[2.19] הסתרת חוכמת הקבלה

ביאור 19 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

הסתרת חוכמת הקבלה

המקובלים מעולם לא שאפו לפרסם ולהציג את חוכמת הקבלה באופן שיתקבל על דעת החברה, משום שהאדם מגיע ללימוד חוכמת הקבלה רק תחת לחץ הקול הפנימי שלו. רק אז הוא מוכן להפחית מערכם של רצונות הגוף, של הנאות חומריות, ושל הרצון לקבל הכרה מהחברה.

זאת הסיבה לכך, שבעבר המדענים המקובלים לא חשפו בקרב חוגים חברתיים רחבים את שיטת ההתפתחות המדעית של חוכמת הקבלה. הם טענו, שיש לגלות את חוכמת הייחוד עם הכוח העליון, רק לאלה שיבינו ויקבלו אותה בצורה נכונה. כי אם לא כן, גילוי מהות חוכמת הקבלה יגזול מהחברה את יכולתה להתענג מהנאות הגוף, מעושר, משלטון ומכבוד.

ולכן, בעוד האנושות מצדה אינה חשה צורך לוותר על אותן הנאות המהוות את פסגת הסיפוק עבורה, ולזכות בתמורה בקשר עם הכוח העליון, אסור לשלול מהחברה את האפשרות להתענג, משום שעל ידי השאיפה לתענוגים והרדיפה אחריהם, אנשים גדלים ומתפתחים עד שמתחילים לשאוף אל העליון. ובימינו מתגלים בחברה סימני אכזבה מכל ההנאות שפורטו לעיל, ויש בה נכונות פנימית לקשר עם הכוח העליון. לכן חוכמת הקבלה מתגלה ומגלה את מהותה ואת מטרותיה בחוגים רחבים בחברה.

בעל הסולם אומר, שחייבים לפתוח בתי מדרשות ולפרסם את חוכמת הקבלה בקרב העם. זאת היתה מטרתו בקונטרסי "מתן תורה" משנת תרצ"ג (1933) וביסוד עיתון "האומה" שהוציא לאור בשנת ת"ש (1940). הוא רצה לכתוב ולפרסם חמישים מאמרים נוספים בנושא הזה, אבל הספיק לכתוב ולפרסם רק שלושה, כי השלטונות לא נתנו לו להמשיך את פרסום המאמרים. ולכן הוא קבע שהדור אינו ראוי, והפסיק לכתוב.

המצב בימינו מחייב את פרסום הידיעות על חוכמת הקבלה. וכל מי שהגיע לדרגה ולרמת התפתחות, של איזו שאלה על רוחניות, על מה שנמצא מעל הטבע הגשמי והאנושי, כל מי ששואל: "מהו הטעם בחיי?", כלומר, על מקור החיים שלו - מאיפה אני, בשביל מה אני ולאן אני - השאלה שלו כבר מכוונת לבורא.

והקבלה חייבת לאפשר לכל אדם באשר הוא לפתוח את השאלה הזאת, ועל ידה להגיע לתשובה. ובכך לגרום להתפתחות מהירה יותר של העולם. זו כל מטרת הפצת הקבלה, שאותם אנשים לא יחפשו לעסוק בעניינים שוליים, אלא הרצון שלהם, שהגיע לחיפוש רוחני, יוביל אותם לכיוון הנכון.

במאבק בין הרצון הנוכחי לרצון הגבוה, לאח"פ דעליון, האדם מטבעו מעדיף להישאר במצבו הנוכחי. אבל מכבש ההתפתחות דוחף אותו בעל כורחו לעבור לרצונות הגבוהים. האדם לא רוצה בהם, ונלחץ לכיוונם מחוסר ברירה, ולכן שרוי כל הזמן במתח. והמתח כולו הוא עד לרגע שבו האדם מעדיף את הרצון הגבוה על פני הרצון הנמוך. ואיך האדם יכול לסייע לעצמו לבחור ברצון הגבוה? אומר בעל הסולם: "רק על ידי החברה!"[26] היא בלבד חופש הבחירה שלו.

כלומר, האדם מגלה שאין בכוחותיו לבחור ברצון הגבוה, ש"טוב מותי מחיי"[27], שהוא לא מסוגל להתעלות מעל הרצונות שלו. ולמרות שהוא יודע שהם רעים, הוא מוכן להישאר בהם אפילו עד מוות. אין לו כוחות לבחור ברצונות הגבוהים. למרות שהוא מכיר אותם ויודע מה הם. אבל הם עדיין לא נמצאים ברצון שלו. בדומה לילד שלא רוצה ללמוד ולהורים אין מה לעשות איתו. באדם אין אף פעם כוחות לעבור מהרצון שלו לרצון של אח"פ דעליון. כי אדם שנמצא במדרגה, הוא נמצא בה, ולא יכול לקפוץ מעליה, מעל ה"ראש" שלו.

אלא הוא צריך לבחור חברה, סביבה, שנמצאת מעל ראשו, שאצלה הרצון העליון הוא רצון טבעי, שהיא נמצאת בדרגה של אח"פ דעליון שלו. וכך כשהאדם נכנס לחברה, היא מספקת לו כוחות, רצונות, תשוקות, כדאיות, להתעלות ולהיאחז ברצון הגבוה, ללא שום מאמץ. האדם לא מסוגל להתעלות בכוחות עצמו, ובתוך חברה הוא מתעלה בקלות.

והעיקרון הזה נובע מהעובדה, שכולנו מחוברים בנשמה אחת, במבנה של אדם הראשון. לכן, הבחירה של האדם בהתעלות ובהתקרבות לבורא, למטרה, היא רק לעלות על ידי הסביבה מדרגתו לדרגה גבוהה יותר. כי אדם שנמצא במצב מסוים, אין לו שום אפשרות להוציא את עצמו למצב יותר עליון. מאמציו לעולם לא ישאו פרי.

______________________________________________

[26] בעל הסולם, מאמר החרות.

[27] יונה ד, ג: "עתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי". להסבר ראה רב"ש, שלבי הסולם כ"ב (שמות), וכאשר יענו אותי: מאמר ל"ה תשמ"ה: "זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו".

[2.20] איך להימנע מחברה שמושכת לרצונות נמוכים?

ביאור 20 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

איך להימנע מחברה שמושכת לרצונות נמוכים?

משיכה לרצונות נמוכים נובעת מהעיקרון, שכולנו נשמה אחת, ואדם שנכלל בדרגה של הסביבה הופך להיות כמוה. לא חשוב מהי אותה דרגה. בדומה לסיפור על רבי יוסי בן קִיסְמַא, שלא רצה לעבור לעיר שאין בה חכמים. כי למרות כל חוכמתו ולמרות שהיה גדול הדור, הוא ידע שאם ילך להתגורר בעיר שאין בה חכמים, סופו שיהיה כמו כל תושביה, מתוך הטבע.[28] כי הסביבה עושה את האדם.

לכן הבחירה של האדם היא רק בסביבה. ואין שום אמצעי אחר בין המדרגות, כדי לעבור מדרגה אחת לחברתה. וכך גם מלמטה למעלה, וגם מלמעלה למטה.

______________________________

[28] אבות ו, י.

[2.21] איך המקובלים נשמרו מסביבתם?

ביאור 21 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

איך המקובלים נשמרו מסביבתם?

בסיפורי המקובלים המקובל תמיד מתואר כאדם סגור, שלומד בצנעה ולא מתערבב עם הבריות. וגם היתה להם עזרה מלמעלה. הבורא נתן לקהל, לעם, לסביבה, שנאה וזלזול כלפי המקובלים, והיא שעזרה להם להישאר בבדידותם. אלא השנאה המתמדת כלפיהם עזרה למקובלים להישאר בדרכם המיוחדת. שזו למעשה שמירה מעולה מלמעלה.

[2.22] האם המקובלים שמתערבבים בשדרות העם, אין להם סכנה שיצאו לדרגת העם?

ביאור 22 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

האם המקובלים שמתערבבים בשדרות העם, אין להם סכנה שיצאו לדרגת העם?

הטענה, שהמקובלים לא צריכים להתעסק עם הקהל, אלא להסתגר עם אנשים מעטים ולהתקיים כחברה סגורה, היא טענה שנראית מוצדקת. כי אם מתערבבים עם הקהל הרחב, מתחילים לחיות לפי רצון העם, לדלדל את הכוחות, ולהיות מושפעים בצורה פנימית ממחשבות ורצונות. אבל הגישה הזאת נכונה רק בחלקה, מפני שהיא אינה לפי קריאת הזמן הנוכחי.

בדורנו, קובע בעל הסולם במאמר "עת לעשות", אדם לא יכול להיות בעל דרגה רוחנית, בלי לשרת את הציבור, בהתקדמותו הרוחנית של הציבור. האנושות כבר התקדמה מאז אותם זמנים, שבהם האדם עדיין לא הגיע להתפתחות שמחייבת רוחניות כדי להינצל. כשחוכמת הקבלה היתה חוכמת הנסתר, והמקובלים עסקו בה בהסתר, וכלל לא חלמו לצאת לרחובות ולפרסם אותה.[29]

כל עניין הפצת הקבלה התחיל מזמן החזרה לארץ ישראל, שאז התקבלו סימני הגאולה האחרונה. ואחרי שהתקיימה בנו הגאולה הגשמית, חובה עלינו למהר ולגלות אותה גם בפנימיות, ברוחניות, או בדרך טובה, או בלית ברירה בדרך רעה. כך צוו לעשות המקובלים האחרונים, הרב קוק, בעל הסולם, והרב"ש, בתורה שכתבו.

ואלמלא קריאת הזמן, שבדורנו היה מתן תורה, כפי שקובע בעל הסולם, שהיתה נתינה מלמעלה, שחובה ללכת ולקבל אותה מלמטה - המקובלים היו ממשיכים להסתגר בדלת אמותיהם, כמו בכל הדורות, וללמוד ביחידות בחדרי חדרים.[30] אלא שהיום, הגישה הזאת לא מביאה שום תועלת, לא למקובלים, לא לחברה, ולא לעולם כולו.

_______________________________

 [29] ראה הביאור על "עת לעשות" בעמ' 81.

[30[ בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: ויש לדעת שענינים רוחניים.

[2.23] האם בדורנו יש הרשאה להפשיט את החומר לצורך הפצת הקבלה?

קליפ - תיקון רק על ידי האור

ביאור 23 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

האם בדורנו יש הרשאה להפשיט את החומר לצורך הפצת הקבלה?

הפשטת החומר היא הכרחית, אם מדובר בהסבר, שמביא את התלמיד המתחיל בחזרה למקורות. שמראה לו את מה שכתוב, ונותן לו אחיזה מסוימת במקור, שמהאחיזה הזאת הוא יכול להתחיל להיכנס פנימה.

גם מי שנולד וגדל בארץ, לא יכול לקרוא את העברית של מקורות הקבלה, לא כל שכן להבינם. לכן יש הכרח לתת לאדם מפתח חיצוני, שכלתני, לאחוז בחומר. רק להכניס אותו פנימה למקורות, כדי שאחר כך יוכל בעצמו לחפש בנבכי הכתבים, איך לחיות בתוכם. אבל כדי שאדם יכנס לנבכי החוכמה, כדי שיוכל להתפתל בהם בדומה לזחל בתוך תפוח, חובה לתת לו מפתח. ואם ניתן היה לגשת לכל דף ולכל מאמר, לא היה צורך בשום אמצעי עזר.

אבל לאנשים שעוסקים בחוכמות אחרות ובעסקים אחרים, אנשים שאינם מישראל שרחוקים מלקרוא ספרי קבלה, לא כל שכן מקורות ובעברית, להם לא עוזרת ידיעת העולמות העליונים, אלא ידיעת העולם שלנו עוזרת להם להבין היכן הם נמצאים, ולעורר מהר יותר את הנקודה שבלב. ולכן במקום ללמד אותם מאמר של בעל הסולם, בצורת הכתיבה המקורית שלו, של הסבר רחב משולב בדוגמאות אופייניות, שאינם יכולים לקרוא ולהבין, עדיף לספר להם ידיעות על העולם הזה. כפי שבעל הסולם מספר במאמריו על טבע העולם הזה, על הערבות, על חוכמת הקבלה והפילוסופיה, על עבודת האדם בעולם הזה, על מבנה העולם הזה, ועל מבנה הרצונות ודרכי התפתחותם. אם אפשר להסביר את הקבלה בשפה מובנת, אין בכך שום רע, להפך, ההסבר הזה מקדם את האדם להחלטות נכונות.

לא פותחים לאדם נסתרות. אלא כמו בכל החוכמות האחרות, בפיזיקה, בפיזיולוגיה, פותחים לו את מפת העולם הזה, את התמונה היכן הוא נמצא כרגע. אין בכך שום גילוי של סודות עליונים. אלא רק מביאים לאדם ידיעה מי הוא והיכן הוא נמצא, ידיעה שאי אפשר בלעדיה.

בעל הסולם עונה בכתביו על השאלות בעניין פרסום החוכמה, שהטענה ההולכת ומתגברת כלפי החכמים הקדומים, למה הסתירו את החוכמה ולא נתנו לה להתפתח, מדוע השאירו את העם כ"מגששי קיר"[31], נובעת מהשוואה שאנו עושים בין הסגירות שהיתה בעבר לבין הפתיחות של היום בהפצת הקבלה. ההשוואה הזאת היא השורש לשאלות על פרסום והפשטת החוכמה. אלא שהגיעה העת לפרסמה, וזה הגורם להפשטת החוכמה.

______________________________

[31] למושג זה ראה: הרמב"ם, אגרת לתלמידו רבי יוסף ברבי יהודה אבן עקנין: "דע כי יש הנה עמי בעיר אנשים אשר אין להם שם כלל ואפי' בעיר ולא מעלה ולא יכולת ותגיע להם מן הקנאה והתחרות שלא רצו להביט ולא לעיין בזה החבור הגדול כלל ולא ראו אותו לעולם כדי שלא יאמר עליהם שקבלו תועלת בחבור פלוני, והם בפחות מעלה מזה מאד בלמוד ובחכמה והם הולכים בשרירות לבם כמו שאר המון העם הפחותים והם עם הזמן מגששים קיר כאשר מגשש העור באפלה"; הרח"ו, עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות: "ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד מגששים כעורים קיר בלבושי התורה".

[3.00] עת לעשות - מאמרו של בעל הסולם

עת לעשות [1]

זה זמן רב שרגש האחריות מעורר אותי[2] להציג בפני הציבור הרחב את הידיעות האמיתיות אודות חוכמת הקבלה.

לפני שהומצא הדפוס, לא יצאו לאור ספרים בעלי תוכן שטחי, משום שלא היה טעם לשלם סכומי כסף ניכרים למעתיק שהיה משכפל את כתבי היד עבור סחורה שאין לה ביקוש. בנוסף, המקובלים שאפו להסתיר את ידיעות חוכמת הקבלה מאלה שלא נזקקו לה באמת. ולכן, אם כבר יצאו לאור ספרי קבלה, היו אלה ספרי קבלה אמיתיים.

אבל לאחר המצאת הדפוס, נפוצה בעולם מחלה של כתיבת ספרים. שכן לכותבי הספרים כבר לא היה צורך לשכור את שירותיהם היקרים של המשכפלים, שיכתבו את ספריהם בכמה עותקים, ומחיר הספרים ירד. והנה נפתחה הדרך לאותם מחברים חסרי אחריות, להוציא ספרים מתוך החיפוש אחר פרסום ותהילה ולשם סיפוק צרכי הכיס. כתוצאה מכך הופיעו "מומחים" למיניהם, שכל אחד מהם בוחר לו תחום, ומוציא לאור כל דבר, שיכול להביא לו עושר ותהילה. יש ביניהם ששמים עצמם כמי שיודעים לברר את התועלת שבספרים, כביכול, ומתוך כך מכתיבים לציבור, אלה ספרים ראויים באמת לעיון.

בעשרות השנים האחרונות "מומחים" כאלה החלו שולחים ידם גם אל חוכמת הקבלה, בעודם משוללי כל הבנה, לגבי כך שמומחה הוא רק מי שמקבל את הידע מפיו של מורה מקובל, ויכול להעבירו הלאה.

אלא שאותם "מומחים" בחוכמת הקבלה זקוקים לכסף ולתהילה, ולכן החלו מחברים חסרי דעת להוציא לאור ולפרסם ספרים, שנכתבים ללא כל הכנה מעמיקה ממורה מוסמך, ומבלי ללמוד את המקורות בצורה רצינית. הם אינם מבינים את גודל הנזק שהם גורמים, שעוד ילך ויגדל בדורות הבאים.

עקב זאת, יכולתו של הציבור להעריך נכונה את האמת שבמקורות התעוותה לחלוטין. ובין כל התפיסות וההערכות לגבי המקורות, נוצרה אוירה כזו של קלות דעת, עד שכל מי שמדפדף בזמנו הפנוי בטקסט קבלי כלשהו, חושב שהוא כבר יכול להסיק מסקנות לגבי החוכמה הזו, העוסקת בחלקהּ הנסתר של הבריאה.

אלה הסיבות שאילצו אותי לגלות שיעור מסוים מן האמיתיות שבמקורות לחוג הקוראים הרחב.

________________________

[1] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "עת לעשות".

[2] בעל הסולם מעיד על עצמו.

[3.01] ביאור 1 על "עת לעשות"

ביאור 1 - על "עת לעשות"

ביאור על "עת לעשות"

זה זמן רב שרגש האחריות מעורר אותי[3] להציג בפני הציבור הרחב את הידיעות האמיתיות אודות חוכמת הקבלה. בעל הסולם פרסם את המאמר "עת לעשות" בשנת 1933. כלומר, כבר בשנים מוקדמות מאוד הוא הבין, הרגיש והשיג, שהעולם משתנה, ושהגיעה העת לעשות, הגיעה העת לגלות את חוכמת הקבלה לקהל הרחב. ובמאמר זה הוא מסביר את הסיבה לדחף שהתעורר בו לגלות את חוכמת הקבלה דווקא בעיתוי הזה. הכלים שלו הם כלים שנמצאים לא פחות מגובה עולם האצילות, מהיכן שבאות כל הפקודות וההוראות להפעלת העולם הזה. ובהתאם לכלים האלה הוא נמצא בהבנה מה הולך לקרות בעולם, בפני איזה שינויים העולם עומד. ולכן הוא בא וקבע כבר לפני כמאה שנה, שעליו לפתוח את חוכמת הקבלה לקהל הרחב.

לפני שהומצא הדפוס, לא יצאו לאור ספרים בעלי תוכן שטחי, משום שלא היה טעם לשלם סכומי כסף ניכרים למעתיק שהיה משכפל את כתבי היד עבור סחורה שאין לה ביקוש. בנוסף, המקובלים שאפו להסתיר את ידיעות חוכמת הקבלה מאלה שלא נזקקו לה באמת. ולכן, אם כבר יצאו לאור ספרי קבלה, היו אלה ספרי קבלה אמיתיים.

לאחר שבעל הסולם קובע, שחובה לגלות את חוכמת הקבלה, הוא עוזב את הנושא הזה ופונה לתיאור היסטורי. הוא מציין שבעבר לא יצאו ספרים לאור בתדירות כמו היום, לא בחוכמת הקבלה ולא בספרות הרגילה, שאין בה שום טעם ושום צורך כי היא לא שייכת למטרת הבריאה. וזאת, מפני שמלאכת הדפוס בראשיתה היתה קשה מאוד. מה גם שרוב הספרים נכתבו בכתב יד, ומי שרצה לכתוב, היה זקוק לזמן רב ולתמיכה כספית נדיבה כדי להוציא לאור את ספרו. ולא כל שכן לשכפל אותו, דבר שהצריך אנשים נוספים, שישבו ויעתיקו אותו.

ובחוכמת הקבלה, בנוסף לקושי הרגיל להוציא ספרים, המקובלים עצמם לא רצו לפרסם ספרים. ולכן ספרי קבלה היו מצרך נדיר, שיצאו לאור רק לאחר שהמקובל שקל בכובד ראש, אם להוציא ספר משלו, ועל פי רוב גם התקשה למצוא מקור מימון להוצאתו לאור. אפילו בעל הסולם התקשה בהוצאת ספריו ושרף רבים מהם. "פירוש הסולם" לספר הזוהר לא היה נכתב אם לא היה נאסף די כסף להדפסת הספר. הוא לא היה מוכן לכתוב ספר שיישאר על הנייר, והוא כתב חלק נוסף רק כשהיה לו די כסף להדפיס אותו. ובתנאים האלה, הוא אומר, לא יצאו ספרים תחת ידיים בלתי אחראיות.

אבל לאחר המצאת הדפוס, נפוצה בעולם מחלה של כתיבת ספרים. שכן לכותבי הספרים כבר לא היה צורך לשכור את שירותיהם היקרים של המשכפלים, שיכתבו את ספריהם בכמה עותקים, ומחיר הספרים ירד. והנה נפתחה הדרך לאותם מחברים חסרי אחריות, להוציא ספרים מתוך החיפוש אחר פרסום ותהילה ולשם סיפוק צרכי הכיס. כתוצאה מכך הופיעו "מומחים" למיניהם, שכל אחד מהם בוחר לו תחום, ומוציא לאור כל דבר, שיכול להביא לו עושר ותהילה. יש ביניהם ששמים עצמם כמי שיודעים לברר את התועלת שבספרים, כביכול, ומתוך כך מכתיבים לציבור, אלה ספרים ראויים באמת לעיון.

מרגע שמלאכת הדפוס נעשתה קלה, ירד מחיר הספר, וכך כל אחד יכול היה להוציא ספר. ובתוך כמאה שנה אנשים בכל העולם החלו לקרוא, והספרות היפה החלה לפרוח. קודם לכן אנשים בכל העולם הכירו רק את התנ"ך, ולפתע החלו להוציא ספרים, שאין בהם תועלת.

ומשנות העשרים של המאה ה - 20 ההוצאה לאור הפכה למערכת של מומחים, שמוציאים ספרים ובאמצעותם מעצבים את דעת הקהל, מחליטים מה טוב ומה רע, מה לקרוא ומה לא, מה מועדף ומה לא. כלומר, את האנושות כולה שטפה ספרות זרה שלא מביאה את האדם למטרת הבריאה, וכבשה את דעת הקהל. אנשים החלו לנוע במחשבותיהם לאותם כיוונים שקבעו להם ה"מומחים" למיניהם.

בעשרות השנים האחרונות "מומחים" כאלה החלו שולחים ידם גם אל חוכמת הקבלה, בעודם משוללי כל הבנה, לגבי כך שמומחה הוא רק מי שמקבל את הידע מפיו של מורה מקובל, ויכול להעבירו הלאה.

עד השל"ה הקדוש (1558 - 1630), לא היו ביהדות ספרים שלא נכתבו ברוח הקודש, כלומר, שלא נכתבו על ידי אדם שהשיג את העולמות העליונים. כל רב בכל קהילה, שעסק בלימוד רציני של התורה, היה בעל השגה, ולא כל שכן מי שלקח על עצמו אחריות לכתוב ספר או פירוש. אבל מתוך שהמקובלים הסתירו ולא רצו לכתוב ספרי קבלה, באו אנשים שלא ידעו מהי קבלה, אלא ידעו עליה רק מפי השמועה, וטרחו לכתוב ספרים בשם הקבלה. וכך בימי הביניים ולאחריהם נכתבו ספרים רבים על ידי גויים. ומפני שהקהל לא ידע מהי קבלה, דעתו של הקהל על הקבלה נקבעה לפי מה שחושבים באותה ספרות זרה של אומות העולם.

בעם ישראל התופעה הזאת התחילה כאמור לאחר השל"ה הקדוש. החלו לצאת אז ספרי קבלה, שלא נכתבו על ידי בעלי השגה. ולכן בעל הסולם אומר, שחייבים לקום כנגדם, שאסור לשתוק. שחייבים כנגד הספרים האלה להוציא ספרים אמיתיים, אחרת יבוא חורבן. כי מתקרב ובא הזמן, שהאנשים יצטרכו לקבל הדרכה והכוונה איך להגיע למטרת הבריאה. ואם יגיעו לידיהם ספרים לא נכונים, הם יגרמו קלקול גדול, עד שהאנושות תגלה את הטעות. ועד אז עלול לעבור זמן רב וסבל נורא. לכן, למרות שהאמת טִבעה להתגלות, עלינו לעזור לה להתגלות. וכנגד אותם ספרים שיוצאים תחת ידם של אנשים בלתי אחראים, עלינו להוציא ספרים אמיתיים.

אלא שאותם "מומחים" בחוכמת הקבלה זקוקים לכסף ולתהילה, ולכן החלו מחברים חסרי דעת להוציא לאור ולפרסם ספרים, שנכתבים ללא כל הכנה מעמיקה ממורה מוסמך, ומבלי ללמוד את המקורות בצורה רצינית. הם אינם מבינים את גודל הנזק שהם גורמים, שעוד ילך ויגדל בדורות הבאים.

שני סוגי כותבים כתבו על הקבלה ספרים לא נכונים:

א.   כותבים קדומים מתקופת ימי הביניים וכותבים מן המאות ה - 17 וה - 18 כותבים שלא הבינו מהי קבלה, ונדמה היה להם שקבלה היא מה שהם מבינים. היו ביניהם גם גויים שחשבו שהם יודעים מהי הדת היהודית, ומהי חוכמת הקבלה שבה.

ב.   כותבים מהמאה ה - 20 - כותבים שרצו להרוויח כסף מהקבלה. לא היה חשוב להם אם הם מבינים מהי קבלה או לא, אלא אם אפשר להרוויח ממנה או לא. ולא מדובר באנשים שכתבו ברצינות, כי היה נדמה להם שזו חוכמת הקבלה וטעו מחוסר הבנה, אלא באנשים שכתבו לפי טעם הקהל, והלבישו את חוכמת הקבלה על מה שטוב לקהל. כמו שכיום אנשים מוכרים את הקבלה כדרך להצליח בעולם הזה. מוכרים לקהל עצות איך למצוא זיווג מתאים או איך להצליח בעסקים, בלבוש של חוכמת הקבלה.

ועל סמך ספרי קבלה כאלה שנכתבו לפי דרישת הקהל, נוצרה בדעת הקהל הדעה שחוכמת הקבלה היא אוסף עצות איך להצליח בעולמנו, אמצעים שמביאים מזל, שעוזרים בפתרון חלומות, בגירוש שדים ורוחות. פעולות שקובעות את ההצלחה והעתיד, שבעזרתן אפשר לנצל את הטבע ואת הקהל להנאת הקורא. וכמובן שהתייחסות כזאת לספרי קבלה וכתיבת ספרים כאלה יוצרת שוק שאפשר להתעשר ממנו.

________________________________

[3] כנ"ל.

[3.02] למה התפתח התהליך של כתיבת ספרי קבלה, שלא על ידי בעלי השגה?

ביאור 2 – על "עת לעשות"

למה התפתח התהליך של כתיבת ספרי קבלה, שלא על ידי בעלי השגה?

ספרים נכתבים כבר אלפי שנים, בעיקר ספרי דת. לא היה על מה עוד לכתוב, לא היה חיסרון אחר. מה גם שרק מעטים ידעו קרוא וכתוב וספר עלה כסף רב. לכן ספרים נכתבו רק לפי התעניינותם של עשירים מופלגים כמו מלכים ואנשים רמי מעלה, שבשבילם נכתבו גם ספרים, שלא היתה להם שייכות לדת.

במשך ההיסטוריה נכתבו גם על הקבלה ספרים רבים. כתבו אותם מקובלים, גם כאלה שהיו בין קבלה לפילוסופיה, וגם גויים שלא ידעו מהי קבלה, אבל מתוך עיון בספרי קבלה מקוריים כתבו ספרים לפי מה שתיארו לעצמם. אלא שתפוצת הספרים האלה היתה מוגבלת לעותקים אחדים, שלא הדאיגו אף אחד, מפני שבעם ישראל לא היתה התעניינות בהם, כי שייכו אותם לפילוסופיה, למשהו זר.

אולם ככל שמלאכת הדפוס הלכה ונעשתה קלה ובהישג ידם של הכותבים, החלו להתרבות הקלקולים. ומתקופת הרנסנס )המאות ה - 15 וה – 16) החלו לצאת באומות העולם ספרים רגילים לפי דעתו וטעמו של הקהל. ספרים על אהבה גשמית, על הרפתקאות וכדומה. אבל בכל זאת הזרם הזה לא חדר ליהדות, מפני שארגון קשוח וסגור של העם שמר על דעת הקהל, ודעת הקהל השפיעה מאוד על כל אחד ואחד. ומתוך יראה, איש לא הרשה לעצמו לחשוב, שאפשר לכתוב או לפרסם ספר על כל מה שבא לו.

אבל ככל שהלכה וגדלה העביות, שלא גְדלה בצורה עקבית קבועה אלא בהכפלה, בצורה תלולה, החלו גם ביהדות לכתוב ספרות המכונה "ספרות יפה", נוהג שלא היה קיים קודם לכן. ומתקופת ההשכלה ואילך )המאות ה - 19 וה – 20), החלו אנשים בלתי אחראים לכתוב ספרי קבלה. בקרב עם ישראל קמו אנשים שראו את עצמם רשאים לכתוב על הקבלה ולהביע את דעתם בציבור. אנשים אלה החלו להוציא ספרים על קבלה ופילוסופיה, קבלה והיסטוריה ועוד.

והספרים האלה הביאו לקלקול עד כדי כך גדול, שהיום דעת הקהל הפוכה לגמרי מן האמת. אנשים חושבים שמקובל תפקידו לתת ברכות ולחלק קמעות, לעסוק במזל כמו במשחקי מזל, שאסורים ביהדות מדורי דורות. האר"י עצמו כתב שאסור לעסוק בברכות וקמעות, אותו שימוש לא נכון בקבלה, שמטעה את העם לחשוב, שמקורו ביהדות, מהעמקות שלה, משורשו של העם.

המיסטיקה התפתחה ביהדות רק לאחר תקופת ההשכלה, כאשר יהודים החלו לצאת מהדת ולקרוא ספרות יפה. מהמאה ה - 19 החלו לקרוא בשקיקה ספרים חיצוניים של אומות העולם, על הרפתקאות, על אהבה, או על פילוסופיה ותרבות זרה.

ולפני כן לא התפתחה מיסטיקה ביהדות, כי לא קראו ספרים חוץ מהספרים הקדושים. אף אחד לא קרא טקסט שלא היה שייך לספרי הקודש. כך היה, עד שהרצון לקבל פרץ, והתחילו להתעניין בכל הבא ליד, כדי להרגיע את הרצון לקבל. היכן שמוצאים עצות איך לעשות שיהיה לי טוב, מיד פונים לעצות האלה. וכך התחילה ספרות המיסטיקה.

רואים כמה תקופות שונות האנושות עוברת בזמננו, איך כל כמה שנים מתעסקים הן הפרט והן הכלל בעניין אחר, ועוברים משיטה לשיטה, מאופן אחד לאופן אחר, של חיפוש איך למלא את עצמנו. כך האדם וכך החברה. מה שהופך לשיגעון עולמי.

[3.03] ממתי בקבלה דבק המיתוס שהיא כולה מעשי ניסים ונפלאות?

קליפ - ספר הזוהר

ביאור 3 – על "עת לעשות"

ממתי דבק בקבלה המיתוס שהיא כולה מעשי ניסים ונפלאות?

מלימוד ההיסטוריה והפילוסופיה מתגלה, שהקשר בין אומות העולם לקבלה הוא קשר עתיק יומין עוד מימי הנביאים. היוונים העתיקים למשל, משכו מעט מן הידע של הנביאים, ועליו פיתחו את כל הדת והמיתולוגיה היוונית. וכך משך כל ההיסטוריה, במקביל להתפתחות הדעות והדתות באומות העולם, היו בכל דור ודור אנשים, שרצו לחדור לפנימיותה של היהדות.

ומתוך שלא השיגו את הרוחניות שיש בתוך היהדות, אלא השיגו רק את הספרים וקראו אותם רק לפי הצורה החיצונית של המילים הכתובות, הם הוסיפו הבנות משלהם על הטקסט, והפכו אותו לרוחות ושדים, לכוחות טומאה וקדושה, למלחמות בין חלקים בגשמיות, ולהתלבשות רוחניות בגשמיות. שינויים אלה לא היו פשוטים כלל וכלל לאבחון.

כי האדם בנוי כך, שהוא לא מבדיל בין גשמיות לרוחניות בצורה ברורה. ולא כל שכן בדרגות העביות, שהיו משך כל תקופת ימי הביניים, מהמאה העשירית ועד המאה ה - 15, תקופת הפריחה של הפילוסופיה, הספרות ועוד, שרק נראית לנו כתקופת יובש, תקופת מעבר, ביניים. כל הספרות הדנה ברעיונותיה של הקבלה שהתפתחה באומות העולם, נולדה מדמיון, מחוסר הבנה, מרצון לגלות דברים בתוך הקבלה.

באותה גישה נחקרים גם ספרי הקבלה עצמם. לדוגמה, את ספר "הזוהר" שלפתע התגלה, כאלף שנה לאחר שנכתב, משייכים לרב משה די ליאון, וחושבים שקבלה היא מיסטיקה מספרד של ימי הביניים, של שלהי המאה ה - 11. שרבי משה די ליאון שהיה מקובל גדול, כביכול לא רצה לגלות שהוא כתב את "הזוהר", לכן שייך אותו לרבי שמעון בר יוחאי. ולמרות שב"זוהר" כתוב שרבי שמעון כתב אותו, חושבים שמשה די ליאון כתב זאת בכוונה כדי להוסיף ל"זוהר" נופך של כבוד. ולפי הנוף שמתואר שם הם חושבים, שהוא חי בספרד ולא בארץ ישראל. אבל מי שמשיג את השורשים, כפי שהשיג בעל הסולם, יודע בבטחה שרבי שמעון כתב את "הזוהר", ולפי הגובה של ספר "הזוהר", כתב אותו משה רבנו.

עקב זאת, יכולתו של הציבור להעריך נכונה את האמת שבמקורות התעוותה לחלוטין. ובין כל התפיסות וההערכות לגבי המקורות, נוצרה אוירה כזו של קלות דעת, עד שכל מי שמדפדף בזמנו הפנוי בטקסט קבלי כלשהו, חושב שהוא כבר יכול להסיק מסקנות לגבי החוכמה הזו, העוסקת בחלקהּ הנסתר של הבריאה.

נקודת המבט על חוכמת הקבלה, היחס אליה, התעוותו לחלוטין. חוסר ההבנה מהי חוכמת הקבלה והיחס אליה כאילו היא אוסף סגולות ועצות בנוגע לשיפור החיים הגשמיים, קלקלו את הדעה ואת היחס לספרים האמיתיים. והאנשים החלו לחשוב, שקבלה אפשר ללמוד בזמן הפנוי, בשעות הערב, ושספר "הזוהר" קונים בתור סגולה לשמור על הבית מפני שריפה או גניבה. או שלימוד של חצי שעה בשבוע מספיק כדי להשתייך ללימודי הקבלה. כלומר, יש בציבור התייחסות לא נכונה לחוכמת הקבלה, ללא הבנה מה היא נותנת לאדם ואיך צריך לעסוק בה.

אדם לא יודע מה אמיתי ומה לא, אלא "נשמת אדם תלמדנו".[4] אם כדי לשפר את חייו, אדם נמשך לאמצעים כמו גילוי עתידות או ברכות, סימן שהוא רוצה חיים טובים על פני האדמה, ולבו עדיין לא נדלק לרוחניות, למה שלמעלה מן האדמה. ואז צריך להניח לו לעסוק בהם, ולקוות שאולי ביום מן הימים הוא ישמע ויראה שרצונו לא נכון, ויגיע להתפתחות מהירה ברצונות אמיתיים.

הכול הוא רק לפי רצונו של האדם. חוץ מרצון לקבל, הבורא לא ברא באדם שום נתון משתנה אחר. ולפי גודל הרצון לקבל, מתעוררות בתוך הרצון לקבל רשימות, שמושכות את האדם לצורות שונות של אותו רצון לקבל, האופייניות לכל אחד ואחד. הרשימות הן שמפעילות את האדם, ובכוחו רק לזרז את קצב ההתפתחות. כלומר, אדם שיש בו דחף לרוחניות, ימצא בכוחותיו את האמצעים לזרז את התפתחותו, הנקראים "ספרים וסופרים": רב, ספרים וקבוצה.

ולפני שיש לו רצון לרוחניות, אין לו מה לזרז. אלא הרצון שלו נמצא במישור דעולם הזה. הוא מגלה רצון למשהו לא נודע, כלומר, לדעת מה יהיה מחר, לגלות עתידות. ולכן הוא מתעניין בספרי אסטרולוגיה, בקלפי טארוט ועוד, ולא נמשך לקבלה. אבל אם יש לאדם נקודה שבלב, "חלק אלוקי ממעל"[5], הוא נמשך לרוחניות אמיתית. וכדי לפתח את הנקודה הזאת, את הרצון לרוחניות, כדי לא להתפתח במישור אלא לגובה, הוא זקוק לרב, לספרים ולקבוצה, לאותם אמצעים שמזרזים את ההתפתחות. לא לשנות או להמציא משהו חדש, אלא למצוא "חומר דלק"[6] נוסף כדי לנוע באותו רשימו, באותו רצון, באותו כיוון.

לכן, גם אנשים שמגיעים לקבלה, אסור לכפות עליהם. אם אין להם רצון ללכת בדרך התיקון, אלא רצון אחר, אסור להחזיק אותם והם יכולים לעזוב. פרסום הקבלה צריך להיות פרסום מתון, שנותן לאדם הבנה מהי חוכמת הקבלה האמיתית, ומאפשר לו להצטרף אליה. ועד שיצטרף, הוא יכול להמשיך להתבשל במקומות אחרים.

אבל גם אותם מקומות שמלמדים בצורה לא נכונה ולא אמיתית, אם יש לאדם רצון ללכת לשם, יתכן שדווקא שם, על ידי השימוש באמצעים האלה, שמשקיע בהם כסף רב, הוא יגיע מהר יותר וביתר יעילות להבנה, שאין בהם אמת. לכן הקבלה לא מתנגדת לאף שיטה, כי הכול בנוי כדי לאפשר לאדם לגלות כמה שיותר מהר את האמת.

אלה הסיבות שאילצו אותי לגלות שיעור מסוים מן האמיתיות שבמקורות לחוג הקוראים הרחב.

כל קלקול שנגרם לציבור עקב שימוש במה שמוגש לפניו, מביא צער גדול וייסורים קשים, וגורם לאריכות זמן החיפוש, עד שמגיעים לאמת, עד שהאמת מתבררת לאדם והוא ממשיך הלאה בקו הנכון. לכן, כדי לקצר לנו את הדרך ולהקל עלינו, בעל הסולם ראה חובה לעצמו לפתוח במידת מה את המקורות האמיתיים. הוא אומר, שאלמלא הקלקול שחוללו הכותבים האלה, הוא לא היה פותח את המקורות, כי טרם הגיע הזמן.

בכך הוא כביכול פוטר את עצמו מלהצדיק את צעדיו, ואומר למה הוא פותח את החוכמה מבלי לדבר על הסיבה האמיתית. למרות שבמאמרים אחרים הוא נותן סיבות אחרות לפתיחת החוכמה. ב"מאמר לסיום הזוהר" הוא מסביר שהחזרה לארץ ישראל היא הסימן שהגענו לשלב האחרון הנקרא "ימות המשיח", שמתחיל לאחר שהסתיימה הגלות ומתחילה הגאולה האחרונה. לכן חובה לחזור ללימוד חוכמת הקבלה בכל העוצמה, ולהשקיע בו כבאמצעי האחרון שחייב להתגלות ולהוביל את האנושות כולה לגמר התיקון. ולשם כך צריך לפתוח בתי מדרש ולהפיץ את חוכמת הקבלה בכל שדרות העם.[7]

אבל במאמר "עת לעשות" בעל הסולם מצדיק את פתיחת החוכמה בכך, שאין לו ברירה, שחובה עליו להציל את המצב, משום שקלקלו את שמה הטוב של הקבלה, ונותנים תמורתה תמורה לא נכונה, שמטעה ומבלבלת את האנשים, ועלולה לגרום לדור שלם סבל מיותר. כלומר, לפני מאה שנה אפילו מקובל בעל שיעור קומה כמו בעל הסולם נאלץ להצדיק את פעולותיו להפצת חוכמת הקבלה, מהלך שהיה מאוד לא פשוט בתקופתו. הוא חשב שנחוץ לייסד עיתון, ולפרסם בו מאמרים כמו "מתן תורה" ו"ערבות", אבל שונאיו פעלו מיד לסגירת העיתון שלו. ולכן בעל הסולם הפסיק לכתוב מאמרים, למרות ששאף להגיע לפרסום של כחמישים מאמרים בעיתון הזה.

וכשמקובל גדול כמו בעל הסולם רוצה להוציא עיתון מתוך הכרה בחשיבותו לתיקון, איך קורה שהעיתון שלו נסגר? איך מקובל לא רואה מה יקרה לו בעוד חודש? הסיבה לזה היא, שהכוחות החזקים של ההנהגה וההשגחה מגיעים גם אל המקובל הגדול ביותר בצורה של הסתר.

כדי לפעול על כלל הציבור ועל כלל האנושות, המקובל חייב להתלבש באותה צורה כמו כל האנושות. הוא חייב לרדת מרום גובהו למדרגה של האנושות, ולהיכנס לאותה הסתרה כמו כל האנושות. יש לו עוצמה וידע משלו, שאיתם הוא פועל בספריו. אבל כמו שכל הציבור לא יודע, גם הוא לא יודע מה קורה עם העבודה שלו. כי אחרת הוא לא פועל בדרגת הציבור, הוא לא מגיש לציבור את העבודה.

רואים זאת כאשר מתקדמים ברוחניות. אבל גם במצבנו הנוכחי אנו יודעים איך לפעול צעד אחד בלבד, ולא יודעים מה ייצא מהפעולה עצמה. מי שרוצה להשפיע לנשמות לא מתוקנות, חייב להתלבש בהן, להתכלל איתם. דבר זה נובע מהתכללות הנשמות. ולכן גם בעל הסולם למרות היותו איש אלוקים, למרות שהוא נמצא בגובה של דרגת גמר תיקון, הוא אינו יודע מראש מה שלא שייך לתיקון הנוכחי של הציבור. כי תיקונו הנוכחי של הציבור לא נמצא בגמר התיקון, היכן שנמצא בעל הסולם, אלא בתחתית כל המדרגות.

_______________________________

 [4] על "נשמת אדם תלמדנו" ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות כה: "מדמים את עצמם שיכולים לקיים כל התורה כולה גם בלי ידיעת חכמת הקבלה, הנה אני אומר להם, אדרבא, אם תוכלו לקיים לימוד התורה וקיום המצוות כהלכתן לשמה, דהיינו כדי לעשות נ"ר ליוצר ב"ה בלבד, אז אינכם צריכים באמת ללימוד הקבלה, כי אז נאמר עליכם נשמת אדם תלמדנו, כי אז מתגלים לכם כל רזי תורה כמעיין המתגבר, כדברי רבי מאיר (במשנה אבות הנ"ל), בלי שתצטרכו סיוע מהספרים". ראה גם הערה מס' 18 בביאור על "הקבלה - שורש כל המדעים".

[5] איוב לא, ב: "ומה, חלק אלוה ממעל".

[6] בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: אמנם כמו שאמרנו.

[7] "מאמר לסיום הזוהר" נכתב בשנת תשי"ג (1953) אחרי קום המדינה. מאמר "עת לעשות" פורסם בתרצ"ג (1933).

[3.04] מה הבורא עושה ומה האדם?

קליפ - על חופש הבחירה

ביאור 4 - על "עת לעשות"

מה הבורא עושה ומה האדם?

הבורא מגלה לאדם את המצבים אחד לאחד. ובידי האדם לקבוע את הקצב שהוא עובר ממצב למצב. כפי שבעל הסולם כותב על עניין הבחירה החופשית ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו: "קח לך".[8] הבורא נותן לאדם את הכיוון, כדי שמהר יממש אותו ויזרז את התפתחותו. כלומר, הבורא משאיר לאדם להוסיף רצון להתפתחות לקראתו.

________________________________

[8] ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ד. ראה גם הערה מס' 25 בביאור על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים".

[3.05] למה מומחה בקבלה הוא מי שמקבל ידע ממקובל?

קליפ - ללמוד מאדם

ביאור 5 – על "עת לעשות"

למה מומחה בקבלה הוא מי שמקבל ידע ממקובל?

בהשתלשלות העולמות והמדרגות מלמעלה למטה, וגם במבנה הנשמות, הכול בא ומשתלשל מהעליון. אין מדרגה שאינה כוללת בתוכה את האח"פ דעליון, ואת האח"פ שלה, שנמצא בתוך גלגלתא ועיניים דתחתון. כל מדרגה היא אמצעי בין שתי מדרגות, ומתחלקת לחלק עליון ששייך לעליון, ולחלק תחתון ששייך לתחתון. ולה עצמה אין שום דבר, חוץ מלהחליט שהיא אינה שייכת לעצמה. וכך בסופו של דבר צריך האדם להיראות. בכל מה שקשורים לתחתון, לשמש לתחתון. בכל מה ששייכים לעליון, למסור את עצמו לעליון. והמִתְאַם הזה נקרא הפצה, להיותו מעביר של השפע מלמעלה למטה.

ולכן כל מדרגה אינה "נרשמת" על שמה, אלא על שם המוליד אותה, כי הוא הקובע את הדרגה שלה, את האופי שלה. מי היא "חוכמה"? חוכמה שנולדת מ"כתר". ומי היא "בינה"? בינה שיוצאת מחוכמה ונמצאת תחת חוכמה. לכן גם באדם שרכש רוחניות, קובע מי שהוליד אותו, מי שהוליד את הרוחניות שלו, כי האדם עצמו לא יכול להוליד את עצמו. אלא המדרגה העליונה צריכה להוליד אותו.

ולכן בקבלה מציינים מי תלמיד של מי. כי רק לפי הרב שלו, לפי המורה שלו, אפשר להבין מהיכן יש לו כל מה שיש לו, כלומר, מי הוליד אותו בצורה רוחנית. ואדם שאין לו "אבא" שמוליד אותו, לא יתכן שיש לו משהו רוחני. למרות שבהיסטוריה היו מקובלים, שגדלו יותר ממי שהוליד אותם לרוחניות. כפי שנהג לספר הרב"ש על המקרה של בעל הסולם. בעל הסולם היה תלמידו של הרב מפורסוב. הוא נסע לבקר את רבו, וגילה שהגיע לדרגה גבוהה מדרגת רבו, ושאין לו יותר מה ללמוד ממנו. וכך הבין שהגיעה העת לצאת לארץ ישראל.

הרב נתן לו את הכיוון ואת הידיעות הראשונות, אבל היתר היו התגלות רשימות של בעל הסולם. בדומה לילד שנותנים לו את כל התנאים, והוא כבר גדל. אבל למרות המקרים האלה שתלמידים עלו על רבם, ידע רוחני אמיתי וכיוון נכון, אפשר לקבל רק ממורה קרוב, כי לא ניתן למסור אותו ממרחקים. אלא מי שנמצא קרוב למורה, תופס יותר מהר ובצורה יותר אמיתית, ללא מילים, מתוך קירבה.

אבל יתכן שמתוך הרצון והרשימות שיתגלו באנשים יתרחש שינוי כזה שגם הרחוקים יתרשמו נכון ויתפסו את הרוח הפנימית, שאי אפשר היה למסור עד כה דרך הספרים, ויתחילו לקבל אותה דרך הספרים או דרך האינטרנט. אבל כרגע התהליך הזה לא עובד בכל העוצמה, כמו בתלמיד שנמצא ליד הרב. ומי שאין לו מורה אמיתי, אין לו ידע אמיתי. אולי הוא יודע היטב את החומר, אבל אין בו רוחניות. כי רוח אפשר לקבל רק דרך האח"פ דעליון, שנמצא באדם ומטפל בו.

ועדיין אין הוכחה לכך, שאדם שאין לו מורה אבל קורא ספרים, יכול להתחבר דרכם לדרגה יותר עליונה, שתטפל בו ותיתן לו את הרוח הנכונה. יתכן שיהיו השלכות כאלה, שבהתגלות הרשימות והרצונות מלמטה נראה שינוי, שתחתון מתחבר לעליון, אבל עד כה לא קרה כדבר הזה, אלא ההפך. אנשים שנמצאים רחוק ולא מחוברים לרב בצורה אישית ופנימית, אמנם מתקדמים אבל בצורה מאוד איטית.

הדבר עשוי להשתנות. אבל עלינו לזכור שידע רוחני חייב לבוא דרך לימוד מספרים אמיתיים וממורה אמיתי, שקיבל את החוכמה שלו ממישהו מוסמך וגדול. אבל עדיין לא יודעים, כי נמצאים בתקופת מעבר שלא ידוע איך תהיה התפשטות חוכמת הקבלה בעולם. והיא חייבת להתפשט, לא רק כידע אקדמי דרך אוניברסיטה פתוחה כלל עולמית, אלא שבתוך הידע תימסר הרוח שלה מלמעלה למטה.

לא ידוע איך תיתכן מסירה כזאת ללא חיבור אישי למורה, שיקרֵא אולי "פרופסור" או "דוקטור", אבל שחייב להיות מקובל. לא ידוע איך הוא ימסור לתלמיד את הרוח ללא קשר אישי ביניהם. יתכן שהרצון של התלמידים יגדל במידה כזאת, שהיום עדיין לא רואים אותה, או שהמסה הכללית של האנשים בכל העולם, ההתכללות ביניהם, הרצון הכללי, יפעל בצורה כזאת, שהמרחק לא יהווה יותר הפרעה.

ולא רק כלפי המורה המקובל שנמצא בחיי חיותו בעולם הזה. אם לתלמידים יש רצונות גדולים וחזקים, הם יכולים לגלות קשר עם המחבר גם ללא קירבה גופנית. כפי שהאר"י אמר לפני פטירתו, שאם תלמידיו יהיו ראויים, כלומר, אם הם ירצו, הוא יבוא וילמד אותם. ושאלו, איך הוא ילמד אותם אם הוא עוזב את העולם? על כך ענה האר"י, שאין להם עסק בנסתרות, היינו באיזו צורה העליון יכול להתלבש בתחתון ולמסור את הרוח ללא קירבה גופנית.[9]

לכן אין לדעת איך זה יקרה. בתקופתנו אין מקובל בשיעור קומתו של הרב"ש, שיכול ללמד הלאה. וכנראה שהלימוד יתרחש בצורה אחרת: או שבכל זאת תבוא אישיות גדולה, או שיגדלו מורים מקובלים מלמטה למעלה, או שמצד העולם יתגלה רצון גדול, בהמוני אנשים, שישנה את הקשר בין עליון לתחתון.

הרצון של התחתון הוא הגורם לקשר עם העליון. מהי העלאת מ"ן? בינה נמצאת בחיסרון לתת, אבל למטה אף אחד לא רוצה לקבל. היא שרויה בסבל. העליון יושב ומחכה עד שהתחתון יבוא אליו וידרוש.

העליון חייב להיות בכלים של העליון, כדי להתפתח לטובת התחתון. אין מצב שהעליון לא נמצא ברוחניות, אבל הוא יותר חכם, ואם דורשים ממנו רוחניות, הוא מקבל ונותן. מהיכן הוא יקבל? איך אפשר לפנות אליו אם הוא כמו כל אחד? לא שוקלים את האדם לפי הידע שלו, אלא אם הוא נמצא ברוחניות או לא. אבל אם העולם ידרוש מהמקובלים, הם יתקדמו יותר מהר. לכן הפצת הקבלה גורמת לזירוז הדרך.

הפצת הקבלה בימינו לא שייכת למה שהיה בדורות הקודמים. זו תקופה חדשה ותנאים חדשים. בימינו עוסקים בציווי של בעל הסולם בתקווה לזכות בכל העזרה שיכולה לבוא ממנו. וכל אחד, אפילו אם הוא רק מתחיל ללמוד, יכול להשתתף בתנועה הזאת לקראת התיקון. להיות שייך ללימוד ההדדי ולגיבוש הרצון ההדדי, לעלות את המ"ן מלמטה למעלה.

ומלמעלה מי שמשגיח ופועל בנו, היא נשמתו של בעל הסולם, שהביא לנו את שיטת הקבלה בצורה המתאימה לדורנו, שאותה לומדים ודרכה רוצים להגיע למטרה. כלומר, כל העבודה שלנו היא להימשך ולהכין את עצמנו לקשר עם בעל הסולם, לא בצורה גשמית, אלא בצורה פנימית. שאם נהיה ברצון הנכון כלפי אותו אח"פ דעליון הרוחני, הוא יעזור לנו ויטפל בנו.

לתהליך הזה אין קשר לגופים, אלא לרצונות. ככתוב בדברי האר"י, שאם תלמידיו ירצו, אם "יהיו ראויים", הוא יבוא וילמד אותם, כלומר, יטפל בהם.[10] גם היום וגם לתמיד, הקשר הוא אותו קשר. אלא שבכל הדורות היתה אפשרות למצוא רב מקובל בלבוש גשמי, ולהתקשר אליו, לשרת אותו, להיות לידו, וכך להתרשם מהפנימיות שלו, כמו שבעל הסולם מתאר ב"מאמר לסיום הזהר". ובזמננו נעלמה האפשרות הזאת.

ומה יהיה, לא ידוע. יתכן שהרצון הכללי של כל האנושות, גם בכמותו וגם באיכותו, יתגלה כפי שאמר האר"י. אבל אם אנחנו נהיה ראויים, יבוא וילמד אותנו, לא האר"י, אלא בעל הסולם, שהוא אותה נשמה, רק בצורה יותר גלויה, יותר קרובה. השיטה היא אותה שיטה, רק שיותר קרובה אלינו. כך צריך לקרות, אבל איך בדיוק זה יקרה, איש לא יודע.

ומי שמלמד, צריך ללמד לפי אותם עקרונות של הרב"ש: תחילה במאמרים או מכתבים הקשורים בעבודת ה', ולאחריהם "פתיחה לחוכמת הקבלה" או "תלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם.[11] כי האור מחזיר למוטב ולא המורה מחזיר למוטב.

_______________________________

 [9] לדברי האר"י ראה הרח"ו, שער הגלגולים, הקדמה לט: "וא"ל מורי ז"ל, כי גם נצוץ נפשי, לא ירדה תכף אחר צאתה מן העבור בעולם הזה, אמנם נתעכבה למעלה, ולא הגיד לי באיזה עולם נתעכבה: ונחזור לענין, כי א"ל מורי ז"ל, כי אני מוכרח להשתדל שאלו החברים שלי, יתקנו מעשיהם, לפי שאני יש לי רוחא בהם, ונמשך לי ריוח אם הם יהיו צדיקים, אבל הם אין להם רוחא בי, ואין להם תועלת במעשי, באופן שבכל המצות שהם עושים, יש לי חלק בהם ע"י ההוא רוחא שלי שבהם". ראה גם בעל הסולם, אגרת לט, תרפ"ז.

[10] שם.

[11] סדר הלימוד שהונהג בבית מדרשו של הרב"ש.

[4.00] התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה (מתוך "גילוי טפח וכיסוי טפחיים)

התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה[1]

קיימות שלוש סיבות להסתרת הידיעות שבחוכמת הקבלה:

א.   אין צורך לפרסם

ב.   אי אפשר לפרסם

ג.   סוד שמור של הבורא[2]

על כל פרט בחוכמת הקבלה ולו הקטן ביותר, חלים שלושת האיסורים האלה. ההיתר לגלות ולפרסם ידיעה כלשהי, מתקבל רק כאשר מתמלאים כל התנאים, שמציבים שלושת האיסורים האלה.

האיסור "אין צורך" פירושו, שלא תצמח שום תועלת מגילוי הידע, והוא מתיר את פרסומו, רק במידה שיש בכך תועלת גלויה לחברה, משום ש"מוסיף דעת, מוסיף מכאוב".[3] יתרה על זאת, אם הידע נופל לידיהם של בני אדם בלתי ראויים ושפלים, הם עלולים להשתמש בו לרעת החברה. ואכן, התוצאה של גילוי ידע בלתי מבוקר, ניכרת בחיינו מלאי החרדה מסכנת השמדה, ומטרור. הסיבה לכך היא, שרוב בני האדם פועלים לפי העיקרון של "מה בכך". כלומר, הם מתייחסים בקלות ראש לפרסום ידע שאין בו צורך, ודווקא הם אלה הגורמים לריבוי הייסורים בעולם. לפיכך, המקובלים לא קיבלו תלמידים, אלא רק את אלה הזהירים במעשיהם, שיוכלו לשמור לעצמם את הידע, ולא לגלותו, אם אין בכך צורך.

האיסור "אי אפשר" נובע ממוגבלוּת השפה, שאין בכוחה להביע מושגים רוחניים דקים, שאינם מורגשים באדם. מכאן שכל הניסיונות הלשוניים לבטא אותם נדונים לכישלון, משום שהם מביאים להבנה שגויה, הגורמת למתעניינים לסטות מן הדרך. לכן רק מקובל שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה, יכול לגלות את הידע העליון, משום שעליו להיות בעל תכונה מיוחדת שבאמצעותה יוכל לגלות ידע כזה בצורה ברורה.

על אותה תכונה מיוחדת כתב האר"י המקובל בחיבוריו, שהנשמות של המקובלים הגדולים מלאות באור מקיף, או באור פנימי. לאלה שהנשמות שלהם מלאות באור מקיף יש יכולת לנסח את הידע הקבלי ולהלביש אותו במלים ברורות באופן שרק בני אדם ראויים יבינו אותם. לרשב"י הגדול היתה נשמה מלאה באור מקיף, ולכן היתה לו יכולת להתנסח כך, שאפילו כשהוא נאם בפני התכנסות גדולה של בני אדם, הבינו אותו רק אלה שהיו ראויים להבנה. ולכן רק לו אפשרו מלמעלה לכתוב את ספר "הזוהר", אף על פי שהמקובלים שחיו לפניו ידעו יותר ממנו. אבל להם לא היתה יכולת להלביש את המושגים הרוחניים במלים באופן שרק רשב"י ידע לעשות את זה.[4]

תמצית דברי האר"י היא, שהתנאים לניסוח הידע הקבלי, אינם תלויים בגדלות דרגתו הרוחנית של המקובל, אלא בתכונת נשמתו, וביכולותיו לבטא את מה שאנו לא מסוגלים לתפוס בחושינו. רק מקובל בעל תכונה כזו, מקבל היתר מהשמים לגלות חלק כלשהו בחוכמת הקבלה.

לכן, אין בנמצא שום ספר יסוד בקבלה, שנכתב לפני ספר "הזוהר". בספרים שנכתבו לפניו ישנם רמזים מעורפלים בלבד, שאינם מנוסחים לפי סדר סיבה ומסובב.

לאחר מות רשב"י במאה השנייה לספירה, האר"י היה היחיד שקיבל היתר לגלות חלק נוסף מחוכמת הקבלה במאה השש עשרה לספירה. אף על פי שייתכן מאוד, שרמת הידע של המקובלים שחיו לפני האר"י, היתה גבוהה בהרבה משלו, עדיין בשל הסיבה שצוינה לעיל, לא ניתן להם אישור לגלות את ידיעותיהם.

לכן, הם נזהרו שלא לחבר ספרים ושלא להוציאם לאור, למעט כמה הערות מעורפלות. וזו הסיבה שמאז הופעתם של כתבי האר"י, זנחו לומדי הקבלה את כל יתר הספרים, והתרכזו רק בספר "הזוהר" ובכתבי האר"י.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו, שהידע הקבלי מתגלה רק לאלה המתמסרים לרעיון ההשתוות לבורא. לכן, לאורך כל הדורות קיבלו המקובלים רק תלמידים, שהתגלתה בהם השאיפה הבלתי מתפשרת, להשיג את הידע על מנת להשתוות לבורא.

משום שתלמידים רבים לא התקבלו ללימוד, ומשום שהמקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה מחוגי החברה הרחבים, צצו שרלטנים רבים שהציגו את עצמם כמקובלים, והיו מתפרנסים מנבואות, מהכנת קמעות, מגרוש עין הרע, ומשאר "ניסים ונפלאות", שהיו מפתים את פשוטי העם. עד לימינו אנו ישנם "מקובלים" כאלה, ויש מי שקונה את הקמעות ה"אלוקיים" שלהם, את החוטים האדומים ואת "המים הקדושים" שהם משווקים.

ההסתר של חוכמת הקבלה נבע בהתחלה משום חומרתו של האיסור "סוד שמור של הבורא". לכן, המקובלים קיבלו על עצמם הקפדות נוקשות בבחירת התלמידים. ואותם יחידים, בכל דור ודור, שאכן הורשו ללמוד קבלה, גילו רק את אותו חלק מסוים ממנה, שהיה משוחרר, שלא נכלל תחת כל שלושת האיסורים שפורטו לעיל.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו שרק לאדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, שמתחיל לשאוף להשגת תכונות העולם העליון, ולהשתוות לבורא. רק לו מותר ללמד קבלה. שאר האנשים חפצים ללמוד פעולות מאגיות למיניהן, שיאפשרו להם שליטה בגורל ובבני אדם אחרים. מובן שבפעולות אלה אין שום כוחות, מלבד כוח השכנוע העצמי של האדם, שבהרבה מקרים הוא אכן מחולל נפלאות. עדיין, אין להתבלבל בין אותו שכנוע עצמי לבין התכונות והכוחות העליונים. זו הסיבה שעד היום ישנה "קבלה לצרכן" וישנה חוכמת הקבלה. הראשונה היא לתועלתם של מוכרי הקמעות, והשנייה נועדה רק לאלה המשתוקקים לרוחניות באמת.

שלושת האיסורים לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינם מחלקים את חוכמת הקבלה עצמה לשלושה תחומים. ויהיה זה משגה לחשוב שכך הדבר. אלא על כל מילה, כל מושג וכל הגדרה בחוכמת הקבלה, חלים שלושת האיסורים האלה. וכאן עולה השאלה: אם המדע הזה הוא כה סודי ונסתר, כיצד זה הופיעו כל החיבורים הרבים שעוסקים בו?

העניין הוא, שקיים הבדל בין שני האיסורים הראשונים, "אין צורך" ו"אי אפשר" לבין האיסור השלישי, "סוד שמור של הבורא". רוב כובד החומרה חל על האיסור האחרון, ואילו שני האיסורים הראשונים אינם קבועים. ה"אין צורך" הופך, במהלך התפתחות האנושות, ל"יש צורך", וכן ה"אי אפשר" הופך לעיתים ל"אפשר". כך היה עם רשב"י ועם האר"י, ובמידה פחותה יותר, גם עם שאר המקובלים. ומסיבה זו מופיעים מפעם לפעם ספרי הקבלה האמיתיים. כך גם בימינו, הופך האיסור "אין צורך" להיתר "יש צורך", ולכן מתגלה חוכמת הקבלה לאנושות כולה.

_____________________________ 

[1] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "גילוי טפח וכיסוי טפחיים".

[2] "סוד ה' ליראיו" (תהלים כה, יד).

[3 קהלת א, יח: "כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב".

[4] ראה בעל הסולם, זוהר עם פירוש הסולם, פרשת משפטים, אות קכב (לזוהר ח"ב, דף ק, ד"ה: בריה דיוחאי ידע לאסתמרא).

[4.01] ביאור על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

קליפ - בין אורות לכלים

ביאור 1 - על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

ביאור על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

קיימות שלוש סיבות להסתרת הידיעות שבחוכמת הקבלה:

א.   אין צורך לפרסם

ב.   אי אפשר לפרסם

ג.   סוד שמור של הבורא

על כל פרט בחוכמת הקבלה ולו הקטן ביותר, חלים שלושת האיסורים האלה. ההיתר לגלות ולפרסם ידיעה כלשהי, מתקבל רק כאשר מתמלאים כל התנאים, שמציבים שלושת האיסורים האלה.

האיסור "אין צורך" פירושו, שלא תצמח שום תועלת מגילוי הידע, והוא מתיר את פרסומו, רק במידה שיש בכך תועלת גלויה לחברה, משום ש"מוסיף דעת, מוסיף מכאוב". יתרה על זאת, אם הידע נופל לידיהם של בני אדם בלתי ראויים ושפלים, הם עלולים להשתמש בו לרעת החברה. ואכן, התוצאה של גילוי ידע בלתי מבוקר, ניכרת בחיינו מלאי החרדה מסכנת השמדה, ומטרור. הסיבה לכך היא, שרוב בני האדם פועלים לפי העיקרון של "מה בכך". כלומר, הם מתייחסים בקלות ראש לפרסום ידע שאין בו צורך, ודווקא הם אלה הגורמים לריבוי הייסורים בעולם. לפיכך, המקובלים לא קיבלו תלמידים, אלא רק את אלה הזהירים במעשיהם, שיוכלו לשמור לעצמם את הידע, ולא לגלותו, אם אין בכך צורך.

לפרסום הידיעות של חוכמת הקבלה יש תנאים, ולפרסום יתר הידיעות אין תנאים, מפני שיש חוק של השתוות הצורה, של התאמת הכלי לאור, של הקדמת הכלי לאור. והחוק הזה פועל על כל חלקי הבריאה כך, שאם האורות באים לכלים לא ראויים, מתרחשת שבירה. ו"חטא אדם הראשון"[5] היה, שאכל פגה, פרי עץ לא בשל[6]. כלומר, כל החטאים הם מפני שהכלי עדיין לא בשל.

הבורא יצר את הנברא עם רצון לקבל, והוא רוצה להביא אותו לדרגת השוואת הצורה, לדבקות, לכן הוא נותן לנברא בעיה, עבודה, שעל הנברא להגיע לפתרונה. למצוא היכן היא בדיוק השתוות הצורה, במה, באיזה אופנים, באיזו דרך, באיזו שרשרת היא צריכה להתפתח. ובמציאת הפתרון הזה חייב הנברא להקדים את הבורא, כלי קודם לאור.

התיקונים האלה של הכלים, למרות שהם כולם נעשים על ידי האורות, הם באים רק בהתאם להעלאת מ"ן, רק על ידי התפילה. אפילו בתפילה שלפני תפילה, כלומר, על חיסרון שעדיין אינו חיסרון, או על כל התחלה של קשר שהאדם מרגיש, שאין לו קשר ולא רוצה קשר, גם עליהם חייבת לבוא תפילה, העלאת מ"ן. ומקצה החוט הזה האדם מתחיל להתפתח, עד שמגיע לתפילה אמיתית, לדרוש את האור המחזיר למוטב.

ואם בנברא לא מתפתחת שרשרת הבקשות האלה, מתוך עצמו, מתוך הכרתו, במה הוא נמצא ולאן עליו להגיע, נקרא שהוא "פרי לא בשל". ובדרך הזאת אסור לו, מתחילת הבריאה ועד סופה, לקבל משהו לא לפי מצבו, או לא לפי דרגתו, כי קבלה כזו תביא לקלקול. היא לא תבנה בנברא את הבקשה, את הכלי, אלא ההפך. הקלקול עלול לסתום אותו, ולבלבל אותו, ולהעמיד בפניו מטרות ומטלות לגמרי שונות ולא נכונות ביחס לאותם המצבים שהנברא נמצא בהם לעת עתה.

ולכן מלמעלה, מהשמים, האורות מגיעים תמיד לפי הסדר, ומגלים לפי הסדר רשימות בתוך הנברא. אבל הנברא יכול להתקדם, יכול להגיב בעצמו על האורות האלה, רק על ידי הסביבה. אמנם הבורא מעורר אותו לפי סדר נכון של סיבה ומסובב, אבל הנברא יכול להתחיל לממש את הסדר הזה, או אפילו להימצא ללא ידיעתו תחת אותה התפתחות מהשמים, רק אם הוא נמצא בחברה.

לכן הבורא ברא סביבנו חברה, סביבה, כדי שהנברא, על ידי שימוש נכון בחברה, יוסיף מידת השתוקקות למה שמעורר בו הבורא. שבדיוק לאותו כיוון, הוא ימצא כוחות סביבתיים שידחפו אותו קדימה, שזו כל בחירתו החופשית. ואם הנברא לא משתמש בחברה בצורה נכונה, למרות שהבורא כל פעם מעורר אותו נכון, אז במקום למצוא כוחות נכונים להתקדמות בדרך, ולתוספת יגיעה שמביאה למ"ן הנכון, הנברא מוצא בחברה מטרות שקריות שמבלבלות אותו, והוא לא מתקדם באותה צורה שהבורא מעורר אותו, אלא מתקדם למשהו אחר.

כך הדרך נעשית מסורבלת, קשה וארוכה. בדומה לאותם מקרים בחיים, שנמצאים באיזו דרך ולפתע פונים לכיוון לא נכון, ואז מגיעים למבוי סתום כשמגלים את הטעות, ונאלצים לחזור ולמצוא את הכיוון הנכון שבו צריך להמשיך. כך האנושות כבר אלפי שנים נמצאת בחיפוש אחר המטרה הנכונה, ועדיין לא מצאה את נקודת הפריצה לכיוון הנכון.

לגלות את הכיוון הנכון אפשר רק לאחר שמגלים את כל יתר הדרכים, שכולן מביאות את האדם למבוי סתום. אבל לא חייבים להיכנס לאותן דרכים. אלא אפשר על ידי החברה לעורר אור מקיף, ובאורו לראות מלכתחילה את השביל הנכון, ולהימנע מכניסה לכל יתר השבילים.

ואופן ההתקדמות תלוי כולו במידת בשלותו של הנברא. לכן חשוב שהחברה, הסביבה, תביא לנבראים רק את הדברים הנכונים להתפתחותם. ואלה שמביאים לאנושות ידיעות מן הסתם, שאין בהן צורך להתקדמותה כלפי המטרה, הם מזיקים לאנושות. ולכן חכמי הקבלה הזהירו במיוחד, שאסור לגלות לאדם דבר טרם זמנו, לפני שהוא זקוק לו, משום שהוא עלול לקבל אותו בצורה לא נכונה, לפרש אותו בצורה שאינה לטובת התקדמותו.

אין מניעה שהאדם יתבלבל, ויקלוט מטרות או יקנה רצונות מהחברה, בעניינים הקשורים לחייו הרגילים, כי הבלבול שלו נשאר במישור העולם הזה. אבל אם הוא מקבל ידיעות על חוכמת הקבלה, שאינן לפי דרגתו, הן עלולות לגרום לטעות מתמשכת, שייקח לו זמן רב ויגיעה רבה להתגבר עליה, ותיגרם לו אריכות התיקון. לכן את מה שנמצא בשליטתם, המקובלים דאגו לא לפתוח, מעבר לצורך של האדם.

גם בלימוד הקבלה, וגם בחיים, כל אחד מקבל מלמעלה, מהבורא, מה שלטובתו, והיתר תלוי במידת התפתחותו. לכן אסור לדרוש שמלמעלה יתנו, אלא לדרוש עזרה בתיקון, וכל היתר כבר יבוא. כפי שכתוב: "שנא את הרבנות"[7], כלומר, צריך לשנוא את הגדלות, לשנוא לקבל יותר ממה שזקוקים לפי מידת הכלי, כי בכך האדם נעשה "מקבל" במקום "משפיע".

לכן האדם זקוק לידע וכוחות רק לשם התפתחות מידת ההשפעה שבו. ואם הצורך לידע ולכוחות אינו נובע מרצון להשפעה, אלא רק מרצון לקבל, מרצון למלא את הכלי, הצורך הזה לא יכול להתקיים ברוחניות. ואם הוא לא מתקיים מלמעלה, אלא על ידי החברה, על ידי הסביבה, הוא מזיק לאדם. מהחברה מותר לקבל לא את הידיעות, אלא רק התרשמות מרצון החברה, ואותו להוסיף לרצון העצמי להתקדמות כלפי מעלה.

לפיכך בין החברים לדרך הרוחנית אין צורך לדבר על ידע, על ידיעות, על ניסיון בעבודה, ולא כל שכן על אופני היחס של האדם לבורא. אלא כפי שהיה נהוג תמיד בין המקובלים, לדבר על דברים קלי ערך, ומתוך ההתקשרות החיצונית הפשוטה, להעביר אחד לשני התפעלות מהרצון שיש בלב להשגת התיקון. ואין צורך להתחלק איש עם רעהו במידע או בידיעות, כי גילויים באים מלמעלה.

לכן התנאי הראשון לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה, הנקרא "אין צורך", הוא תנאי חמור מאוד. ואחרי אלפי שנות התפתחות מתגלה היום לאדם, שחייו הגשמיים נקלעו למבוי סתום, מפני שהתמלא בידיעות לא נחוצות למטרה. שאם האנושות היתה בוררת ומקבלת רק מה שצריך למטרה, לא היה לה צורך בהתפתחות טכנולוגית, כלכלית, תרבותית ובכל אופני החברה והשלטון. אלא כל דאגתה היתה רק על כיוון התפתחות אחד, הכיוון הרוחני. ובכל היתר היתה מסתפקת בנחיצות בלבד.

ואם לומדים לפי המקורות שהשאירו לנו בעל הסולם ורב"ש, נמצאים בשמירה מעולה של הכתבים עצמם. מהכתבים אי אפשר לקבל יותר ממה שיודעים. אין כוחות ואין מידע, יותר ממה שאפשר להעביר לאחרים. לכן צריך רק לדאוג שאנשים ישמעו ויבינו את הקבלה בצורה נכונה וטובה. בדומה לילדים בבית ספר, שמלמדים אותם במנות קטנות, לפי דרגת התפתחותם. גם לימוד הקבלה צריך להיות מועבר במנות קטנות, לפי דרגת התפתחותו של האדם.

בניגוד למה שחושבים, בחוכמת הקבלה אין לא כוח ולא קסם שאפשר להעביר אותם מאחד לשני, שהשני בא ונוטל ומשתמש בהם לרעה כדי לנצל אחרים. אין שום סכנה שעל ידי חוכמת הקבלה נותנים לאדם כוחות וידיעות מהשמים, שאיתם הוא עלול להזיק לעצמו ולאחרים. חוכמת הקבלה פועלת רק עם מסכים. ללא מסך אי אפשר להיכנס ולפעול ברוחניות. ומי שיש לו מסכים כבר יודע ויש לו חשבונות משלו, מה ואיך לפתוח לתלמידים ולאנשים אחרים.

אבל מי שאין לו מסכים צריך לדאוג כמו כל מורה בבית ספר, להעביר לתלמיד את כמות הידע שמתאימה להתפתחותו. ואין טעם ללמד תלמידים מתחילים חלקים מתקדמים של "תלמוד עשר הספירות", או לבלבל אותם עם פלפולים שמתעמקים בהם תלמידים ותיקים. כי לכך צריך הכנה שכלית וגם הכנה נפשית כלשהי, שתוך חודש חודשיים, כל תלמיד מתחיל מדביק את הפער הזה.

לכן אין בעיה בלימוד הקבלה, שמעבירים או לא מעבירים מידע אסור מרוחניות. אלא בדומה לכל לימוד רגיל, צריך לשמור להעביר את החומר לפי תוכנית לימוד שמתווים מראש, ומחליטים שהיא המתאימה לאותם תלמידים.

________________________________________________

 [5] על "חטא אדם הראשון" ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"טז, אור פנימי דף א' תתקיד אות מח: "ואחר שחטא אדם הראשון בעץ הדעת, שהוא עולם העשיה, שנצטוה שלא יאכל ממנו, כי אין לו חלק בעשיה, רק מן היצירה ולמעלה כנ"ל, וכיון שעבר ואכל מעץ הדעת שהוא עשיה, גרם פגם בכל העולמות, וכולם ירדו ממדרגתם באופן זה, כי היצירה נתלבשה בעשיה"; ראה גם רב"ש, שלבי הסולם כ"ד (נביאים), מהו השיעור של תשובה: מאמר א תשמ"ט: "וע"י חטא של עץ הדעת, המשיך עליו את המלכות מבחינת מידת הדין, שהוא צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי [...] שהמשיך עליו את שלוש קליפות הטמאות, שמכאן באים כל החטאים שהאדם עושה. זאת אומרת, גדלות הקבלה, שאדם הראשון המשיך בעצמו ע"י החטא, זהו הגורם לכל החטאים, שהשורש של החטאים נמשך בבחינת מוחא וליבא".

[6] ראה בעל הסולם, בקורת למרקסיזם.

[7] אבות א, י: "שמעיה אומר: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות".