קליפ - ספר הזוהר
ביאור 3 – על "עת
לעשות"
ממתי דבק בקבלה המיתוס שהיא כולה מעשי ניסים ונפלאות?
מלימוד
ההיסטוריה והפילוסופיה מתגלה, שהקשר בין אומות העולם לקבלה הוא קשר עתיק יומין עוד
מימי הנביאים. היוונים העתיקים למשל, משכו מעט מן הידע של הנביאים, ועליו פיתחו את
כל הדת והמיתולוגיה היוונית. וכך משך כל ההיסטוריה, במקביל להתפתחות הדעות והדתות
באומות העולם, היו בכל דור ודור אנשים, שרצו לחדור לפנימיותה של היהדות.
ומתוך שלא השיגו את
הרוחניות שיש בתוך היהדות, אלא השיגו רק את הספרים וקראו אותם רק לפי הצורה
החיצונית של המילים הכתובות, הם הוסיפו הבנות משלהם על הטקסט, והפכו אותו לרוחות
ושדים, לכוחות טומאה וקדושה, למלחמות בין חלקים בגשמיות, ולהתלבשות רוחניות
בגשמיות. שינויים אלה לא היו פשוטים כלל וכלל לאבחון.
כי האדם בנוי כך, שהוא
לא מבדיל בין גשמיות לרוחניות בצורה ברורה. ולא כל שכן בדרגות העביות, שהיו משך כל
תקופת ימי הביניים, מהמאה העשירית ועד המאה ה - 15, תקופת הפריחה של הפילוסופיה, הספרות
ועוד, שרק נראית לנו כתקופת יובש, תקופת מעבר, ביניים. כל הספרות הדנה ברעיונותיה
של הקבלה שהתפתחה באומות העולם, נולדה מדמיון, מחוסר הבנה, מרצון לגלות דברים בתוך
הקבלה.
באותה גישה נחקרים גם
ספרי הקבלה עצמם. לדוגמה, את ספר "הזוהר" שלפתע התגלה, כאלף שנה לאחר
שנכתב, משייכים לרב משה די ליאון, וחושבים שקבלה היא מיסטיקה מספרד של ימי
הביניים, של שלהי המאה ה - 11. שרבי משה די ליאון שהיה מקובל גדול, כביכול לא רצה
לגלות שהוא כתב את "הזוהר", לכן שייך אותו לרבי שמעון בר יוחאי. ולמרות
שב"זוהר" כתוב שרבי שמעון כתב אותו, חושבים שמשה די ליאון כתב זאת
בכוונה כדי להוסיף ל"זוהר" נופך של כבוד. ולפי הנוף שמתואר שם הם
חושבים, שהוא חי בספרד ולא בארץ ישראל. אבל מי שמשיג את השורשים, כפי שהשיג בעל
הסולם, יודע בבטחה שרבי שמעון כתב את "הזוהר", ולפי הגובה של ספר
"הזוהר", כתב אותו משה רבנו.
עקב זאת, יכולתו של הציבור להעריך נכונה את האמת שבמקורות
התעוותה לחלוטין. ובין כל התפיסות וההערכות לגבי המקורות, נוצרה אוירה כזו של קלות
דעת, עד שכל מי שמדפדף בזמנו הפנוי בטקסט קבלי כלשהו, חושב שהוא כבר יכול להסיק
מסקנות לגבי החוכמה הזו, העוסקת בחלקהּ הנסתר של הבריאה.
נקודת
המבט על חוכמת הקבלה, היחס אליה, התעוותו לחלוטין. חוסר ההבנה מהי חוכמת הקבלה
והיחס אליה כאילו היא אוסף סגולות ועצות בנוגע לשיפור החיים הגשמיים, קלקלו את
הדעה ואת היחס לספרים האמיתיים. והאנשים החלו לחשוב, שקבלה אפשר ללמוד בזמן הפנוי,
בשעות הערב, ושספר "הזוהר" קונים בתור סגולה לשמור על הבית מפני שריפה
או גניבה. או שלימוד של חצי שעה בשבוע מספיק כדי להשתייך ללימודי הקבלה. כלומר, יש
בציבור התייחסות לא נכונה לחוכמת הקבלה, ללא הבנה מה היא נותנת לאדם ואיך צריך
לעסוק בה.
אדם לא יודע מה אמיתי
ומה לא, אלא "נשמת אדם תלמדנו".[4] אם כדי לשפר את חייו, אדם נמשך לאמצעים כמו גילוי עתידות או ברכות, סימן שהוא רוצה
חיים טובים על פני האדמה, ולבו עדיין לא נדלק לרוחניות, למה שלמעלה מן האדמה. ואז
צריך להניח לו לעסוק בהם, ולקוות שאולי ביום מן הימים הוא ישמע ויראה שרצונו לא
נכון, ויגיע להתפתחות מהירה ברצונות אמיתיים.
הכול הוא רק לפי רצונו
של האדם. חוץ מרצון לקבל, הבורא לא ברא באדם שום נתון משתנה אחר. ולפי גודל הרצון
לקבל, מתעוררות בתוך הרצון לקבל רשימות, שמושכות את האדם לצורות שונות של אותו
רצון לקבל, האופייניות לכל אחד ואחד. הרשימות הן שמפעילות את האדם, ובכוחו רק לזרז
את קצב ההתפתחות. כלומר, אדם שיש בו דחף לרוחניות, ימצא בכוחותיו את האמצעים לזרז
את התפתחותו, הנקראים "ספרים וסופרים": רב, ספרים וקבוצה.
ולפני שיש לו רצון
לרוחניות, אין לו מה לזרז. אלא הרצון שלו נמצא במישור דעולם הזה. הוא מגלה רצון
למשהו לא נודע, כלומר, לדעת מה יהיה מחר, לגלות עתידות. ולכן הוא מתעניין בספרי
אסטרולוגיה, בקלפי טארוט ועוד, ולא נמשך לקבלה. אבל אם יש לאדם נקודה שבלב,
"חלק אלוקי ממעל"[5],
הוא נמשך לרוחניות אמיתית. וכדי לפתח את הנקודה הזאת, את הרצון לרוחניות, כדי לא
להתפתח במישור אלא לגובה, הוא זקוק לרב, לספרים ולקבוצה, לאותם אמצעים שמזרזים את
ההתפתחות. לא לשנות או להמציא משהו חדש, אלא למצוא "חומר דלק"[6] נוסף כדי לנוע באותו רשימו, באותו רצון, באותו כיוון.
לכן, גם אנשים שמגיעים
לקבלה, אסור לכפות עליהם. אם אין להם רצון ללכת בדרך התיקון, אלא רצון אחר, אסור
להחזיק אותם והם יכולים לעזוב. פרסום הקבלה צריך להיות פרסום מתון, שנותן לאדם
הבנה מהי חוכמת הקבלה האמיתית, ומאפשר לו להצטרף אליה. ועד שיצטרף, הוא יכול
להמשיך להתבשל במקומות אחרים.
אבל גם אותם מקומות
שמלמדים בצורה לא נכונה ולא אמיתית, אם יש לאדם רצון ללכת לשם, יתכן שדווקא שם, על
ידי השימוש באמצעים האלה, שמשקיע בהם כסף רב, הוא יגיע מהר יותר וביתר יעילות
להבנה, שאין בהם אמת. לכן הקבלה לא מתנגדת לאף שיטה, כי הכול בנוי כדי לאפשר לאדם
לגלות כמה שיותר מהר את האמת.
אלה הסיבות שאילצו אותי לגלות שיעור מסוים מן האמיתיות
שבמקורות לחוג הקוראים הרחב.
כל
קלקול שנגרם לציבור עקב שימוש במה שמוגש לפניו, מביא צער גדול וייסורים קשים,
וגורם לאריכות זמן החיפוש, עד שמגיעים לאמת, עד שהאמת מתבררת לאדם והוא ממשיך הלאה
בקו הנכון. לכן, כדי לקצר לנו את הדרך ולהקל עלינו, בעל הסולם ראה חובה לעצמו
לפתוח במידת מה את המקורות האמיתיים. הוא אומר, שאלמלא הקלקול שחוללו הכותבים
האלה, הוא לא היה פותח את המקורות, כי טרם הגיע הזמן.
בכך הוא כביכול פוטר
את עצמו מלהצדיק את צעדיו, ואומר למה הוא פותח את החוכמה מבלי לדבר על הסיבה
האמיתית. למרות שבמאמרים אחרים הוא נותן סיבות אחרות לפתיחת החוכמה. ב"מאמר
לסיום הזוהר" הוא מסביר שהחזרה לארץ ישראל היא הסימן שהגענו לשלב האחרון
הנקרא "ימות המשיח", שמתחיל לאחר שהסתיימה הגלות ומתחילה הגאולה
האחרונה. לכן חובה לחזור ללימוד חוכמת הקבלה בכל העוצמה, ולהשקיע בו כבאמצעי
האחרון שחייב להתגלות ולהוביל את האנושות כולה לגמר התיקון. ולשם כך צריך לפתוח
בתי מדרש ולהפיץ את חוכמת הקבלה בכל שדרות העם.[7]
אבל במאמר "עת
לעשות" בעל הסולם מצדיק את פתיחת החוכמה בכך, שאין לו ברירה, שחובה עליו
להציל את המצב, משום שקלקלו את שמה הטוב של הקבלה, ונותנים תמורתה תמורה לא נכונה,
שמטעה ומבלבלת את האנשים, ועלולה לגרום לדור שלם סבל מיותר. כלומר, לפני מאה שנה
אפילו מקובל בעל שיעור קומה כמו בעל הסולם נאלץ להצדיק את פעולותיו להפצת חוכמת
הקבלה, מהלך שהיה מאוד לא פשוט בתקופתו. הוא חשב שנחוץ לייסד עיתון, ולפרסם בו
מאמרים כמו "מתן תורה" ו"ערבות", אבל שונאיו פעלו מיד לסגירת
העיתון שלו. ולכן בעל הסולם הפסיק לכתוב מאמרים, למרות ששאף להגיע לפרסום של
כחמישים מאמרים בעיתון הזה.
וכשמקובל גדול כמו בעל
הסולם רוצה להוציא עיתון מתוך הכרה בחשיבותו לתיקון, איך קורה שהעיתון שלו נסגר?
איך מקובל לא רואה מה יקרה לו בעוד חודש? הסיבה לזה היא, שהכוחות החזקים של ההנהגה
וההשגחה מגיעים גם אל המקובל הגדול ביותר בצורה של הסתר.
כדי לפעול על כלל
הציבור ועל כלל האנושות, המקובל חייב להתלבש באותה צורה כמו כל האנושות. הוא חייב
לרדת מרום גובהו למדרגה של האנושות, ולהיכנס לאותה הסתרה כמו כל האנושות. יש לו
עוצמה וידע משלו, שאיתם הוא פועל בספריו. אבל כמו שכל הציבור לא יודע, גם הוא לא
יודע מה קורה עם העבודה שלו. כי אחרת הוא לא פועל בדרגת הציבור, הוא לא מגיש
לציבור את העבודה.
רואים זאת כאשר
מתקדמים ברוחניות. אבל גם במצבנו הנוכחי אנו יודעים איך לפעול צעד אחד בלבד, ולא
יודעים מה ייצא מהפעולה עצמה. מי שרוצה להשפיע לנשמות לא מתוקנות, חייב להתלבש
בהן, להתכלל איתם. דבר זה נובע מהתכללות הנשמות. ולכן גם בעל הסולם למרות היותו
איש אלוקים, למרות שהוא נמצא בגובה של דרגת גמר תיקון, הוא אינו יודע מראש מה שלא
שייך לתיקון הנוכחי של הציבור. כי תיקונו הנוכחי של הציבור לא נמצא בגמר התיקון,
היכן שנמצא בעל הסולם, אלא בתחתית כל המדרגות.
_______________________________
[4] על "נשמת
אדם תלמדנו" ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות כה: "מדמים
את עצמם שיכולים לקיים כל התורה כולה גם בלי ידיעת חכמת הקבלה, הנה אני אומר להם,
אדרבא, אם תוכלו לקיים לימוד התורה וקיום המצוות כהלכתן לשמה, דהיינו כדי לעשות
נ"ר ליוצר ב"ה בלבד, אז אינכם צריכים באמת ללימוד הקבלה, כי אז נאמר
עליכם נשמת אדם תלמדנו, כי אז מתגלים לכם כל רזי תורה כמעיין המתגבר, כדברי רבי
מאיר (במשנה אבות הנ"ל), בלי שתצטרכו סיוע מהספרים". ראה גם הערה מס' 18
בביאור על "הקבלה - שורש כל המדעים".
[5] איוב לא, ב:
"ומה, חלק אלוה ממעל".
[6] בעל הסולם,
מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: אמנם כמו שאמרנו.
[7] "מאמר
לסיום הזוהר" נכתב בשנת תשי"ג (1953) אחרי קום המדינה. מאמר "עת
לעשות" פורסם בתרצ"ג (1933).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה