ביאור 1 - על "עת
לעשות"
ביאור על "עת לעשות"
זה זמן רב שרגש האחריות מעורר אותי[3] להציג בפני הציבור הרחב את הידיעות האמיתיות אודות חוכמת הקבלה. בעל הסולם פרסם את
המאמר "עת לעשות" בשנת 1933. כלומר, כבר בשנים מוקדמות מאוד הוא הבין,
הרגיש והשיג, שהעולם משתנה, ושהגיעה העת לעשות, הגיעה העת לגלות את חוכמת הקבלה
לקהל הרחב. ובמאמר זה הוא מסביר את הסיבה לדחף שהתעורר בו לגלות את חוכמת הקבלה
דווקא בעיתוי הזה. הכלים שלו הם כלים שנמצאים לא פחות מגובה עולם האצילות, מהיכן
שבאות כל הפקודות וההוראות להפעלת העולם הזה. ובהתאם לכלים האלה הוא נמצא בהבנה מה
הולך לקרות בעולם, בפני איזה שינויים העולם עומד. ולכן הוא בא וקבע כבר לפני כמאה
שנה, שעליו לפתוח את חוכמת הקבלה לקהל הרחב.
לפני שהומצא הדפוס, לא יצאו לאור ספרים בעלי תוכן שטחי,
משום שלא היה טעם לשלם סכומי כסף ניכרים למעתיק שהיה משכפל את כתבי היד עבור סחורה
שאין לה ביקוש. בנוסף, המקובלים שאפו להסתיר את ידיעות חוכמת הקבלה מאלה שלא נזקקו
לה באמת. ולכן, אם כבר יצאו לאור ספרי קבלה, היו אלה ספרי קבלה אמיתיים.
לאחר
שבעל הסולם קובע, שחובה לגלות את חוכמת הקבלה, הוא עוזב את הנושא הזה ופונה לתיאור
היסטורי. הוא מציין שבעבר לא יצאו ספרים לאור בתדירות כמו היום, לא בחוכמת הקבלה
ולא בספרות הרגילה, שאין בה שום טעם ושום צורך כי היא לא שייכת למטרת הבריאה.
וזאת, מפני שמלאכת הדפוס בראשיתה היתה קשה מאוד. מה גם שרוב הספרים נכתבו בכתב יד,
ומי שרצה לכתוב, היה זקוק לזמן רב ולתמיכה כספית נדיבה כדי להוציא לאור את ספרו.
ולא כל שכן לשכפל אותו, דבר שהצריך אנשים נוספים, שישבו ויעתיקו אותו.
ובחוכמת הקבלה, בנוסף
לקושי הרגיל להוציא ספרים, המקובלים עצמם לא רצו לפרסם ספרים. ולכן ספרי קבלה היו
מצרך נדיר, שיצאו לאור רק לאחר שהמקובל שקל בכובד ראש, אם להוציא ספר משלו, ועל פי
רוב גם התקשה למצוא מקור מימון להוצאתו לאור. אפילו בעל הסולם התקשה בהוצאת ספריו
ושרף רבים מהם. "פירוש הסולם" לספר הזוהר לא היה נכתב אם לא היה נאסף די
כסף להדפסת הספר. הוא לא היה מוכן לכתוב ספר שיישאר על הנייר, והוא כתב חלק נוסף
רק כשהיה לו די כסף להדפיס אותו. ובתנאים האלה, הוא אומר, לא יצאו ספרים תחת ידיים
בלתי אחראיות.
אבל לאחר המצאת הדפוס, נפוצה בעולם מחלה של כתיבת ספרים.
שכן לכותבי הספרים כבר לא היה צורך לשכור את שירותיהם היקרים של המשכפלים, שיכתבו
את ספריהם בכמה עותקים, ומחיר הספרים ירד. והנה נפתחה הדרך לאותם מחברים חסרי
אחריות, להוציא ספרים מתוך החיפוש אחר פרסום ותהילה ולשם סיפוק צרכי הכיס. כתוצאה
מכך הופיעו "מומחים" למיניהם, שכל אחד מהם בוחר לו תחום, ומוציא לאור כל
דבר, שיכול להביא לו עושר ותהילה. יש ביניהם ששמים עצמם כמי שיודעים לברר את
התועלת שבספרים, כביכול, ומתוך כך מכתיבים לציבור, אלה ספרים ראויים באמת לעיון.
מרגע
שמלאכת הדפוס נעשתה קלה, ירד מחיר הספר, וכך כל אחד יכול היה להוציא ספר. ובתוך
כמאה שנה אנשים בכל העולם החלו לקרוא, והספרות היפה החלה לפרוח. קודם לכן אנשים
בכל העולם הכירו רק את התנ"ך, ולפתע החלו להוציא ספרים, שאין בהם תועלת.
ומשנות העשרים של המאה
ה - 20 ההוצאה לאור הפכה למערכת של מומחים, שמוציאים ספרים ובאמצעותם מעצבים את
דעת הקהל, מחליטים מה טוב ומה רע, מה לקרוא ומה לא, מה מועדף ומה לא. כלומר, את
האנושות כולה שטפה ספרות זרה שלא מביאה את האדם למטרת הבריאה, וכבשה את דעת הקהל.
אנשים החלו לנוע במחשבותיהם לאותם כיוונים שקבעו להם ה"מומחים" למיניהם.
בעשרות השנים האחרונות "מומחים" כאלה החלו שולחים
ידם גם אל חוכמת הקבלה, בעודם משוללי כל הבנה, לגבי כך שמומחה הוא רק מי שמקבל את
הידע מפיו של מורה מקובל, ויכול להעבירו הלאה.
עד
השל"ה הקדוש (1558 - 1630), לא היו ביהדות ספרים שלא נכתבו ברוח הקודש,
כלומר, שלא נכתבו על ידי אדם שהשיג את העולמות העליונים. כל רב בכל קהילה, שעסק
בלימוד רציני של התורה, היה בעל השגה, ולא כל שכן מי שלקח על עצמו אחריות לכתוב
ספר או פירוש. אבל מתוך שהמקובלים הסתירו ולא רצו לכתוב ספרי קבלה, באו אנשים שלא
ידעו מהי קבלה, אלא ידעו עליה רק מפי השמועה, וטרחו לכתוב ספרים בשם הקבלה. וכך
בימי הביניים ולאחריהם נכתבו ספרים רבים על ידי גויים. ומפני שהקהל לא ידע מהי
קבלה, דעתו של הקהל על הקבלה נקבעה לפי מה שחושבים באותה ספרות זרה של אומות
העולם.
בעם ישראל התופעה הזאת
התחילה כאמור לאחר השל"ה הקדוש. החלו לצאת אז ספרי קבלה, שלא נכתבו על ידי
בעלי השגה. ולכן בעל הסולם אומר, שחייבים לקום כנגדם, שאסור לשתוק. שחייבים כנגד
הספרים האלה להוציא ספרים אמיתיים, אחרת יבוא חורבן. כי מתקרב ובא הזמן, שהאנשים
יצטרכו לקבל הדרכה והכוונה איך להגיע למטרת הבריאה. ואם יגיעו לידיהם ספרים לא
נכונים, הם יגרמו קלקול גדול, עד שהאנושות תגלה את הטעות. ועד אז עלול לעבור זמן
רב וסבל נורא. לכן, למרות שהאמת טִבעה להתגלות, עלינו לעזור לה להתגלות. וכנגד
אותם ספרים שיוצאים תחת ידם של אנשים בלתי אחראים, עלינו להוציא ספרים אמיתיים.
אלא שאותם "מומחים" בחוכמת הקבלה זקוקים לכסף
ולתהילה, ולכן החלו מחברים חסרי דעת להוציא לאור ולפרסם ספרים, שנכתבים ללא כל
הכנה מעמיקה ממורה מוסמך, ומבלי ללמוד את המקורות בצורה רצינית. הם אינם מבינים את
גודל הנזק שהם גורמים, שעוד ילך ויגדל בדורות הבאים.
שני
סוגי כותבים כתבו על הקבלה ספרים לא נכונים:
א. כותבים קדומים מתקופת ימי הביניים וכותבים מן
המאות ה - 17 וה - 18 כותבים שלא הבינו מהי קבלה, ונדמה היה להם שקבלה היא מה שהם
מבינים. היו ביניהם גם גויים שחשבו שהם יודעים מהי הדת היהודית, ומהי חוכמת הקבלה
שבה.
ב. כותבים מהמאה ה - 20 - כותבים שרצו להרוויח כסף
מהקבלה. לא היה חשוב להם אם הם מבינים מהי קבלה או לא, אלא אם אפשר להרוויח ממנה
או לא. ולא מדובר באנשים שכתבו ברצינות, כי היה נדמה להם שזו חוכמת הקבלה וטעו
מחוסר הבנה, אלא באנשים שכתבו לפי טעם הקהל, והלבישו את חוכמת הקבלה על מה שטוב
לקהל. כמו שכיום אנשים מוכרים את הקבלה כדרך להצליח בעולם הזה. מוכרים לקהל עצות
איך למצוא זיווג מתאים או איך להצליח בעסקים, בלבוש של חוכמת הקבלה.
ועל סמך ספרי קבלה
כאלה שנכתבו לפי דרישת הקהל, נוצרה בדעת הקהל הדעה שחוכמת הקבלה היא אוסף עצות איך
להצליח בעולמנו, אמצעים שמביאים מזל, שעוזרים בפתרון חלומות, בגירוש שדים ורוחות.
פעולות שקובעות את ההצלחה והעתיד, שבעזרתן אפשר לנצל את הטבע ואת הקהל להנאת
הקורא. וכמובן שהתייחסות כזאת לספרי קבלה וכתיבת ספרים כאלה יוצרת שוק שאפשר
להתעשר ממנו.
________________________________
[3] כנ"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה