[4.02] למה התפתחות טכנולוגית, כלכלית ותרבותית, מפריעה להתפתחות רוחנית?

ביאור 2 – על התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

למה התפתחות טכנולוגית, כלכלית ותרבותית, מפריעה להתפתחות רוחנית?

ההתפתחויות האלה מפריעות, מפני שאין בהן צורך. אם האדם היה מתפתח בהן במידת הצורך, אז הן היו דבר נכון וטוב. אבל בכל סוגי ההתפתחות האנושית, על כל אופניה, התרבותי, הכלכלי, המדיני והחברתי, המטרה של האדם היא להגיע על ידם למילוי.

ואם האדם היה מפתח את יתר אופני ההתפתחות הגשמיים מתוך הצורך להגיע לדבקות בבורא, הם היו מובנים לו מתוך הצורך בהתפתחות רוחנית, ולפי זה הוא היה מתפתח. או לא היה צורך שיתפתח בהם, אלא הם היו מסתדרים מתוך השפע הרוחני, שהיה מביא תוצרת, מילוי, הרגשה של מילוי, גם בגשמיות, "בגשם". הרוחניות היא הנחיצות היחידה שצריכה להיות מחויבת, וכל כיווני ההתפתחות האחרים אינם נכונים. מפני שכל יתר שבילי ההתפתחות של האנושות ושל האדם התפתחו מבלי להתקשר למטרת הבריאה.

אלא לפתע החלו לייצר ולעסוק בדברים מיותרים, שאין בהם צורך. לכתוב ספרים ושירים על נושאים שאינם שייכים למטרה, ולפתח מכונות ומדעים שלא נחוצים להשגת המטרה. ועל העיסוקים המיותרים האלה בזבזנו אלפי שנים וכוחות, שהביאו את האנושות לאותו סיבוך, שמתגלה לה כעת. אם היו אומרים לנו לפני מאתיים שנה, שההתפתחות הטכנולוגית והתרבותית של האנושות אינה לטובת האדם, איש לא היה מקשיב, כי כולם היו בסחרור שההתפתחות הזאת מביאה אושר ותקווה לאדם.

אבל כעת, ככל שמגיעים לסוף ההתפתחות, מגלים עד כמה היא היתה לרעתנו. כנגד ההתגלות ההדרגתית של הנקודה הסופית, של מטרת הבריאה, מתגלה לעינינו ההתפתחות השקרית שלנו. עד כה בזבזנו אלפי שנות חיים של סבל רב ויגיעה, שהלכו כולם ל"סיטרא אחרא", ועוד יהיה עלינו לצאת ממנה. האנושות עוד לא מכירה את כל הדרך חזרה, את דרך התיקון.

וכמו במצב הכללי, כך גם בחיים הפרטיים של האדם. אחרי ארבעים שנות עבודה ויגיעה בבנייה ועשייה, לאחר שנגמרים לו הכוחות, פתאום האדם מגלה שלא השיג בחייו כלום. לכן, חוכמת הקבלה לא אוסרת על האדם להתפתח, אלא להפך, תמיד תבוא התפתחות הדרגתית מכסף לכבוד, למושכלות, ולבסוף לרוחניות. אבל ההתפתחות הזאת חייבת להיות מתוך רצון להגיע למטרה, מתוך "סוף מעשה במחשבה תחילה"[8], בלי לאבד את המטרה שנקבעה בתחילת הדרך.

גם אז הרצון לקבל מתפתח בנו בצורה הדרגתית, אבל השימוש בכסף, בכבוד, בשליטה ובמושכלות, הוא לטובת השגת המטרה. וכך הכלי יבוא תמיד מבושל בצורה הראויה, ולפי אותה צורה יקבל את המילוי. כלומר, הכלים יהיו מותאמים לאורות, ושניהם יתפתחו יחד זה על ידי זה, ויגיעו למטרה בצורה הקצרה והטובה ביותר.

ואם נשארים באמצע הדרך, יש תמיד סבל. אבל אין מצווה ולא חיוב "להישאר באמצע". אם יכולים לקפוץ לסוף, חייבים לקפוץ. אלא בלתי אפשרי שנקפוץ לסוף. לכן הרצוי ביותר הוא לעשות את הדרך בצורה נכונה, טובה ועקבית. להתפתח מסיבה למסובב כמה שיותר צמודים, בלי לברוח בכל צעד הצידה מהמטרה, אלא במצב הנוכחי לגלות, שגם המצב הבא הוא הכרחי.

אנחנו מפתחים אנרגיה גרעינית, בלי שנדע, כי עוד לא גילו לנו, עד כמה האנרגיה הזאת היא דבר איום ונורא, שאי אפשר להיפטר ממנו. אי אפשר לסגור כורים גרעיניים ולא לנטרל פצצות גרעין. וכך העולם הופך למחסן עצום של אנרגיה גרעינית, שבכל רגע עומד להתפוצץ ולהביא נזק נוראי, שאין מה לעשות נגדו. לאדם אין לא כוחות, לא כסף ולא טכנולוגיה לנטרל את מה שעשה במו ידיו.

כך גם לגבי רעלים וגזים כימיים, שהאדם יצר. לא רק לשמור אותם לא פשוט, אלא עוד כמה שנים יתגלה איזו פצצה מתקתקת אצורה בהם. כל הכוחות שנמצאים בידי האנושות לא יספיקו לה כדי לנטרל את כל הגזים הרעילים, ואת כל האנרגיה הגרעינית שטמונה בפצצות. לאנושות אין שום אמצעים להיפטר מהם, גם לא לזרוק אותם מכדור הארץ. וכך יתגלה לעינינו, שאותם פיתוחים שפיתחנו אין בהם צורך כדברי הכתוב במאמר זה.

אלא תפקיד הקבלה לדאוג להתפתחות הרוחנית, ולא איך לנטרל פצצות גרעין וגזים רעילים. עליה להביא לאנושות את הידיעה על ההתפתחות הנכונה. והידיעה על ההתפתחות הרעה, עוד צריכה להתגלות. האנושות עוד צריכה להבין ולהכיר את התפתחותה הנוכחית במלוא הכרת הרע שבה. כדי שהכרת הרע והצער ממנה, יעזרו לאנושות, לא רק לצאת ממצבה, אלא גם לעזוב את יתר דרכי ההתפתחות, חוץ מההתקדמות למטרת הבריאה.

ואסור לטשטש את הרע הזה. אדם שנמצא בהכרת הרע, אסור להביא לו תרופה לפני שהוא רואה את המחלה שלו. אחרת היא לא תרופה, הוא לא צריך אותה. כל פעם צריך להיות כלי מוקדם לאור. והקבלה, בתרופה שהיא מביאה לאנושות, אינה מטשטשת את הבעיה של האנושות. אלא להפך, היא מעוררת את האדם לראות אותה הרבה קודם. כי בלי לראות את הבעיה ובלי להכיר שהיא רעה, האדם לא יוכל למצוא את הדרך הנכונה.

לכן לומדים בקבלה, שבא האור ומחזיר למוטב. על ידי מה? האור פותח את הרע שבו נמצאים, לפני שהרע מתגלה בצורה טבעית. על ידי השכל, על ידי החוכמה, האדם מתחיל לראות את המחלה, כמו בצילום רנטגן, לפני שהיא נאחזת בגוף כולו. וזהו עניין האור המחזיר למוטב, שמושכים אורות מקיפים, כדי להגיע להכרת הרע. כלומר, צריך לתפוס את הטעות עוד בשורשה, לפני שהיא מתגלה בכלים הסופיים.

בדומה למצב, שמתחילים ללכת בשביל ולאחר זמן משנים את מסלול ההליכה, וצריך לראות שנשארים בכיוון הנכון. הקבלה מפתחת באדם את האמצעי לראות את סוף הדרך, הנקרא "להגיע להכרת הרע על ידי התורה".[9] זו הכרה שחייבת להיות לאדם, כדי לראות מה יש בסוף הדרך, ולתאר את עצמו שהוא נמצא בסוף. הוא צריך להרגיש את סוף הדרך, ומלבד אותו הכיוון הנכון, הוא חייב לבדוק גם את כל יתר הדרכים.

ואם הוא משיג את האור, שמראה לו את כל השבילים עד סוף הדרך, האור הזה מקצר לו את הדרך. מקצר בלבד, כי האדם חייב ללקט את כל ההתרשמויות הנכונות והלא נכונות מן הדרך, שבלעדיהן בלתי אפשרי להגיע לסופה. לכן מי שעובר בדרך, לא יכול לדלג על אף שלב, אבל הוא יכול לעבור את השלבים בדרך תורה.

כלומר, להכיר בכל מצבי ההתפתחות האחרים כרעים, מבלי להיכנס אליהם עם החומר, עם הגוף, ולהתבלבל בהם עשרות שנים. אלא הוא "יטעם" את התפתחותו הרעה של כל פרט ופרט, ורק לאחר מכן יגלה את הדרך הנכונה. אבל את כל ההליכה הזאת הוא יעשה באור, בעזרת אותו מכשיר הנקרא המאור המחזיר למוטב, שבדומה לצילום רנטגן, מאתר איפה נמצא הרע, ולפי "התמונות" האלה האדם רואה מיד איך ללכת.

__________________________

[8] להסבר ראה בעל הסולם, שמעתי, מאמר ג: ענין ההשגה הרוחנית: "שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד 'סוף מעשה במחשבה תחילה'".

[9] בעל הסולם, מהות הדת ומטרתה, ד"ה: מהות הדת היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע.