[17.13] למה אין לאדם בעולם הזה פעולות או אמצעים להזמין מחשבה על הבורא?

ביאור 13 - על "אהבת הבורא ואהבת הבריות"

למה אין לאדם בעולם הזה פעולות או אמצעים להזמין מחשבה על הבורא?

בעולמנו אין לאדם שום פעולות, או אמצעים, או סיבות, להזמין מחשבה על הבורא, רצון להידבק בו. אלא רק בתחילת הדרך מתעוררת בו מלמעלה כוונה לרְצות את הבורא, לרצות להתחבר עימו. וקל לו לחשוב עליו, כי לא מתעוררת בו עדיין עביות. הוא חושק בבורא ומתעורר אליו מתוך שמתעוררת בו הנקודה שבלב. אבל אחר כך הוא לא מגלה בעצמו שום צורך לזה. מפני שהכוונה על מנת להשפיע לבורא היא כוונה על טבעית, היא כנגד הרצון לקבל.

במצבנו, בעולם שלנו, שבו הבורא נסתר, נסתר כשולט, נסתר כמקור כל התענוגים, הרצון לקבל אף פעם לא יכול להתעורר מעצמו כדי לחפש חיבור עם הבורא. אין לו צורך לחפש את הבורא, אלא הוא רק מחפש אפשרות לשלוט כדי להתמלא בתענוגים. אם הבורא היה מתגלה, האדם היה משתוקק לקשר עימו. אבל אם הוא לא מתגלה לו כשולט, כחזק, כעשיר, משהו שהאדם מרגיש שאיתו אפשר להתמלא בתענוגים גופניים, בכסף, בכבוד, במושכלות, אז אין לו מה לחפש בבורא, או לחפש מי הוא ומה הוא.

הבורא נעלם לגמרי משדה הראייה של האדם, כי העיניים של האדם, החושים שלו, מחפשים רק תענוגים גופניים, כסף, כבוד, מושכלות. והבורא אינו כנגד מילוי הרצונות האלה, לכן הוא לא נראה לאדם, אלא נקרא שהוא נעלם, שהוא בהסתרה. אבל כשיהיו לאדם רצונות אחרים, שכלפיהם הוא יתגלה, אז ההסתרה תחלוף, והוא יראה את הבורא. אם יש לאדם רצון להשפיע, אז הוא מיד מגלה אותו. כי אחרי צמצום א' הבורא יכול למלא לאדם רק כלים דהשפעה. ואם אין לאדם כלי דלהשפיע, הוא לא מרגיש את הבורא, והוא לא יכול בכלל לפנות אליו.

בדומה להבדל בין אדם לבהמה. בהמה אוהבת לאכול עשב, כי יש לה רצון לעשב. והאדם שאין לו רצון לעשב, לא רואה בו מקור לתענוג, כי מקור התענוג נעלם ממנו. הוא לא רואה דשא כמילוי למה שמחפש, בעוד שפרה רואה מיד איך להתמלא ממנו. זו נקראת הסתרה. הסתרה מהחושים, שהחושים לא מרגישים. חוש הוא רצון לקבל. אם רצון לקבל לא מרגיש דבר מסוים כמקור תענוג, הוא נעלם ממנו, כלומר, האדם לא חש אותו. הדבר הזה נמצא בהסתרה ממנו.

רק אם יש לאדם אותו רצון שהבורא ממלא, רק אז, באותו רצון, לפי מידת הרצון, הוא מיד מגלה את הבורא. לכן הבורא מתגלה במסך ואור חוזר. ולפני כן האדם לא מגיע להרגשת העולם הרוחני, כי עולם הוא מידת התגלות הבורא. אם האדם רואה את הבורא במעורפל, הבורא מתגלה במידה מועטת ולא מלאה הנקראת עולם העשיה. אם האדם מחשיב אותו ורואה בו מילוי בשבילו, לפי מידת החשיבות של הבורא בשבילו, האדם מגלה אותו מעט יותר ונקרא שנמצא כלפי הבורא בעולם היצירה או בעולם הבריאה. הכול תלוי רק בחושיו של האדם, עד כמה הוא בונה את החוש, שהבורא הופך להיות המילוי שלו. זה כל עניין ההסתרה.

לכן הקבלה אומרת, שגם עכשיו האדם נמצא בעולם אין סוף, אלא שהוא נעלם כלפיו, כי אין לו כלים להרגיש אותו, לחוש אותו. הוא לא יכול לתפוס אותו בכלי שלו, אבל עולם אין סוף קיים כאן ועכשיו. לכן החוכמה כולה נקראת חוכמת הקבלה, חוכמת הקליטה, איך להכין בתוך האדם את החוש לגלות איפה הוא נמצא, בדומה לעיקרון של מקלט רדיו. כלומר, צריך רק רצון לקבל מכוּוַן לבורא, ואז הבורא מתגלה.

וברור מעל לכל ספק, שאם לשש מאות אלף איש לא יהיה שום עיסוק אחר בחיים, מלבד לעמוד על משמר מילוי צרכי הזולת, כך שלא ידע מחסור. ואם יעשו זאת באהבה אמיתית מכל הלב, ויתמסרו לזה בכל מאודם, אזי ללא ספק, לא יהיה לשום יחיד מהעם צורך לדאוג לקיומו האישי. משום שיהיו לו שש מאות אלף אוהבים נאמנים, הדואגים לו, שלא יחסר לו מאום.

הצורה שבה צריך להתגלות היחס של האחד כלפי השני, היא כיחס ברור של השפעה אחד כלפי השני. רק שעדיין לא מחוברת ליחס הזה הכַּוונה כדי להידבק בבורא, שבלעדיה אין תיקון. זה מה שבעל הסולם מסביר בחלק "הדבקות בבורא" של המאמר הזה. וכאן הוא אומר, שמידת התיקון, מידת היחס של האחד כלפי השני, חייבת להיות כזאת, שהאדם, באותה מידה שהוא בנוי לדאוג לעצמו, למלא את הכלים שלו, חייב למלא את הכלים של הזולת.

האדם עצמו לא יודע מה הם הכלים של הזולת, הוא לא יכול להרגיש מה מרגיש האחר, הוא מרגיש רק את עצמו. אם כך, איך הוא יבצע מילוי של הזולת? אם הוא אוהב דבר אחד, והחבר אוהב דבר אחר, האם עליו להחליף את הרצון שלו לרצון של החבר? הוא יכול להשתמש ברצונות שלו בעל מנת להשפיע. כלומר, אותם הדברים שהוא רוצה בצורה טבעית, וחושב שהם טובים לו כמילוי, עליו להפנות אותם לזולת. אבל אם הזולת לא רוצה אותם, האם עושים לו טוב?

איך אפשר לדאוג שלא יחסר לזולת דבר? איך אפשר להרגיש אותו כאב, אותה דרישה שיש לו, כלפי דברים שכלל לא מרגישים השתוקקות אליהם? אלא שכאן נפתחת אפשרות להבין מהו "חיבור הכלים", שמתוך אהבה, מתוך רצון להתחבר עם הזולת, כל אחד מתחיל להרגיש את החסרונות של הזולת, באותה צורה כפי שהם נמצאים בזולת. ובכך נוצר חיבור בין הרצונות, והם נעשים כרצון אחד.

רואים זאת מתוך חוק האהבה שמתקיים בעולמנו. אדם שאוהב אדם אחר, מתחיל לחשוב מה השני רוצה, מה הוא אוהב, מה הם מילויים בשבילו. וכך מתחיל לחיות כביכול בתוך הרצונות של השני, ולשמש לרצונות שלו, לדאוג שהם יתמלאו. במה הוא דואג? בכוחות וברצונות של עצמו. ואז הוא הופך להיות כאמצעי מילוי של השני. כלומר, בכוחות עצמו אדם ממשיך אורות, כדי למלא את הרצונות של הזולת. ובדרך זו הוא מתחבר לרצונות של הזולת, והרצונות של הזולת הופכים להיות כלי דהשפעה שלו עצמו. כך רוכשים כלים דהשפעה.

לדוגמה בעולם הזה, לאהוב אחרים נחשב לדאוג להם. כלומר, לקבל את הרצונות שלהם ככלים, שהמשימה היא למלא אותם. בדומה לאמא שדואגת לילדיה. אהבה נקראת להתחבר לרצונות של הזולת, להשפיע לו, ובכך אדם הופך להיות המשפיע. אבל השאלה היא, האם המשפיע הזה הוא בכוונה להתחבר עם הבורא?

אם ההשפעה הזאת היא בכוונה להתחבר עם הבורא, אז הפעולה שעושים כלפי הזולת מכוונת כלפי הבורא, ובמידה הזאת הבורא מתגלה. במידה הזאת, היחס כלפי הזולת הוא לא למלא את הזולת. אלא היחס כלפי הזולת הופך להיות כלי, שבו מתגלה הבורא וממלא אותו. היחס לזולת הופך לאמצעי כדי לבנות כלי כלפי הבורא. ולא כפעולה סופית, שבה נגמר הכול, כי לא פונים למעלה אלא נשארים באותו מישור בלבד. אלא שהפנייה לזולת היא כדי לצאת ממישור העולם הזה, כלפי הבורא.

כלומר, ההבדל הוא, שאם פונים לזולת ללא פנייה לבורא, אז יש כלים של האדם עצמו וכלים של הזולת. אבל אם פונים לזולת כדי להתחבר עם הבורא, אז הכלי המשותף, יחס האדם לזולת, הופך לכלי חדש כלפי הבורא. ובו מתגלה הבורא, כל האור העליון. והכלי הזה לא נמצא באותו מישור, ביחסים שבין האדם לבין האחרים, אלא בין האדם לבין הבורא.

וככל שהרצונות של הזולת שונים מהרצונות של האדם עצמו, אדרבא, זה יותר טוב. זו בשבילו עזרת יתר להשתמש בזולת כעזר, כדי להגיע לדבקות עם הבורא. כי בולט לאדם, שהרצונות האלה באמת לא בשבילו, והוא מרגיש התנגדות בפנייה אליו.

לכן כתוב: "מיהו הגיבור שבגיבורים? העושה שונאו לאוהבו".[31] אם הזולת הוא חבר קרוב, זו אינה עבודה, אלא סתם בלבול. אבל אם הזולת הוא רחוק ושנוא על האדם בכלים הטבעיים שלו, העבודה אמנם יותר גדולה, אבל הבירור הוא יותר חד, שכל מה שעושים בשבילו, עושים אותו כנגד הרצון.

האדם חייב לדעת מה הם צרכי הזולת. עליו להגיע למצב שבו הוא רוצה לדעת אותם, בצורה טבעית. כי אם מחפשים אהבה, ואהבה פירושה למלא את הרצון של הזולת, את כל צרכיו, אין מושג של אהבה ללא מילוי של הרצון לקבל. בעולמנו יש לאדם רק פעולה אחת: למלא את הרצון לקבל, או שלו עצמו, או של זולתו - על מנת לקבל או על מנת להשפיע. אין לו יותר שום פעולה לעשות, או שהוא חושב על עצמו, או שהוא חושב על הזולת.

כל הפעולות של האדם במישור העולם הזה, תכליתן היא אחת: למלא את עצמו. למרות שנראה שיש לאדם רגשות רבים, שנאה, אהבה ועוד, הם כולם פעולה אחת, איך למלא את עצמו. אין פעולות אחרות, חוץ מאותה פעולה איך ליהנות. רק נראה לנו שעסוקים בפעולות רבות, אבל עוסקים בפעולה אחת בלבד.

וכנגדה יש פעולה שנייה, איך למלא את השני, או למלא את הזולת למען הבורא או למלא את הבורא. ברוחניות אין יותר חוץ מהפעולה האחת הזאת, שהיא מסך ואור חוזר מעל אותו רצון לקבל שנברא. ישנם בה אופנים רבים, אבל כולם הם צורות כתוצאה מ"ט' ראשונות". והפעולה היא או מ"ט' ראשונות" לתוך המלכות, או ממלכות בהשתוות הצורה ל"ט' ראשונות".

לכן בלימוד ספרים שכתובים בשפת הקבלה לא משתמשים במליצות. כי פעולה רוחנית היא אחת: אור עליון, עביות, מסך ביניהם וזיווג דהכאה. ובלשון "תלמוד עשר הספירות" גם הפעולה בעולם הזה היא אחת: ניצוץ של אור עליון, אותו נר דקיק, שפרץ לתוך העולם הזה, ועביות. כל הפעולות בעולם הזה הן הארה מועטת, שפורצת מלמעלה ונכנסת לרצון לקבל של האדם. אבל כמה יש לו ממנה? עולם ומלואו.

ולכן בקבלה מדברים בצורה טכנית, בלי לתת לפעולה צביון, צבע, אופנים רגשיים, איך האדם מרגיש, ומפענח את אופני הקבלה. כי יש רק טכניקה אחת פשוטה. בדומה לחוק המשיכה, שהוא חוק אחד, נוסחה אחת, שפועלת על אין סוף פרטים, ואופנים, ומקרים. בקבלה יש חוק אחד, נוסחה אחת. שאם מתבלבלים בפעולה כלשהי, צריך לחזור לצורה היסודית של הפעולה, ולראות האם בצורתה היסודית, היא מכוונת כלפי הרצון לקבל, או כלפי הבורא.

הכוונה לא יכולה להיות כלפי הזולת. כי הכוונה כלפי הזולת, או שהיא מכוונת שוב כלפי האדם עצמו, שמנצל את הזולת, או שהיא מכוונת כלפי הבורא, ואז פונים לזולת כדי להתחבר עם הבורא. אבל הזולת כביכול לא נמצא, נמצא רק האדם עצמו והבורא. ובעניין זה קיים בלבול. חושבים שיש שלושה: אני, הבורא והקבוצה. אבל אין שלושה.

הקבוצה היא אמצעי, הכלי שהאדם רוכש, אם הוא פונה דרכה לבורא. ואם הוא לא פונה דרכה לבורא, אז הקבוצה אינה כלי, אלא ניצול, אמצעי למלא את עצמו. אין לאדם יותר מלהעמיד את עצמו מול הבורא. העבודה היא תמיד של האדם כלפי הבורא. אם הרצון של האדם הוא להתעלות ממישור דעולם הזה, ולא לחיות באותו מישור כמו כל בהמה, אלא לגדול לגובה, להיות "אדם", להידמות לבורא. בהתעלות הזאת אין לו שותף אחר חוץ מהבורא. והקבוצה היא כאמצעי. אמצעי יחיד, חשוב, נחוץ, ובכל זאת לא יותר מאמצעי.

________________________

[31] אבות דרבי נתן פרק שלושה ועשרים: "ואין גיבורים [...] אלא מי שעושה שונא אוהבו". ראה גם הרב"ש, דרגות הסולם, מאמר תי: בחינת אתכפיא ובחינת אתהפכא.