ביאור 19 – על
"חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"
הסתרת חוכמת הקבלה
המקובלים מעולם לא שאפו לפרסם ולהציג את חוכמת הקבלה באופן
שיתקבל על דעת החברה, משום שהאדם מגיע ללימוד חוכמת הקבלה רק תחת לחץ הקול הפנימי
שלו. רק אז הוא מוכן להפחית מערכם של רצונות הגוף, של הנאות חומריות, ושל הרצון
לקבל הכרה מהחברה.
זאת הסיבה לכך, שבעבר המדענים המקובלים לא חשפו בקרב חוגים
חברתיים רחבים את שיטת ההתפתחות המדעית של חוכמת הקבלה. הם טענו, שיש לגלות את
חוכמת הייחוד עם הכוח העליון, רק לאלה שיבינו ויקבלו אותה בצורה נכונה. כי אם לא
כן, גילוי מהות חוכמת הקבלה יגזול מהחברה את יכולתה להתענג מהנאות הגוף, מעושר,
משלטון ומכבוד.
ולכן, בעוד האנושות מצדה אינה חשה צורך לוותר על אותן הנאות
המהוות את פסגת הסיפוק עבורה, ולזכות בתמורה בקשר עם הכוח העליון, אסור לשלול
מהחברה את האפשרות להתענג, משום שעל ידי השאיפה לתענוגים והרדיפה אחריהם, אנשים
גדלים ומתפתחים עד שמתחילים לשאוף אל העליון. ובימינו מתגלים בחברה סימני אכזבה
מכל ההנאות שפורטו לעיל, ויש בה נכונות פנימית לקשר עם הכוח העליון. לכן חוכמת
הקבלה מתגלה ומגלה את מהותה ואת מטרותיה בחוגים רחבים בחברה.
בעל
הסולם אומר, שחייבים לפתוח בתי מדרשות ולפרסם את חוכמת הקבלה בקרב העם. זאת היתה
מטרתו בקונטרסי "מתן תורה" משנת תרצ"ג (1933) וביסוד עיתון
"האומה" שהוציא לאור בשנת ת"ש (1940). הוא רצה לכתוב ולפרסם חמישים
מאמרים נוספים בנושא הזה, אבל הספיק לכתוב ולפרסם רק שלושה, כי השלטונות לא נתנו
לו להמשיך את פרסום המאמרים. ולכן הוא קבע שהדור אינו ראוי, והפסיק לכתוב.
המצב בימינו מחייב את
פרסום הידיעות על חוכמת הקבלה. וכל מי שהגיע לדרגה ולרמת התפתחות, של איזו שאלה על
רוחניות, על מה שנמצא מעל הטבע הגשמי והאנושי, כל מי ששואל: "מהו הטעם
בחיי?", כלומר, על מקור החיים שלו - מאיפה אני, בשביל מה אני ולאן אני - השאלה
שלו כבר מכוונת לבורא.
והקבלה חייבת לאפשר
לכל אדם באשר הוא לפתוח את השאלה הזאת, ועל ידה להגיע לתשובה. ובכך לגרום להתפתחות
מהירה יותר של העולם. זו כל מטרת הפצת הקבלה, שאותם אנשים לא יחפשו לעסוק בעניינים
שוליים, אלא הרצון שלהם, שהגיע לחיפוש רוחני, יוביל אותם לכיוון הנכון.
במאבק בין הרצון
הנוכחי לרצון הגבוה, לאח"פ דעליון, האדם מטבעו מעדיף להישאר במצבו הנוכחי.
אבל מכבש ההתפתחות דוחף אותו בעל כורחו לעבור לרצונות הגבוהים. האדם לא רוצה בהם,
ונלחץ לכיוונם מחוסר ברירה, ולכן שרוי כל הזמן במתח. והמתח כולו הוא עד לרגע שבו
האדם מעדיף את הרצון הגבוה על פני הרצון הנמוך. ואיך האדם יכול לסייע לעצמו לבחור
ברצון הגבוה? אומר בעל הסולם: "רק על ידי החברה!"[26] היא בלבד חופש הבחירה שלו.
כלומר, האדם מגלה שאין
בכוחותיו לבחור ברצון הגבוה, ש"טוב מותי מחיי"[27], שהוא לא מסוגל להתעלות מעל הרצונות שלו. ולמרות שהוא יודע שהם רעים, הוא מוכן
להישאר בהם אפילו עד מוות. אין לו כוחות לבחור ברצונות הגבוהים. למרות שהוא מכיר
אותם ויודע מה הם. אבל הם עדיין לא נמצאים ברצון שלו. בדומה לילד שלא רוצה ללמוד
ולהורים אין מה לעשות איתו. באדם אין אף פעם כוחות לעבור מהרצון שלו לרצון של
אח"פ דעליון. כי אדם שנמצא במדרגה, הוא נמצא בה, ולא יכול לקפוץ מעליה, מעל
ה"ראש" שלו.
אלא הוא צריך לבחור
חברה, סביבה, שנמצאת מעל ראשו, שאצלה הרצון העליון הוא רצון טבעי, שהיא נמצאת
בדרגה של אח"פ דעליון שלו. וכך כשהאדם נכנס לחברה, היא מספקת לו כוחות,
רצונות, תשוקות, כדאיות, להתעלות ולהיאחז ברצון הגבוה, ללא שום מאמץ. האדם לא
מסוגל להתעלות בכוחות עצמו, ובתוך חברה הוא מתעלה בקלות.
והעיקרון הזה נובע
מהעובדה, שכולנו מחוברים בנשמה אחת, במבנה של אדם הראשון. לכן, הבחירה של האדם
בהתעלות ובהתקרבות לבורא, למטרה, היא רק לעלות על ידי הסביבה מדרגתו לדרגה גבוהה
יותר. כי אדם שנמצא במצב מסוים, אין לו שום אפשרות להוציא את עצמו למצב יותר
עליון. מאמציו לעולם לא ישאו פרי.
______________________________________________
[26] בעל הסולם,
מאמר החרות.
[27] יונה ד, ג:
"עתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי". להסבר ראה רב"ש,
שלבי הסולם כ"ב (שמות), וכאשר יענו אותי: מאמר ל"ה תשמ"ה:
"זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם,
רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל
חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך,
שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין
לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא
השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה