[6.15] שפת המקובלים היא שפת הענפים

ביאור 15 - על "מהות חוכמת הקבלה"

שפת המקובלים היא שפת הענפים

שפת הענפים נוצרה על בסיס הענפים שבעולם שלנו, המורים על השורשים שלהם בעולם העליון. השורשים האלה שבעולם העליון הם הדוגמה לענפים שלהם. הרי אין בעולם התחתון שום דבר שלא מתחיל ונמשך מהעולם העליון. השורש שנמצא בעולם העליון מחייב את הענף התואם לו בעולם התחתון לקבל את צורתו ולרכוש את תכונותיו.

מהקשר שבין ענף לשורשו יצרו המקובלים אוצר מילים, שמאפשר להם לדבר על השורשים הרוחניים שבעולמות העליונים על ידי הזכרת שמו של הענף התחתון המוחשי, שנמצא בתחום המוגדר של החושים הגשמיים של העולם הזה. וכך כאשר מוזכר שמו של הענף התחתון, השומע יכול להבין את השורש העליון, כי הענף הגשמי הזה מצביע באופן ברור על שורשו, שהרי הענף הוא תוצאה של השורש.

מהיכן נובע ריבוי השפות? על סוגים שונים של נשמות, שנמצאים לפי אופיים במקומות שונים על פני כדור הארץ, פועל שורש שונה. לכן הם מביעים את התפעלותם ממצבים מיוחדים, שנתקלים בהם בחיים, כלומר, מקשר מיוחד בין אור לכלי, בצורות שונות, בשפות שונות.

והמקובלים שעולים לעולם העליון, מתחילים להרגיש את התופעות ברצון להשפיע שלהם, בתוכנה אחרת, ביחס אחר לבורא. שהבורא שריר וקיים, ועימו קובעים סדר מסוים, מערכת יחסים מסוימת, הנקראת עולם של הכלי, שאותה הם רוצים להביע במילים של העולם הזה. והם אמנם מסבירים אותה.

אבל איך המקובלים יסבירו, שהבורא נמצא לפניהם, והם נמצאים עימו בקשר מיוחד? באיזו דרך הם יספרו על הקשר הזה? המקובלים אומרים, שגם במצבנו אנחנו נמצאים מול הבורא, בקשר מיוחד עימו, רק לא יודעים עם מי נמצאים בקשר, כי הוא מוסתר. ולמרות שאנו לא יודעים על ידי מה מתקשרים אליו, איך הוא משפיע עלינו בצורות שונות, על ידי חפצים, על ידי התפעלויות והתרשמויות מהאנשים הסובבים אותנו, או ממקרים שפועלים עלינו, אבל נמצא לפנינו רק בורא, שכך פועל.

המקובלים נמצאים עם הבורא בקשר גלוי, ואנחנו נמצאים עימו בקשר נסתר. אבל באותו קשר נסתר עם הבורא, הוא נסתר מאחורי חפצים, מחשבות, פעולות, שנראים לנו בזכות עצמם, והמקובלים רוצים להסביר לנו איך הבורא נסתר מאחוריהם. ולכן הם מבטאים את הקשר שלהם במילים, בשמות, של חפצים, פעולות ויחסים מתוך מערכת העולם הזה. היינו, הם רוצים להסביר לאדם מה נסתר מאחורי מה שהוא מרגיש.

שאם האדם היה מחליף את היחס שלו למה שנמצא בהרגשתו, ליחס של השפעה, אז הוא היה מרגיש, מתאר, מה שהמקובלים רוצים להעביר ולהסביר לו. כל שפת הענפים מתבססת על העיקרון הזה. כלומר, לא שלוקחים שֵם ממצבנו ב"על מנת לקבל" ומדביקים אותו לתופעה רוחנית הנמצאת כנגדו ב"על מנת להשפיע". אלא כל שֵם אומר, שאם האדם יתייחס, או יעשה, או יחשוב, מה שהשם הזה מבטא רק ביחס על מנת להשפיע, הוא יגיע למה שהמקובל מתכוון.

כלומר, שפת הענפים היא העתקה של המצבים בעולמנו לעל מנת להשפיע, למצב הרוחני. לכן לא חסר למשל בספר התורה, שנראה לנו כסיפור מחיי העולם הזה, חוץ מלקרוא אותו עם מסך בעל מנת להשפיע. ואז מבינים מה משה התכוון לספר לנו. היכן הוא נמצא בכל הסיפור הזה, באיזה דרגות. מה בדיוק הוא רוצה להסביר לנו. מהי רוחניות, לְמה צריך להגיע, מה צריך לקרות לאדם בדרך הרוחנית, ולא הגשמית שמסופרת שם בצורה היסטורית.

אבל אין מה לספר על מה שהיה. אלא כל הסיפור הוא ביטוי של השגת המצבים הרוחניים עד גמר התיקון. וצורת הביטוי הזאת נקראת שפת הענפים. שנותנת לאדם תמונה, שהוא מתאר אותה בחושים שלו ללא שום בעיה. ומתוך התמונה הזאת הוא יכול להגיע לאותו מצב, שבו נמצא מי שהביא לו את הסיפור בשפה הזאת, אבל רק בתנאי שהוא משנה את היחס שלו, שיהיה יחס של השפעה כמו שיש לאותו מקובל, שמתאר את התמונה.

