ביאור
6 - על "אהבת הבורא ואהבת הבריות"
הדבקות בבורא
אפשר להסביר את העניין, מתוך מה שאמרו המקובלים, שהניזון
מעבודתם של אחרים, פוחד ומתבייש להסתכל על עצמו, כי מאבד צלם אנוש. עם זאת, מאחר
שהבורא הוא מושלם, הרי לא יכול לצאת ממנו משהו פגום.
לכן, כדי שהאדם יוכל ליהנות ממאמציו, הכין לו הבורא את
העבודה, וברא את הבריאה בצורתה השפלה. ובאמצעות העבודה הזו, האדם משיג רוממותו
כקניין עצמאי, ואת כל התענוג שהוא מקבל מהבורא, הוא מרגיש זכאי לקבל, ולא כמקבל
מתנת חינם.
אפשר
להביא את הכלי להרגשה רק על ידי התפשטות האור והסתלקותו מהכלי, העושה את הכלי ראוי
לתפקידו.[22]
כי הכניסות והיציאות של האור, הן הבונות בכלי את ההכנות, ההבחנות, הרשימות, שרק
מתוכן נבנים החושים המוכנים להרגשת התגמול.
ואם המרגיש לא יעבור
על כל ההכנות האלה, שכל הכנה והכנה כוללת את התפתחות הכלי, את התפשטות האור בו,
ואת הסתלקות האור, כלומר עליה וירידה, כניסה ויציאה, אז לא יהיו בו הבחנות הנקראות
אותיות העבודה, כי האותיות הן כלים, והם נבראים אחרי "טעמים"
ו"נקודות", שמתוכם נשארים רשימות: "תגין" ו"אותיות".
והנברא שלא יהיו בו אותיות, לא יוכל אחר כך להבחין מההתרשמויות שלו, מה רוצה הבורא
לתת לו, ולא יוכל לחבר את כל ההתרשמויות האלה, כמו שאותיות מתחברות למילים.
לכן לנברא אין שום
אפשרות להימנע מכל התהליכים שחייבים לעבור עליו לפי דרגתו, לפי תכונותיו, לפי שורש
נשמתו במערכת אדם הראשון, בנשמה הכללית. הוא חייב לעבור את כולם, כדי לקבל
התרשמות, לכל אותם התענוגים שבהם הבורא רוצה למלא אותו בגמר התיקון. וכל התהליך,
כל הדרך, נקראים "שלבי התיקונים", והתגמול נקרא גמר התיקון, עולם אין
סוף.
ומתוך שאנחנו נמצאים
כבר בנשמה הכללית שנקראת אדם הראשון, ובעודנו בתוכה, אנחנו מקבלים את כל
ההתרשמויות, החיוביות והשליליות יחד, אז מובן, שכל ההתפתחות שאנו עוברים, היא
מחויבת ואי אפשר להוציא ממנה אף מצב, כך שלא יתקיים. וחייבים להרגיש כל מצב ומצב
בשני הכיוונים, גם בחיוב שלו וגם בשלילה. לכן לא יעזור לאדם שהוא מפחד מהמצבים
האלה, ולא רוצה לעבור אותם, שבין כה וכה הוא יצטרך לעבור אותם. כי מחשבת הבריאה
"להטיב לנבראיו", היא שמחייבת אותו להכין את עצמו לקבלת ההנאה, שהוכנה
לו.
ואיך האדם בעולם הזה
יכול להשתתף באותה ההתפתחות? בהבנת ההתפתחות, בהכרת ההתפתחות, היינו בהשתתפות עצמו
בה, בהבנתו שהיא הכרחית ורצויה. ואז מפני שהוא רוצה להכיר את ההתפתחות, הוא מקבל
אותה, ועובר אותה בשמחה, בהבנה, בהכרה ובמהירות, ומגלה בכל שלב ושלב את המטרתיות
שבמצבים.
ולכן הוא מגלה את
אותיות העבודה מהר מאוד, ללא הקדם הייסורים, וללא הרגשת הייסורים בכל מצב ומצב. כי
הוא מבין שהמצבים האלה הם הכרחיים והם לטובתו. ואז כל מצב, אפילו השלילי ביותר,
מאיר כבר את אותה הארה שתמלא את האדם בעתיד. כמו שהחולה שמח שנמצאה סוף סוף תרופה
למחלתו, שממנה הוא יבריא, ולכן הוא שָׂשׂ לקבל אותה, גם אם היא מרה. כלומר המצב
העתידי הטוב, מאיר לו ומשמח אותו.
לכן, אדם שמשתתף בעצמו
במצבי התפתחותו, משיג מתוך כך כמה דברים. הדרך עצמה נעימה יותר. עד כדי כך, שאם
הוא יכול לקשור כל מצב ומצב, שבו הוא נמצא, עם התכלית של אותו המצב, אז במצב עצמו
הוא מרגיש כבר גמר תיקון ושלמות. וזו הצורה המוחלטת והטובה ביותר, שבה הדרך
אפשרית. ועליה בעל הסולם אומר, שיש דרך תורה, ויש דרך ייסורים. אבל על פי רוב אי
אפשר ללכת בדרך תורה בצורה מלאה. כלומר האדם לא מסוגל בכל מצב ומצב שבהתפתחות,
להרגיש כמו נמצא בגמר התיקון. אלא ברוב המקרים, הדרך היא בין שתיהן, ונקראת
"דרך ארץ".[23]
והשאלה היא, האם אפשר
בכלל להתקדם בדרך ייסורים, שאז האדם לא מתקן את עצמו מתוך שמשתתף בהתפתחות? ויוצא
שאי אפשר כך להתקדם. כי אותיות העבודה שצריך להוציא מכל ההתפתחות הזאת, הן דווקא
על ידי השתתפות האדם. כלומר, העניין הוא לא שיעברו עליו כל המצבים, כמו על חולה
שמסרב להכיר במחלתו, בחולי שלו, ומסרב להכיר בתרופה, ובכל תהליך ההירפאות שלו. אלא
החולה עצמו חייב לחפש את התרופה, ולמצוא את הרופא, ולהודות לרופא, ולשלם לרופא,
וכך היא התפתחותו.
