[6.18] המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

ביאור 18 - על "מהות חוכמת הקבלה"

המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

על מנת לבטא רעיונות נשגבים משתמשים המקובלים במילים גשמיות, דוגמת "נשיקה", "זיווג", "חיבוק", "לידה" וכיוצא בזה. עולה השאלה, לשם מה הם זקוקים דווקא למילים כגון אלה, העלולות להתפרש כגסות?

ובכן, על מנת להסביר את חוכמת הקבלה, אין אפשרות להשתמש בשום שפה אחרת בעולם, מלבד שפת הענפים, שכאמור מצביעה באופן מדויק על הקשר שבין כל שורש לבין הענף המוגדר שלו. לא ניתן לוותר על ענף מסוים בשל שפלותו, וכתוצאה מכך להימנע מתיאור הקשרים שבחוכמת הקבלה, כי הרי חוץ מאותו ענף אין בעולם שלנו שום ענף אחר שאפשר להשתמש בו לשם כך.

אין במציאות חוץ מחוק ענף ושורש. מעולם אין סוף יורדות כל ההשלכות ממה שנמצא באין סוף. וכל מדרגה תחתונה היא העתקה מאין סוף בחומר יותר גס. כלומר, ההבדל בין מדרגה למדרגה אינו במספר המרכיבים או בסדר שלהם, אלא בחומר עצמו, שרק הוא הגורם להפרש בין המדרגות. התבנית היא אותה תבנית, והיא עושה את ההטבעה בחומר, בכל דרגות הירידה שלו, בעביות שלו.

והשפה שמסבירה את המדרגות, מהמדרגה הנמוכה ביותר ועד המדרגה הגבוהה ביותר, נלקחת דווקא מהמדרגה הנמוכה ביותר, מפני שבה פיתחנו את השפה הזאת. וכך לאורך כל העליות, היינו, ככל שמזדככים ובאים למצבים יותר נעלים, שמרגישים אותם ונמצאים בהם כבר בצורה הרוחנית, במחשבות על מנת להשפיע, בפעולות שכולן להשפעה, בכל זאת מכנים את כל הפעולות והמעשים, ההחלטות והמחשבות, במילים של המדרגה התחתונה ביותר, כי ממנה בא אוצר המילים.

וכך לפי השפה החיצונית של האדם, אי אפשר לדעת היכן הוא נמצא. בדומה למה שקורה עם סיפורי התורה. התורה מדברת בגובה עולם האצילות. היא מספרת על הפעולות הרוחניות ביותר שהאדם יכול לבצע. אבל לנו נראה שהיא מדברת על מחשבות והחלטות ומעשים לא יפים או מגונים כביכול. על חייהם הפשוטים של אנשים שמסתבכים בעולמנו, בזמן שהם נמצאים בחיי חיותם.

ומדוע זה נראה לנו כך? מפני שהשפה היא אותה שפה הנהוגה במדרגה התחתונה. באותן מילים מפרשים מה שנעשה בכל מדרגה ומדרגה, מהתחתונה ביותר ועד העליונה ביותר. ולכן השפה הזאת נקראת "שפת הענפים". כי לוקחים את השפה מהענף התחתון ביותר, כדי לפרש את השורשים העליונים ממנו.

ומכאן נובע הכורח להשתמש במילים מדויקות, שמצביעות על חלקי גוף האדם ופעולותיו, ועל היחס בין הגופים, כפי שהם בעולם הזה, המותאמים לשורשים בעולם העליון. אבל ישנם בעולמנו מעשים וחפצים, שאין להם שורשים ישירים בעולם העליון, שהם מלאכותיים, שהם לא באים מצד הטבע, אלא האדם המציא אותם.

בעולם העליון, המושגים "מרכבה" או "עגלה" יכולים לכלול בעולמנו רכב, רכבת, ועוד, אבל אין שם מושג שיכלול מחשב. כלומר, ישנם מונחים שמשתלשלים מלמעלה למטה בצורה טבעית, ונוגעים בעולמנו וקיימים בו כהעתקה ישירה וטבעית, ומהווים את הקשר בין העולמות. וישנם מונחים שאינם משתלשלים אלינו מלמעלה בצורה ישירה, אלא מרכיבים אותם בעולם הזה, מתוך התפתחות ברצונות של כסף, כבוד, מושכלות.

והפירות של הרצונות האלה, שבאים בצורה בלתי ישירה, נחשבים למקלקלים את חיי האדם, למרות שממציאים אותם כדי לתקן את החיים. לכן אין להם שורשים ישירים בעולם העליון. אבל אוצר המילים בשפת הקבלה בא ממה שנמצא בטבע, ולא מאותן המצאות שבאות בצורה לא טבעית.

אם נוותר על השימוש בשם כלשהו, אזי לא רק שנאבד את המושג התואם לו בעולם העליון הרוחני, כי אין מילה אחרת שתוכל להחליפו בתיאור השורש, אלא זה יגרום נזק לחוכמה כולה. כאשר נופלת חוליה אחת מהשרשרת הכללית של החוכמה, אזי קורסת החוכמה כולה, כיוון שהחוליות כולן קשורות זו בזו.

חוק ענף ושורש הוא חוק מדויק וחמור, שאי אפשר להתבלבל בו. אי אפשר לבלבל ולהחליף את הקשרים בין ענף לשורש או בין שורש לענף. ומי שטועה ולא מבין את הקשר בין הענף לשורש, הוא טועה בכל התמונה כולה. כי ההתאמה הזאת היא אידיאלית, ולא יתכן בה משהו לא מותאם, אלא שלא תופסים את התמונה בכללותה.

התמונות הרוחניות דומות לתמונות הולוגרמה. בכל חלק מהן נמצאים כל הפרטים שישנם בתמונה הכללית. ולכן מי שלא קורא נכון את התמונה כולה, לא יכול להתמצא גם בחלקים ממנה. וההפך, לעבור מהחלק הקטן לתמונה הגדולה, אפשר רק על ידי זה שמעלים את המסך, וכבר נמצאים במדרגה יותר עליונה.

ואין צורך ללמוד את פרטיה. אלא על ידי זה שמעלים את המסך לדרגה יותר גבוהה, החומר של האדם מזדכך בערך גבוה יותר של זיכוך, ומיד מתבהרים לו כל הפרטים, שנמצאים תמיד גם בתמונה הקודמת. כי בדומה לעיקרון של תמונת הולוגרמה, שום פרט מהתמונה הכללית לא נחסר בתמונה החלקית. אלא כל ההבדל בין המדרגות הוא בעביות.

ומי שמזכך את העביות, כלומר על עביות גדולה רוכש מסך יותר גדול ונעשה יותר זך. אז בעביות הנוספת הזאת עם המסך הנוסף, מתרחבת לו התמונה עם אותם קשרים ומרכיבים. הוא נמצא ביתר עמקות של תמונת הבורא בתוך החומר. ולא צריך לדאוג לידיעת הפרטים והקשר ביניהם, איך קולטים ולא קולטים אותם. אלא הכול הוא פועל יוצא מזיכוך האדם.

לכן בעל הסולם כותב, שלא חשוב הידע, הידע בא בעצמו. אלא הזיכוך של חומר האדם, רק אליו צריך להשתוקק. במידה שהאדם מזכך את עצמו, במידה הזאת הוא מבין. לכן, "שימושה יותר חשוב מלימודה", כי השימוש מביא לזיכוך בצורה ישירה. והלימוד בא בצורה לא ישירה, עד שהאדם לומד ומבין ומחליט שכדאי[26].

"לשמש" נקרא בכללות לבצע עצות. האחד אומר מה לעשות, והשני מבצע. שימוש נקרא לנסות לבצע את העצות איך להגיע להידמות לבורא, שמלמד הרב. "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו"[27]. אז מיהו הרב? מי שמלמד את האדם להיות דומה לבורא. זה מה שעל האדם ללמוד. ובעל הסולם מסביר, שיותר טוב לשמש את הרב בקבוצה, מפני שבקבוצה אפשר לתמוך אחד בשני ולעורר אחד את השני לשמוע יותר מדברי הרב[28].

מהי הסביבה שמיישמת בקלות את עצות הרב? סביבה שרוצה לקבל את העצות של הרב ומחשיבה אותן. לא מספיק לקרוא, ללמוד ולדבר, צריך להתפעל ממה שהקבוצה אומרת. הקבוצה היא הסביבה. והסביבה הזאת חייבת להשפיע על האדם, שנמצא בה ועושה בה הכול: לומד, שומע וחי בה.

לכן, אין סיבה להתפלא על השימוש בשמות לא יאים, משום שאי אפשר לבחור שמות באופן חופשי, ואי אפשר להחליף שמות לא יאים בשמות יאים. מקובלים חייבים להשתמש בענף בצורה מדויקת תמיד, כי הוא מצביע על שורשו העליון באופן מלא. כן חלה חובה להרחיב, עד שתנוסח הגדרה מדויקת המובנת למעיינים.

בעל הסולם לא מדבר על מילים יפות או לא יפות. המקובלים מתעלים מעל לכל המילים שמצביעות על חלקי הגוף ופעולתם, בשבילם הכול טבעי. אלא הוא מדבר על אותו עניין חשוב, שבניגוד לשפה הרגילה, בשפת הענפים אסור להחליף מילה אחת באחרת. בספרות הרגילה, שלא נכתבת על ידי המקובלים, השפה לא מדויקת, כי מחפשים לבטא בצורה יפה יותר את מה שהאדם מדמיין לעצמו.

ואילו המקובלים קבעו אוצר מילים לפי חוק ענף ושורש. הם ראו מלמעלה, מִדרגה יותר עליונה, מהי המילה מהדרגה שלנו בעולם הזה, שמתאימה לאותו שורש, והורו להשתמש רק באותה מילה, כדי לכנות את אותו שורש. זאת אומרת, הם בנו אוצר מילים שממנו אסור לזוז. שלא כמו בשאר השימושים בשפה שלנו, שמחליפים למילים יותר יפות, שלא מצביעות ישירות על גוף האדם ופעולותיו. בשפת הקבלה אסור לשנות את המילון שחיברו המקובלים.

כי העולם הוא סביבת האדם. ובאותה סביבה, באותה בועה, של העולם הזה, האדם נולד, גדל וחי, כלומר, אוכל, שותה וישן, עד שמת. וכמו שבתוך אותה בועה הנקראת עולם, האדם מעביר את חייו. כך גם בשורש, יש סביבה של עולם, ובתוך אותו עולם יש נשמה, רצון של האדם. והרצון הזה גדל, כלומר, משתנה כל הזמן לעל מנת להשפיע. בתהליך דומה למה שעובר הגוף בסביבתו הנקראת העולם הזה.

לכן את מה שקורה עם הנשמה מתארים במילים של התהליך שקורה בגוף. ואליו לא שייך כל מה שהאדם המציא: טלוויזיה, מחשב, בתי זיקוק, מפעלים, אוניות ועוד. הם אינם נמצאים בצורה טבעית באדם ובעולמו, וגם לא בנשמה ובעולמה. וכך אוצר המילים נעשה פשוט ומצומצם, והוא כולל רק את גוף האדם וחלקיו, ואת כל הפעולות שהוא עושה, ואת כל הקשר הישיר והטבעי שלו, עם הסביבה. ואסור לשנות בו אף מילה.

_____________________________

[26] שם.

[27] מועד קטן דף יז ע"א.

[28] בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: ובזה תבין הכתוב.