[4.08] האם אפשר לחנך ילדים לעבור מרצונות גשמיים לרצונות מכוונים למטרה?

ביאור 8 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

האם אפשר לחנך ילדים לעבור מרצונות גשמיים לרצונות מכוונים למטרה?

עם ילדים אפשר להצליח יותר מאשר עם מבוגרים, כי הם עדיין לא מבולבלים על ידי מטרות שקריות, שהחברה ממלאת בהם את המבוגרים. ילדים שמתחנכים בסביבה נכונה, מתפתחים נכון. אלא שהסביבה הזאת חייבת להיות אמיתית. לא כמו ברוסיה, שרצו לחנך דור חדש על אידיאלים, שלא היו קיימים בחברה עצמה, ולכן הגיעו לפשיטת רגל.

במשך שנים הטיפו לדור הצעיר ברוסיה, שצריך לאהוב את הזולת, בעוד שבחברה עצמה לא קיימו את האידיאלים האלה. אהבת הזולת היתה קיימת, אלא שעבור המבוגרים היא לא שימשה אידיאל. לכן גם הילדים קלטו אותה בצורה שקרית. הם שאפו לתפוס את הרעיון שלימדו אותם, אבל ראו שבחברה מתקיים ההפך. וההבדל הזה בין הרצוי למצוי היה מורגש מאוד וקלקל את הדור.

אבל אם המבוגרים היו מבינים, שכדאי לקיים את אהבת הזולת, למרות שלא קיימו אותה בעצמם, אלא רק היו רואים בה מטרה, הילדים היו מפנימים אותה כמטרה. הם היו סופגים את הרעיון הזה מהחברה, וגדלים לאור התפיסה החדשה. ואז לפחות הם, אם לא האבות, היו מתפתחים בצורה נכונה.

בעל הסולם מתאר את מה שיקרה בגמר התיקון. יהיו אנשים שלא יוכלו להתרשם מהמטרה, אבל החברה המתוקנת תקבל אותם רק בתנאי שיתבטלו בעצמם כלפי החברה, כלפי מטרת הדבקות בבורא, ויחתמו על התחייבות למסור את ילדיהם לטיפול החברה. אותם אנשים לא יקבעו את גורל ילדיהם, כי הם לא בכיוון הנכון כלפי המטרה, אלא ימסרו את ילדיהם לחינוך החברה. רק בתנאי הזה אדם יוכל להצטרף לחברה המתוקנת, משום שבדרך הזאת ניתן לנטרל את הגישה שלו, ולהציל את ילדיו מהתפתחות לא נכונה.[13]

וכשלחוכמת הקבלה יהיו תומכים רבים, אמצעים רבים וחברים רבים, היא תוכל לבנות חברה. כדי לפתח מערכת חליפית צריך מספר רב של אנשים. כל זרם חרדי שמכבד את עצמו, בונה מערכת חינוך עצמאית, הכוללת גני ילדים, בתי ספר, כוללים, כיתות לימוד, וכן מערכת בריאות ומערכת סיעודית תומכת ועוד. זו מעין מדינה בתוך מדינה. ויש בכך צדק רב, כי מי שרוצה לשמור על הקו שלו, חייב לבנות חברה משלו, כי הסביבה היא המחנכת את האדם.

כיום אנחנו נמצאים בתקופת מעבר, וצריך להשתדל לעשות מה שאפשר. אבל ילד שגדל בחברה, שהאידיאל שלה הוא מטרת הבריאה, כאשר הוא מַפנים את האידיאל הזה, הוא רוכש את הנכס הגדול ביותר שיכול להיות לאדם. ורק צריך לשמור שלא ייצא לחברה אחרת, כי שם הוא מיד מקבל התרשמות, שבלתי אפשרי לו להיסגר מפניה ולהיבדל ממנה.

לכן בעל הסולם אומר, שצריך לבנות חברה קטנה, קבוצה, שתקיים את כל חוקיה של החברה הרוחנית, ובה יתפתחו גם החברים וגם הילדים לכיוון הנכון. והדור החדש שיגדל בה, הוא יגדל בסביבה נכונה. והיום צריך לעשות מה שאפשר בתנאים הקיימים. עדיין אין בתי ספר וגני ילדים, ולא מערכת שמספקים לאדם סביבה נכונה לחיות בה, והילדים יוצאים לעולם הרחב ולתרבות הרגילה.

מהבעיה הזאת נובעת השמירה היתרה של החברה החרדית על החינוך. היא לא רוצה השפעה זרה של טלוויזיה, קולנוע וסרטים, שיוציאו את האדם מהמסגרת. הם מבינים היטב מה נקרא "חברה זרה".

האיסור "אי אפשר" נובע ממוגבלוּת השפה, שאין בכוחה להביע מושגים רוחניים דקים, שאינם מורגשים באדם. מכאן שכל הניסיונות הלשוניים לבטא אותם נדונים לכישלון, משום שהם מביאים להבנה שגויה, הגורמת למתעניינים לסטות מן הדרך. לכן רק מקובל שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה, יכול לגלות את הידע העליון, משום שעליו להיות בעל תכונה מיוחדת שבאמצעותה יוכל לגלות ידע כזה בצורה ברורה.

התנאי של "אי אפשר", אינו נובע מהדרגה הגבוהה אליה מגיע המקובל, אלא בדומה למה שקורה בעולמנו. יכול להיות פרופסור גדול בעל ידע עצום, שאינו מסוגל להעביר את ידיעותיו בצורה מובנת. הוא מכיר את כל רזי המקצוע בעמקות יתרה, וברורים לו כל הקשרים של החוכמה, ולמרות זאת הוא לא מסוגל להסביר אותה לאחרים.

ויש אדם אחר, שבקושי מבין את המקצוע, ולא בעמקות, וללא קשרים רבים בין מרכיבי החוכמה, אבל מטיב להסביר אותה ולהרגיע בעזרתה ולמלא בה כל ספק, ונחשב לכן מורה מצוין. כלומר, הוראת החוכמה אינה תלויה בעמקות ההבנה של המורה. למרות שמי שרוצה להשפיע את החוכמה, חייב שיהיו לו אי אלו ידיעות וגילויים בתחומה. אבל לא בהכרח מי שיודע יותר, מסביר טוב יותר.

עיקרון זה נכון גם בעניין גילוי חוכמת הנסתר. בנוסף למקובלים שעליהם אנחנו יודעים, פעלו מקובלים רבים שלא ידוע לנו מי היו, מתי פעלו ומה עשו, למרות שהם עשו מעשים גדולים למען העם והאנושות. הם פעלו בלי לגלות את עצמם, אם משום שלא קיבלו רשות להתגלות, אם משום שראו עצמם כלא ראויים, ואם משתי הסיבות גם יחד. אבל למקובלים שהתגלו, היתה הכנה מיוחדת בנשמתם, שבנוסף לה קיבלו רשות להתגלות.

והתנאי "אי אפשר" נובע מהטבע עצמו. שאי אפשר לגלות משהו הנמצא מעבר למחסום, שלאדם אין שום דמיון, או חוש, או הרגשה כלפיו. לא הכנה בשכל ולא הכנה בחושים. אלא בהתאם לדרגת התפתחותם, הנבראים מפתחים שפה להתקשר זה עם זה. ושפה זו מהווה ביטוי לקשר ביניהם. אם יש לנבראים הרגשות משותפות וצורך להעביר אותן אחד לשני, כלומר, איך למלא את עצמם, שזה רצון שנמצא ביסוד כל נברא, אז הם מעבירים את אותה ידיעה מהם והלאה, או מוכנים לקבל ידיעה כזאת מכל הנבראים האחרים.

לכן כל חוכמת האדם, כל החוכמות שפיתחה האנושות, כל הקשרים בין האנשים, נובעים רק מהצורך של האדם למלא את עצמו באמצעות הקשר עם אחרים. אבל ככל שהנבראים מתפתחים, ומפתחים את החושים ולידם את השכל, במידה הזאת מתפתחת גם שפתם. לכן יש שפות רבות, וכל שפה מתפתחת ומשתנה בכל אומה בהתאם להתפתחותה. וכל קבוצה או אומה מפתחת את אופני השפה שלה בהתאם לתנאי חייה ולתקופתה.

וכמו שבעולם הגשמי, השפה נובעת מרצונם של בני האדם להתקשר ביניהם, כדי להתמלא אחד על ידי השני, כך גם בעולם הרוחני, המקובלים פיתחו לעצמם שפה, כדי לדבר איש עם רעהו ולהעביר ביניהם מידע, ידיעות, שיטות ועצות. אבל הבעיה היא להתקשר בין העולמות, בין בני אדם שנמצאים בחושים שונים, שיש לצד החושים של כל אחד מהם שכל אחר, ורצונות הפוכים שאינם דומים או זהים.

אם האחד נמצא בגשמיות והשני ברוחניות, אז אין קשר ביניהם ואין להם צורך בשפה משותפת, הם מנותקים זה מזה. הרצון של האחד לא שווה לרצון של השני, ואין להם צורך לעזור או להיעזר אחד בשני, צורך שמפתח שפה. אבל אפילו אם ירצו בקשר ללא הצורך הטבעי הזה, לא תיתכן ביניהם שפה משותפת, היינו, שהאחד יבטא את הרגשתו כלפי השני. כי שפה מבטאת הרגשה, השפה כולה היא קשר של הרגשה עם פעולה, עם שכל, עם סיבה ומסובב.

וכך אדם, שנמצא בעולם אחר וברצונות אחרים, לא יכול לתאר לשני, שלא נמצא באותו עולם, מה הוא עושה, מה הוא מקבל, מה היה הרצון שלו, ומה יהיה, והשני ירצה אותו דבר. וגם אם ירצה, הוא לא יוכל לקלוט את השפה, להבין אותה, כלומר, להרגיש ולקלוט מה שנאמר, לאמץ את הדברים וליישם אותם על עצמו, מפני ששפה זרה אפשר לשמוע, אבל לא להבין. וגם אם מבינים, לא מבינים מה רצו לומר בה, כי נמצאים בתפיסה שונה וברצון אחר.

והקושי קיים משני הצדדים. מצד אחד, אנשים שנמצאים בשני עולמות שונים, אין להם רצון ואין להם צורך אחד בשני. ומצד שני, אפילו אם העליון רוצה לתת לתחתון קצה חוט מעולם עליון לעולם תחתון, שיעזור לתחתון, הוא לא יכול. כי המוח והלב שלו עובדים על פי נוסחאות שונות מאלה של התחתון, שמסתובב שם בעולמו. והתחתון, עד שלא יהיו לו רצונות דומים לרצון העליון, הוא לא יוכל להתקשר עם העליון, לשמוע את שפתו ולהבין אותו.

שפת הקבלה היא השפה שמשתמשים בה אלה שנמצאים בעולם העליון. אלה שיש להם הרגשה משותפת, הבנה משותפת, מטרה משותפת, רצון משותף, על מנת להשפיע. ומתוך הרצון הזה הם מבינים איש את רעהו ומתקשרים זה לזה. בני אדם רגילים יכולים להשתמש באותה שפה, לא מתוך הבנת השפה, כי אין להם אותו רצון, אלא מתוך המטרה המשותפת. אם הם רוצים אותה מטרה, אז הם רוצים לקלוט את אותה שפה, וכך נעשים מוכנים לקלוט חלק מעוצמת השפה, מאותן ידיעות שמקובל אחד רוצה למסור למקובל שני. ואותו חלק נקרא אור מקיף.

היינו, אם מקובל אחד מוסר ידיעות למקובל שני בשפת הקבלה, הוא מוסר לו בצורה מפורטת כל מה שכלול בעולם העליון. נתונים מדויקים, שאותם חַברו יכול לבצע, ולהבין מה הוא הרגיש, ומה הוא מייעץ לו לעשות, כמו שבעולמנו שומעים לעצת חבר. אבל, אם התחתונים רוצים לשמוע לעצת העליון, למרות שהם לא מבינים אותו, ולא יכולים לקלוט בעולמם את המסר שלו, כלומר, ליישם את עצתו על הרגשתם, מתוך הרצון הזה בלבד, הם מצליחים לקלוט אותו חלק בשפתו שקשור למטרה ולא להבנה.

הבנה, חוכמה, יכולה להתגלות רק בכלים מוכנים. אבל הארה מהמטרה יכולה לבוא אפילו אם אין כלים נכונים ומוכנים, אלא רק רוצים אותה מטרה. ולמה? מפני שגם העליון, שנותן ידיעה לתחתון דרך השפה, מתכוון למטרה שהוא עצמו לא נמצא בה. ואם התחתון הולך יד ביד עם העליון, משום שהוא רוצה באותה מטרה, נחשב שהם משתווים ביניהם. כי המטרה הזאת, לא שיש בעליון ואין בתחתון, אלא אין בעליון ואין בתחתון. ומהי המטרה? רצון העליון ששניהם יהיו במצב מיוחד. להעלות את התחתון למצב מיוחד שגם לא נמצא בעליון, אלא חייב להיות בשניהם יחד.

וכך התחתון משתתף ברצון העליון, אפילו שנמצא למטה מהמחסום. בדומה לילד קטן, שלא מבין לאן ולמה, אבל הולך יחד עם הגדול לכל מקום שהגדול הולך. הוא מדביק את עצמו לעליון "למעלה מהשכל". מפני שהעליון רוצה בפעולה, התחתון מתבטל ונמצא עימו באותה פעולה, באותה תנועה. ובהתאם להשתוות הצורה הזאת הוא מקבל הארה, הוא מקבל כוח ונמצא יחד עם העליון. והיכולת הזאת להתבטל, היגיעה שמשקיעים בה, מידת הרצון להשתתף עם העליון, היא נקראת לצרף לעליון את הרצון, את המ"ן. אותו כלי של הרצון, שבו התחתון מקבל אור, שמחזיר אותו למוטב.

סגולת השפה היא בכך, שאותה חבילה של רצון, מרץ, מידע, ביטחון, שמביא עימו העליון, עוברת לתחתון רק בכלי שרוצה להיות דבוק לעליון, ללכת עימו באותה פעולה, "למעלה מהדעת", לְמה שהעליון רוצה להוביל אותו. לא שהתחתון קובע את הרצון, כלומר, דורש מהלימוד ומהספר שיאירו לו, לפי מה שהוא חושב שרוצה. אלא עליו לדעת בעלמא, לשאוף לדעת, מה העליון רוצה ממנו, לאן הוא רוצה לקחת אותו. ולא שחשוב לו לאן, אבל שירצה להיות עם העליון באותה דרך, להסכים שייקח אותו לאן שהעליון חושב לנכון.

וכוונה כזאת בזמן הלימוד בונים בהדרגה, משום שיש בה אופנים פנימיים רבים, שהתלמיד צריך לחיות בתוכם, להיות בהם, שיהיו בשבילו כמו בית, בזמן שחושב על הקשר שלו עם העליון. ועל ידי הכוונה הזאת הוא לאט לאט מגלה את האח"פ דעליון, שמאיר לו, שנותן לו את הבית הזה, כדי להידבק בו, להיות בתוכו. ואת כל ההכנות האלה ניתן לעשות על ידי הלימוד, באמצעות קליטת המידע והרגש. אבל אם התחתון שם לו למטרה לרצות לתפוס את ידו של העליון כמו ילד קטן, וללכת אחריו בעיניים עצומות, ללא שום ביקורת בכלים שלו, בכלים של התחתונים, אז הוא מתחיל להרגיש שמובילים אותו.

לכן אין טעם להתרעם על שפת הקבלה ועל המוגבלות שלה. הרי טבעי הדבר שאי אפשר להסביר בה משהו. אלא לומדים בה רק כדי להתקשר, כעין זריקת חבל או קצה חוט, ולא את פנימיות הדברים, את מהותם, את הפירוש הנכון והאמיתי שלהם, שאין לנו במה לקלוט אותם. אבל תחתונים שרוצים להתקדם, יש בהם נקודה שבלב, אותו "חלק אלוקי ממעל"[14], שבלעדיו לא נקראים "תחתון כלפי עליון". וכשיש אותו לאדם, הוא כבר מוכן להיות מובל על ידי העליון.

ומי הוא אותו עליון? לא כל מקובל יכול להתקשר ולהוביל את התחתונים, למרות שכל אחד מהם מתקן את הרצון לקבל שלו, ב"להשפיע על מנת להשפיע", ואולי גם ב"לקבל על מנת להשפיע", ונמצא בדרגות רוחניות. אלא נדרשת תכונה נוספת בנשמה, הנקראת מהות הקשר עם התחתונים. כי מבנה הנשמות דומה למבנה של גוף האדם, שיש בו איברים חיוניים שהכרחיים לקיומו, ואיברים משניים, שאינם הכרחיים. יש בגוף איברים פנימיים כלליים כמו מוח, לב, כבד וכליות, שמשרתים את הגוף כולו, ואי אפשר לחיות בלעדיהם. ואיברים כמו ידיים ורגליים, שאפשר להמשיך ולחיות גם כשהם חסרים.

אלא האיבר הכללי, החיוני, הוא נחשב פנימי יותר ביחס לאיברים האחרים, משום שהוא קשור לכל תא ותא בגוף, כדי לספק לו את שרותיו ולהיות אחראי על חיותו. והקשר הזה לא שייך לקשר ההדדי בין חלקי הגוף, אלא למערכת ההפעלה, למערכת האספקה, שמביאה את החיות לגוף, כפי שידוע לפיזיולוגים שעוסקים בגוף החי.

ואותה החלוקה קיימת בנשמות של גוף אדם הראשון. יש נשמות כלליות, פנימיות, בדומה למוח, לב, כבד, כליות, שהן אחראיות על תפקודו של הגוף כולו. ולנשמות האלה, הנקראות נשמות מיוחדות, יש עוצמת אור מקיף מיוחדת.

על אותה תכונה מיוחדת כתב האר"י המקובל בחיבוריו, שהנשמות של המקובלים הגדולים מלאות באור מקיף, או באור פנימי. לאלה שהנשמות שלהם מלאות באור מקיף יש יכולת לנסח את הידע הקבלי ולהלביש אותו במלים ברורות באופן שרק בני אדם ראויים יבינו אותם. לרשב"י הגדול היתה נשמה מלאה באור מקיף, ולכן היתה לו יכולת להתנסח כך, שאפילו כשהוא נאם בפני התכנסות גדולה של בני אדם, הבינו אותו רק אלה שהיו ראויים להבנה. ולכן רק לו אפשרו מלמעלה לכתוב את ספר "הזוהר", אף על פי שהמקובלים שחיו לפניו ידעו יותר ממנו. אבל להם לא היתה יכולת להלביש את המושגים הרוחניים במלים באופן שרק רשב"י ידע לעשות את זה.

הנשמות המיוחדות יורדות לעולם הזה על מנת להימצא בגוף, ולהתקשר דרכו עם מי שנמצא בעולמנו, כדי להעביר לו במסר חיצוני, או של דיבור, בזמן שהמקובל נמצא בחיי חיותו, או בכתיבה, שמשאיר לדורי דורות משהו שקשור לאור המקיף שלו. ומי שמשתוקק להיות דבוק לאותם המקובלים, יכול על ידי החיצוניות הזאת של צלילים, או סימנים, או אותיות, להידבק בהם כמו קטן לגדול, ולהשתמש באור המקיף שיש להם, כדי להתחיל לקבל ממנו השפעות ותיקונים.

תמצית דברי האר"י היא, שהתנאים לניסוח הידע הקבלי, אינם תלויים בגדלות דרגתו הרוחנית של המקובל, אלא בתכונת נשמתו, וביכולותיו לבטא את מה שאנו לא מסוגלים לתפוס בחושינו. רק מקובל בעל תכונה כזו, מקבל היתר מהשמים לגלות חלק כלשהו בחוכמת הקבלה.

לכן, אין בנמצא שום ספר יסוד בקבלה, שנכתב לפני ספר "הזוהר". בספרים שנכתבו לפניו ישנם רמזים מעורפלים בלבד, שאינם מנוסחים לפי סדר סיבה ומסובב.

לאחר מות רשב"י במאה השנייה לספירה, האר"י היה היחיד שקיבל היתר לגלות חלק נוסף מחוכמת הקבלה במאה השש עשרה לספירה. אף על פי שייתכן מאוד, שרמת הידע של המקובלים שחיו לפני האר"י, היתה גבוהה בהרבה משלו, עדיין בשל הסיבה שצוינה לעיל, לא ניתן להם אישור לגלות את ידיעותיהם.

לכן, הם נזהרו שלא לחבר ספרים ושלא להוציאם לאור, למעט כמה הערות מעורפלות. וזו הסיבה שמאז הופעתם של כתבי האר"י, זנחו לומדי הקבלה את כל יתר הספרים, והתרכזו רק בספר "הזוהר" ובכתבי האר"י.

הנשמה הגבוהה והמיוחדת ביותר היא אותה נשמה, שבאה לעולמנו מאדם הראשון, דרך אברהם, משה, רשב"י, האר"י ובעל הסולם. היא חוזרת ומופיעה בכל תקופה של התפתחות הרצון לקבל מדרגה לדרגה, כדי על פני הדרגה החדשה של הרצון לקבל, שמתפתח מעביות שורש לעביות א', ב', ג', וד', לפתוח ולהוליד שיטה חדשה לתיקון הרצון לקבל שצמח.

וכך אדם הראשון שהתגלה בעביות דשורש, אברהם אבינו שהתגלה בעביות א', משה, הרשב"י, האר"י ובעל הסולם, הם המקובלים שהביאו את שיטת התיקון, שערוכה היום לפנינו בכל עוצמתה ובמלוא יכולתה לעזור. ובעל הסולם, המקובל שהופיע בתקופתנו, אופן הגילוי שלו ושפת הכתיבה שלו הם המותאמים לכלים שלנו, ולכן מאפשרים לנו לקלוט באמצעותם את האור המקיף בצורה המועילה ביותר.

__________________________

[13] שם. ראה גם הנ"ל ח"ה, ביאת הגואל, ד"ה: והנה אין זה חידוש.

[14] איוב לא, ב: "ומה, חלק אלוה ממעל".