כלומר, השתתפות האדם
בהתפתחות היא לא כשהוא מוצא את עצמו בתור החולה, אלא כשהוא רוצה כל פעם לראות את
עצמו מצד הרופא, מצד הבורא. ואם הוא רוצה בכל צעד וצעד ללמוד מהבורא את מעשיו
ולהדמות לו, הוא לא רק קונה הבנה שהאדם הוא רע וצריך תיקון, אלא על ידי שמבין את
הקלקולים שבתוכו, הוא משתתף, מכיר את המצב שלו, וכביכול מתקן את עצמו בעצמו. לומד
על עצמו להיות רופא.
וכשהאדם מבקש מהבורא
את מה שהוא יודע לבקש בדיוק לפי החולי שלו, לאיזה תרופה הוא זקוק, ובאיזו צורה
עליה לבוא, ומה הוא רוצה להשיג על ידה, נקרא "ממעשיך היכרנוך".[24]
כלומר, השתתפות האדם היא בהכרח עד כמה שהוא ממלא את תפקיד הבורא על ידי תיקון
עצמו. וזה נקרא, שהסוס ורוכבו הולכים בתנועה אחת ממש. ואז האדם מתעלה מעל הרצון
לקבל, ומרגיש את עצמו כבורא. הוא מתייחס אל הרצון כאמצעי להיות מקושר למאציל,
לבורא.
לכן דרך תורה לא באה
להמתיק לאדם את דרך הייסורים, שבה הוא יתקדם בכל מקרה, ורק "כדאי" לו
להתקדם בהרגשה טובה. אלא בדרך ייסורים האדם לא רוכש את אותיות העבודה, הוא לא נעשה
דומה לבורא, ולכן אין זו "דרך". דרך ייסורים היא אותם מצבים שבהם האדם
מקבל מכות נחרצות, כדי להבין שהוא חייב להתייחס להתפתחות בצורה יצירתית.
ולכן, כשמסתכלים
בתהליך כולו מצד ההשתתפות, מה שמשיגים ומבינים על ידו הוא, שכביכול אין לבורא
ברירה, אלא לברוא רצון לקבל מקולקל מלכתחילה. כדי שעליו, האדם ילמד את כל עבודת
ה'. ואפשר לומר, שהרצון לקבל מורגש לבורא כחיסרון שלו. וכמו שהרצון לקבל
"חולה", כך הבורא עצמו מרגיש, ומתקן אותו, וממלא אותו. ובנברא הבורא
עושה את אותו הדבר. כלומר, הנברא מרגיש את הרצון לקבל כרצון לקבל שלו. וחייב
להרגיש אותו שחולה, מקולקל, ושהוא חייב לתקן אותו, ולמלא אותו.
היחס לרצון לקבל, מצד
הבורא ומצד הנברא, חייב להיות אותו היחס, שהרצון לקבל הוא משהו זר. והנברא שמתעלה
מעליו על ידי המסך, עושה עליו את אותה העבודה, את אותן הפעולות, כמו הבורא, ולומד
על הרצון לקבל את עבודת הבורא, עבודת ה'. זאת כל עבודת האדם, וכל לימוד חוכמת
הקבלה, הנקרא לימוד עבודת ה', שבו האדם על ידי "ממעשיך היכרנוך" נדבק
בבורא.
והרצון לקבל, שנברא
כיש מאין, הוא אותו השטח שנמצא מחוצה לנו, מחוצה לבורא ומחוצה לנברא, שם האדם יכול
להיפגש עם הבורא, וללמוד ממנו פעולות. כלומר, הנברא מתעלה מעל הרצון לקבל.
כלומר, את הרצון לקבל
אפשר לראות כניטרלי, אם האדם מתנזר מנגיעה אישית בו. אם הוא עושה צמצום. אם לא
נוגע לו מה יהיה בתוך הרצון לקבל, תענוג או ריקנות. אם הוא נמצא בו מעל הצמצום, אז
מסתכל ברצון לקבל רק כאמצעי להידמות לבורא.
וכדי לבוא למצב שהאדם
יוכל לעשות צמצום על הרצון לקבל, צריך את האור המחזיר למוטב. אין בכוחו של האדם
לעשות זאת. כי אדם שנמצא בתוך רצון לקבל, אין לו שום אפשרות להילחם נגדו. אלא האור
שמגיע נותן לו את כוח הבינה, כדי שיוכל להתעלות מעל הרצון.
והדבר המועיל ביותר
הוא להסתכל על כל מצב ומצב כביכול כמו שהבורא מסתכל. כמו שכתוב, "עשה רצונך
כרצונו".[25]
אם בכל רגע ורגע האדם יכול להשוות את עצמו עם הבורא, הוא בעצם עובד ב"אין עוד
מלבדו"[26],
היינו, רוצה להיות בייחוד ההשגחה עם כל מה שנעשה איתו.
________________________
[22] על הכלל "התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי
לתפקידו" ראה בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אות ד.
[23] בעל הסולם, מהות הדת ומטרתה.
[24] להסבר ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו. ראה גם
הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".
[25] אבות ב, ד: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל
רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצונו מפני רצונך".
[26] דברים ד, לה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה