[2.07] שפת המדע

ביאור 7 - על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

שפת המדע

       
     לכל מדע יש שפה משלו. החוקרים שעמדו בראשית המדע, הם אלה שהגדירו את שטח המחקר שלו, והסבירו את מהותו בשפה מסוימת. מכאן, שהשפה נועדה להיות חוליה מקשרת המקרבת בין מהות המדע לבין אלה הלומדים אותו. בשפת המדע טמונות אפשרויות בעלות עוצמה רבה. שכן ביכולתה לתמצת את המידע לנוסחאות, ובאמצעותן לספק הסברים עמוקים יותר.

 מי שמגלה את החוכמה, מי שפותח אותה, מי שבונה אותה מניסיונות ומלימוד ההֶרכבים, הוא בונה לה שפה מתוך הבנת התופעות. והשפה שהוא מפתח היא מתוך ידיעתו את התופעות שגילה. ולכן גם השפה שממציא, שדרכה הוא מעביר את ידיעותיו, ורושם ומסביר את התופעות, זו השפה הקרובה ביותר לאופי התופעות. הוא מגלה את התופעות, כי הוא כנראה נמצא ברמה שלהן, ומהווה את הכלי שבו מתגלה התופעה. לכן הוא יכול לכתוב ולהביע באותה שפה את הצורה הקרובה ביותר לתופעה עצמה. כלומר, לתת תמונה או תיאור של התופעה. כך עושה מדען רגיל שמגלה חוק חדש או תופעה חדשה. הוא ממציא להם נוסחה והסבר כולל ומקיף. מתוך שהוא מבין ומרגיש את התופעה שהגיע אליה, ונמצא מקושר אליה, הוא מוצא מילים חדשות או ישנות, שהן הכי קרובות ומתאימות למה שהוא רוצה להסביר בתופעה החדשה.

 אלא בשפת הקבלה, בניגוד לשפת המדע הרגיל, החיצוני, לא צריך לחפש מילים חדשות, או להמציא אותן מתוך אותיות והרכבים אחרים של זה דומה לזה. כי מי שמגלה תופעה רוחנית, מתוך הכרות עם התופעות הרוחניות, הוא יודע איך נקראת התופעה החדשה. מיד מצטייר בתוכו איזה שם, והוא מבין לְמה התופעה שבו שייכת.

וזה הדבר המופלא בגילוי תופעות רוחניות. שאין צורך להמציא שמות, אלא ההיכרות עם התופעה מעניקה לה את שמה. כי הכרת התופעה נעשית בכלי המורכב מ - י' ה' ו' ה' שיש בו עשרים ושתיים אותיות, שעובר התפתחות הנקראת טנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות), המורכבת גם מידיעות וכלים קודמים, וגם של אלה שיבואו אחריה, אשר מביאה לגילוי אותה תופעה. כלומר, הכרת התופעה כוללת השגת הסבר מקיף ושם ומילה עליה.

 לכן כתוב, שכאשר "אדם הראשון" נולד, הוא התחיל "לתת שמות" לכל מה שראה בגן עדן. [15] כלומר, התחיל להכיר את התופעות, לקבל אותן בעל מנת להשפיע בכלים דהשפעה. ואז קיבל מהן התרשמות וידע איך מכנים כל תופעה, באיזה שם. וגם אנו, כמו אדם הראשון, כשמשיגים רוחניות, מתוכה מבינים מה הן התופעות שמרגישים, שקודם רק למדנו על קיומן. ואפילו אם לא לומדים מראש איך התופעות נקראות, ברגע שהאדם מגיע לגילוי, הוא יודע לכנות את התופעות בשֵם.

  

 האדם מרגיש שֵם של תופעה לפי הכלי שלו. והכלי, שבו הוא מרגיש את התופעה, כלול מ - י' ה' ו' ה', מעשרים ושתיים אותיות, מכל הרשימות, כלומר, מכל המושגים, ההבנות וההכוונות, שהאדם צבר במשך התפתחותו, עד בניית הכלי הזה. ומה הוא משיג? הוא לא משיג משהו שנמצא מחוץ לו, אלא תיקונים של הכלי עצמו.

 כי מהו המילוי של הכלי? אותו אור עליון שנמצא גם קודם בתוך הכלי, אלא עכשיו לפי התיקונים שעבר, האדם מרגיש חלק מאותו אור עליון. אבל הוא מודד ומרגיש את התיקונים של עצמו, הנקראים אור כלפי הכלי שלו. שהכלי הוא הרצון. והתיקון הוא האור כלפי הרצון כולו. כלומר, הכלי מודד את מידת התיקון של עצמו, ומתוך שמודד אותו, יש לו שֵם.

 אבל איך האדם מודד את השם? האדם מודד רק תיקון הכלים, הוא מרגיש, מודד ושוקל את הכלים. וכל ההבחנות של הכלים המתוקנים, הן אותיות השפה שלו - טנת"א. ואז יש לו שם. לשם הזה הוא מגיע על ידי משפטים קודמים, סְדרות של שמות, כלומר, התפתחות הכלים, כדי להגיע לכלי המפותח הזה, שבו האדם מגלה את השם.

ועל זה נאמר: "כל התורה היא שמות קדושים, שמות הבורא".[16] שֵם הוא התגלות האור בתוך הכלי. וכל גילוי של האור בתוך הכלי, נקרא שהבורא מתגלה. כי האדם מגלה את האור העליון לפי השתוות הצורה אליו. מתוך שנעשה דומה לבורא, הוא מגלה את התיקונים שלו, ולא שלומד ומרגיש את הבורא עצמו. אלא שהוא מכיר את עצמו המתוקן, זה נקרא "בורא".

___________________________
15] בראשית ב, כ: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה"; ילקוט שמעוני, תהלים פרק ח, רמז תרלט: "חכמתו של זה שבראתי אני שואלו והוא אומר לי מה שמותן של אלו וקורא שמות לכלן".

[16] זוהר ח"ב, משפטים, דף קכד ע"א: "אורייתא כלא שמא דקודשא בריך הוא ומאן דמשתדל בה כמאן דמשתדל בשמא קדישא". ראה גם בעל הסולם, שמעתי, מאמר נ: שני מצבים.

[6.22] האם בלימוד הקבלה אפשר להגיע לבירור מהי מהות השפה?

ביאור 22 - על "מהות חוכמת הקבלה"

האם בלימוד הקבלה אפשר להגיע לבירור מהי מהות השפה?

אם בודקים מהי בדיוק השפה ומה היא מביעה, מגיעים לטנת"א, לאורות וכלים, לגימטריות, לצורת האותיות. אבל כרגע מדובר על צורת הביטוי, שאותה לוקחים משפת העולם הזה, ובה מבטאים את השורשים העליונים. לא מדובר במהות השפה, ממה היא נובעת, איך האדם מבטא כל צליל, בעזרת איזה איבר של הגוף: פה, ריאות, גרון ועוד, מה הן קבוצות האותיות וקבוצות צלילים, איך כל צליל וצליל קשור להפעלה שלו ולמוח של האדם. לא מדובר בכל המרכיבים האלה, אלא בחתך מאוד פשוט.

בקבלה לעולם לא מדברים על התופעה עצמה, אלא על הקשר בין התופעות, כ"יתרון האור מן החושך"[31], כי לא יכולים להבדיל את התופעה, אלא רק מול המקורות שלה.

________________________

[31] קהלת ב, יג.

[17.06] הדבקות בבורא

ביאור 6 - על "אהבת הבורא ואהבת הבריות"

 

הדבקות בבורא

אם מטרתה של שיטת הקבלה, ושל הבריאה כולה, היא להעלות את האנושות משפלותה, עד שתהיה ראויה לרוממות הנפלאה של הדבקות בבורא. הרי מלכתחילה יכול היה הבורא לברוא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח את הנבראים ביגיעת התיקונים על פי שיטת הקבלה.

אפשר להסביר את העניין, מתוך מה שאמרו המקובלים, שהניזון מעבודתם של אחרים, פוחד ומתבייש להסתכל על עצמו, כי מאבד צלם אנוש. עם זאת, מאחר שהבורא הוא מושלם, הרי לא יכול לצאת ממנו משהו פגום.

לכן, כדי שהאדם יוכל ליהנות ממאמציו, הכין לו הבורא את העבודה, וברא את הבריאה בצורתה השפלה. ובאמצעות העבודה הזו, האדם משיג רוממותו כקניין עצמאי, ואת כל התענוג שהוא מקבל מהבורא, הוא מרגיש זכאי לקבל, ולא כמקבל מתנת חינם.

אפשר להביא את הכלי להרגשה רק על ידי התפשטות האור והסתלקותו מהכלי, העושה את הכלי ראוי לתפקידו.[22] כי הכניסות והיציאות של האור, הן הבונות בכלי את ההכנות, ההבחנות, הרשימות, שרק מתוכן נבנים החושים המוכנים להרגשת התגמול.

ואם המרגיש לא יעבור על כל ההכנות האלה, שכל הכנה והכנה כוללת את התפתחות הכלי, את התפשטות האור בו, ואת הסתלקות האור, כלומר עליה וירידה, כניסה ויציאה, אז לא יהיו בו הבחנות הנקראות אותיות העבודה, כי האותיות הן כלים, והם נבראים אחרי "טעמים" ו"נקודות", שמתוכם נשארים רשימות: "תגין" ו"אותיות". והנברא שלא יהיו בו אותיות, לא יוכל אחר כך להבחין מההתרשמויות שלו, מה רוצה הבורא לתת לו, ולא יוכל לחבר את כל ההתרשמויות האלה, כמו שאותיות מתחברות למילים.

לכן לנברא אין שום אפשרות להימנע מכל התהליכים שחייבים לעבור עליו לפי דרגתו, לפי תכונותיו, לפי שורש נשמתו במערכת אדם הראשון, בנשמה הכללית. הוא חייב לעבור את כולם, כדי לקבל התרשמות, לכל אותם התענוגים שבהם הבורא רוצה למלא אותו בגמר התיקון. וכל התהליך, כל הדרך, נקראים "שלבי התיקונים", והתגמול נקרא גמר התיקון, עולם אין סוף.

ומתוך שאנחנו נמצאים כבר בנשמה הכללית שנקראת אדם הראשון, ובעודנו בתוכה, אנחנו מקבלים את כל ההתרשמויות, החיוביות והשליליות יחד, אז מובן, שכל ההתפתחות שאנו עוברים, היא מחויבת ואי אפשר להוציא ממנה אף מצב, כך שלא יתקיים. וחייבים להרגיש כל מצב ומצב בשני הכיוונים, גם בחיוב שלו וגם בשלילה. לכן לא יעזור לאדם שהוא מפחד מהמצבים האלה, ולא רוצה לעבור אותם, שבין כה וכה הוא יצטרך לעבור אותם. כי מחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו", היא שמחייבת אותו להכין את עצמו לקבלת ההנאה, שהוכנה לו.

ואיך האדם בעולם הזה יכול להשתתף באותה ההתפתחות? בהבנת ההתפתחות, בהכרת ההתפתחות, היינו בהשתתפות עצמו בה, בהבנתו שהיא הכרחית ורצויה. ואז מפני שהוא רוצה להכיר את ההתפתחות, הוא מקבל אותה, ועובר אותה בשמחה, בהבנה, בהכרה ובמהירות, ומגלה בכל שלב ושלב את המטרתיות שבמצבים.

ולכן הוא מגלה את אותיות העבודה מהר מאוד, ללא הקדם הייסורים, וללא הרגשת הייסורים בכל מצב ומצב. כי הוא מבין שהמצבים האלה הם הכרחיים והם לטובתו. ואז כל מצב, אפילו השלילי ביותר, מאיר כבר את אותה הארה שתמלא את האדם בעתיד. כמו שהחולה שמח שנמצאה סוף סוף תרופה למחלתו, שממנה הוא יבריא, ולכן הוא שָׂשׂ לקבל אותה, גם אם היא מרה. כלומר המצב העתידי הטוב, מאיר לו ומשמח אותו.

לכן, אדם שמשתתף בעצמו במצבי התפתחותו, משיג מתוך כך כמה דברים. הדרך עצמה נעימה יותר. עד כדי כך, שאם הוא יכול לקשור כל מצב ומצב, שבו הוא נמצא, עם התכלית של אותו המצב, אז במצב עצמו הוא מרגיש כבר גמר תיקון ושלמות. וזו הצורה המוחלטת והטובה ביותר, שבה הדרך אפשרית. ועליה בעל הסולם אומר, שיש דרך תורה, ויש דרך ייסורים. אבל על פי רוב אי אפשר ללכת בדרך תורה בצורה מלאה. כלומר האדם לא מסוגל בכל מצב ומצב שבהתפתחות, להרגיש כמו נמצא בגמר התיקון. אלא ברוב המקרים, הדרך היא בין שתיהן, ונקראת "דרך ארץ".[23]

והשאלה היא, האם אפשר בכלל להתקדם בדרך ייסורים, שאז האדם לא מתקן את עצמו מתוך שמשתתף בהתפתחות? ויוצא שאי אפשר כך להתקדם. כי אותיות העבודה שצריך להוציא מכל ההתפתחות הזאת, הן דווקא על ידי השתתפות האדם. כלומר, העניין הוא לא שיעברו עליו כל המצבים, כמו על חולה שמסרב להכיר במחלתו, בחולי שלו, ומסרב להכיר בתרופה, ובכל תהליך ההירפאות שלו. אלא החולה עצמו חייב לחפש את התרופה, ולמצוא את הרופא, ולהודות לרופא, ולשלם לרופא, וכך היא התפתחותו.

כלומר, השתתפות האדם בהתפתחות היא לא כשהוא מוצא את עצמו בתור החולה, אלא כשהוא רוצה כל פעם לראות את עצמו מצד הרופא, מצד הבורא. ואם הוא רוצה בכל צעד וצעד ללמוד מהבורא את מעשיו ולהדמות לו, הוא לא רק קונה הבנה שהאדם הוא רע וצריך תיקון, אלא על ידי שמבין את הקלקולים שבתוכו, הוא משתתף, מכיר את המצב שלו, וכביכול מתקן את עצמו בעצמו. לומד על עצמו להיות רופא.

וכשהאדם מבקש מהבורא את מה שהוא יודע לבקש בדיוק לפי החולי שלו, לאיזה תרופה הוא זקוק, ובאיזו צורה עליה לבוא, ומה הוא רוצה להשיג על ידה, נקרא "ממעשיך היכרנוך".[24] כלומר, השתתפות האדם היא בהכרח עד כמה שהוא ממלא את תפקיד הבורא על ידי תיקון עצמו. וזה נקרא, שהסוס ורוכבו הולכים בתנועה אחת ממש. ואז האדם מתעלה מעל הרצון לקבל, ומרגיש את עצמו כבורא. הוא מתייחס אל הרצון כאמצעי להיות מקושר למאציל, לבורא.

לכן דרך תורה לא באה להמתיק לאדם את דרך הייסורים, שבה הוא יתקדם בכל מקרה, ורק "כדאי" לו להתקדם בהרגשה טובה. אלא בדרך ייסורים האדם לא רוכש את אותיות העבודה, הוא לא נעשה דומה לבורא, ולכן אין זו "דרך". דרך ייסורים היא אותם מצבים שבהם האדם מקבל מכות נחרצות, כדי להבין שהוא חייב להתייחס להתפתחות בצורה יצירתית.

ולכן, כשמסתכלים בתהליך כולו מצד ההשתתפות, מה שמשיגים ומבינים על ידו הוא, שכביכול אין לבורא ברירה, אלא לברוא רצון לקבל מקולקל מלכתחילה. כדי שעליו, האדם ילמד את כל עבודת ה'. ואפשר לומר, שהרצון לקבל מורגש לבורא כחיסרון שלו. וכמו שהרצון לקבל "חולה", כך הבורא עצמו מרגיש, ומתקן אותו, וממלא אותו. ובנברא הבורא עושה את אותו הדבר. כלומר, הנברא מרגיש את הרצון לקבל כרצון לקבל שלו. וחייב להרגיש אותו שחולה, מקולקל, ושהוא חייב לתקן אותו, ולמלא אותו.

היחס לרצון לקבל, מצד הבורא ומצד הנברא, חייב להיות אותו היחס, שהרצון לקבל הוא משהו זר. והנברא שמתעלה מעליו על ידי המסך, עושה עליו את אותה העבודה, את אותן הפעולות, כמו הבורא, ולומד על הרצון לקבל את עבודת הבורא, עבודת ה'. זאת כל עבודת האדם, וכל לימוד חוכמת הקבלה, הנקרא לימוד עבודת ה', שבו האדם על ידי "ממעשיך היכרנוך" נדבק בבורא.

והרצון לקבל, שנברא כיש מאין, הוא אותו השטח שנמצא מחוצה לנו, מחוצה לבורא ומחוצה לנברא, שם האדם יכול להיפגש עם הבורא, וללמוד ממנו פעולות. כלומר, הנברא מתעלה מעל הרצון לקבל.

כלומר, את הרצון לקבל אפשר לראות כניטרלי, אם האדם מתנזר מנגיעה אישית בו. אם הוא עושה צמצום. אם לא נוגע לו מה יהיה בתוך הרצון לקבל, תענוג או ריקנות. אם הוא נמצא בו מעל הצמצום, אז מסתכל ברצון לקבל רק כאמצעי להידמות לבורא.

וכדי לבוא למצב שהאדם יוכל לעשות צמצום על הרצון לקבל, צריך את האור המחזיר למוטב. אין בכוחו של האדם לעשות זאת. כי אדם שנמצא בתוך רצון לקבל, אין לו שום אפשרות להילחם נגדו. אלא האור שמגיע נותן לו את כוח הבינה, כדי שיוכל להתעלות מעל הרצון.

והדבר המועיל ביותר הוא להסתכל על כל מצב ומצב כביכול כמו שהבורא מסתכל. כמו שכתוב, "עשה רצונך כרצונו".[25] אם בכל רגע ורגע האדם יכול להשוות את עצמו עם הבורא, הוא בעצם עובד ב"אין עוד מלבדו"[26], היינו, רוצה להיות בייחוד ההשגחה עם כל מה שנעשה איתו.

________________________

[22] על הכלל "התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו" ראה בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אות ד.

[23] בעל הסולם, מהות הדת ומטרתה.

[24] להסבר ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו. ראה גם הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".

[25] אבות ב, ד: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצונו מפני רצונך".

[26] דברים ד, לה.

[17.07] מה נקרא שהאדם מקבל או לא מקבל אותיות העבודה?

ביאור 7 - על "אהבת הבורא ואהבת הבריות"

מה נקרא שהאדם מקבל או לא מקבל אותיות העבודה?

 "אותיות העבודה" נקרא, מצב האדם שנמצא במצב המועיל, הפעיל, שאז הוא תמיד נמצא בעליות וירידות. בדומה לאיך שהפרצוף מתמלא ומתרוקן. כשהפרצוף עושה זיווג דהכאה, נכנס בו אור פנימי, הנקרא "טעמים". אחר כך יש "ביטוש"[27], ואור פנימי יוצא מהפרצוף שמתרוקן, ומקומות היציאה נקראים "נקודות". ומה"טעמים" נשארות רשימות שנקראות "תגין". ומיציאת האורות מה"נקודות", נשארות רשימות שנקראות "אותיות".

"אותיות" הם כלים, היינו הרצונות, ההבחנות, שעל ידם הפרצוף יכול להמשיך לבנות את התפתחותו הבאה, בדרגה עמוקה יותר של הכרת הרצון לקבל, הכרת הבורא, קשר עם הבורא, משיכת האור, גילוי הבורא. כמו שלומדים בקבלה על פרצוף ע"ב שיוצא מהגלגלתא, ובונה את עצמו על הרשימות שנשארו מהגלגלתא, הוא יכול להיכנס לתוך רצון לקבל כמו בגלגלתא, אבל בדרגה עמוקה יותר. ועל ידי זה הוא ממשיך את אור "הרוח", ולא את אור "הנפש". כלומר הוא מבין ומכיר הרבה יותר ממה שמכירה גלגלתא, שבה יש רק אור הנפש. וס"ג נכנס עוד יותר עמוק לעבודה, לפירוט.

כניסת האורות ויציאת האורות משאירות בנברא רשימות, הבנות, הבחנות, שמתוכן הנברא מתחיל להבין את כוונת הבורא, את עבודת הבורא עליו. ומתוך שכל פעם לומד אותן מהצורה הקודמת, הוא נעשה חכם יותר, ואת הפעולה הבאה מדמה יותר לבורא. הע"ב יותר דומה לבורא מגלגלתא. והס"ג עוד יותר דומה לו.

וגם אם ההתפתחות הזאת, היא באה כהשתלשלות, כירידה מלמעלה למטה, בכל זאת, יש בה יותר הבנה, יותר התעמקות בחומר ובפעולות. עד כדי כך, שהנברא מגיע לשבירה, כשהוא מתחיל להרגיש את השוני בינו לבין הבורא בתוך החומר ממש, ומתוך כך רוכש את רשימות השבירה שבאות כלפי הנברא, ולא כלפי הבורא. ואז הנברא מתחיל לראות, להרגיש, לאבחן את הטבע שלו כדבר מנוגד לבורא.

מה שאין כן באין סוף, בגלגלתא, שגם אם הטבע הזה נמצא שם, הוא לא נגלה. ודווקא על ידי ההשתלשלות, כלומר כניסת האורות ויציאתם, נעשות הרבה הבחנות, שבהן הרצון לקבל מרגיש את ההבדל בינו לבין האורות, את פעולות האורות עליו, ועד כמה שהוא מגיב על האור מצד השלילה, ויכול להגיע אחר כך להידמוֹת לאורות מצד החיוב. מה שאפשרי רק על ידי הקשר שיהיה בין אורות לכלים, שמגיע רק על ידי כניסות ויציאות. כי כמו שכתוב, "כי מציון", מיציאה, "תצא תורה".[28] שכל האורות העתידים להתגלות, יתגלו דווקא על ידי היציאות, על ידי הירידות, שבהן התגלות הכלי.

לכן הבורא שהוא כל יכול, יש לו "תירוץ" למה נברא הרצון לקבל בצורה כזו, ולמה נעשתה ההשתלשלות בצורה כזו - מתוך אין ברירה כביכול, כדי להביא את הרצון לקבל לצורתו הראויה, כפי שכותב בעל הסולם ב"פתיחה לחכמת הקבלה".[29]

יחד עם זאת, צריך להבין מה מקור הרגשת השפלות בזמן קבלת המתנה. ואפשר להבין זאת מתוך החוק, הידוע היטב לחוקרי הטבע, שלפיו טבעו של כל ענף דומה לשורשו. לכן, כל מה שקיים בשורש, יהיה רצוי ואהוב לענף שלו, ויביא לו תועלת. ולהיפך, מכל מה שאין בשורש, ירצה הענף להתרחק, ולא יוכל לסבול אותו, משום שזה גורם לו נזק. ומכיוון שהשורש שלנו הוא הבורא, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, הרי גם אנו מרגישים עצמנו שפלים, בכל פעם שאנו מקבלים מהזולת.

האדם צריך לראות את עצמו דומה לבורא כמו שהענף דומה לשורשו, ואת הרצון לקבל לראות כצד השלישי, שעליו מתאמנים, והוא המקום שבו נפגשים עם הבורא, ועושים את עבודת ההתאמה בין אדם לבורא. לכן מה שטוב בשורשנו, נרגיש בו כטוב. ומה שלא נמצא בשורשנו, נרגיש בו כרע.

העולם הזה הוא מעין תבנית שבה הבורא מתלבש, כדי להופיע כלפי הנברא הנמצא בדרגה דעולם הזה. עולם נקרא "נעלם", "העלם". כלומר, אותה מידת העלמה שישנה, ואותה מידת הגילוי שישנו, נקראות "העולם". ולכן מה שיש בבורא האדם מרגיש כטוב, מה שאין בו האדם מרגיש כרע. ומדוע?

כי הבורא עצמו הוא מקור התענוג. "אור" נקרא נוכחות הבורא בנברא. שהאדם נהנה, הוא נהנה ממנו, מהופעתו באדם. הבורא מתלבש בנברא, ממלא את הנברא. והנברא בנוי כך, שמה שיש בבורא, מורגש בו כתענוג. כי הבורא, בהעתקה שלו, בהטבעה שלו, ברא את הרצון לקבל.

אבל הרצון לקבל הוא לא הנברא עצמו. הנברא הוא אותה כוונה להשפיע לבורא, שצומחת על פני הרצון לקבל, שאז מסך ואור חוזר הם הכלי, במקום הרצון לקבל. הרצון לקבל אמנם נברא, אבל הוא לא האדם. הוא לא הנברא שחייב להיות כדומה לבורא, אלא הנברא הוא הצורה של הרצון לקבל שגדלה מעליו.

ואם כלפי הרצון לקבל הבורא מתראה כתענוגים, כבורא רצון, אז כלפי הנברא שצומח על פני הרצון לקבל, הבורא מתראה כהמשפיע, הדוגמה להשפעה. כלומר יש הבחנות, או שהאדם מסתכל על הבורא כמו על סָפק התענוגים, או שמסתכל עליו כמו על דוגמה לתיקון שלו. וזה מה שמבדיל בין דת לקבלה.

ועל יותר מדוגמה לתיקון לא מדברים, כי יותר ממנה לא משיגים. אלא האדם תמיד משיג אך ורק את הפעולות של "עצמותו" עליו. "ממעשיך היכרנוך", במעשים האדם מכיר אותו, משיג אותו, אבל אי אפשר לומר שהאדם משיג את הבורא. אלא האדם, מתוך המעשים שלו עצמו הדומים למעשי הבורא, מתחיל להכיר אותו, לא יותר. האדם לא יכול להתלבש בו, להיות "הבורא".

________________________

[27] על פעולת הביטוש ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"ו, הסתכלות פנמית, דף תמ אות א: "הגורם העיקרי להתהוות כל פרצוף חדש, הוא ענין הביטוש דאו"מ ואו"פ זה בזה, כי זה המסך, והאו"ח שהוא מעלה, הממשיך ומלביש האו"פ של הפרצוף".

[28] מיכה ד, ב; ישעיהו ב, ג: "כי מציון תצא תורה, דבר ה' מירושלים".

[29] בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אות ד: "אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי".