית, בלי שום ניצוץ קטן של אהבה והשפעה לזולת. במצב כזה הוא נמצא מרוחק ביותר משורשו. ורק לאחר שהוא גדל, וקולט את עקרונות החינוך, המוגדרים בשיטת הקבלה ככוונה למען הבורא, ולא אהבה עצמית אגואיסטית, אזי הוא עובר למדרגה של השפעה לזולת. שאותה הוא משיג על ידי האמצעי הטבעי של לימוד הקבלה למען הבורא. כמו שאמרו חכמים: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

למעשה, אי אפשר ללכת רק בדרך התורה. אלא האדם, עד כמה שישתדל, או לא ישתדל, הוא בכל זאת ייפול מדרך התורה לדרך ייסורים. ואז שוב יעלה, ושוב ייפול, יעלה, וייפול. כי אם ילך כל הזמן בדרך התורה, יחסרו לו הבחנות מדרך הייסורים. כלומר אם יהיה כל הזמן "ילד טוב", אז יחסרו לו נקודות שבלעדיהן לא יוכל להוציא הבחנות נכונות, ולכן האדם חייב ליפול מדרך תורה.

ו"דרך תורה" נקרא, אם בכל רגע ורגע, בעבודה שלו, בחיים שלו, האדם נמצא בהכרה שמגלה באותו הרגע חיסרון, היכן הוא יכול להוסיף עוד בלהתקרב, בלהידמות לבורא, ומוסיף. וברגע שהוסיף, הוא שוב מגלה היכן יכול להוסיף עוד התקדמות, השפעה לבורא, ושוב מוסיף. ובעוד רגע שוב. כלומר, האדם מקדים את הירידה לחיסרון בכך שהוא עצמו ממציא את החיסרון, וזאת דרך התורה והיא הצורה האידיאלית.

ובעל הסולם כותב, שהאדם מתקדם בין דרך תורה לדרך ייסורים, במה שנקרא דרך ארץ. ומדוע? כי בדרך תורה בכל זאת האדם יחְסר את אותה ההרגשה מירידות, מחולשות, מהכרת התכונה הנבזית שברצון לקבל, לעומת האור, לעומת השלמות. ואם לא ירגיש את עצמו אף פעם בחוסר כוחות, במצבים האָנושים, הוא לא יוכל להעריך את העליות לעומת הירידות.

ולכן אין ברירה, וגם אם האדם ישתדל ללכת בדרך התורה, היינו ההשפעה המרבית בכל מצב ומצב, וגילוי יתר אפשרויות ההשפעה שבכל מצב ומצב, בכל זאת הוא יקבל מכות, וירידות, ונפילות, ויציאות, מפני שהם הכרחיים. הם נועדו לתת לנברא את אותיות העבודה.

בדומה לאם שרוצה רק להטיב, ונאלצת לגרום לבנה סבל. היא אינה מוגבלת במשהו, אלא שבמצב שלהם האם והילד אינם נמצאים במצב הנכון. כלפי האם, הילד נמצא במצב המתוקן. והיא מרגישה שהוא סובל, ועם זאת היא מרגישה, שאם הוא ירגיש עכשיו את הסבל, הסבל עצמו יגרום לו להרגיש את התענוג העתיד להתגלות על פני אותו סבל. כמו אם שמכריחה את בנה ללמוד, והוא מסרב. אבל היא יודעת שאם ישקיע עכשיו בכוח, על ידי זה תתגלה לו מאוחר יותר האפשרות ליהנות מהישגים כלשהם.

דבר שלא גורם לאם כאב. כי מתגלה שגם הילד, בכל מצב ומצב מסוגל להגיע להרגשה שהוא לא סובל, אלא שהוא שלם. אבל רק אם ירצה לקיים את פקודות האם למעלה מהדעת שלו, למעלה ממה שמרגיש בתוך הרצון לקבל. כי הרצון לקבל שלו בכל מצב ומצב לא רוצה להתייגע. אבל אם הילד ייקח את פקודות האם כדבר הרצוי, וישתמש בחומר דלק הזה ליגיעה, היגיעה מיד תיעלם, וירגיש את עצמו בשלמות.

כך מתפתח הנברא, מתעלה ומתרומם, עד שמגיע לדרגה שבה הוא מאבד לחלוטין את האהבה העצמית, ואת הקבלה למען עצמו, ומאותו שלב, תכונותיו הן ההשפעה, או קבלה על מנת להשפיע. ועל זה אמרו חכמים, "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". ואז מגיע האדם לדרגת האיחוד עם השורש, הנקראת "דבקות", כמו שנאמר "ולדבקה בו".

מטרת הבריאה היא להיטיב לנברא. ההטבה מושגת מתוך דבקות הנברא בבורא. הדבקות מושגת על ידי פעולות שבהן הנברא משיג השתוות הצורה. הפעולות מובאות מתוך השגת הספירות, שמהן הנברא לומד אילו פעולות עליו לעשות עם העביות שלו, עם הרצון לקבל שלו, כדי לזכך אותו. ועל ידי הזיכוך הזה, היינו על ידי התיקונים, להביא את כל תר"ך הרצונות שלו, שכולם יעבדו בכוונה על מנת להשפיע לבורא.

לכן כתוב "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". כלומר, כל מצווה היא תיקון של אחד הרצונות שבנשמה, שעל ידו הנברא משיג את אותו הצֵרוף. ואז מגיע לדרגה, שבכל הרצונות שלו הוא דומה לבורא. שרצון הבורא כלפיו מתבטא בהשפעה, ורצון הנברא כלפי הבורא מתבטא בהשפעה. ועל ידי השפעה הדדית, הם מגיעים להשתוות הצורה. והשתוות הצורה מביאה לדבקות.

במאמר "שכל הפועל" שואל בעל הסולם, למה השתוות הצורה מביאה לדבקות? ומשיב, כי הנברא שעושה אותן הפעולות כמו הבורא, משיג את שכל הפועל. כמו אדם המביט בשולחן, רואה ומרגיש אותו, ומרגיש את השכל שנתן בו הנגר, היינו מי שעשה אותו, מי שפעל בו. ואם רוצה להכיר את השכל שנתן בשולחן, עליו לעבור על אותה הפעולה. כי את השכל שלו הוא הכניס לתוך הפעולה, והפעולה הזאת מגיעה אל האדם, היא מיועדת לו, שמתוכה ילמָד אותו.

ואם האדם לומד את כל פעולות הבורא, וחוזר עליהן, ומשיג מתוך התיקונים שלו איך לעשותן, הוא משיג איך ברא אותו הבורא, ובאיזו צורה התייחס אליו, ובאיזו צורה רצה שהאדם יגיע להשתוות ולהנאה ולדבקות. כלומר, כל הספירות שבין מלכות לשורש, לכתר, כל מה שהאדם עושה עם הרצון לקבל שלו, בלתקן אותו בעל מנת להשפיע, כל אלה הם כדי להשיג את שורש הבורא, "שכל הפועל". וכשנדבק בשכל הפועל, מכיר את אותו שכל הפועל, אז מגיע לדבקות, מה שנקרא "ממעשיך היכרנוך". ואז מגיע האדם לדרגת האיחוד עם השורש, הנקראת "דבקות", כמו שנאמר "ולדבקה בו".