הקדמה: המציאות
שמתגלה בחוש השישי
בחוש השישי לא מגלים עוד קטע, פלח של המציאות שלנו. אלא המציאות שלנו
נשארת כפי שהיא. בחוש השישי מגלים חלק מציאות שהוא מעלינו, מעל כל החושים שלנו.
החוש השישי הוא ה"אור חוזר", שבו מרגישים את האלוקות, על ידי זה שרוצים
להשפיע לבורא. על ידי זה שנותנים כוונה בחוש השישי, מתוך החומר שלנו, מתוך חמשת
החושים, מקבלים אחר כך את האור בתוך אותם חמישה חושים, ומתחילים לראות שהאור הזה
מלובש בכל המציאות של חמשת החושים.
החוש השישי אינו חלק נוסף של אותה המציאות. ולא הרחבה של החושים
הקיימים. לא שיש לאדם עיניים או אוזניים "עליונות", שבעזרתן הוא יכול
לראות למרחוק, למימד נוסף, שלא הרגיש או ראה ופתאום הוא רואה, אלא על ידי החוש
השישי האדם קובע, שהוא מרגיש את האלוקות בתוך חמשת החושים שלו, ואז הם הופכים
להיות חמישה חושים רוחניים. הוא מקבל ראייה רוחנית, שמיעה רוחנית, שאינן מתלבשות
בהכרח בעין או באוזן. אלא הוא מגלה עוד חמישה ערוצים, היותר עליונים מחמשת החושים
שלו.
גם בחמשת החושים, שבהם האדם מרגיש ותופס את העולם, הוא מרגיש את השורש
של העולם, הוא מרגיש את הבורא. איך הבורא מתלבש בכל חוש שלו, כדברי הכתוב:
"כל עצמותי תאמרנה". [1] ואז האדם מתחיל להרגיש בחושיו מהבורא, איך הוא שומע ממנו, איך הוא
רואה ממנו. איך הבורא עומד אחרי חושיו, וממלא אותם, ובדרך זו רוצה להתלבש בו.
"להתלבש בו" הכוונה, שהבורא נכנס כמו מילוי, לאותה תמונת עולם שבה האדם
ממלא את עצמו.
באותה תמונה שהאדם רואה לפניו כריקנית מהבורא, אמנם שכרגע הוא לא מרגיש
אותה כריקנית, הבורא מתגלה כנותן התמונה, כמי שנמצא בתוכה בכל פרט ופרט שלה. ואז
כל מה שהאדם מרגיש בחמשת החושים שלו, הופך לאות, לסימן, למתנה, למשהו שבא מהבורא
ובכך העולם שלנו הופך להיות מידת הקשר של האדם עם הבורא, מידת ההתחברות שלו איתו.
ככל שהאדם מרגיש שהבורא יותר מלובש בכל המציאות שהוא מרגיש, ומגלה
שהבורא נמצא בו, ומכוון את חושיו כדי שירגיש אותו כך, הוא הולך ומאבד את
"האני" שלו. ונשארת לו רק נקודה אחת, של צופה בלבד, הוא צופה בבורא
בתוכו, ובבורא מחוץ לו. וזה נקרא שהבורא עשה את הכלי, וממלא את הכלי עם תמונת
העולם.
ואיפה "האני" של האדם? כאן נפתחת לו האפשרות לקבוע את היחס
שלו למה שקורה. דווקא בנקודה הזאת, שהאדם מרגיש שאין "אני", מתגלה לו
אפשרות, הזדמנות, היכן לקבוע את "האני" שלו. דווקא מתוך נקודה שרואה,
שהכלי אינו שלו, אינו על חשבונו, וגם המילוי אינו על חשבונו. שכל חמשת חושיו אינם
שלו, וכל המילוי, תמונת העולם שמרגיש בחמשת החושים, אינם שלו. דווקא אז האדם מתחיל
להרגיש יכולת לקבוע יחס להתלבשות הבורא בו, והיחס הזה נקרא ללכת ולפתח את החוש
השישי, מעל חמשת החושים. בחוש השישי האדם קובע את "האני". איך הוא רוצה
להרגיש מצד הכלי. שהוא רוצה להרגיש בעצמו את המילוי שבכלי, שהוא רוצה לקבוע מי הוא
כלפי המילוי, כלפי הבורא. ואז גדל "אדם". וההתפתחות הזאת, שמתחילה להיות
שופעת באדם, היא נקראת חוכמת הקבלה.
לכן המדעים, כל מדעי הטבע שאנו מפתחים בחמשת החושים, הם רק חלקים
קטנים, וביכולתם להשתנות ולהתרחב הרבה יותר ממה שידוע ונגלה לנו כעת. מפני שהאדם
גילה רק חלק קטן מהמציאות שלו, רק מתוך החוסר בכלים, ולא מתוך השפע שמתגלה בכלים.
כלומר, הנקודה שאליה מגיע היום המדע הקובע שהוא נמצא במבוי סתום, זו קביעת הכלים
הריקניים לאחר שהאדם מימש כל מה שניתן היה לגלות בהם. כמו שמתוך חוסר שפע, מגלים
ייאוש בכל מה שהאדם מייחס לכלים שלו בהתפתחות החברתית והפנימית שלו כלפי משפחה,
כסף, כבוד, מושכלות. כך כלפי פיתוח הידע במדע, כאחד מעיסוקי האדם, הנעשה מתוך חוסר
השפע, המדע מגלה את השליליות ואת חוסר היכולת להמשיך להתפתח מתוך חוסר האור בתוך
הכלי.
כיום הגענו למצב המיוחד הזה, שפילוסופים ומדענים, שעומדים ברומו של
המדע, אומרים שהם מסתכלים על העולם שלנו כמאיים על האנושות כולה. לטענתם האנושות
איבדה את השליטה, ואת היכולת להבין לאן היא מתפתחת. נשארו לה עוד כמה שנים להתפתח,
עד לנקודת המשבר שתורגש באנושות כתהום נוראית מכל הבחינות - חברתית, חינוכית,
תרבותית, אקולוגית, וגם מדעית.[2]
במדע השבר הזה בא לידי ביטוי בחוסר יכולתו לגלות את המחשבה, את
האנרגיה, את המהות של החומר, מה שמסובב את החומר וממלא אותו מבפנים. ועד שלא תתגלה
המהות הזאת, אין למדע יכולת להתפתח יותר. המדענים קוצבים שנים ספורות לתום
ההתפתחות הזאת. הם טוענים שהאנושות נמצאת לפני פיצוץ שלא היה כדוגמתו.[3]
למה? מפני שתמיד השבר קרה רק בחלק מסוים: או במדע, או בטכנולוגיה, או
בתעשייה, או בתרבות, או בחינוך, או בקשר עם הדת. וכאשר שבר אחד החליף את השני,
קראו לו "מהפכה". כאשר נפלה הדת, באה התפתחות תרבותית וטכנולוגית חדשה.
כאשר נפלה הטכנולוגיה, כמו שקרה ביוון העתיקה, באה התפתחות תרבותית. כאשר נפלה
התרבות, באו ימי הביניים, ולאחריהם עידן התעשייה. כלומר, תמיד האחד בא תמורת השני.
כעת האנושות הגיעה למצב, שבכל התחומים, בכל שטחי עבודת האדם בעולמו,
הוא הגיע למיצוי מוחלט, למיצוי התוצאה השלילית, כולל מבחינה דתית. לא שחוזרים
לדתות, כפי שהיה פעם, שדתות כנצרות ואיסלאם התפתחו מתוך היהדות ולזמן מה הוסתרו על
ידי התפתחות תעשייתית, תרבותית ומדעית. כעת, מפני שהאדם מגלה, שבכל ההתפתחות
המדעית, החברתית והתרבותית, הוא לא מוצא דבר, אז כביכול מתוך ייאוש מהן הוא חוזר
לדת.
העולם אמנם מתחיל לגלות משיכה לדת, משיכה מעט אחרת, משיכה למיסטיקות
ולשיטות רוחניות למיניהן, אבל החזרה הזאת לדת היא גסיסתה של הדת. היא נועדה לבדוק
את הדת, לבקר אותה, ולהיווכח שגם הדת לא מביאה לאדם את התוצאות שציפה לקבל ממנה
בעבר, שהוא חושב שבכל זאת נמצאות בה. החזרה לדת גם לא תצלח למרות אותן פילוסופיות
ותיאוריות, הטוענות שיהיה קשר כלשהו בין דת למדע, והדתות יכנסו לתוך חיינו, וכך
האדם יצליח להימלט מתחושת חוסר האונים. אלא צריך להיות ברור, שגם כל ההתפתחות
הזאת, הפריצה הזאת, הפיצוץ הזה, שבא בזמננו מרוב התעניינות בדתות, הוא האחרון,
ומטרתו לגלות גם בדת את הריקנות ואת חוסר התשובה, על הכלים הריקניים שמתגלים. עוד
נהיה עדים למלחמות דת, שיהיו השיא של כל מלחמות האדם לעזוב את דרגת העולם הזה,
ולעבור לעולם ההשפעה. כלומר, מה שקורה בזמננו הוא סיום מוחלט שמסכם את ההתפתחות
האנושית במשך אלפי שנים בכלים דקבלה.
אדם המוסיף לידע שלו את הסיבתיות - כלומר: שהבורא בונה וממלא אותו בו,
שהבורא מסובב לו כל פרט בחקירתו על החומר, בתוך החומר ובתוכו עצמו, גם במחשבה שלו
גם בחקירה במושא, ושהבורא מתכנן את המחשבות שלו כלפי מה שהוא חוקר - יגלה שהסיבות
להתנהגותו הן אחרות.
היום מדע נחשב תקני, כאשר לוקחים חומר אחד ואחר כך חומר שני, יוצרים
ביניהם קשר ורושמים את התוצאות שמתקבלות. אבל האדם יכול לעלות בחקירות שלו לרמה
אחרת, לרמה של סיבתיות, של "למה?". היום האדם לא שואל זאת, כי הוא לגמרי
נשלל מקשר עם הסיבה. שאלת ה"למה?" לא קיימת בו, מפני שאין לו דחף לשאול
אותה. אלא המדע שלו מסתכם אך ורק ברישום תוצאות.
אבל ברמה של סיבתיות, האדם מבין למה מלכתחילה הוא נבנה כך. למה יש
נחיצות בחומרים אורגניים למשל. על ידי החושים הוא מגלה רק צורות שונות ורבות של
חומר אורגני, וברמת הסיבה הוא יגלה, למה יש לו חושים, ומחשבות, ויכולת לגלות את
החומר שנמצא לפניו כחומר אורגני. למה הוא מצטייר כך בחושיו. למה נתנו לו לגלות
ולחשוב ולהתייחס אל החומר כאורגני.
האדם יגלה בכל הרמות את המציאות של "אני והעולם", את
הסיבתיות לה, ואת התוצאות ממנה. יהיו לו שאלות, שהיום איש לא מתאר לעצמו שהן
קיימות. אז הוא יבין מהו מדע באמת. כיום המדענים, הם בסך הכול אוספים תוצאות
מהניסיונות שלהם, בכל מה שנמצא בידם, לא יותר. ואת כל מה שיוצא מתחום החושים שלהם,
הם לא מסוגלים אפילו לתאר.
אבל אדם שמגלה את הסיבה, חקירת הסיבתיות מעלה אותו לדרגות חקירה שונות
לגמרי. הוא לא מרחיב את המדע, הוא לא שואל, למה המתכת או החלבון נבראו בצורה כזאת.
אלא הוא מתחיל לשאול ולראות למה מאפס, מאֵין, מִלא קיים, נבראה צורה כזאת, מה היא
צריכה להשלים לצורך תכלית הבריאה.
האדם יסתכל על החומר כצופה מצד הבורא, מאפס, מהתחלת הבריאה, איך הוא
ברא אותה ממיליוני חלבונים ובאיזה סוגי חומרים. למה הוא עשה אותה בצורה כזאת,
והכניס בחומר את כל התכונות האלה, למרות שמלכתחילה לא היה לו לא רצון ולא צורך
להיות כך. אלא המחשבה הראשונה והמטרה האחרונה, מחייבים יצירת חומרים בצורה כזאת,
והתחברות ביניהם בחוקים כאלה. אז החוקר ירגיש את כל השרשרת של יצירת כל המציאות
וביאתה לסוף, וירגיש אותה כדבר מחויב והחלטי.
היחס הזה הוא המדע, ולא כפי שקורה כיום, שרק מסכמים בדיקות, שעושים עם
חומרים שונים. גם המדענים מבינים, שלא ניתן לגלות בשיטה הזאת תמונה שלמה ואמיתית.
איזו תמונה אפשר לגלות בתנאים שלנו, בטווח כזה של הרגשה וחקירה? בשנים הקרובות
המדענים יבינו את האפסיות ואת חוסר האונים בהמשך החקירות שלהם על החומר. לא שאין
להם יותר מה לחקור. להפך, בשיטה שהם חוקרים, לחקירות האלה אין סוף. תמיד אפשר
להשוות בהן זה עם זה, וזה לעומת זה. אלא הם יבינו, שהתוצאות שלהם לקויות מלכתחילה.
ואז לא יהיה להם יותר דחף להמשיך בחקירות שלהם. הם ידעו מראש שכמה שלא יחקרו,
המחקרים האלה לא יובילו אותם לשום תוצאה, אלא הם ימשיכו לשוטט כמו עיוורים מגששי
קיר.
_____________________________
[1] תהלים לה, י.
[2] ראה הצהרת
טוקיו של הכנס "יוצרים ציוויליזציה חדשה" שנערך בנובמבר 2005 בטוקיו
(בהשתתפות מדענים בכירים ממדינות שונות): "עולמנו מצוי כיום במצב קשה מאוד
ומגמות שונות נעות בכיוון השגוי. אין זו הדרך ליציבות; זו הדרך לפערים חברתיים,
לעוני, לחוסר איזון חברתי, לטרור, למלחמה ולחורבן. [...] כל שנדרש הוא דרך חשיבה
שונה. אנו קרובים לסף התהום, ופירוש הדבר הוא שהדברים שאנו עושים - שכל אדם עושה - עשויים
להטות את הכף לכאן או לכאן. דווקא בחלון ההכרעות שלפני סף התהום, פעולות של קבוצות
קטנות ואפילו של יחידים הופכות לחשובות ביותר" (לייטמן ולאסלו, מגדל בבל, עמ'
13; הצהרת טוקיו באנגלית).
[3] ראה לאסלו,
הכאוס.
