[6.05] ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים

ביאור 5 - על "מהות חוכמת הקבלה"

ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים

מדוע מלאים ספרי הקבלה בתיאורים רבים של ספירות ופרצופים, אם מדובר בהשגת מטרה אחת בלבד כפי שהוזכר? חוכמת הקבלה חוקרת את הדרכים בהן האדם משיג את הכוח העליון, כלומר את הדרכים שהוא משתווה אליו. לפיכך חוקרת חוכמה זו את כל ריבוי המבנים והגופים הרוחניים והקשרים ביניהם שבעולמות העליונים.

נתבונן למשל בגופו הקטן של בעל חיים כלשהו, הרי כל תפקידו הוא לספק לעצמו מזון, לחיות בעולם במשך תקופה מסוימת, שהכרחית על מנת להוליד עוד פרטים כמוהו, ובכך להבטיח את קיום הזן. אבל אם נחקור את גופו של בעל החיים נגלה שהוא מהווה צירוף מורכב מאלף אלפי סיבים וגידים, כמו שקבעו הפיזיולוגים והאנטומים במחקרים שלהם, ועוד עשרות אלפי צירופים שאינם ידועים עדיין לאדם.

כל שכן נוכל להבין את מספרם הרב של מיני החיבורים והקשרים בין הגופים הרוחניים הכלולים בדרך להשגת המטרה הנשגבת, השגת הכוח המשגיח העליון.

כשלומדים בחוכמת הקבלה, איך מלכות דאין סוף התחילה להתפתח, מבינים שכל ההתפתחות של המלכות, ההשתלשלות מלמעלה למטה, ולאחריה דרגות ההשגה מלמטה למעלה, הכול נבנה על היחס בין נברא לבורא. על צורות היחס, ההבדלים בכוח, בקשר, בחוזק, באופן, שבין בורא לנברא.

לא מדובר על הפעולות עצמן, אלא רק עד כמה הפעולות האלה נובעות מהיחס בין בורא לנברא. כלומר, כל המציאות שאנו רואים ומרגישים היא רק יחסים בין בורא לנברא ולא פעולות. כל העולם שלנו הוא תמונת היחסים בינינו לבין הבורא.

האדם חי בתוך "ים" של רגשות, שהוא מבדיל אותו כדומם, צומח, חי, מדבר. ומבדיל איך הוא מתייחס אליהם ואיך הם פועלים עליו. אבל כל המציאות, ממלכות דאין סוף ועד ההתגשמות האחרונה, היא מציאות שנבנית מהשיתוף בין בורא לנברא, כתוצאה מהשיתוף הזה, מהיחס ביניהם.

ולכן כל ריבוי הפרצופים, הספירות, העולמות, הזיווגים, כולל כל המרכיבים והפרטים שלהם, נובע רק מפגישה בין אורות לכלים. ומהי אותה פגישה בין אורות לכלים? לא פגישה בין החומר ומה שמוליד אותו, אלא פגישה בין שני עקרונות, בין שני דברים מנוגדים. מלכתחילה מדובר על איכות, ולא על דבר שקיים בפני עצמו. מדובר על דברים איכותיים, על התכונות, שהתוצאה מהפגישה שלהם מצטיירת בנו כעולם.

ואם מדברים על כל סוגי היחסים, שיכולים להיות בין בורא לנברא, שהם בעצם כל המציאות, אז העולם שלנו מלא באין סוף פרטים. והוא נראה לנו מבולבל, מפני שאנחנו לא יכולים לסדר את כל הפרטים שבו, כל החלקים שבו, לעיקרון אחד. אבל ברגע שהאדם משתדל לגלות שיש בהם פועל אחד, עיקרון אחד, כוח אחד, מטרה אחת, שהכול זורם אליה, אז הוא יכול לראות את העולם כמו שהמקובלים מביעים אותו בשפתם הפשוטה, ככלי ואור ופעולות אחדות.

ותמונת העולם הזה, כמלא פרטים עד אין סוף, היא נובעת רק מתוך שהאדם עוד לא הצליח לרכז את כל התכונות שבו לנקודת קשר, לנקודת דבקות אחת. אבל ברגע שהוא מרכז אותה, אין לו יותר פרטים. כי האדם חי בעולם דמיוני, בעולם של יחסים שלו עם הבורא. ואם הפרטים מצטברים כולם לעיקרון אחד, ליחס אחד, אין יותר פרטים. אלא הכול מתקבץ לכעין נשמה אחת, ואין יותר חוץ מכלי אחד.

כי העולם שלנו אינו מורכב מאלמנטים מוצקים, אלא ממחשבות ורצונות מפורקים ומנותקים, כלומר, שכל אחד מהם מכוון כלפי מטרה משלו, לעצמו. אבל כאשר מחברים את כל המרכיבים האלה לאחד, הם בהחלט נעשים כאחד, והעולם נעשה פשוט, עולם אחד עם שליטה אחת. לב אחד של האדם ומחשבה אחת של הבורא.

תמונת העולם היא תמונה משתנה בהרגשת האדם. רגע אחד הוא יכול לחשוב על הגוף הפיזיולוגי שלו, איך הוא פועל ומה נעשה בו, ולאחריו להתעלות מעל הגוף ולחיות ברגשות, ולאחר מכן לחיות במחשבה אחת ורצון אחד. כלומר, "העולם שלו" נקרא מה שהוא חש, במה שהוא חי באותו רגע. ואי אפשר לקבוע מהי האמת, מה קיים או לא קיים, כי הכול נמדד רק כלפי האדם המשיג, האדם המרגיש.

אדם שמסתכל על מסך טלוויזיה, מתרשם ממה שרואות עיניו. מישהו זז שם, מצטרפים אליו, מתחלפים וכדומה. אבל איפה האנשים האלה שבקופסה נמצאים? איך הם הגיעו לשם? מה מפעיל אותם? האם המצב הזה דמיוני או מציאותי? איזה תדרים שולחים לאדם, שפתאום הוא רואה מישהו? כלומר, רואים עד כמה אנו פועלים ומופעלים על ידי כוחות בלבד, שפועלים באדם ובונים בו תמונת עולם.

אם מכניסים אדם לסְפֵרה, לחדר, שכולו מסך טלוויזיה עצום, ודרך המסך מתחילים לשחק צורת חיים, האדם הזה חי את החיים שעל המסך, וכלל לא יודע שיש משהו אחר. הוא חי בחיים האלה, אין יותר ואין אחר. בלי יכולת לקבוע שרק משחקים לפניו כאילו חיים. גם החיים שלנו, התמונה שאנו רואים, יכולה להיות בנויה מכוחות, מווקטורים, בדומה לצורה שבונים תמונת טלוויזיה. אבל מה הם הכוחות האלה? ממה הם נובעים? או שהתמונה בנויה מיחסים בין האנשים, או בנויה מנוסחה אחרת, תמונה שיכולה להיות לגמרי משונה ובמימדים משתנים.

וההבדל הזה במימדים הוא כל ההבדל בין המדרגות שעוברים בעולמות. עולמות הם עניין יחסי. הם לא קיימים לעצמם. הם קיימים בתוך האדם, כקביעת היחסים לעת עתה בין האדם לבורא. כלומר, העולם אינו עולם שקיים, אלא הוא מידת הקשר של האדם עם הבורא, שבצורה כזאת מתבטאת לפנינו.

בעולם הזה האדם רואה עולם מלא אנשים, שמונה מיליארד איש, שמסתובבים סביבו ופועלים עליו. אבל איך הוא צריך להתייחס לזה? שכך הבורא עיצב לפניו את המציאות, ובצורה כזאת המציאות הזאת פועלת עליו. ואין חוץ מזה כלום, לא שמונה מיליארד איש ולא עולם הזה, אלא היחס שלו כלפי הבורא מתבטא בצורה של עולם.

אם היחס של האדם לבורא משתנה, משתנה כל צורת המציאות הזאת. ובמקומה האדם מתחיל להרגיש כוח אחד, שמתייחס אליו בצורה אחידה. ולא כיחסים שלו עם אנשים אחרים, שאחד צוחק עליו, ושני אוהב אותו, ושלישי רוצה את רעתו או טובתו, וכך גם הוא כלפיהם. אלא הוא מאחד אותם, והם מתאחדים כלפיו.

כלומר, התמונה בנויה מווקטורים, וכמו בתמונת טלוויזיה, אפשר לבנות אותה כך, ואפשר אחרת. כמו בכלכלה, שרוצים להראות את ההתנהגות של מוצר מסוים בעולם, איך הוא מתחלק כלפי האנושות, כלפי המדינות, כלפי התוצר לנפש ועוד, ממחישים אותה בגרפים, ומתקבלים גרפים שונים לגמרי. כל פעם לוקחים וקטור אחר וכלפיו מודדים משהו שקיים בעולם. מודדים אותו כלפי גורמים שונים ומקבלים תמונה שונה.

ותמונת העולם שלנו היא תוצאה מהיחס של האדם כלפי הבורא. ואם משתנה היחס לבורא, משתנה העולם. ושינוי היחס כלפי הבורא נקרא לעלות מעולם העשיה, לעולם היצירה, לעולם הבריאה ולעולם האצילות.

האם משתנה באדם גם התמונה שנתפסת בחמשת החושים? אם האדם חי, היא לא משתנה. אם הוא מת, היא ודאי משתנה. אבל עוד בחייו נוספת לתמונה הזאת עוד צורה, תמונת הרגש, היחס לבורא. וישנה אותה צורה שנשארת כתמונה גופנית - גשמית. לצורך מה? זו תמונת היסוד שבינתיים האדם מרגיש אותה בחושים שלו, שבה הוא משותף עם האנשים האחרים. ומה קורה מעבר לה, אין יכולת לבטא.

אלא האדם אינו לבד. הוא נמצא במערכת אחידה. וחייו הם לעולם לא חיים פרטיים. רוצה או לא, הוא תמיד נחשב רק כפרט בתוך מערכת. לא חשוב מי, גם הגדול ביותר, גם המיוחד ביותר באחת מהתכונות העיקריות של הנשמה הכללית, המשקל הסגולי שלו הוא רק כלפי כל המערכת. הוא כשלעצמו אין לו שום חשיבות.