[4.15] באיזו מידה היהדות הדתית קרובה לקבלה?

ביאור 15 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

באיזו מידה היהדות הדתית קרובה לקבלה?

אסור להתייחס לאנשים מתרבות מסוימת, כמִקשה אחת. גם לא לאנשים דתיים, שיש להם תרבות מיוחדת ויחס מיוחד לכל דבר, לחיים, לקבלה, לעצמם ולעולם. כי יש הבדלים בין האנשים. ישנם מפותחים יותר ומפותחים פחות, עם נקודה שבלב או בלעדיה, שתורתם מדכאת את יחסם לחוכמת הקבלה, או שתורתם אינה עוצרת בעדם, שמנהלים או לא מנהלים חשבונות על מידת תלותם בסביבתם, מבחינה כלכלית, תרבותית ואנושית, או על אי תלותם בה, ואם הם חייבים ללכת בעקבות דרישות החברה, או להתנגד להן.

הציבור הזה אינו מִקשה אחת. הוא כולל את כל הסוגים, מכיפות סרוגות ועד כיפות שחורות. לכן אי אפשר לומר, שהם גוף שנמצא בניגוד לחוכמת הקבלה. הוא לא מנוגד. הם מתעניינים וקונים ספרי קבלה. לקבלה אין עניין לשבור לאדם מסגרת חברתית, שיש לה רב, מנהיג משלה, ומסגרת שנותנת לאדם צורת חיים מחייבת, שמחזיקה אותו. אסור לפרוץ למערכת קיימת, ולהרוס מה שקיים. כי המערכות האלה קיימות לפי רוח האדם ולפי ההנהגה העליונה.

אף חכם לא יכול לבוא ולהרוס אנושות שלמה, על כל התרבויות וההרגלים והמסגרות שהיא נותנת לאדם. אסור להילחם נגד מסגרת, שהאדם נמצא בה. כי אם המסגרת מתקיימת, סימן שיש עליה הנהגה מיוחדת מלמעלה. וכל אדם שנמצא בתוך המסגרת הזאת, צריך להתייחס אליו, שאם הוא נמצא עדיין בתוכה, הוא לא יותר גבוה מאותה מסגרת.

ועד שהאדם מגיע להתפתחות, עד שהוא בעצמו שובר את המסגרת שלו, ונעשה בעל אישיות חופשית, שמידת הייחודיות מדברת בו לפני הכול, אין לקבלה מה לתרום לו. לכן אנשים שמעדיפים מסגרת נקראים "דומם", שהוא עדיין לא מוכן לזוז לבד, שהוא עובד מרצון, שמרגיש טוב באותה מסגרת. כך גם במסגרת הדתית וגם במסגרת החילונית. אלא שבמסגרת הדתית הם נקראים "דומם דקדושה", מפני שהצורה שלהם דומה לקדושה, אבל ללא תנועה עצמית של אף פרט מהם.

לא כל מי שנמצא במסגרת דתית נקרא דומם דקדושה. אלא רק מי שמוסר את עצמו לכל החוקים והתנאים והעצות, שכתובים ב"שולחן ערוך", בצורה הנקראת "תמימה", כלומר, שלמה, ללא שום ביקורת, למטה מהדעת. רק מי שמקיים את החוקים האלה במסירות, חי בהם ושמח לקיים אותם. במסגרת כזאת התקיים רוב העם עד לפני מאה שנה. אבל המסגרת של היום היא לא מסגרת של דומם דקדושה, מפני שהיא מחזיקה את האנשים משיקולים של כדאיות כלכלית ופוליטית.

ולמרות זאת, עד שהאדם לא פורץ את המסגרת, ורוצה להיות "אחד, יחיד ומיוחד"[27], בהתאמה לכוח העליון, כדי להתקשר עימו, לא רשאים לבוא ולשבור לו את המסגרת. המקובל הוא לא מהפכן, והקבלה לא נועדה לעשות מהפכות, אחרת הפעולה שלה הופכת להיות הרסנית, ואסור לה לעשות זאת. אלא, שיטת ההפצה של הקבלה, שיטת ההשפעה שלה, חייבת להיות מאוד נוחה לאדם, ולא להיות נגד חוקי העולם וחוקי הטבע.

בהפצה אפשר לעשות הכול, אבל בצורה לא מחייבת, שלא אונסת את האדם, אלא מביאה לו את הקבלה באותה הצורה שהוא מקבל ידיעות והשפעות חיצוניות אחרות. בצורה שלא מפחידה אותו ולא מאיימת עליו, כי אחרת אונסים אותו, מחייבים אותו, מכניסים אותו למצב שלא הגיע אליו מעצמו.

אדם שאין לו עדיין פחד ואין הרגשת מחויבות, אין טעם להכניס לו אותם. מי שיש לו הרגשת פחד ומחויבות, בא ויושב בשיעור. ולמי שאין, אסור להחדיר אותם מבחוץ, אלא עליו לגדול אליהם מתוך עצמו, מתוך שכנוע עצמי. צריך לזרז לאדם את ההתפתחות, אך לא לחייב אותו מבחוץ לפחד.

אסור למרר לאנשים את החיים. יש להתייחס אליהם כמו שנהג לספר הרב"ש, שכשעבר ליד מגרש כדורגל, אמר שחייבים לכבד את המקום הזה, מפני שהוא נותן לאנשים שמחה, שהם באים אליו כדי לשמוח. כלומר, אסור להכניס את הקבלה בכוח, אלא צריך לגרום לאנשים התפתחות טבעית, בזריזות יתר בלבד.

הזירוז הוא עניין מאוד עדין. על ידי הזירוז האדם מבחין ורואה יותר ויותר מהר, אבל הוא מבחין ורואה בעצמו. אחרת אין זירוז, אלא קלקול, והעולם חוזר לסורו עד שאדם יגיע בעצמו, מאין ברירה. ואי אפשר אחרת, הכול נובע מ"חטא אדם הראשון". לכן, כשבהפצת הקבלה מפרסמים אמצעי חזק וכוח גדול, צריך להיזהר שלא לגרום כנגדו דברים רעים.

חוסר ההתאמה בין חיי היומיום לבין הפצת החוכמה, לימודה וקליטתה, גורם אפילו לאדם הלומד, חוסר יכולת לחבר את החיים הפרטיים שלו בעבודה ובמשפחה עם לימוד חוכמת הקבלה ועם קליטת הרעיון שלה. חוסר היכולת הזה לחבר יחד את ההתפתחות הפנימית עם הגבולות, ההגדרות והמסגרות החיצוניות של העולם הזה, עולה לאדם בכוחות מרובים, וגורם לו בלבול, קשיים ומשברים. לכן כנגד זה חובה לסדר ולחייב ולהחזיק את האדם, עד שהשלב הזה יעבור, והוא יתפתח להבין ששני העולמות חייבים ללכת יחד זה עם זה, אחרת אין התפתחות נכונה.

לכן, גם אם בזמננו פותחים את החוכמה ומותר לפרסם אותה ללא שום הגבלה, אין זה אומר שמותר לפתוח אותה לכל אחד, בכל המידה והצורה שהוא מסוגל לקבל. אי אפשר לבוא לילד קטן ולדחוף לו לפה כף גדולה מדי בגלל שמותר, אלא צריך לתת לו את המידה השלמה שלו, באופן ובצורה שמתאימים לו.

_____________________________

[27] הרמב"ן, פירוש על ספר היצירה פ"א מ"ז. על המושג הזה ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, הסתכלות פנימית, דף יד.