ביאור 3 - על "מהות חוכמת הקבלה"
חוק הפרט אומר שבכל דור יהיו יחידים שיוכלו להגיע
להשגת הכוח המשגיח העליון, עוד לפני שכל האנושות תגיע לכך בעצמה.
יש פרט ויש כלל. כולם מחויבים לתהליך, אף אחד לא יוכל
להימלט ממנו עד סופו. אלא ישנם כאלה שיכולים לבצע אותו לפני כולם. גם לפי החוק של
הכלל, וגם לפי החוק של הפרט. כלומר, מהו חוק? מה שקיים, שמתקיים, אם רוצים או לא
רוצים. אם נקבע מלמעלה, שעל אדם מסוים חל החוק הפרטי, כלומר, להגיע למטרה כיחיד,
לפני אחרים, אז אין לו ברירה, כי זהו החוק שנקרא "חוק הפרט". והוא מביא
אותו לפעול כיחיד. ואז גם בבועה הזאת, שהוא חי ברצונות שלו בהשתוות הצורה לבורא,
גם בה הוא לא מתקדם בצורה חופשית.
אבל במה הוא יכול לסייע לעצמו? בעל הסולם מסביר, שאם האדם
מתחיל לשים לב ולרצות להשתייך להסכמה שלו עם התפתחותו, אז ההסכמה שלו, במקום
להתייצב בו על ידי ייסורים, יכולה להתייצב, להתבשל בו, בצורה אחרת. בצורה מבוקרת,
בוגרת, על ידי יגיעתו, על ידי מה שנקרא תורה. שהאדם בכוחות עצמו משתדל לטכס עצה
ולגייס כוחות, כדי לזרז את ההסכמה שלו עם ההתפתחות שלו, שרצונו יהיה כרצון הבורא,
כרצון העליון.[6]
כלומר, בכל מדרגה הוא משתדל לגלות מדרגה יותר גדולה, יותר
עליונה, ומהר ככל האפשר להגיע אליה. אבל המעשים של האדם הם תמיד כמעשי הצדיקים.
וברצונות שלו, רוצה או לא רוצה, הוא מקיים את רצון הבורא. אלא, החופש של האדם הוא
לקבוע בעצמו את מידת ההשתתפות הרצונית שלו.
ואם כל המציאות באה ומתגלגלת מהבורא, ועל האדם רק להסכים
או לא להסכים עם מה שקורה, סימן שכל הרע שרואים, מרגישים וצופים בו, הוא בא
מהבורא. אם כך, איך אפשר להצדיק אותו, לסגור את העיניים ולקבל כל מה שבא?
במציאות שבה אנו חיים, אנחנו כמו אותו ילד שמתפרע וחושב
שאין לו משגיח. אנו חיים באותה בועה, ולא חיים בעולם הפעולות הנכונות של הבורא.
האדם לא מרגיש אותן, כפי שהוא לא מרגיש איך פועל הגוף שלו, מה הפעולות והקשרים
הרבים שנעשים בפנים בתוכו. הוא כביכול מחוץ לפעולות האלה, שמתרחשות בו מתחת לסף
ההרגשה.
האדם מרגיש רק את היחס שלו. ביחס שלו למציאות הוא חי.
היחס הזה בונה לו את תמונת העולם. לכן, אם היחס שלו למציאות משתנה, אז העולם נראה
לו אחרת, כי העולם שלו בנוי מהיחס שלו. את עניין היחס, רואים גם בפעולות רגילות,
שעושים בחיים, שדורשים מהאדם לא פעם להתייחס אובייקטיבית, בצורה בלתי תלויה.
למה? כי לכל אחד יש זווית הסתכלות משלו על החיים, ולפי
יחסו לעולם הוא בונה את תמונת העולם שלו, איך העולם מחוץ לו. כל אחד אומר אחרת,
וכולם לגמרי שונים. ואף אחד לא יודע איך העולם באמת, כי כל אחד מתייחס אל העולם
בצורה אישית בלבד.
לכן גם טוב או רע לא נשארים כפי שקובעים באותו רגע. אלא
כל תמונת המציאות, כולל הטוב והרע, נבנית באדם מתוך היחס שלו למה שקורה. ומה מתרחש
באמת? מתרחשות רק פעולות של אורות בתוך כלים, בצורה קצרה ומוצדקת, שמביאה אותם
לתיקון.
ואם האדם קונה יחס אמיתי לפעולות האלה, שהתיקון הוא
העיקר, בכל מה שקורה עם הכלי, אז הוא חי בעולם שכולו טוב. כי חוץ מטוב, חוץ
מתיקון, חוץ מכל רגע ורגע להגיע יותר ויותר לדבקות, לא קורה כלום. כלומר, כל שנייה
האדם מקבל עוד ועוד מתנות יותר ויותר גדולות, ובתוך זה הוא שרוי כל חייו.
והכול מפני שהאדם משנה את היחס שלו, את הבועה שלו. אם
קודם הוא צייר את החיים בצורה מסוימת, עכשיו הוא מצייר אותם בצורה אחרת, וחי רק
בה. במה הוא חי? לא במלכות עצמה, שמתקיימת בצורה מוחלטת על ידי האור, ששם אין מה
לשאול. הוא חי, במה שבינה מסרה למלכות, ומלכות הפכה את הבינה הזאת כך, שהיא מסתכלת
על הפעולות מהצד האגואיסטי, לכן כל הפעולות האלה נראות לה רעות.
אבל אם הופכים את הבינה, אם מתקנים את הבינה שבמלכות,
ומסתכלים על כל הפעולות האלה מצד הבינה המתוקנת, מצד הבורא, אז רואים שהפעולות נכונות,
מחויבות, דבוקות כבר כעת במאציל. ואין מצב שהוא פחות משלמות ונצחיות. אין עולם.
אלא את הכול קובע היחס של האדם, לחוק שמתקיים בצורה קבועה בלי שום יוצאי דופן.
היחס בונה באדם את תמונת העולם. וככל שנפטרים מהיחס השקרי הזה, נקרא שיוצאים
מהחלום.
האדם נמצא תחת חוק כללי ופרטי. מה פירוש "תחת
חוק"? מה שמתקיים וחל על האדם בכל מקרה ובכל מצב, אפילו בלי להרגיש, כפי שלא
מרגישים את פעולות הגוף. אבל האדם חי, מרגיש וחש רק מעל החוק, היכן שהוא חופשי
להביע הסכמה או אי הסכמה עם מה שהחוק עושה. אבל החוק הוא מוחלט, ותמיד עושה את שלו.
ביחס הזה שהאדם נותן, הוא בונה את "ראש
הפרצוף", ונעשה כמו בורא. הוא קונה את המחשבה של הבורא, את מחשבת הבריאה.
"ממעשיך היכרנוך".[7] הוא מכיר את האישיות הזאת הנקראת בורא, ומעתיק
אותה על עצמו. לא בפעולות, אלא מתוך שהוא משתדל לעשות פעולות, בכוונה לקנות את
הראש של הבורא.
ראש של הבורא נקרא היחס, הכוונות. והבועה הזאת שבה אנו
חיים, היא נקראת הראש שלנו. כי קודם לכן, בעולם אין סוף, לא היה ראש ולא סוף, אלא
רק תוך. ויש ג' מצבים: מצב הא' הוא מצב אין סוף, מצב הב' הוא מצב התיקונים, ובמצב
הג' חוזרים לאין סוף בצורה המתוקנת. וכל ההבדל בין המצב הראשון למצב השלישי, לחזרה
לאין סוף, הוא בקניית הראש.
באין סוף לא היה ראש. הכלי קיבל בלי שום הגבלה. ואחר כך
מהכלי "העגוֹל" הזה עושים "קו", כלומר, מקבלים על ידי המסכים,
ומרבים את המסכים, עד שכל הקו הופך שוב לעיגול. ומה ההבדל בין המצבים? הראש.
שבמקום הבועה הזאת, שבה נדמה לאדם שהוא חי חופשי במחשבות וברצונות משלו, הוא לאט
לאט קונה ראש של הבורא, את כוונת הבריאה, את מחשבת הבריאה.
והרגשת העולם עליון, היא רק קניית היחס הנכון. ואם מגלים
את המציאות רואים ש"עולם כמנהגו נוהג"[8], שכולנו בגמר התיקון, "ואכלתם
ישן נושן"[9], ונמצאים כבר בהשגת העולם העליון. ומה שמשתנה הוא רק היחס של
האדם, אבל היחס הזה הוא מה שמוסיף לו עולם.
_________________________________________________
[6] להסבר ראה בעל הסולם, אחור
וקדם צרתני.
[7] על עיקרון "ממעשך
היכרנוך" ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו. ראה גם הערה מס' 3
בביאור על "שכל הפועל".
[8] עבודה זרה דף נד ע"ב.
[9] ויקרא כו, י.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה