קליפ - מהי ההכנה למשיכת המאור המחזיר למוטב?
ביאור
3 – ביאור על "שכל הפועל"
למה האדם לא
מרגיש מלכתחילה את הבורא במעשי הבורא?
מעשי
הבורא על האדם מורגשים באדם בניתוק מהבורא, היינו שהאדם לא יכול לייחס אותם לבורא,
וכן בצורה הפוכה מהבורא. וזאת כדי לתת לאדם אפשרות להתנער, להתנזר, להתנתק, מנגיעה
עצמית בדבר. אם האדם היה רואה את הפועל, אם הוא היה מרגיש את הפעולה כטובה, שהפועל
נותן תענוג, או הפעולה נותנת תענוג, הוא לא היה יכול להינתק מהם.
מפני שהפועל נסתר,
והפעולה מורגשת בנו כשלילית, יש לאדם יכולת לצאת ממעורבות אישית בפעולה ולצפות
בפעולה בצורה בלתי תלויה, שזה נקרא לקנות כוח הבינה מעל הרצון לקבל. ואז לחקור את
הפעולות שמעל הרצון לקבל בצורה אובייקטיבית, ללא שום קשר להרגשת מר או מתוק, אלא
לחקור אותן רק לפי בירור של אמת או שקר.
מר או מתוק הם בהרגשה
ובירור שמעל ההרגשה נבחן כאמת או שקר. אמת ושקר שייכים לתכונות הבורא, איך האדם
מעריך ושוקל אותן. מר ומתוק הם הרגשה בתוך האדם, ללא שום קשר כביכול לבורא. אם
האדם קונה את חשיבות הבורא, את חשיבות הקשר עימו שהיא יותר מאיך שהאדם מרגיש,
החשיבות הזאת נותנת לו אפשרות לעשות צמצום, להתעלם מהרגשתו, להיות בתוך טיב הפעולה
ולא בהרגשה, איך לעת עתה הפעולה מורגשת בכלים שלו.
בחיים שלנו אין
דוגמאות בולטות למצבים שבהם הרגשת חשיבות מדכאת כאב שמורגש. אבל כל החיים שלנו הם
חשבון ארוך של חשיבות מול סבל. אפילו אדם שיושב ולומד, הוא סובל מלחץ על הגוף, מאי
נוחות, שמביאים אותו לשקול מה כדאי, אם עדיף לעשות אחרת, לשקול חשיבות כנגד סבל.
רווחים לא במישור הגופני, אלא במישור אחר, נפשי, שעוזרים לו לא לראות את הסבל, לא
להרגיש שלא נוח ולא נעים לגוף, אלא ההפך, להיות שמח בפעולה.
ללדת ילדים, לטפל בהם
ולגדל אותם, אינן פעולות נעימות במיוחד, אבל מי לא רוצה אותן? אלא עושים שיקול.
כלומר, אפילו בחיים הגשמיים, האנושיים, האדם לא פועל לפי אינסטינקטים, בניגוד
לחיות ובהמות שממליטות ומגדלות צאצאים מתוך דחף טבעי, ברמה אינסטינקטיבית. אלא
האדם שוקל. הוא לוקח בחשבון נתונים נוספים, וכשהוא מחשב אותם ליד תענוג או ייסורים
גופניים, גם הם מקבלים אותו צביון כמו אותו תענוג או ייסורים. יכול להיות הפסד של
כסף ועם זאת יש לו בריאות, או כבוד, או אהבה, או שנאה, או פעולה שעלולה לקלקל את
הבריאות ועוד. הכול הוא שוקל, והשיקול הוא תמיד של תענוג לעומת ייסורים.
כל הרמות של עיסוקי
האדם הם רק שיקול של כל אחד ואחד מהנתונים, שמביא את כולם לאיזו משוואה. אם כך,
איך אפשר להתעלות מעל התענוג או הייסורים? על ידי קניית חשיבות הבורא. אם הוא
חשוב, אז גם המזוודה הכבדה ביותר מורגשת לאדם כמו תיק קטן. כל הבעיה היא לקנות
חשיבות. וחוץ מזה אין כלום. אבל אי אפשר לגלות חשיבות, אלא על ידי הקדם מאמצים של
האדם עצמו. אם החשיבות היתה מגולה, הכול היה פשוט מאוד. כל העבודה הקשה היא להכיר
בחשיבותו של מי שנסתר. לאחר מכן כבר יש כוחות וכל מה שנחוץ.
לנו קשה לקבל, שאם לא
מנענעים את האדם, שום דבר לא מתרחש, שאחרת לא נכיר בחשיבות. נפילה באה מחוסר קשר.
והקשר נוצר מהרגשת הייסורים. איך מהייסורים מרגישים חוסר קשר? על ידי שמוסיפים
ייסורים בטיב אחר, שהם חוסר הקשר. העליון לעולם לא נותן דברים טובים, כי הוא רוצה
לעורר התקרבות לצמצום, לניתוק מהרצון לקבל. מצד העליון המצב הפוך, כל
"החיבוקים", כל הרגשות הטובים כביכול, מחלישים את הנברא. אבל מצד
התחתון, מצד האדם עצמו, מצד הקבוצה, מצד החברה, חייבים כל הזמן לעורר חיוב, כי
משלילה אי אפשר לחיות. לכן הכרח לעורר בחברה גדלות הבורא וחשיבות המטרה.
כדי להגיע לפעולה כמו
הבורא, האדם חייב להתנער ולהתנזר מהשתתפות עצמו, מרווח לעצמו. וכדי לעזור לו,
הבורא מכניס בו את המצבים האלה. לפיכך נאמר: "דרך תורה הפוכה מדעת בעלי
בתים".[8]
ואנחנו לא מבינים את פעולות הבורא. לא מבינים מה הן הפעולות שנעשות מלמעלה, ותמיד
חושבים שהן לא בסדר. אבל איך באים לקבלה? מתוך השאלה מהו הטעם בחיינו, מתוך שאין
לאדם שום טעם בחייו ומחפש הצלה לעצמו. לכן אי אפשר לקבל כל רגע ליטוף, כי התהליך
כולו הוא כדי לצאת מעל הרצון לקבל ובצורה הדרגתית מאוד, ש"פרוטה לפרוטה
מצטרפת לחשבון גדול".[9] ורק בגמר החשבון נותנים לאדם מסך.
לכן בעל הסולם כותב,
שיש לטפס להר המלך, עד שמגיעים לארמון. וכל זמן שמטפסים, אין לאדם לא רוויה, ולא
רווחה, ולא חניית ביניים, באיזה מקום טוב ונוח באמצע הדרך. אלא כל החניות וכל
המנוחות אפשריות רק על ידי גדלות הבורא. שהמלך שיושב שם למעלה, הוא כל כך גדול
בעיני האדם, שהוא לא מרגיש שום קושי להגיע אליו. עד כדי כך הוא מנותק לגמרי מכל אי
- נוחות אישית.[10]
כלומר, אם לא מגדילים
את גדלות הבורא, שהיא כוח העלייה של האדם, אי אפשר לעלות על ההר. ה"הר"
הוא הרצון לקבל. ו"לטפס" על הרצון לקבל, להיות מעל לרצון לקבל, אפשר רק
על ידי גדלות הבורא. היא הכוח, אין חוץ ממנה. כי באדם יש רק שני נתונים, רצון לקבל
והרגשת הנותן. לכן לא נכון לומר, שהאדם מתעלה מעל הרצון לקבל לפסגת ההר, אלא ההר
עצמו הוא הרצון לקבל שלו.
___________________________
[8] על עניין זה
ראה בעל הסולם, שמעתי, מאמר קה: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ: "הגם
שהוא עובד ה' והוא גדול בתורה ועבודה, אבל עוד לא זכה ללמוד מפי ה', עוד לא נקרא
תלמיד חכם. לכן מצב הזה הנקרא, אינו יכול לעזור לו מאומה, שיוכל להגיע לשלימות
האמיתי, משום שיש לו דעת בעל בתים. ודעת תורה הוא רק מי שלומד מפי ה', שרק תלמיד
חכם יודע את האמת, שהשם ית' הוא המסבב לכל הסיבות". ראה גם הערה מס' 12
בביאור על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים".
[9] סוטה דף ח
ע"ב.
[10] בעל הסולם,
הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קלג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה