[17.16] למה אין באדם דרישה אגואיסטית לבורא?

ביאור 16 - על "אהבת הבורא ואהבת הבריות"

למה אין באדם דרישה אגואיסטית לבורא?

האדם לא צריך את הבורא, הוא לא רואה ממנו שום תועלת. הוא לא נראה לו גדול, או חזק או שולט. הוא לא מרגיש שהבורא יכול למלא לו משהו. יש לו בחיים מקורות אחרים שהוא זקוק להם: ממשלה, משטרה, רופא, בנק, שהם במשהו משרתים את הרצון לקבל שלו. בשביל מה הוא צריך ביניהם את הבורא? כסף הוא מקבל מהבנק, כבוד הוא מקבל מהחברה, שליטה הוא מקבל בממשלה ובמשטרה, מושכלות הוא מקבל במדע. יש בעולם הזה גושים כאלה, שהאדם רוצה להידבק אליהם, כי מהם הוא יכול לקבל מילוי.

מה ייתן לו אובייקט נוסף, שכתוב עליו "בורא". מי הוא? מה הוא? מה אפשר לקבל ממנו? הוא לא מרגיש בתוכו חלל שהבורא יכול למלא. מה הבורא יכול למלא לו? כסף הוא לוקח מהבנק ובריאות נותנים לו הרופאים. הוא פונה לבורא רק כשהוא במצב אנוש, כשהוא מיואש לגמרי מכל המקורות האחרים, רק במצב איום ונורא. אבל לא במצבו הנוכחי.

במצב הנוכחי, נקרא שהבורא נסתר. ולעומתו הכלי של האדם נסתר כלפיו. כלומר, אין לאדם רצונות כאלה, שדווקא הבורא יכול למלא.

ולאור האמור, נפתרת השאלה, מדוע לא ניתנה שיטת הקבלה לדורות הקודמים. והתשובה לזה, כי מספר קטן של בני אדם שלומדים קבלה, כפי שהיה בדורות הקודמים, אינו יכול ליישם את השיטה הזו. כמו שהוסבר לעיל, אי אפשר להתחיל בתנאים האלה את העבודה "לשמה", ולכן לא ניתנה להם שיטת הקבלה.

בדורות הקודמים, בדורם של אברהם, יצחק ויעקב, שיטת הקבלה היתה שיטה חיה, שהתקיימה והתפתחה על ידי יחידים, שחיו בכל דור ודור. אבל לאחר שהם "התרבו", כלומר, כשהרצון לקבל גדל והרגיש את עצמו מחולק לחלקים רבים, מנוגדים זה לזה, אגואיסטיים, התגלתה להם שיטת הקבלה, התורה, שהיא הנחוצה להם לצורך תיקונם. ולפני שהרצון לקבל גדל, לא מרגישים בה צורך. כך גם בדורנו. ההבדל היחיד הוא שבדורות הקודמים התהליך הזה קרה בשורשים, ובזמננו הוא מתחיל בענפים.

לפני שהאנושות גְדלה, ועוברת דרך כל הרצונות, לכסף, לכבוד, למושכלות, אין לה צורך לתקן את עצמה. היא לא מרגישה שהיא נמצאת במצב, שלא תוכל למלא את עצמה לעולם. ולכן אין לה צורך בשיטת הקבלה. אבל כעת היא מגיעה למצב, שהאגואיזם בולט בכל אחד ואחד, עד כדי כך שהאדם מרגיש חוסר יכולת לשלוט עליו, ולהחזיק את עצמו באיזו מסגרת קיימת, וכל פעם הוא נמצא בחוסר שליטה ובסכנת השמדה. עד שמתחילים לראות, שהאנושות והעולם נמצאים במצב אנוש כתוצאה מהרצון לקבל, מהאגו של האדם, וחייבים למצוא שיטה, איך האדם ישלוט על עצמו, איך הוא יסדר את הטבע שלו, אחרת הוא לא יוכל לשרוד.

רק כאשר האדם יגיע לייאוש גמור מחוסר יכולתו לשלוט על עצמו, וחייו יהיו חיי צער אומללים ונוראים, של לא למות ולא לחיות, רק אז הוא יחפש שיטה לתיקון האגו. הוא יבין שהאגו שולט בו, ואין מה לעשות כנגד שליטתו של ה"פרעה" הזה. וכשירגיש את מצבו, הוא יבין שעליו למצוא דרך לשלוט על עצמו. ובחיפוש אחרי הדרך הוא יבין שהיא לא נמצאת לא בפילוסופיות ולא במדעים ולא בפסיכולוגיה, אלא רק בחוכמת הקבלה. וכך תצא ותתגלה חוכמת הקבלה כשיטת התיקון של טבע האדם. תיקון שנועד לא רק כדי לשרוד בעולם הזה, אלא כדי להגיע להידמות לבורא, להגיע לדרגת הבורא.

לכן בעל הסולם אומר כאן, שהחוכמה הזאת לא יכולה להתגלות אלא במספר גדול של אנשים. כלומר, בצורתה הגדולה והבולטת ביותר של העביות, שתתגלה בכל אחד ואחד. ואז הם ירגישו שהם "הרבה", כלומר, שהם מנוגדים. יכולים להיות מיליוני אנשים, אבל שאינם מנוגדים אחד לשני, לכן לא מרגישים שהם "הרבה". ויכולים להיות רק חמישה או עשרה, או אפילו שניים, אבל הם מרגישים "הרבה", כי הם שונאים זה את זה, ולא מסוגלים להיות אחד עם השני, אין להם מקום, וזה נקרא ש"מתרבה".

וכאשר תבוא התגלות כזאת של האגו, של הרצון לקבל, יצטרכו שיטה איך לשלוט בו, ואז יגלו את חוכמת הקבלה. וחייבים להכין את החוכמה הזאת, שתהיה מוכנה ומזומנה לקהל הרחב. ובמידה שמכינים אותה, גם הקהל הרחב מתקדם כדי לגלות את המצב, שבו הוא זקוק לשיטת הקבלה.