באופן הזה מהווים כל העצמים שנמצאים בעולם המוחשי שלנו שמות מדויקים, שמצביעים על השורשים העליונים שלהם, אף על פי שאת השורשים עצמם אי אפשר לכנות בשום מילה ובשום צליל, משום שהם נמצאים למעלה מכל דמיון. על כל פנים, זכו השורשים להבעה מילולית באמצעות ענפיהם המורגשים בעולמנו.

וזוהי מהות השפה מדוברת של המקובלים, שבעזרתה הם מוסרים את ההשגות העליונות שלהם זה לזה, מדור לדור, בכתב ובעל - פה. הם מבינים זה את זה במידה לחלוטין מספקת, משום שבהגדרות שלהם יש מידת דיוק ההכרחית למחקר של החוכמה הזו. כלומר, המסגרת שנקבעה היא כל כך מדויקת, שאינה מאפשרת לטעות, משום שלכל ענף יש הגדרה טבעית שאופיינית רק לו, ומשום כך הוא מצביע באופן מדויק לחלוטין על השורש הרוחני.

כל המדרגות, מעולם אין סוף ועד העולם הזה, דומות זו לזו כהעתקה מעליון לתחתון, מתחתון ליותר תחתון. לכן אפשר לומר, שדרך עשר הספירות המתפרסות עשר עשר מאין סוף עד העולם שלנו, דרך כל המדרגות, ניתן למתוח כעין חוטים. שבכל חוט וחוט אותו חפץ, אותה פעולה, אותו רצון, אותה מחשבה, שבכל המדרגות אותו דבר, רק ההבדל הוא בחומר, שהוא יותר זך למעלה ויותר עב למטה, אבל הוא אותו מושג, אותה מחשבה, אותו רצון, אותה פעולה.

המקובלים שנמצאים בפעולות בעל מנת להשפיע, מרגישים את הבורא שמתגלה. ולכן מתוך הגילוי הזה הם יכולים, כמו שבעולמנו מבדילים באור לעומת החושך, להבדיל את כל המרכיבים של מצבם. מה הם עושים, מה הם מקבלים, ממי הם מקבלים ולמה, כל הסיבות וכל התוצאות.

את כל המרכיבים האלה המקובלים רוצים לרשום ולמסור אחד לשני, מפני שעל ידי ההתקשרות הזאת ביניהם, כל אחד מהם מתעשר. כי הנשמות נמצאות הרי כמערכת אחת בנשמה הכללית של אדם הראשון. וככל שמתקשרים ועוזרים אחד לשני לרכוש את כל אופני המצבים של החוכמה, בכך מקרבים את המצב המתוקן הכללי. לכן יש בכך חשיבות גדולה.

ואיך הם עוזרים איש לרעהו? הם יכולים להסביר, לספר ולהעביר בצורות אחרות, אבל כידוע לנו מדור לדור הם כותבים, גם לעצמם וגם לאנשים רגילים. ולעצמם הם כותבים או בשפת הקבלה, בשפה טכנית של מידות, הבחנות, מסכים, רשימות, סוגי אורות וסוגי כלים. או בשפת הסימנים, כפי שהם כותבים בסידורים של מקובלים. צורות שונות של אותיות וצירופי אותיות, שבהם עצמם אין שום תועלת, כי אלה לא מילים, אלא כל אות היא מצב מיוחד, שהאדם צריך לקבל אותו. לבצע על ידי המסך, על ידי הרצון לקבל, וכך לעבור מאות לאות דרך כל מיני מצבים.

בדומה לאדם רגיל, שקורא מילים מתוך משפט, ובמהלכן עובר מצבים של התפעלויות והתרגשויות, כך המקובל שעובר מאות לאות, הוא מבטא אותן בתוכו, עם רצון לקבל ומסך, ונכנס להתפעלות, להתרגשות ולהבנה, ממה שהמקובל השני מוסר לו בשפת הקבלה, המובנת רק בין המקובלים.

ואילו את שפת התנ"ך, את שפת ההלכה ואת שפת האגדה, אפשר להבין דרך ביטויים שנמצאים בעולמנו, ומתוכם להתחיל לנסות לתאר את המצבים שנמצאים בעולם העליון. כלומר, לא לדמיין דמיונות על העולם העליון, אלא דרך המילים והמשפטים האלה להגיע לאחיזה בהשתוקקות לראות על מה קוראים, לראות את המצב הרוחני האמיתי.

ואם רוכשים מסך רואים דרך הסיפורים האלה את המצבים הרוחניים האמיתיים. לכן שפת הענפים נקראת אותם אמצעים, שעל ידם האנשים הרגילים יכולים להתקשר למקובלים. ובשביל המקובלים עצמם, שפת הענפים היא לקחת מהעולם הזה מילים כדי להתקשר ביניהם, או לקחת רק צורת אותיות, או שמות מופשטים, כמו בחינות, ספירות, פרצופים, כדי לעבוד בהם.

[6.16] מהי שפת התנ"ך?

ביאור 16 - על "מהות חוכמת הקבלה"

מהי שפת התנ"ך?

התורה מדברת בגובה עולם האצילות. ב"גובה עולם האצילות" הכוונה, שהתורה כוללת את כל קכ"ה (125) המדרגות. משה רבנו, גדול הנביאים, מתאר את ההליכה בכל המדרגות, אבל בשפה שנראית כמו סיפורים על החיים בעולם הזה. השפה עצמה, הלבוש על הרעיון, הצורה והסגנון שהלביש אותו, מזכירים סיפור אנושי.

אלא גם שפת התנ"ך היא שפת ענף ושורש. כל השפות שמדובר בהן על רוחניות, נכללות בשפה הזאת. ואין ביטוי אחר לרוחניות, אלא אותה שפה הנקראת שפת ענף ושורש. כי תמיד לוקחים מהעולם הזה סימנים, צורת אותיות, ואפילו מילים כמו "מסכים", "רשימות" ועוד, ולא כל שכן סיפורים כמו אלה שקוראים בתורה. לכן השפה הזאת נקראת שפת ענף ושורש.

ולולא שפת הענפים הזאת, אין בכלל מילים, אין ביטוי לעולם הרוחני. כי ביטוי אפשר למסור רק על ידי התרגשות משותפת, רק כשנמצאים בכלי אחד, כשיש מגע ישיר. אבל מכלי לכלי הביטוי הוא תמיד על ידי שפת הענפים.

כל הסיפורים, שהמקובל רוצה להסביר בהם על ההתפעלות שלו מרוחניות, מה הוא מרגיש, איך הוא מבטא את עצמו, איך הוא בונה את הכלי, ונכנס למגע עם הבורא, ופועל בו ומגלה את הפעולות, תמיד הוא מבטא במילים הנקראות שפת הענפים. כסימנים לרוחניות הוא לוקח ביטויים מהעולם הזה, כי אין לו עוד מהיכן לקחת.

אם כך, בשביל מה מקובל שנמצא בעולם האצילות, ומקובל שנמצא באותו עולם או בעולם הבריאה, במצב שונה, צריכים בינם לבין עצמם שפה מהעולם שלנו? למה אין להם אמצעי אחר להתקשרות ביניהם? ואיך הם יכולים להתקשר ביניהם, אם אומרים שלכל כלי יש מסך נפרד לעומת האור העליון? רק דרך המערכת הכללית.

מן הסתם אין קשר ישיר וקצר בין אחד לשני. אלא עד כמה שכל אחד מהם נכלל במערכת הכללית, מזדהה עימה ונכלל בה, במידת הקשר הזו יתפתח הקשר ביניהם. גם בעולם הזה לא יכול להיות, שאדם אחד יאהב אדם אחר, או ששניהם ישנאו זה את זה, אלא רק כלפי מערכת חיצונית, שהם אוהבים או שונאים אותה, ולפי היחס כלפיה הם מתקרבים עד שנעשים אוהבים זה לזה, או מתרחקים ונעשים שונאים.

החשבון הוא תמיד כלפי מערכת חיצונית ולא אחד כלפי השני. אלא כלפי דברים כלליים בין שניהם. אין לכלי אחד מגע עם כלי שני בגופו, כי כל כלי מוגדר כרצון לקבל מבודד. לכן מכלי אחד אי אפשר להתקשר לכלי שני, אלא דרך מערכת, שבסופו של דבר מתבטאת בשפת הענפים. כי ברוחניות יש רק התפעלות ללא ביטוי חיצוני.

לכן רק על ידי ביטויים חיצוניים, גשמיים, כמו בעולם הזה, אפשר להעביר רוחניות. כי הרוחניות עצמה היא פעולות. כלומר, בפעולות שמקובלים פועלים במרחב הרוחני, הם משפיעים אחד לשני. אבל אם הם רוצים לבטא מה שאינו משותף ביניהם בצורה הזאת, אז אין להם אפשרות אחרת, אלא רק דרך העולם הגשמי. כי העולם החיצוני הזה הוא ללא רוחניות, הוא עולם הסימנים.

[6.17] מסירת הידע מהמורה לתלמיד

ביאור 17 - על "מהות חוכמת הקבלה"

מסירת הידע מהמורה לתלמיד

המילים היוצאות מפיו של המורה, אינן מסוגלות לתת ביטוי לשום ידיעה רוחנית עליונה הנמצאת מחוץ לזמן, תנועה ומקום. שפת הענפים היא היחידה המסוגלת לכך, כי בה הענפים מורים על שורשיהם העליונים. אולם רק מי שמבין את יחסי הענפים לשורשיהם, יכול להבין את השפה הזו.

את הקשר שבין שורש לענף אי אפשר להשיג מלמטה למעלה. כלומר מתוך הסתכלותו בענפים התחתונים, אין לאדם יכולת להקיש על השורשים העליונים, גם אם ינסה לדמיין אותם. אלא להיפך, תחילה עליו להשיג את השורשים העליונים בכוחות עצמו, ורק לאחר מכן, כשיסתכל בענפים המורגשים בעולמנו, יוכל להבין את כל סדרי היחסים, בכמות ובאיכות, בין כל ענף לשורשו שבעולם העליון.

בקבלה לומדים, שההשגה היא מלמטה למעלה, שמתחתון נלמד העליון, אבל ללמוד את העליון אפשר רק במידה ונמצאים עימו בהשתוות הצורה. רק אם משתווים עימו, היינו, רוכשים אותן תכונות, מתחילים להבין אותו ולחקור אותו, ומאותה מדרגה עליונה יודעים איך העליון פועל על התחתונים, איך התחתונים מופעלים, מה קורה בהם, מה הם סדרי הקשר ביניהם.

כלומר, מהמדרגה התחתונה או מהמדרגה עצמה, לעולם אי אפשר ללמוד ולדעת מהי אותה מדרגה, כי לא יודעים את הסיבות לכל מה שנעשה בה. לא יודעים מה הסדרים שלה, איך כל הפרטים שלה מקושרים ביניהם, מה הטבע שלה, מפני שהם יורדים אליה מהעליון. ואם רוצים לדעת מה הטבע של מצב מסוים, של מדרגה מסוימת, או של מעמד מסוים, חייבים לחקור את המדרגה שמולידה אותם.

ולכן מי שרוצה לדעת את העולם הזה, חייב לעלות לעולם עליון יותר ולחקור את השורשים. לראות איך משתלשלות מהם למטה כל הפקודות והתכונות, ובאיזה סדר העליון מעורר את התחתון, כדי להכיר ולדעת את התחתון. זאת אומרת, אפילו את העולם הזה אי אפשר לדעת לפני שמשיגים רוחניות.

וכך יוצא, שאנשים בעולמנו אינם מבינים את העולם הזה, ולכן אין הם יכולים לדבר עליו, אלא רק מתוך ידע מוגבל שרוכשים מסדרים גשמיים של העולם הזה, שהם רק תופעה, תוצאה, מהשפעת הכוח העליון. והתופעות והתוצאות האלה, הן מה שחוקרים כל המדענים של העולם הזה.

וגם אם אדם אחד נמצא בעולם העליון, ואדם שני בעולם התחתון ממנו, זה שנמצא בעולם התחתון לא יכול להיעזר בזה שנמצא בעולם העליון, כי אין לו כלים להבין ולקלוט מה שהוא רוצה למסור לו. אלא הוא חייב תחילה לקנות כלים, ולקבל את התכונות, שבתוכם הוא יוכל להבין את כל הסדרים וההבחנות שיש בעליון.

וכך יכולה להיווצר בין העליון לתחתון אפשרות להתקשר ולשוחח בענייני החוכמה. וללא הכלים והתכונות האלה שרוכש התחתון, אין קשר גם לא בין תלמיד לרבו.

לפיכך, רק לאחר שאדם מיטיב לדעת ולהבין את הקשר שבין השורש לענף, תִּמָּצֵא לו שפה משותפת עם רבו המקובל, והיא שפת הענפים. אז רבו יוכל להעביר לו את כל הדקויות של חוכמתו, ואת הידע על המתרחש בעולמות העליונים. הן את כל מה שקיבל מרבותיו, והן את מה שהשיג בעצמו. כעת יש להם שפה אחת משותפת לשניהם, והם מבינים זה את זה.

רב מקובל הוא מי שמסביר איך לעלות לעולם העליון. איך להשתפר, ולעלות לדרגה גבוהה יותר של המציאות, כדי לחקור את המציאות מדרגה יותר עליונה. רב נקרא גדול, אבל לא לפי הידע, אלא לפי גובה המדרגה שאליה הוא מושך את תלמידו, שנקרא לכן תלמיד חכם, מי שלומד איך להיות חכם, איך לעלות ולקבל חוכמה. חוכמה אי אפשר לקבל בלי לעלות, בלי לרכוש את הכלי.

תלמיד צריך לרצות להבין מה הרב אומר לו, שצריך לעלות לדרגה יותר עליונה. ויותר מהרעיון הזה הוא לא צריך להבין. כל האורות באים מלמעלה והם ממלאים את הכלים, לפי כמה שהכלים נמצאים בהשתוות הצורה עימהם. וכל ההדרכה של הרב היא רק איך להזדכך כדי לקבל את האורות העליונים. הרב לא צריך לתת יותר מההדרכה איך להתעלות, איך לרכוש כלי יותר גדול.

תלמיד נקרא שמבין את הרב אם מתוך כל ההתרשמויות שמקבל מהסביבה, הנקראת "רב, ספרים, קבוצה", הוא מקבל רצון לעלות, היינו, להיות יותר רוחני, להשיג את תכונת ההשפעה. ומתוך הרצון הזה הוא משקיע את עצמו בלימוד ומשמש את הרב והקבוצה. ומתוך היגיעה שמשקיע, ובזמן שלומד, באה לו תפילה, שיבוא הכוח העליון ויעזור לו להתעלות לדרגה עליונה יותר, כלומר, להיות יותר דומה לבורא, יותר קרוב לבורא, להיות יותר משפיע. כלומר, האדם צריך למצוא מישהו שממנו הוא יוכל להגיע להידמות לבורא.[21]

לפרש נכון מהו להיות גבוה יותר, גדול יותר, נקרא לשמוע מה אומרים לו. ותלמיד ששומע ומבין, שכך צריך לעשות ומבצע, הוא עולה. והיכולת לשמוע, היא נקראת אמונת רבו. אבל לא כל כך פשוט לשמוע. אפשר לרצות לשמוע, לשמוע באוזן, אבל עוד לא להיות מסוגל לשמוע. לשמוע נקרא לקלוט ולהתפעל ממה ששומעים, ושאותה ההתפעלות מפעילה אותנו.

לכן בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר": "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה"[22], שהשימוש יותר חשוב, כי הוא יותר עוזר להתפעל ולקלוט את המסר. "להבין" הכוונה לרצות להתעלות. רק בתורה קיים המצב הזה, של "גדולה שימושה יותר מלימודה" ולא בשום מקום אחר. מפני שדרכה צריך לרכוש תכונה חדשה, לעלות מדרגה, ולא למלא את הראש בידיעות למיניהן. הידע בא עם האור, שמתלבש לפי הכלי. לכן צריך להחליף את הכלים, לזכות את הכלים. וכלים לא מתחדשים על ידי הלימוד עצמו, ולא על ידי קבלת ידע. ולמרות שנאמר, שכל הזמן צריך ללמוד, ש"לימוד תורה כנגד כולה"[23], אבל השימוש יותר גדול מהלימוד, משום שמהשקעה בשימושה, האדם מקבל התרשמות.

גם כשמדובר ב"שמוש לרבו"[24] הכוונה היא לא רק לרב, אלא למסר כולו, למטרה, לכל מה שנמצא מעל האדם, שאותו הוא רוצה להשיג. כלומר, חשיבות הבורא, חשיבות בעל הסולם, חשיבות אותו מושג רוחני שהאדם רוצה לקנות. ורק בדרך הזאת, אומר בעל הסולם, האדם יכול להגיע לקניית החוכמה[25].

אבל אם התלמיד עדיין אינו מבין את השפה בעצמו, אינו מבין כיצד הענף מצביע על שורשו, אזי אין לרבו אפשרות להסביר לו אף לא מילה מהידע העליון, והוא אינו יכול לדבר איתו על מחקרי חוכמת הקבלה. משום שאין לרבו שפה משותפת איתו. כלומר, אין שיטה אחרת למסור את ידיעות החוכמה, אלא רק למי שיודע ומבין בעצמו.

המורה מזהה תלמיד שיש לו איתו שפה משותפת לפי גודל התלמיד. לפי כמה שהתלמיד עלה. הוא מאבחן זאת לפי סימנים. ועד שהאדם לא עולה לדרגה עליונה, הוא לא מבין את המצב שלו. אי אפשר להישאר תחתון ולדעת את העליון, וגם לא לדעת את עצמו. מפני ששורשיה של כל מדרגה, נמצאים בעליון. ולעלות לאותה מדרגה עליונה נקרא שיודע ומבין בעצמו.

אך כיצד ישיג התלמיד את ידיעת שפת הענפים בעצמו? הוא יוכל לעשות זאת באמצעות לימוד מתוך ספרי הקבלה, שבהדרגה יכניסו אותו להרגשת העולם העליון. רק לאחר שהשיג לכל הפחות את מדרגת העולם העליון הקטנה ביותר, ומאותה מדרגה השיג את שפת הענפים מלמעלה למטה, אז יוכל לקבל מרבו המקובל ידע, היות וכעת יש להם שפה משותפת.

_____________________________

[21] ראה בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר: "ובשביל גודל הקושי שבדבר, יעצו לנו חז"ל "עשה לך רב וקנה לך חבר" דהיינו שהאדם יבחר לעצמו אדם חשוב ומפורסם שיהיה לו לרב שממנו יוכל לבוא לעסק תורה ומצות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו".

[22] ברכות דף ז ע"ב. להסבר ראה בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: "ומעלת השימוש גדולה על מעלת הלימוד".

[23] פאה פרק א: "ותלמוד תורה כנגד כולם".

[24] על המושג הזה ראה בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר: "שנאמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו למד לא נאמר אלא יצק", שלכאורה תמוה איך מעשים פשוטים יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת, ובאמור מובן היטב כי השמוש ששימש לרבו בגופו ומאודו על מנת לעשות נחת רוח לרבו מביאהו לדביקות ברבו, דהיינו להשוואת הצורה. מה שאין כן לימוד התורה אצל רבו, כי היא מוכרחת להיות לתועלת עצמו, ואינה מביאה לידי דביקות והיא נבחנת מפה לאוזן, באופן שהשמוש מביאו להתלמיד מחשבותיו של רבו, והלימוד רק הדבורים של רבו, ומעלת השימוש גדלה על מעלת הלימוד".

[25] שם.

[6.18] המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

ביאור 18 - על "מהות חוכמת הקבלה"

המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

על מנת לבטא רעיונות נשגבים משתמשים המקובלים במילים גשמיות, דוגמת "נשיקה", "זיווג", "חיבוק", "לידה" וכיוצא בזה. עולה השאלה, לשם מה הם זקוקים דווקא למילים כגון אלה, העלולות להתפרש כגסות?

ובכן, על מנת להסביר את חוכמת הקבלה, אין אפשרות להשתמש בשום שפה אחרת בעולם, מלבד שפת הענפים, שכאמור מצביעה באופן מדויק על הקשר שבין כל שורש לבין הענף המוגדר שלו. לא ניתן לוותר על ענף מסוים בשל שפלותו, וכתוצאה מכך להימנע מתיאור הקשרים שבחוכמת הקבלה, כי הרי חוץ מאותו ענף אין בעולם שלנו שום ענף אחר שאפשר להשתמש בו לשם כך.

אין במציאות חוץ מחוק ענף ושורש. מעולם אין סוף יורדות כל ההשלכות ממה שנמצא באין סוף. וכל מדרגה תחתונה היא העתקה מאין סוף בחומר יותר גס. כלומר, ההבדל בין מדרגה למדרגה אינו במספר המרכיבים או בסדר שלהם, אלא בחומר עצמו, שרק הוא הגורם להפרש בין המדרגות. התבנית היא אותה תבנית, והיא עושה את ההטבעה בחומר, בכל דרגות הירידה שלו, בעביות שלו.

והשפה שמסבירה את המדרגות, מהמדרגה הנמוכה ביותר ועד המדרגה הגבוהה ביותר, נלקחת דווקא מהמדרגה הנמוכה ביותר, מפני שבה פיתחנו את השפה הזאת. וכך לאורך כל העליות, היינו, ככל שמזדככים ובאים למצבים יותר נעלים, שמרגישים אותם ונמצאים בהם כבר בצורה הרוחנית, במחשבות על מנת להשפיע, בפעולות שכולן להשפעה, בכל זאת מכנים את כל הפעולות והמעשים, ההחלטות והמחשבות, במילים של המדרגה התחתונה ביותר, כי ממנה בא אוצר המילים.

וכך לפי השפה החיצונית של האדם, אי אפשר לדעת היכן הוא נמצא. בדומה למה שקורה עם סיפורי התורה. התורה מדברת בגובה עולם האצילות. היא מספרת על הפעולות הרוחניות ביותר שהאדם יכול לבצע. אבל לנו נראה שהיא מדברת על מחשבות והחלטות ומעשים לא יפים או מגונים כביכול. על חייהם הפשוטים של אנשים שמסתבכים בעולמנו, בזמן שהם נמצאים בחיי חיותם.

ומדוע זה נראה לנו כך? מפני שהשפה היא אותה שפה הנהוגה במדרגה התחתונה. באותן מילים מפרשים מה שנעשה בכל מדרגה ומדרגה, מהתחתונה ביותר ועד העליונה ביותר. ולכן השפה הזאת נקראת "שפת הענפים". כי לוקחים את השפה מהענף התחתון ביותר, כדי לפרש את השורשים העליונים ממנו.

ומכאן נובע הכורח להשתמש במילים מדויקות, שמצביעות על חלקי גוף האדם ופעולותיו, ועל היחס בין הגופים, כפי שהם בעולם הזה, המותאמים לשורשים בעולם העליון. אבל ישנם בעולמנו מעשים וחפצים, שאין להם שורשים ישירים בעולם העליון, שהם מלאכותיים, שהם לא באים מצד הטבע, אלא האדם המציא אותם.

בעולם העליון, המושגים "מרכבה" או "עגלה" יכולים לכלול בעולמנו רכב, רכבת, ועוד, אבל אין שם מושג שיכלול מחשב. כלומר, ישנם מונחים שמשתלשלים מלמעלה למטה בצורה טבעית, ונוגעים בעולמנו וקיימים בו כהעתקה ישירה וטבעית, ומהווים את הקשר בין העולמות. וישנם מונחים שאינם משתלשלים אלינו מלמעלה בצורה ישירה, אלא מרכיבים אותם בעולם הזה, מתוך התפתחות ברצונות של כסף, כבוד, מושכלות.

והפירות של הרצונות האלה, שבאים בצורה בלתי ישירה, נחשבים למקלקלים את חיי האדם, למרות שממציאים אותם כדי לתקן את החיים. לכן אין להם שורשים ישירים בעולם העליון. אבל אוצר המילים בשפת הקבלה בא ממה שנמצא בטבע, ולא מאותן המצאות שבאות בצורה לא טבעית.

אם נוותר על השימוש בשם כלשהו, אזי לא רק שנאבד את המושג התואם לו בעולם העליון הרוחני, כי אין מילה אחרת שתוכל להחליפו בתיאור השורש, אלא זה יגרום נזק לחוכמה כולה. כאשר נופלת חוליה אחת מהשרשרת הכללית של החוכמה, אזי קורסת החוכמה כולה, כיוון שהחוליות כולן קשורות זו בזו.

חוק ענף ושורש הוא חוק מדויק וחמור, שאי אפשר להתבלבל בו. אי אפשר לבלבל ולהחליף את הקשרים בין ענף לשורש או בין שורש לענף. ומי שטועה ולא מבין את הקשר בין הענף לשורש, הוא טועה בכל התמונה כולה. כי ההתאמה הזאת היא אידיאלית, ולא יתכן בה משהו לא מותאם, אלא שלא תופסים את התמונה בכללותה.

התמונות הרוחניות דומות לתמונות הולוגרמה. בכל חלק מהן נמצאים כל הפרטים שישנם בתמונה הכללית. ולכן מי שלא קורא נכון את התמונה כולה, לא יכול להתמצא גם בחלקים ממנה. וההפך, לעבור מהחלק הקטן לתמונה הגדולה, אפשר רק על ידי זה שמעלים את המסך, וכבר נמצאים במדרגה יותר עליונה.

ואין צורך ללמוד את פרטיה. אלא על ידי זה שמעלים את המסך לדרגה יותר גבוהה, החומר של האדם מזדכך בערך גבוה יותר של זיכוך, ומיד מתבהרים לו כל הפרטים, שנמצאים תמיד גם בתמונה הקודמת. כי בדומה לעיקרון של תמונת הולוגרמה, שום פרט מהתמונה הכללית לא נחסר בתמונה החלקית. אלא כל ההבדל בין המדרגות הוא בעביות.

ומי שמזכך את העביות, כלומר על עביות גדולה רוכש מסך יותר גדול ונעשה יותר זך. אז בעביות הנוספת הזאת עם המסך הנוסף, מתרחבת לו התמונה עם אותם קשרים ומרכיבים. הוא נמצא ביתר עמקות של תמונת הבורא בתוך החומר. ולא צריך לדאוג לידיעת הפרטים והקשר ביניהם, איך קולטים ולא קולטים אותם. אלא הכול הוא פועל יוצא מזיכוך האדם.

לכן בעל הסולם כותב, שלא חשוב הידע, הידע בא בעצמו. אלא הזיכוך של חומר האדם, רק אליו צריך להשתוקק. במידה שהאדם מזכך את עצמו, במידה הזאת הוא מבין. לכן, "שימושה יותר חשוב מלימודה", כי השימוש מביא לזיכוך בצורה ישירה. והלימוד בא בצורה לא ישירה, עד שהאדם לומד ומבין ומחליט שכדאי[26].

"לשמש" נקרא בכללות לבצע עצות. האחד אומר מה לעשות, והשני מבצע. שימוש נקרא לנסות לבצע את העצות איך להגיע להידמות לבורא, שמלמד הרב. "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו"[27]. אז מיהו הרב? מי שמלמד את האדם להיות דומה לבורא. זה מה שעל האדם ללמוד. ובעל הסולם מסביר, שיותר טוב לשמש את הרב בקבוצה, מפני שבקבוצה אפשר לתמוך אחד בשני ולעורר אחד את השני לשמוע יותר מדברי הרב[28].

מהי הסביבה שמיישמת בקלות את עצות הרב? סביבה שרוצה לקבל את העצות של הרב ומחשיבה אותן. לא מספיק לקרוא, ללמוד ולדבר, צריך להתפעל ממה שהקבוצה אומרת. הקבוצה היא הסביבה. והסביבה הזאת חייבת להשפיע על האדם, שנמצא בה ועושה בה הכול: לומד, שומע וחי בה.

לכן, אין סיבה להתפלא על השימוש בשמות לא יאים, משום שאי אפשר לבחור שמות באופן חופשי, ואי אפשר להחליף שמות לא יאים בשמות יאים. מקובלים חייבים להשתמש בענף בצורה מדויקת תמיד, כי הוא מצביע על שורשו העליון באופן מלא. כן חלה חובה להרחיב, עד שתנוסח הגדרה מדויקת המובנת למעיינים.

בעל הסולם לא מדבר על מילים יפות או לא יפות. המקובלים מתעלים מעל לכל המילים שמצביעות על חלקי הגוף ופעולתם, בשבילם הכול טבעי. אלא הוא מדבר על אותו עניין חשוב, שבניגוד לשפה הרגילה, בשפת הענפים אסור להחליף מילה אחת באחרת. בספרות הרגילה, שלא נכתבת על ידי המקובלים, השפה לא מדויקת, כי מחפשים לבטא בצורה יפה יותר את מה שהאדם מדמיין לעצמו.

ואילו המקובלים קבעו אוצר מילים לפי חוק ענף ושורש. הם ראו מלמעלה, מִדרגה יותר עליונה, מהי המילה מהדרגה שלנו בעולם הזה, שמתאימה לאותו שורש, והורו להשתמש רק באותה מילה, כדי לכנות את אותו שורש. זאת אומרת, הם בנו אוצר מילים שממנו אסור לזוז. שלא כמו בשאר השימושים בשפה שלנו, שמחליפים למילים יותר יפות, שלא מצביעות ישירות על גוף האדם ופעולותיו. בשפת הקבלה אסור לשנות את המילון שחיברו המקובלים.

כי העולם הוא סביבת האדם. ובאותה סביבה, באותה בועה, של העולם הזה, האדם נולד, גדל וחי, כלומר, אוכל, שותה וישן, עד שמת. וכמו שבתוך אותה בועה הנקראת עולם, האדם מעביר את חייו. כך גם בשורש, יש סביבה של עולם, ובתוך אותו עולם יש נשמה, רצון של האדם. והרצון הזה גדל, כלומר, משתנה כל הזמן לעל מנת להשפיע. בתהליך דומה למה שעובר הגוף בסביבתו הנקראת העולם הזה.

לכן את מה שקורה עם הנשמה מתארים במילים של התהליך שקורה בגוף. ואליו לא שייך כל מה שהאדם המציא: טלוויזיה, מחשב, בתי זיקוק, מפעלים, אוניות ועוד. הם אינם נמצאים בצורה טבעית באדם ובעולמו, וגם לא בנשמה ובעולמה. וכך אוצר המילים נעשה פשוט ומצומצם, והוא כולל רק את גוף האדם וחלקיו, ואת כל הפעולות שהוא עושה, ואת כל הקשר הישיר והטבעי שלו, עם הסביבה. ואסור לשנות בו אף מילה.

_____________________________

[26] שם.

[27] מועד קטן דף יז ע"א.

[28] בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: ובזה תבין הכתוב.

[6.19] האם יתכן שאוצר המילים בקבלה לא מספיק כדי לבטא את החוכמה?

ביאור 19 - על "מהות חוכמת הקבלה"

האם יתכן שאוצר המילים בקבלה לא מספיק כדי לבטא את החוכמה?

המקובלים זהירים מאוד בשימוש במילים, מפני שאוצר המילים שלהם נובע מתוך הרגשתם הרוחנית במדרגות העליונות. האנושות אמנם פיתחה שפה עשירה, אבל מתוך מציאותה בעולם הזה, בלי להרגיש את העולם העליון. המקובלים לעומת זאת, משתמשים אמנם במילון מוגבל, אבל הוא נובע מתוך הרגשתם במציאות העולם העליון. הם לא מוצאים לנכון להשתמש ביתר המילים שרוכשים בעולמנו מתוך הטבע. הם לא רואים שהן מחוברות להרגשה הרוחנית, שאפשר לקשור אותן, או לרמוז בהן על איזו הרגשה רוחנית.

לכן אסור לנו להחליף את המילים האלה. אלא עלינו להשתמש באותו אוצר מילים מצומצם, ולציית לאותן מילים שבהן משתמשים המקובלים. לא כדאי לברוח מהן, אלא ההפך, להתעמק במילים האלה, ולראות למה המקובלים משתמשים דווקא במילים האלה ולא במילים אחרות. למרות שבכל התחומים האחרים של מחקר האדם, בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ועוד, יש מילים רבות שנוצרו מתוך השכל האנושי. אבל לאורך הדרך הן לא עוזרות להביע את פנימיות האדם. כי אינן נמצאות בקשר של ענף ושורש.

מאות מילים בפילוסופיה, אין כנגדן שורשים רוחניים. כמו למשל המילה "מטמורפוזה"[29], שהיא מילה מלאכותית, שאינה באה מענף שקשור לשורש. אלא צריך לתרגם אותה למילה אחרת בענף שלה, שתצביע על ענף שקשור לשורש, כפי שעושים בשפת הענפים. לכן תלמיד מתחיל חייב ללמוד את שפת הענפים של חוכמת הקבלה. כי אפילו אדם שמכיר את העולם הזה, לא יכול מתוך ההכרות שלו עם העולם הזה, לבוא לחקירת העולם העליון. אלא עליו למצוא תבנית נכונה של התייחסות לעולם העליון, של כלים נכונים ומילון נכון, כדי שמצד אחד, הוא יבין מה כותבים המקובלים, ומצד שני, כדי שיבינו אותו יתר הלומדים על העולם הרוחני.

לכן בקבלה אין טעם ללמוד מילים נוספות, חוץ מהמילים שמשתמשים בהן המקובלים. אפילו אותם מדענים ואנשי רוח, שממציאים לעצמם שפה מיוחדת ועשירה, עד כדי כך שאדם רגיל לא מבין, גם הם יצטרכו ביום מן הימים, אם הם ירצו להיכנס לרוחניות, ללמוד את המילון האמיתי, שבו כל מילה דעולם הזה, קשורה לשורש רוחני ומצביעה עליו. ולא יהיה יותר בלבול בין מילים לשורשים, שמילים דעולם הזה יצביעו לא על שורש רוחני, אלא על תופעות כלליות שאפשר לקשור אותן או לא. אבל עניין זה צריך ללמוד.

________________________

[29] מטמורפוזה - תופעה של מעבר מצורה לצורה, שינוי שהצורה עוברת.

[6.20] למה יש בעולמנו שפות רבות?

ביאור 20 - על "מהות חוכמת הקבלה"

למה יש בעולמנו שפות רבות?

בעולמנו יש שפות רבות, מפני שיש שבעים סוגי נשמות, שבעים אומות, וכל אומה ואומה מפרשת או מביעה את השורש במילה אחרת, לפי שורש נשמתה. ההתפצלות הזאת של השפות נובעת ממגדל בבל, שהוא תוצאה משבירת הכלים, כי רצו להגיע ל"גדלות", לבצע גדלות, ללא מסך. ולכן נשברו בצורה כזאת שהשפות התבלבלו. כלומר, הרצון לקבל התחלק עד דרגה כזאת, שלא מבינים אחד את השני.

זאת אומרת, הכלי האחד שהיה לשבעים אומות נפל ונשבר, עד שבדרגה התחתונה ביותר הוא התחלק לשבעים חלקים, שכל אחד הוא רצון לקבל בפני עצמו, ולכן לא מרגיש את השני. וזה נקרא שלכל אחד יש שפה משלו, צורת קבלה משלו.

[6.21] למה שפת הקבלה שונה מהשפות האחרות של המקובלים?

ביאור 21 - על "מהות חוכמת הקבלה"

למה שפת הקבלה שונה מהשפות האחרות של המקובלים?

שפת הקבלה אינה שייכת לא לשפת התנ"ך, לא לשפת המדרש, לא לשפת האגדה ולא לשפת ההלכה, כי היא אינה צורת ביטוי. שפת הקבלה שהמקובלים המציאו לעצמם, אינה שפה בין ענף לשורש, ועם זאת היא השפה המדויקת ביותר.

השפות השונות בענפים הן לפי צורות הביטוי של האדם. את אותה תופעה אפשר לבטא בארבעה אופנים שונים של אותה שפה. והצורות האלה, אומר בעל הסולם, נובעות מארבע דרגות העביות. וכל שפה מיועדת לדרגת עביות מסוימת[30].

לכן במשך ההיסטוריה האנושית, שפה החליפה שפה, גם בקרב אומות העולם. ולכל תקופה שפה משלה. את השפה הציורית של הנביאים החליפה שפת המדרש, ולאחריה באה שפת ההלכה. והיום מתאימה לנו רק שפת הקבלה, לפי מידת העביות, כי היא שפה חזקה שמנותקת מהמציאות, ויכולה להביא לאדם את ההארה הגדולה ביותר.

ומי שרוכש את שפת הקבלה, יכול לראות את השורשים גם בכל יתר השפות. לקרוא ולהבין את כל השפות, אפילו את שפת האגדה של רבי נחמן מברסלב, שנראית כאגדה רגילה, אבל מסובכת בתוכה בפרטים רבים, שמקשים על ההבנה. ומי שלא רוכש את שפת הקבלה, לא יכול להבין את כתבי רבי נחמן מברסלב, אלא רק אם יהיה בדרגה שלו, בדרגת שפת האגדה שלו. ורבי נחמן מברסלב היה גדול מאוד.

________________________

[30] על ארבע הלשונות ראה בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה, ד"ה: ארבע לשונות משמשות.