[4.19] מהו אותו דומם שמדובר עליו בדומם דקדושה?

ביאור 19 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

מהו אותו דומם שמדובר עליו בדומם דקדושה?

     דומם דקדושה הוא מושג. והדומם הוא מושג מאוד רחב. האנושות ברובה שייכת לדרגת דומם, בדומה ליחס בין הדומם לבין יתר צורות ההתפתחות בכל היקום. מלבד הצומח, החי והמדבר שעל פני כדור הארץ, כל יתר היקום הוא דומם. והיחס בין הדומם ליתר הדרגות הוא אפסי. כי המבנה של הפירמידה שטוח, קהה, עם חוד קצר, וכל היתר דומם.

הדומם לא מזיק. הוא חלק מהרצון לקבל, שהתפתחותו אינה לגובה, אלא בקליטת המאור שמחזיק אותו בצורת דומם. הוא מוכן להישאר בצורת דומם ולא רוצה יותר, ובלבד שצורת הדומם שלו תהיה מקושרת לבורא. הוא רק מבטל את עצמו, לא יותר, לא מסוגל ליותר, לא לזוז ולא לעשות לבדו, אלא שבעל הבית ישלוט עליו. ולעצמו, אין לו שום דבר, הוא מבטל את עצמיותו. כל עצמיותו היא רק כדי להידבק ל"עצמותו", לעצמיותו של בעל הבית. ההתבטלות הזאת היא נקראת דומם.[31]

הקיום של הדומם הוא הכרחי. הוא קיים בטבע, ומה שקיים בטבע אינו מזיק, אלא הוא מציאות. אבל היום, בצורתו המקולקלת בעולם שלנו, כשאנשים עושים איתו מה שעושים, ונותנים לו מסגרת בעלת עניין פוליטי וכלכלי, הדומם הולך ונהרס בהדרגה. לכן היהדות המודרנית נמצאת במשבר. אבל כאשר היא תחזור למצב מתוקן יותר, הדומם המתוקן יהיה הדומם הנכון. והרוב יהיה דומם. כי רוב החומר, רוב הרצון לקבל, הוא דומם.

דומם נקרא כל תא בגוף, שמבטל את עצמו, ופועל רק כדי להחזיק את הגוף, ולא לצורך עצמו. וגם במפעל, מעטים שייכים להנהלה. הרוב הם העובדים, הנקראים דומם, מפני שחובתם לבצע. הרצון של הדומם הוא רק לקיים מה שמביאים לו מִדרגה יותר גבוהה. למרות שלדומם כמו לכל הגוף יש יכולת ביצוע ושכל משלו כי כלל ופרט שווים.

והדרגה הזאת אינה דרגה קטנה. על ידי הרצון הזה, הדומם נמצא בתוך העליון, כמו עובר בבטן אמו, וזוכה לכל מה שיש בעליון. עובר שאוכל מה שאימו אוכלת, כשהוא יוצא החוצה, הוא אמנם רוכש עצמאות, אבל כבר אינו שייך לדרגה של אמא, אלא לדרגה פחותה ממנה.

במעמד הזה יש יתרונות וחסרונות. לא פשוט לאדם לעבור מדרגת דומם לדרגת צומח, הוא מפסיד מאותו מעבר. הוא צריך להגדיל את הייחודיות שלו, את העצמיות, שהצורך להיות עצמאי מהבורא יהיה במימד אחר לגמרי, במושג אחר. ואז יש לו יוצרות, נכונוּת, כוחות, לעזוב את הדומם. קשה מאוד לעזוב את הדומם. מכל הדרגות, הדרגה הקלה ביותר היא הדומם. היא לא פשוטה, אבל קלה, כי עוזרים לדומם, הוא מקבל אור מקיף כללי, בדומה לעובר שנשמר ברחם אימו. אבל ברגע שהוא יוצא החוצה לאוויר העולם, ונעשה צומח, הוא מתחיל לפתח בעיות ומחלות.

בחייו האדם לא יכול להעדיף להיות דומם או להיות מישהו אחר. מאותו שורש שהאדם בא, עד אליו הוא צריך להתפתח, ולבצע כל מה שהשורש שלו מחייב. בכוחנו רק לגרום להתפתחות מהירה יותר. אבל גם על "מהירה יותר" יש שאלה. אם יד של ילד קטן מתחילה לפתע לגדול יותר מהר משאר גוף, זו אינה גדילה תקינה ובריאה. אותו דבר קורה בגוף נשמת אדם הראשון. אם חלק ממנו מתפתח יותר מהר משאר החלקים, זו כבר אינה גדילה בריאה, אלא מחלה.

אם כך, איך אפשר לגרום לזירוז התפתחותו של כל אחד ואחד, מי שרוצה ומי שלא רוצה, כדי שתהיה התפתחות כללית נכונה והרמונית? מי שמתפתח חייב לגרום להתפתחותם של כל האחרים. באותה מידה בלבד הוא יוכל להמשיך ולהתפתח. אחרת, תא שמתחיל לגדול ללא קשר עם תאים אחרים, גורם לסרטן.

לכן ההתפתחות הרוחנית שלנו יכולה להיות רק על ידי הפצת חוכמת הקבלה. רק על ידי התקשרות עם כלל האנושות. במידה שקשורים אליה ודואגים לה, באותה מידה הולכים וגדלים. מלמעלה לא נותנים לאף אחד לגדול יותר ממה שהוא משקיע בהתפתחותה היחסית של כל האנושות. אחרת ההתפתחות שלנו בגוף הכללי של הנשמות איננה התפתחות בריאה.

_____________________________

[31] בעל הסולם, שמעתי, מאמר קטו: ענין דומם צומח חי מדבר.