[17.07] מה נקרא שהאדם מקבל או לא מקבל אותיות העבודה?

ביאור 7 - על "אהבת הבורא ואהבת הבריות"

מה נקרא שהאדם מקבל או לא מקבל אותיות העבודה?

 "אותיות העבודה" נקרא, מצב האדם שנמצא במצב המועיל, הפעיל, שאז הוא תמיד נמצא בעליות וירידות. בדומה לאיך שהפרצוף מתמלא ומתרוקן. כשהפרצוף עושה זיווג דהכאה, נכנס בו אור פנימי, הנקרא "טעמים". אחר כך יש "ביטוש"[27], ואור פנימי יוצא מהפרצוף שמתרוקן, ומקומות היציאה נקראים "נקודות". ומה"טעמים" נשארות רשימות שנקראות "תגין". ומיציאת האורות מה"נקודות", נשארות רשימות שנקראות "אותיות".

"אותיות" הם כלים, היינו הרצונות, ההבחנות, שעל ידם הפרצוף יכול להמשיך לבנות את התפתחותו הבאה, בדרגה עמוקה יותר של הכרת הרצון לקבל, הכרת הבורא, קשר עם הבורא, משיכת האור, גילוי הבורא. כמו שלומדים בקבלה על פרצוף ע"ב שיוצא מהגלגלתא, ובונה את עצמו על הרשימות שנשארו מהגלגלתא, הוא יכול להיכנס לתוך רצון לקבל כמו בגלגלתא, אבל בדרגה עמוקה יותר. ועל ידי זה הוא ממשיך את אור "הרוח", ולא את אור "הנפש". כלומר הוא מבין ומכיר הרבה יותר ממה שמכירה גלגלתא, שבה יש רק אור הנפש. וס"ג נכנס עוד יותר עמוק לעבודה, לפירוט.

כניסת האורות ויציאת האורות משאירות בנברא רשימות, הבנות, הבחנות, שמתוכן הנברא מתחיל להבין את כוונת הבורא, את עבודת הבורא עליו. ומתוך שכל פעם לומד אותן מהצורה הקודמת, הוא נעשה חכם יותר, ואת הפעולה הבאה מדמה יותר לבורא. הע"ב יותר דומה לבורא מגלגלתא. והס"ג עוד יותר דומה לו.

וגם אם ההתפתחות הזאת, היא באה כהשתלשלות, כירידה מלמעלה למטה, בכל זאת, יש בה יותר הבנה, יותר התעמקות בחומר ובפעולות. עד כדי כך, שהנברא מגיע לשבירה, כשהוא מתחיל להרגיש את השוני בינו לבין הבורא בתוך החומר ממש, ומתוך כך רוכש את רשימות השבירה שבאות כלפי הנברא, ולא כלפי הבורא. ואז הנברא מתחיל לראות, להרגיש, לאבחן את הטבע שלו כדבר מנוגד לבורא.

מה שאין כן באין סוף, בגלגלתא, שגם אם הטבע הזה נמצא שם, הוא לא נגלה. ודווקא על ידי ההשתלשלות, כלומר כניסת האורות ויציאתם, נעשות הרבה הבחנות, שבהן הרצון לקבל מרגיש את ההבדל בינו לבין האורות, את פעולות האורות עליו, ועד כמה שהוא מגיב על האור מצד השלילה, ויכול להגיע אחר כך להידמוֹת לאורות מצד החיוב. מה שאפשרי רק על ידי הקשר שיהיה בין אורות לכלים, שמגיע רק על ידי כניסות ויציאות. כי כמו שכתוב, "כי מציון", מיציאה, "תצא תורה".[28] שכל האורות העתידים להתגלות, יתגלו דווקא על ידי היציאות, על ידי הירידות, שבהן התגלות הכלי.

לכן הבורא שהוא כל יכול, יש לו "תירוץ" למה נברא הרצון לקבל בצורה כזו, ולמה נעשתה ההשתלשלות בצורה כזו - מתוך אין ברירה כביכול, כדי להביא את הרצון לקבל לצורתו הראויה, כפי שכותב בעל הסולם ב"פתיחה לחכמת הקבלה".[29]

יחד עם זאת, צריך להבין מה מקור הרגשת השפלות בזמן קבלת המתנה. ואפשר להבין זאת מתוך החוק, הידוע היטב לחוקרי הטבע, שלפיו טבעו של כל ענף דומה לשורשו. לכן, כל מה שקיים בשורש, יהיה רצוי ואהוב לענף שלו, ויביא לו תועלת. ולהיפך, מכל מה שאין בשורש, ירצה הענף להתרחק, ולא יוכל לסבול אותו, משום שזה גורם לו נזק. ומכיוון שהשורש שלנו הוא הבורא, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, הרי גם אנו מרגישים עצמנו שפלים, בכל פעם שאנו מקבלים מהזולת.

האדם צריך לראות את עצמו דומה לבורא כמו שהענף דומה לשורשו, ואת הרצון לקבל לראות כצד השלישי, שעליו מתאמנים, והוא המקום שבו נפגשים עם הבורא, ועושים את עבודת ההתאמה בין אדם לבורא. לכן מה שטוב בשורשנו, נרגיש בו כטוב. ומה שלא נמצא בשורשנו, נרגיש בו כרע.

העולם הזה הוא מעין תבנית שבה הבורא מתלבש, כדי להופיע כלפי הנברא הנמצא בדרגה דעולם הזה. עולם נקרא "נעלם", "העלם". כלומר, אותה מידת העלמה שישנה, ואותה מידת הגילוי שישנו, נקראות "העולם". ולכן מה שיש בבורא האדם מרגיש כטוב, מה שאין בו האדם מרגיש כרע. ומדוע?

כי הבורא עצמו הוא מקור התענוג. "אור" נקרא נוכחות הבורא בנברא. שהאדם נהנה, הוא נהנה ממנו, מהופעתו באדם. הבורא מתלבש בנברא, ממלא את הנברא. והנברא בנוי כך, שמה שיש בבורא, מורגש בו כתענוג. כי הבורא, בהעתקה שלו, בהטבעה שלו, ברא את הרצון לקבל.

אבל הרצון לקבל הוא לא הנברא עצמו. הנברא הוא אותה כוונה להשפיע לבורא, שצומחת על פני הרצון לקבל, שאז מסך ואור חוזר הם הכלי, במקום הרצון לקבל. הרצון לקבל אמנם נברא, אבל הוא לא האדם. הוא לא הנברא שחייב להיות כדומה לבורא, אלא הנברא הוא הצורה של הרצון לקבל שגדלה מעליו.

ואם כלפי הרצון לקבל הבורא מתראה כתענוגים, כבורא רצון, אז כלפי הנברא שצומח על פני הרצון לקבל, הבורא מתראה כהמשפיע, הדוגמה להשפעה. כלומר יש הבחנות, או שהאדם מסתכל על הבורא כמו על סָפק התענוגים, או שמסתכל עליו כמו על דוגמה לתיקון שלו. וזה מה שמבדיל בין דת לקבלה.

ועל יותר מדוגמה לתיקון לא מדברים, כי יותר ממנה לא משיגים. אלא האדם תמיד משיג אך ורק את הפעולות של "עצמותו" עליו. "ממעשיך היכרנוך", במעשים האדם מכיר אותו, משיג אותו, אבל אי אפשר לומר שהאדם משיג את הבורא. אלא האדם, מתוך המעשים שלו עצמו הדומים למעשי הבורא, מתחיל להכיר אותו, לא יותר. האדם לא יכול להתלבש בו, להיות "הבורא".

________________________

[27] על פעולת הביטוש ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"ו, הסתכלות פנמית, דף תמ אות א: "הגורם העיקרי להתהוות כל פרצוף חדש, הוא ענין הביטוש דאו"מ ואו"פ זה בזה, כי זה המסך, והאו"ח שהוא מעלה, הממשיך ומלביש האו"פ של הפרצוף".

[28] מיכה ד, ב; ישעיהו ב, ג: "כי מציון תצא תורה, דבר ה' מירושלים".

[29] בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אות ד: "אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי".