[3.02] למה התפתח התהליך של כתיבת ספרי קבלה, שלא על ידי בעלי השגה?

ביאור 2 – על "עת לעשות"

למה התפתח התהליך של כתיבת ספרי קבלה, שלא על ידי בעלי השגה?

ספרים נכתבים כבר אלפי שנים, בעיקר ספרי דת. לא היה על מה עוד לכתוב, לא היה חיסרון אחר. מה גם שרק מעטים ידעו קרוא וכתוב וספר עלה כסף רב. לכן ספרים נכתבו רק לפי התעניינותם של עשירים מופלגים כמו מלכים ואנשים רמי מעלה, שבשבילם נכתבו גם ספרים, שלא היתה להם שייכות לדת.

במשך ההיסטוריה נכתבו גם על הקבלה ספרים רבים. כתבו אותם מקובלים, גם כאלה שהיו בין קבלה לפילוסופיה, וגם גויים שלא ידעו מהי קבלה, אבל מתוך עיון בספרי קבלה מקוריים כתבו ספרים לפי מה שתיארו לעצמם. אלא שתפוצת הספרים האלה היתה מוגבלת לעותקים אחדים, שלא הדאיגו אף אחד, מפני שבעם ישראל לא היתה התעניינות בהם, כי שייכו אותם לפילוסופיה, למשהו זר.

אולם ככל שמלאכת הדפוס הלכה ונעשתה קלה ובהישג ידם של הכותבים, החלו להתרבות הקלקולים. ומתקופת הרנסנס )המאות ה - 15 וה – 16) החלו לצאת באומות העולם ספרים רגילים לפי דעתו וטעמו של הקהל. ספרים על אהבה גשמית, על הרפתקאות וכדומה. אבל בכל זאת הזרם הזה לא חדר ליהדות, מפני שארגון קשוח וסגור של העם שמר על דעת הקהל, ודעת הקהל השפיעה מאוד על כל אחד ואחד. ומתוך יראה, איש לא הרשה לעצמו לחשוב, שאפשר לכתוב או לפרסם ספר על כל מה שבא לו.

אבל ככל שהלכה וגדלה העביות, שלא גְדלה בצורה עקבית קבועה אלא בהכפלה, בצורה תלולה, החלו גם ביהדות לכתוב ספרות המכונה "ספרות יפה", נוהג שלא היה קיים קודם לכן. ומתקופת ההשכלה ואילך )המאות ה - 19 וה – 20), החלו אנשים בלתי אחראים לכתוב ספרי קבלה. בקרב עם ישראל קמו אנשים שראו את עצמם רשאים לכתוב על הקבלה ולהביע את דעתם בציבור. אנשים אלה החלו להוציא ספרים על קבלה ופילוסופיה, קבלה והיסטוריה ועוד.

והספרים האלה הביאו לקלקול עד כדי כך גדול, שהיום דעת הקהל הפוכה לגמרי מן האמת. אנשים חושבים שמקובל תפקידו לתת ברכות ולחלק קמעות, לעסוק במזל כמו במשחקי מזל, שאסורים ביהדות מדורי דורות. האר"י עצמו כתב שאסור לעסוק בברכות וקמעות, אותו שימוש לא נכון בקבלה, שמטעה את העם לחשוב, שמקורו ביהדות, מהעמקות שלה, משורשו של העם.

המיסטיקה התפתחה ביהדות רק לאחר תקופת ההשכלה, כאשר יהודים החלו לצאת מהדת ולקרוא ספרות יפה. מהמאה ה - 19 החלו לקרוא בשקיקה ספרים חיצוניים של אומות העולם, על הרפתקאות, על אהבה, או על פילוסופיה ותרבות זרה.

ולפני כן לא התפתחה מיסטיקה ביהדות, כי לא קראו ספרים חוץ מהספרים הקדושים. אף אחד לא קרא טקסט שלא היה שייך לספרי הקודש. כך היה, עד שהרצון לקבל פרץ, והתחילו להתעניין בכל הבא ליד, כדי להרגיע את הרצון לקבל. היכן שמוצאים עצות איך לעשות שיהיה לי טוב, מיד פונים לעצות האלה. וכך התחילה ספרות המיסטיקה.

רואים כמה תקופות שונות האנושות עוברת בזמננו, איך כל כמה שנים מתעסקים הן הפרט והן הכלל בעניין אחר, ועוברים משיטה לשיטה, מאופן אחד לאופן אחר, של חיפוש איך למלא את עצמנו. כך האדם וכך החברה. מה שהופך לשיגעון עולמי.

[4.19] מהו אותו דומם שמדובר עליו בדומם דקדושה?

ביאור 19 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

מהו אותו דומם שמדובר עליו בדומם דקדושה?

     דומם דקדושה הוא מושג. והדומם הוא מושג מאוד רחב. האנושות ברובה שייכת לדרגת דומם, בדומה ליחס בין הדומם לבין יתר צורות ההתפתחות בכל היקום. מלבד הצומח, החי והמדבר שעל פני כדור הארץ, כל יתר היקום הוא דומם. והיחס בין הדומם ליתר הדרגות הוא אפסי. כי המבנה של הפירמידה שטוח, קהה, עם חוד קצר, וכל היתר דומם.

הדומם לא מזיק. הוא חלק מהרצון לקבל, שהתפתחותו אינה לגובה, אלא בקליטת המאור שמחזיק אותו בצורת דומם. הוא מוכן להישאר בצורת דומם ולא רוצה יותר, ובלבד שצורת הדומם שלו תהיה מקושרת לבורא. הוא רק מבטל את עצמו, לא יותר, לא מסוגל ליותר, לא לזוז ולא לעשות לבדו, אלא שבעל הבית ישלוט עליו. ולעצמו, אין לו שום דבר, הוא מבטל את עצמיותו. כל עצמיותו היא רק כדי להידבק ל"עצמותו", לעצמיותו של בעל הבית. ההתבטלות הזאת היא נקראת דומם.[31]

הקיום של הדומם הוא הכרחי. הוא קיים בטבע, ומה שקיים בטבע אינו מזיק, אלא הוא מציאות. אבל היום, בצורתו המקולקלת בעולם שלנו, כשאנשים עושים איתו מה שעושים, ונותנים לו מסגרת בעלת עניין פוליטי וכלכלי, הדומם הולך ונהרס בהדרגה. לכן היהדות המודרנית נמצאת במשבר. אבל כאשר היא תחזור למצב מתוקן יותר, הדומם המתוקן יהיה הדומם הנכון. והרוב יהיה דומם. כי רוב החומר, רוב הרצון לקבל, הוא דומם.

דומם נקרא כל תא בגוף, שמבטל את עצמו, ופועל רק כדי להחזיק את הגוף, ולא לצורך עצמו. וגם במפעל, מעטים שייכים להנהלה. הרוב הם העובדים, הנקראים דומם, מפני שחובתם לבצע. הרצון של הדומם הוא רק לקיים מה שמביאים לו מִדרגה יותר גבוהה. למרות שלדומם כמו לכל הגוף יש יכולת ביצוע ושכל משלו כי כלל ופרט שווים.

והדרגה הזאת אינה דרגה קטנה. על ידי הרצון הזה, הדומם נמצא בתוך העליון, כמו עובר בבטן אמו, וזוכה לכל מה שיש בעליון. עובר שאוכל מה שאימו אוכלת, כשהוא יוצא החוצה, הוא אמנם רוכש עצמאות, אבל כבר אינו שייך לדרגה של אמא, אלא לדרגה פחותה ממנה.

במעמד הזה יש יתרונות וחסרונות. לא פשוט לאדם לעבור מדרגת דומם לדרגת צומח, הוא מפסיד מאותו מעבר. הוא צריך להגדיל את הייחודיות שלו, את העצמיות, שהצורך להיות עצמאי מהבורא יהיה במימד אחר לגמרי, במושג אחר. ואז יש לו יוצרות, נכונוּת, כוחות, לעזוב את הדומם. קשה מאוד לעזוב את הדומם. מכל הדרגות, הדרגה הקלה ביותר היא הדומם. היא לא פשוטה, אבל קלה, כי עוזרים לדומם, הוא מקבל אור מקיף כללי, בדומה לעובר שנשמר ברחם אימו. אבל ברגע שהוא יוצא החוצה לאוויר העולם, ונעשה צומח, הוא מתחיל לפתח בעיות ומחלות.

בחייו האדם לא יכול להעדיף להיות דומם או להיות מישהו אחר. מאותו שורש שהאדם בא, עד אליו הוא צריך להתפתח, ולבצע כל מה שהשורש שלו מחייב. בכוחנו רק לגרום להתפתחות מהירה יותר. אבל גם על "מהירה יותר" יש שאלה. אם יד של ילד קטן מתחילה לפתע לגדול יותר מהר משאר גוף, זו אינה גדילה תקינה ובריאה. אותו דבר קורה בגוף נשמת אדם הראשון. אם חלק ממנו מתפתח יותר מהר משאר החלקים, זו כבר אינה גדילה בריאה, אלא מחלה.

אם כך, איך אפשר לגרום לזירוז התפתחותו של כל אחד ואחד, מי שרוצה ומי שלא רוצה, כדי שתהיה התפתחות כללית נכונה והרמונית? מי שמתפתח חייב לגרום להתפתחותם של כל האחרים. באותה מידה בלבד הוא יוכל להמשיך ולהתפתח. אחרת, תא שמתחיל לגדול ללא קשר עם תאים אחרים, גורם לסרטן.

לכן ההתפתחות הרוחנית שלנו יכולה להיות רק על ידי הפצת חוכמת הקבלה. רק על ידי התקשרות עם כלל האנושות. במידה שקשורים אליה ודואגים לה, באותה מידה הולכים וגדלים. מלמעלה לא נותנים לאף אחד לגדול יותר ממה שהוא משקיע בהתפתחותה היחסית של כל האנושות. אחרת ההתפתחות שלנו בגוף הכללי של הנשמות איננה התפתחות בריאה.

_____________________________

[31] בעל הסולם, שמעתי, מאמר קטו: ענין דומם צומח חי מדבר.

[6.00] מהות חוכמת הקבלה

מהות חוכמת הקבלה[1]

מהו היסוד של חוכמת הקבלה / חוק הכלל והפרט / ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים / שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה / שמות מופשטים / הממשיות שבחוכמת הקבלה / הקושי לבטא השגה רוחנית עליונה / חוק השורש והענף בעולמות / שפת המקובלים היא שפת הענפים / מסירת הידע מהמורה לתלמיד / המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

מהו היסוד של חוכמת הקבלה

חוכמת הקבלה היא סדר ההשתלשלות של הכוחות העליונים על דרך סיבה ומסובב הכפוף לחוקים קבועים ומוחלטים, הקשורים ביניהם ומכוונים לגילוי הכוח המשגיח העליון, הבורא, לאדם בעולם הזה.

חוק הכלל והפרט

חוק הכלל אומר שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו.

חוק הפרט אומר שבכל דור יהיו יחידים שיוכלו להגיע להשגת הכוח המשגיח העליון, עוד לפני שכל האנושות תגיע לכך בעצמה.

ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים

מדוע מלאים ספרי הקבלה בתיאורים רבים של ספירות ופרצופים, אם מדובר בהשגת מטרה אחת בלבד כפי שהוזכר? חוכמת הקבלה חוקרת את הדרכים בהן האדם משיג את הכוח העליון, כלומר את הדרכים שהוא משתווה אליו. לפיכך חוקרת חוכמה זו את כל ריבוי המבנים והגופים הרוחניים והקשרים ביניהם שבעולמות העליונים.

נתבונן למשל בגופו הקטן של בעל חיים כלשהו, הרי כל תפקידו הוא לספק לעצמו מזון, לחיות בעולם במשך תקופה מסוימת, שהכרחית על מנת להוליד עוד פרטים כמוהו, ובכך להבטיח את קיום הזן. אבל אם נחקור את גופו של בעל החיים נגלה שהוא מהווה צירוף מורכב מאלף אלפי סיבים וגידים, כמו שקבעו הפיזיולוגים והאנטומים במחקרים שלהם, ועוד עשרות אלפי צירופים שאינם ידועים עדיין לאדם.

כל שכן נוכל להבין את מספרם הרב של מיני החיבורים והקשרים בין הגופים הרוחניים הכלולים בדרך להשגת המטרה הנשגבת, השגת הכוח המשגיח העליון.

שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

חוכמת הקבלה מחולקת לשתי דרכים מקבילות של השגת הכוח המשגיח העליון. שתיהן שוות זו לזו, וכל ההבדל ביניהן הוא רק בכך שדרך אחת מובילה מלמעלה למטה, עד העולם הזה, והדרך השנייה מתחילה בעולם הזה ועולה מלמטה למעלה באותן המדרגות שנוצרו בזמן השתלשלות השורשים העליונים והתגלותם בהדרגה מלמעלה למטה.

הדרך הראשונה נקראת בקבלה "סדר השתלשלות העולמות, הפרצופים והספירות". והדרך השנייה נקראת בקבלה "השגת הכוח העליון".

המשיג את הכוח העליון חייב ללכת מלמטה למעלה באותה הדרך, ולהשיג בהדרגה כל פרט וכל מדרגה, בהתאמה מלאה לחוקים שנקבעו בהשתלשלות הכוח העליון מלמעלה למטה.

השגה שלמה של הכוח המשגיח העליון לא נעשית בבת אחת אלא בהדרגה, הגילוי אורך זמן ומופיע בהרגשות של המשיג בהתאם למהירות הזדככותו מהאגואיזם שלו, עד שכל התכונות של המדרגות המשתלשלות מלמעלה למטה מושגות על ידו. סדר השגת המדרגות קבוע מראש. כל המדרגות שבאות בזו אחר זו, נמצאות זו מעל זו, וזה מזכיר סולם המורכב משלבים, ולכן נקרא "שלבי הסולם".

שמות מופשטים

רבים חושבים בטעות שכל השמות והמושגים, שבהם משתמשת חוכמת הקבלה, הם מסוג השמות המופשטים. ההנחה המוטעית הזאת נוצרה משום שהקבלה חוקרת את העולם העליון שנמצא מחוץ למרחב ומחוץ לזמן, ואת זה יכול לראות רק מי שרכש את שיטת הקבלה. מכיוון שרק יחידים רוכשים את החוכמה הזאת ומשיגים את העולם העליון, קיימת דעה שכל מה ששייך לעולמות העליונים - אלה הם רק מושגים מופשטים שמנותקים לגמרי מהמציאות.

אבל ההיפך הוא הנכון: הקבלה אינה מתארת משהו שאינו משקף מציאות ממשית, שאותה משיגים המקובלים. חכמי הקבלה קבעו להם חוק ברזל לפיו הם מתארים רק השגות, ורק אותן מכנים בשם, וכל מה שלא מושג אסור לכנותו בשם ולהגדירו במילים.

השגה בקבלה פירושה הדרגה העליונה ביותר בהבנה. וכל עוד שלא מושגת הכרה בהירה לחלוטין, כמו דבר שהידיים אוחזות בו, אין המקובלים מכנים אותה בשם "השגה", כמו שנאמר "כי תשיג ידך"[2], אלא מציינים את זה בכינויים אחרים, כגון הבנה, ידיעה וכדומה.

הממשיות שבחוכמת הקבלה

גם במציאות הגשמית כפי שהיא באה בחושינו, קיימים דברים ממשיים, שאת מהותם אנו לא משיגים, גם לא בדמיון. למשל תופעות כחשמל ומגנטיות. הידע שלנו בכל הקשור לגילויי התופעות האלה מספק אותנו לגמרי, וזה מביא לכך שבכלל לא חשוב לנו לדעת על מהותן של התופעות האלה, שבאמת אין לנו ולו המושג הקטן ביותר על מהותן. ואז מי יאמר שהתופעות האלה אינן ממשיות? הרי השמות "חשמל" ו"מגנטיות" כל כך ממשיים וקרובים אלינו, כאילו אנחנו באמת מרגישים אותם, עד כדי כך שגם ילדים קטנים יודעים את השם "חשמל" באותה מידה שהם יודעים את השמות "לחם", "סוכר" וכן הלאה.

ויותר מזה, כמו שלא ניתן לנו להשיג את המהות של הכוח המשגיח העליון, בדיוק באותה מידה איננו יכולים להשיג את מהותם של נבראיו והן את כל יתר העצמים הגשמיים הניתנים למישוש. כי אנחנו משיגים רק את הכרת הפעולות שלהם, מתוך התפעלות שנגרמת מפגישת החושים שלנו עם הפעולות האלה. ההתפעלות החושית הזו מספקת אותנו לחלוטין, אף על פי שאין לנו שום מושג על מהותם של הדברים עצמם. באותה מידה אנחנו לא מסוגלים להשיג גם את המהות של עצמנו, אלא כל מה שידוע עלינו הוא לא יותר מאשר מהלך הפעולות הנמשכות ממהותנו.

לכן כל השמות והמונחים שפוגשים בספרי הקבלה הם ממשיים, אף על פי שאנחנו לא משיגים את מהותם, משום שהעוסקים בהם מרגישים סיפוק מלא מידיעה שלמה, אף על פי שמדובר רק על השגה של פעולות, שנולדה כתוצאה מפעולה הדדית של הכוח המשגיח העליון עם האדם שמשיג אותו.

וזה מספק לגמרי ולא מעורר בנו הרגשה שהידע לוקה בחסר, בדיוק כמו שלא מתעוררת אצלנו תביעה לאצבע שישית בכף היד, כפי שחמש האצבעות מספיקות לנו בהחלט.

הקושי לבטא השגה רוחנית עליונה

את המושגים של העולם העליון אנחנו לא מסוגלים לבטא בצלילים או באותיות של העולם שלנו, הרי כל אוצר המלים שלנו הוא ביטוי של תחושות המצויות בחושים הקולטים את עולמנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר צריכים למסור על ידי המלים ידע מדויק, שאותו קיבלו באמצעות משא ומתן, כנהוג במחקרי החוכמה הזו, שבשביל למסרה למשיגים, חייב המקובל להשתמש בהגדרות מדויקות.

חוק השורש והענף בעולמות

לארבעת העולמות שמרכיבים את הבריאה הנקראים, מלמעלה למטה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, החל בעולם האצילות, שהוא הנעלה ביותר, וכלה בעולם העשיה הגשמי שלנו שהוא התחתון ביותר, יש מבנה זהה לחלוטין בכל פרטיו. כלומר, המציאות וכל פרטיה בעולם הראשון, קיימים ללא שינוי גם בעולם השני הנמוך יותר שנמצא תחתיו. וכך גם בכל העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה המוחשי לנו.

אין שום הבדל בין העולמות, חוץ מההבדל באיכות החומר. והאיכות הזאת של חומר העולם, היא שקובעת את גובה המדרגה של כל עולם, כך שהחומר של העולם הגבוה מכולם הוא הזך ביותר ביחס לכל התחתונים. והחומר של העולם השני הוא עבה יותר מהחומר של העולם הראשון, אבל זך יותר מהחומר שבכל המדרגות תחתיו. הסדר הזה נשמר עד העולם שלנו, שחומר פרטי המציאות שבו הוא העב יותר והחשוך ביותר מכל העולמות הקודמים.

אבל יחד עם זאת העצמים והצורות שבכל עולם ועולם זהים על כל פרטיהם, הן בכמות והן באיכות. אפשר להשוות זאת לחותם והנחתם ממנו, שאף הפרטים הקטנים ביותר של החותם עוברים במלואם לנחתם ממנו. וכך גם בעולמות: העולם התחתון הוא הנחתם מהעולם העליון ממנו. וכל הצורות שקיימות בעולם העליון, הן בכמות והן באיכות, טבועות במלואן בעולם התחתון.

כך שאין בעולם התחתון שום פרט ושום תופעה שאינם השתקפות של העולם העליון. זה נקרא "שורש וענף", והפירוש הוא שהפרט שנמצא בעולם התחתון הוא ענף שמועתק מהדוגמה שלו הנמצאת בעולם העליון, שהוא השורש שלו, משום שממנו הפרט הזה יצא ונחתם בעולם תחתון.

על זה נאמר: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין לו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל".[3] כלומר השורש שנקרא "מזל" מכריח את הענף התחתון לגדול בכמות ובאיכות, ולרכוש את תכונות שלו כמו מחותם לנחתם. וזהו חוק שורש וענף, הפועל בכל עולם ועולם, בכל פרטי המציאות שבו, ביחס לעולם העליון ממנו.

שפת המקובלים היא שפת הענפים

שפת הענפים נוצרה על בסיס הענפים שבעולם שלנו, המורים על השורשים שלהם בעולם העליון. השורשים האלה שבעולם העליון הם הדוגמה לענפים שלהם. הרי אין בעולם התחתון שום דבר שלא מתחיל ונמשך מהעולם העליון. השורש שנמצא בעולם העליון מחייב את הענף התואם לו בעולם התחתון לקבל את צורתו ולרכוש את תכונותיו.

מהקשר שבין ענף לשורשו יצרו המקובלים אוצר מילים, שמאפשר להם לדבר על השורשים הרוחניים שבעולמות העליונים על ידי הזכרת שמו של הענף התחתון המוחשי, שנמצא בתחום המוגדר של החושים הגשמיים של העולם הזה. וכך כאשר מוזכר שמו של הענף התחתון, השומע יכול להבין את השורש העליון, כי הענף הגשמי הזה מצביע באופן ברור על שורשו, שהרי הענף הוא תוצאה של השורש.

באופן הזה מהווים כל העצמים שנמצאים בעולם המוחשי שלנו שמות מדויקים, שמצביעים על השורשים העליונים שלהם, אף על פי שאת השורשים עצמם אי אפשר לכנות בשום מילה ובשום צליל, משום שהם נמצאים למעלה מכל דמיון. על כל פנים, זכו השורשים להבעה מילולית באמצעות ענפיהם המורגשים בעולמנו.

וזוהי מהות השפה מדוברת של המקובלים, שבעזרתה הם מוסרים את ההשגות העליונות שלהם זה לזה, מדור לדור, בכתב ובעל - פה. הם מבינים זה את זה במידה לחלוטין מספקת, משום שבהגדרות שלהם יש מידת דיוק ההכרחית למחקר של החוכמה הזו. כלומר, המסגרת שנקבעה היא כל כך מדויקת, שאינה מאפשרת לטעות, משום שלכל ענף יש הגדרה טבעית שאופיינית רק לו, ומשום כך הוא מצביע באופן מדויק לחלוטין על השורש הרוחני.

מסירת הידע מהמורה לתלמיד

המילים היוצאות מפיו של המורה, אינן מסוגלות לתת ביטוי לשום ידיעה רוחנית עליונה הנמצאת מחוץ לזמן, תנועה ומקום. שפת הענפים היא היחידה המסוגלת לכך, כי בה הענפים מורים על שורשיהם העליונים. אולם רק מי שמבין את יחסי הענפים לשורשיהם, יכול להבין את השפה הזו.

לפיכך, רק לאחר שאדם מיטיב לדעת ולהבין את הקשר שבין השורש לענף, תִּמָּצֵא לו שפה משותפת עם רבו המקובל, והיא שפת הענפים. אז רבו יוכל להעביר לו את כל הדקויות של חוכמתו, ואת הידע על המתרחש בעולמות העליונים. הן את כל מה שקיבל מרבותיו, והן את מה שהשיג בעצמו. כעת יש להם שפה אחת משותפת לשניהם, והם מבינים זה את זה.

אבל אם התלמיד עדיין אינו מבין את השפה בעצמו, אינו מבין כיצד הענף מצביע על שורשו, אזי אין לרבו אפשרות להסביר לו אף לא מילה מהידע העליון, והוא אינו יכול לדבר איתו על מחקרי חוכמת הקבלה. משום שאין לרבו שפה משותפת איתו. כלומר, אין שיטה אחרת למסור את ידיעות החוכמה, אלא רק למי שיודע ומבין בעצמו.

אך כיצד ישיג התלמיד את ידיעת שפת הענפים בעצמו? הוא יוכל לעשות זאת באמצעות לימוד מתוך ספרי הקבלה, שבהדרגה יכניסו אותו להרגשת העולם העליון. רק לאחר שהשיג לכל הפחות את מדרגת העולם העליון הקטנה ביותר, ומאותה מדרגה השיג את שפת הענפים מלמעלה למטה, אז יוכל לקבל מרבו המקובל ידע, היות וכעת יש להם שפה משותפת.

המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

על מנת לבטא רעיונות נשגבים משתמשים המקובלים במילים גשמיות, דוגמת "נשיקה", "זיווג", "חיבוק", "לידה" וכיוצא בזה. עולה השאלה, לשם מה הם זקוקים דווקא למילים כגון אלה, העלולות להתפרש כגסות?

ובכן, על מנת להסביר את חוכמת הקבלה, אין אפשרות להשתמש בשום שפה אחרת בעולם, מלבד שפת "הענפים", שכאמור מצביעה באופן מדויק על הקשר שבין כל שורש לבין הענף המוגדר שלו. לא ניתן לוותר על ענף מסוים בשל שפלותו, וכתוצאה מכך להימנע מתיאור הקשרים שבחוכמת הקבלה, כי הרי חוץ מאותו ענף אין בעולם שלנו שום ענף אחר שאפשר להשתמש בו לשם כך.

את הקשר שבין שורש לענף אי אפשר להשיג מלמטה למעלה. כלומר מתוך הסתכלותו בענפים התחתונים, אין לאדם יכולת להקיש על השורשים העליונים, גם אם ינסה לדמיין אותם. אלא להיפך, תחילה עליו להשיג את השורשים העליונים בכוחות עצמו, ורק לאחר מכן, כשיסתכל בענפים המורגשים בעולמנו, יוכל להבין את כל סדרי היחסים, בכמות ובאיכות, בין כל ענף לשורשו שבעולם העליון.

אם נוותר על השימוש בשם כלשהו, אזי לא רק שנאבד את המושג התואם לו בעולם העליון הרוחני, כי אין מילה אחרת שתוכל להחליפו בתיאור השורש, אלא זה יגרום נזק לחוכמה כולה. כאשר נופלת חוליה אחת מהשרשרת הכללית של החוכמה, אזי קורסת החוכמה כולה, כיוון שהחוליות כולן קשורות זו בזו.

לכן, אין סיבה להתפלא על השימוש בשמות לא יאים, משום שאי אפשר לבחור שמות באופן חופשי, ואי אפשר להחליף שמות לא יאים בשמות יאים. מקובלים חייבים להשתמש בענף בצורה מדויקת תמיד, כי הוא מצביע על שורשו העליון באופן מלא. כן חלה חובה להרחיב, עד שתנוסח הגדרה מדויקת המובנת למעיינים.

 ________________________________

[1] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "מהות חכמת הקבלה".

[2] ויקרא כה, מז.

[3] השמטות הזוהר, בראשית, אות א. בראשית רבה פרשה י.

[6.02] חוק הכלל והפרט

קליפ - טענות אל הבורא

ביאור 2 - על "מהות חוכמת הקבלה"

חוק הכלל והפרט

חוק הכלל אומר שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו.

חוק נקרא תנאי, ששולט מהמדרגה העליונה על המדרגה התחתונה. שהמדרגה התחתונה בהכרח כוללת את התנאי הזה ומופעלת על ידיו. אבל מצד שני, יש בה חופש לקיים את התנאי הזה מרצונה, ואז להרגיש את התוצאה, כשהרצון שלה משתווה עם העליון, עם המדרגה העליונה. או לא לקיים אותו, כלומר, עדיין לא להשוות את רצונה למדרגה העליונה, ואז לראות מה התוצאה מהפרש הרצונות בינה לבין המדרגה העליונה.

אבל החוק תמיד פועל, ותמיד הוא פועל ממדרגה עליונה על מדרגה תחתונה. אלא מדובר על הרצון של המדרגה התחתונה. שהמדרגה התחתונה יכולה לרצות לקיים את המדרגה העליונה, כלומר להידבק במדרגה העליונה, או לא לרצות לקיים אותה.

החוק הכללי הזה, שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח העליון ולהשיג אותו במלואו, אומר, שגם בכל רגע ורגע, וגם בכללות כל הזמנים, וגם בכל פרט ופרט שיש במציאות, וגם בכללות כל המציאות, כל דבר פועל רק כדי להגיע למטרה הנקובה הזאת, של גילוי הכוח המשגיח העליון, שהיא נקראת "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה".[5]

אלא שנשאר לבני האנוש רצון חופשי, להצטרף או לא להצטרף לתהליך הזה. כלומר, נשארת לאדם אפשרות לרצות או לא לרצות לקיים את החוק הזה. להצטרף לבורא, למחשבה שלו, או להתייצב כנגדו. אבל אין פעולות שלא מבצעים בהן את החוק הזה. אי אפשר שלא לקיים אותו. כי מלמעלה יורד סדר השתלשלות הכוחות העליונים, על דרך סיבה ומסובב, כלומר, בסדר מוחלט, כשלכל הכוחות רק כוונה אחת, מטרה אחת, להביא את כל הנבראים דרך כל המצבים, ממצבים ההפוכים מהמטרה אל המטרה.

ואף אחד מהנבראים, באף מצב, לא יכול להימצא מחוץ לשליטה העליונה הזאת. אלא מה שנותר לנבראים, בכל מצב ומצב, הוא להיות בהסכמה עם התהליך שקורה להם, בהסכמה עם ההתפתחות הזאת, או לא. כלומר, כל ההבדל הוא לא בלקיים או לא לקיים, בלהיות או לא להיות תחת שליטת החוק, אלא בלרצות או לא לרצות להיות בו. וכל התיקונים הם לתקן את הרצון להשתוות הצורה.

כלומר, כולנו עושים רק מה שהחוק הזה מחייב, מה שסדר סיבה ומסובב, בחוקים מוחלטים, פועל בתוך המציאות. על זה אין שום ויכוח, ואין בכך שום ספק. כולם חוזרים לשורש העליון שלהם. אלא ההפרש הוא בהסכמה, במידת ההסכמה, שנותנת לנברא חוץ מהרצון לקבל, שנמצא תחת שליטתו המלאה של החוק הזה, תוספת של מחשבה, יכולת להיות כביכול חופשי. להרגיש את עצמו, לא לפי מה שהוא עושה במחויב, אלא לחיות במה שהוא רוצה, בעולם הרצונות ולא בעולם הכוחות.

אם היינו מסתכלים מהצד, היינו רואים שכולנו מקיימים בכל רגע רק את רצון הבורא כמו כל פרט אחר בבריאה, בלי יוצא מן הכלל. כל פרט בבריאה נמצא תחת השפעתו השלמה והמלאה של הכוח, שמוליד אותו ומוביל אותו ואין שום פרט שיכול לצאת משליטת הבורא. לא שבתוך האדם יש דרגות דומם, צומח, חי, מדבר, שבהן הוא מרגיש את רצונו כרצון חופשי, שלא תלוי באף אחד. והאדם חי, לא בתוך מה שהוא מקיים כל רגע, אלא במה שנמצא הרצון שלו.

למשל, האדם לא חושב איך הגוף שלו מתקיים, איך הלב עובד עם הכבד ועם הכליות, איך פועלים הבטן והחזה והראש. אלא הגוף מתקיים בצורה טבעית ללא שליטת האדם. האדם לא חי בתוך פעולת המערכת הזאת, המערכת פועלת בצורה בלתי תלויה בו. אלא במה הוא חי? מה עולמו? העולם שלו הם הרצונות שלו, כביכול רצונות חופשיים, שהוא חי בהם כמו בבועה.

והבועה הזאת שניתנה לאדם, היא תוצאה מכניסתה של תכונת הבינה לתוך המלכות. שהבורא העניק לאדם משהו מהמחשבה שלו, ממחשבת הבריאה, מחשבה של השפעה, בינה. אבל כאשר בינה נכנסת למלכות, היא עובדת בצורה אחרת לגמרי. המחשבה הזאת, מחשבה של השפעה, מולידה באדם את הרגשת החופש, את ההרגשה שהוא חי בתוך המטרות שלו, בסדר סיבה ומסובב, בכוונות שלו. שיש לו חיים משלו.

על ידי כניסתה של תכונת הבינה, תכונת הכתר, לתוך המלכות, האדם נעשה במשהו כמו בורא, חופשי רק בקטן, כמו קטן שיוצא משליטת הגדול. שלפתע יש לו ראש, והוא מתחיל לעשות מה שהוא רוצה, להתפרע במרחב מסוים משלו, כאילו יש לו חיים משלו. בדומה לילד קטן, שחושב שיש לו חיים משלו, אזור קטן שבו הוא פועל באופן עצמאי, ולא מרגיש שהגדולים פועלים עליו, וקובעים לו את כל הדברים. מפני שיש בו קצת מהראש של הגדול, והוא משתמש בו כך.

היכולת הזאת ניתנת לאדם, רק כדי שישתווה ברצונות שלו, בראש שלו, לראש של הבורא, למחשבות של הבורא, אבל הרצונות האלה הם כל החיים שלו, עד כדי כך שהאדם לא מרגיש שום דבר חוץ מהרצונות שלו.

יוצא שחוק הכלל הזה, שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו, אומר שיש לאדם חופש. אבל לא לעשות את הפעולות בפועל, אלא רק לתקן את היחס שלו, לתקן את הרצון. ובתיקון הרצון, ולמרות שגם בו יש סדר סיבה ומסובב, וגם בו מתקיימים ומתקדמים בסדר קודם ונמשך, אבל כאן נוספת לאדם היכולת לקבוע את היחס שלו, עד כמה רצונותיו הם בהשתוות הצורה עם הבורא.
                           ________________________________

[5] בעל הסולם, מהות חכמת הקבלה, ד"ה: על מה סובבת החכמה

[6.03] חוק הפרט אומר שבכל דור יהיו יחידים.. עוד לפני שכל האנושות תגיע לכך בעצמה.

ביאור 3 - על "מהות חוכמת הקבלה"

חוק הפרט אומר שבכל דור יהיו יחידים שיוכלו להגיע להשגת הכוח המשגיח העליון, עוד לפני שכל האנושות תגיע לכך בעצמה.

יש פרט ויש כלל. כולם מחויבים לתהליך, אף אחד לא יוכל להימלט ממנו עד סופו. אלא ישנם כאלה שיכולים לבצע אותו לפני כולם. גם לפי החוק של הכלל, וגם לפי החוק של הפרט. כלומר, מהו חוק? מה שקיים, שמתקיים, אם רוצים או לא רוצים. אם נקבע מלמעלה, שעל אדם מסוים חל החוק הפרטי, כלומר, להגיע למטרה כיחיד, לפני אחרים, אז אין לו ברירה, כי זהו החוק שנקרא "חוק הפרט". והוא מביא אותו לפעול כיחיד. ואז גם בבועה הזאת, שהוא חי ברצונות שלו בהשתוות הצורה לבורא, גם בה הוא לא מתקדם בצורה חופשית.

אבל במה הוא יכול לסייע לעצמו? בעל הסולם מסביר, שאם האדם מתחיל לשים לב ולרצות להשתייך להסכמה שלו עם התפתחותו, אז ההסכמה שלו, במקום להתייצב בו על ידי ייסורים, יכולה להתייצב, להתבשל בו, בצורה אחרת. בצורה מבוקרת, בוגרת, על ידי יגיעתו, על ידי מה שנקרא תורה. שהאדם בכוחות עצמו משתדל לטכס עצה ולגייס כוחות, כדי לזרז את ההסכמה שלו עם ההתפתחות שלו, שרצונו יהיה כרצון הבורא, כרצון העליון.[6]

כלומר, בכל מדרגה הוא משתדל לגלות מדרגה יותר גדולה, יותר עליונה, ומהר ככל האפשר להגיע אליה. אבל המעשים של האדם הם תמיד כמעשי הצדיקים. וברצונות שלו, רוצה או לא רוצה, הוא מקיים את רצון הבורא. אלא, החופש של האדם הוא לקבוע בעצמו את מידת ההשתתפות הרצונית שלו.

ואם כל המציאות באה ומתגלגלת מהבורא, ועל האדם רק להסכים או לא להסכים עם מה שקורה, סימן שכל הרע שרואים, מרגישים וצופים בו, הוא בא מהבורא. אם כך, איך אפשר להצדיק אותו, לסגור את העיניים ולקבל כל מה שבא?

במציאות שבה אנו חיים, אנחנו כמו אותו ילד שמתפרע וחושב שאין לו משגיח. אנו חיים באותה בועה, ולא חיים בעולם הפעולות הנכונות של הבורא. האדם לא מרגיש אותן, כפי שהוא לא מרגיש איך פועל הגוף שלו, מה הפעולות והקשרים הרבים שנעשים בפנים בתוכו. הוא כביכול מחוץ לפעולות האלה, שמתרחשות בו מתחת לסף ההרגשה.

האדם מרגיש רק את היחס שלו. ביחס שלו למציאות הוא חי. היחס הזה בונה לו את תמונת העולם. לכן, אם היחס שלו למציאות משתנה, אז העולם נראה לו אחרת, כי העולם שלו בנוי מהיחס שלו. את עניין היחס, רואים גם בפעולות רגילות, שעושים בחיים, שדורשים מהאדם לא פעם להתייחס אובייקטיבית, בצורה בלתי תלויה.

למה? כי לכל אחד יש זווית הסתכלות משלו על החיים, ולפי יחסו לעולם הוא בונה את תמונת העולם שלו, איך העולם מחוץ לו. כל אחד אומר אחרת, וכולם לגמרי שונים. ואף אחד לא יודע איך העולם באמת, כי כל אחד מתייחס אל העולם בצורה אישית בלבד.

לכן גם טוב או רע לא נשארים כפי שקובעים באותו רגע. אלא כל תמונת המציאות, כולל הטוב והרע, נבנית באדם מתוך היחס שלו למה שקורה. ומה מתרחש באמת? מתרחשות רק פעולות של אורות בתוך כלים, בצורה קצרה ומוצדקת, שמביאה אותם לתיקון.

ואם האדם קונה יחס אמיתי לפעולות האלה, שהתיקון הוא העיקר, בכל מה שקורה עם הכלי, אז הוא חי בעולם שכולו טוב. כי חוץ מטוב, חוץ מתיקון, חוץ מכל רגע ורגע להגיע יותר ויותר לדבקות, לא קורה כלום. כלומר, כל שנייה האדם מקבל עוד ועוד מתנות יותר ויותר גדולות, ובתוך זה הוא שרוי כל חייו.

והכול מפני שהאדם משנה את היחס שלו, את הבועה שלו. אם קודם הוא צייר את החיים בצורה מסוימת, עכשיו הוא מצייר אותם בצורה אחרת, וחי רק בה. במה הוא חי? לא במלכות עצמה, שמתקיימת בצורה מוחלטת על ידי האור, ששם אין מה לשאול. הוא חי, במה שבינה מסרה למלכות, ומלכות הפכה את הבינה הזאת כך, שהיא מסתכלת על הפעולות מהצד האגואיסטי, לכן כל הפעולות האלה נראות לה רעות.

אבל אם הופכים את הבינה, אם מתקנים את הבינה שבמלכות, ומסתכלים על כל הפעולות האלה מצד הבינה המתוקנת, מצד הבורא, אז רואים שהפעולות נכונות, מחויבות, דבוקות כבר כעת במאציל. ואין מצב שהוא פחות משלמות ונצחיות. אין עולם. אלא את הכול קובע היחס של האדם, לחוק שמתקיים בצורה קבועה בלי שום יוצאי דופן. היחס בונה באדם את תמונת העולם. וככל שנפטרים מהיחס השקרי הזה, נקרא שיוצאים מהחלום.

האדם נמצא תחת חוק כללי ופרטי. מה פירוש "תחת חוק"? מה שמתקיים וחל על האדם בכל מקרה ובכל מצב, אפילו בלי להרגיש, כפי שלא מרגישים את פעולות הגוף. אבל האדם חי, מרגיש וחש רק מעל החוק, היכן שהוא חופשי להביע הסכמה או אי הסכמה עם מה שהחוק עושה. אבל החוק הוא מוחלט, ותמיד עושה את שלו.

ביחס הזה שהאדם נותן, הוא בונה את "ראש הפרצוף", ונעשה כמו בורא. הוא קונה את המחשבה של הבורא, את מחשבת הבריאה. "ממעשיך היכרנוך".[7] הוא מכיר את האישיות הזאת הנקראת בורא, ומעתיק אותה על עצמו. לא בפעולות, אלא מתוך שהוא משתדל לעשות פעולות, בכוונה לקנות את הראש של הבורא.

ראש של הבורא נקרא היחס, הכוונות. והבועה הזאת שבה אנו חיים, היא נקראת הראש שלנו. כי קודם לכן, בעולם אין סוף, לא היה ראש ולא סוף, אלא רק תוך. ויש ג' מצבים: מצב הא' הוא מצב אין סוף, מצב הב' הוא מצב התיקונים, ובמצב הג' חוזרים לאין סוף בצורה המתוקנת. וכל ההבדל בין המצב הראשון למצב השלישי, לחזרה לאין סוף, הוא בקניית הראש.

באין סוף לא היה ראש. הכלי קיבל בלי שום הגבלה. ואחר כך מהכלי "העגוֹל" הזה עושים "קו", כלומר, מקבלים על ידי המסכים, ומרבים את המסכים, עד שכל הקו הופך שוב לעיגול. ומה ההבדל בין המצבים? הראש. שבמקום הבועה הזאת, שבה נדמה לאדם שהוא חי חופשי במחשבות וברצונות משלו, הוא לאט לאט קונה ראש של הבורא, את כוונת הבריאה, את מחשבת הבריאה.

והרגשת העולם עליון, היא רק קניית היחס הנכון. ואם מגלים את המציאות רואים ש"עולם כמנהגו נוהג"[8], שכולנו בגמר התיקון, "ואכלתם ישן נושן"[9], ונמצאים כבר בהשגת העולם העליון. ומה שמשתנה הוא רק היחס של האדם, אבל היחס הזה הוא מה שמוסיף לו עולם.

_________________________________________________

[6] להסבר ראה בעל הסולם, אחור וקדם צרתני.

[7] על עיקרון "ממעשך היכרנוך" ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו. ראה גם הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".

[8] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[9] ויקרא כו, י.

[6.04] מה ההבדל בין כלל ופרט

קליפ - כפייה וחופש בחירה

ביאור 4 - על "מהות חוכמת הקבלה"

מה ההבדל בין כלל ופרט

יש נשמות, שלפי התוכנית העליונה חייבות להגיע למטרה לפני האחרות. למה? מפני שיש במהלך הזה תוכנית, יש בו צורך. עליהם להוביל את האחרים, או להכין עבורם משהו. על כך, בעל הסולם לא מפרט יותר. וזה לא בהבנתנו. הרי גם את המדרגה שנמצאים בה אנחנו אף פעם לא מבינים, לא כל שכן עליונה ממנה, אלא מבינים רק את המדרגה התחתונה, היכן שעברנו כבר, וצופים עליה מלמעלה. אותה בלבד אפשר להבין.

החוק הזה של הפרט, הוא חוק שקיים, שקובע לאדם איך עליו להיות, ללא שום בחירה חופשית. אלא כמו שנאמר, שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב, ואומר לו: "קח לך"[10] ואם האדם לא רוצה, מצפה לו גורל רע, שהוא עניינו. הבחירה שבידי האדם היא רק להסכים או לא להסכים, ובדרך ייסורים הוא תמיד מסכים. אבל הוא יכול לקצר את הדרך, ולהגיע להחלטות האלה בכוחות עצמו.

ובתוך הבחירה שיש לו, אם מבקרים את היחס של הנברא למציאות, רואים עד כמה הוא מוגבל בהחלטתו החופשית, וביגיעתו החופשית. כדי להגדיר היכן בדיוק נמצאת הבחירה החופשית, צריך להבין את המבנה של שליש אמצעי דתפארת, של קליפת נוגה. עד כמה הוא מבנה דק ועדין, שנמצא בין כלים דקבלה לכלים דהשפעה, וכביכול לא שייך לשניהם.

__________________________________________

[10] בעל הסולם מביא את פירוש רש"י על דברים ל, יט: "ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך ועל זה נאמר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך" (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ד).

[13.01] ביאור על "הגלות והגאולה"

ביאור 1 - על "הגלות והגאולה"

ביאור על "הגלות והגאולה"

"ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך".

"והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים: נהיה כגויים".

ההיסטוריה מוכיחה, שעל אף פיזורו של עם ישראל בגולה מאז ומתמיד, הוא, להבדיל מכל העמים, אינו יכול להתקיים שם, וגם לא להיטמע בעמי הגויים. עם ישראל לא ימצא לו מנוח ביניהם, בטרם קיים את התנאי: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך, ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".

כל עוד לא מימש עם ישראל את ייעודו, גילוי הכוח העליון, הוא יוסיף לעורר על עצמו צרות. וזאת, עד אשר יזכה לראות כי אין זו יד המקרה, אלא ידה של השגחה עליונה מכוונת וחד משמעית.

כל דבר צריך לראות מהמקור העליון, מ"אחד, יחיד ומיוחד".[5] למה הבורא, שהוא כל יכול, הציב את ההתפתחות שלנו בצורה כזאת? הבורא, שהוא טוב ומטיב, ברא רק דבר אחד, מצב אחד, טוב ומטיב קבוע - "אני הוי"ה, לא שיניתי"[6], "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת"[7], "טוב ומטיב לרעים ולטובים"[8] - שלא משתנה, כי הטוב לא יכול להשתנות, הוא תמיד טוב.

אם כך, למה הנברא, שהבורא מתייחס אליו תמיד טוב, חייב לעבור כל מיני מצבים שנקראים מצבי התפתחות? כדי להגיע בעצמו להרגשת הטוב ומטיב, שהבורא משפיע לו. ולומדים זאת מתוך חוכמת הקבלה, שאי אפשר להרגיש את האור, אלא רק מתוך הכלי. וכלי, כדי להרגיש את האור, חייב להיות כלול משתי הרגשות הפוכות: טבע הכלי וטבע האור. וככל שההרגשות האלה יותר מנוגדות, ההתפעלות, ההתרגשות בתוך הכלי, היינו, בתוך הנברא, היא יותר עמוקה, יותר מורגשת, יותר מובנת, כאותו הטוב ומטיב, שהבורא משפיע לו.

אם הנברא לא עובר שום הבחנות בין אור וכלי, הוא לא מרגיש איפה הוא נמצא. אם הבחין מעט בין טבעו לטבע האור, בעביות א' למשל, הוא כבר יכול לקבוע מי הוא וכנגד זה מי הוא הבורא. וכך הלאה בעביות ב', ג' וד'. כלומר, מפני שברצון לקבל שלנו ישנן מלכתחילה חמש דרגות עביות, אז ישנן חמש מדרגות, שבהן האדם משיג את עצמו, וכנגד זה משיג את הבורא.

קודם האדם משיג את עצמו הפוך מהבורא, מה שנקרא השגת חומר הנברא או הכרת הרע. ואחר כך, ככל שהוא מסוגל לשנות את הטבע שלו, מכוונה על מנת לקבל בחומר שלו לכוונה להשתמש בו בעל מנת להשפיע, הוא משיג ומגיע להרגשה הפוכה מהחומר שלו, להרגשת האור, להרגשת הבורא. וכל דבר מושג רק "כיתרון האור מן החושך".[9] אי אפשר אחרת.

בבורא אין הבדל בין מי שמרגיש לבין מה שהוא מרגיש. אצלו פעולה ופועל הם אותו דבר. אין "הוא" ו"הוא עושה משהו". ובנברא יש שני מצבים: הנברא, ומה שהנברא פועל, מרגיש, משיג. לכן ההרגשה בנברא חייבת להיות כלולה משני נתונים: "אני" ו"מה שאני מרגיש", אני ובורא.

אין במציאות יותר מאני ובורא. והאדם חייב להשיג את שניהם. ואז מתוך ההתפעלות, מתוך ההשוואה ביניהם, הוא מרגיש את מציאותו בעולם. ככל ששניהם נמצאים בהרגשתו הפוכים יותר ורחוקים יותר זה מזה, ההרגשה שלו היא יותר עמוקה ונותנת לו יותר התפעלות.

בדומה למשולש, שעומד על קדקודו והולך ומתרחב כלפי מעלה. ככל שהנברא הולך וגדל, הוא מרגיש איך מצד שמאל גדל אופיו, הרצון לקבל, החומר שלו, ומצד ימין, גדל הבורא, יכולת ההשפעה. והמרחק ביניהם הולך וגדל כל הזמן, עד שהוא מורגש בו כמרחק אינסופי. אבל באותו מרחק אינסופי, שהאדם עולה ומשיג את שני הקווים, ימין ושמאל, הוא מדביק אותם לקו אמצעי, שבין שניהם. כך, שההבנה שלו, ההשגה שלו, עולה ומעמיקה דווקא משני הקצוות האלה.

לכן גם בלימוד חוכמת הקבלה, ככל שהאדם הולך ומתקדם, החומר הנלמד הוא מצד אחד יותר מובן בשכל, ומצד שני יותר רחוק בהרגשה. ובאדם חייבים להיות אלה כנגד אלה, יותר שאלות מתשובות, יותר חוסר הבנה ובלבול מהבנה. ומטרת הלימוד שלו חייבת להיות לא הבנה אלא משיכה של אור מקיף, שנמשך דווקא לאותם החסרונות שמצטברים באדם, כשהוא רוצה להשיג מה שלומד.

זאת אומרת, הרגשת "הגלות", הרגשת חוסר הידע, חוסר התקשורת עם הבורא, חוסר המגע עימו, חוסר ההכרה בו, חייבת להיות בולטת מאוד באדם, לפני שהוא מגיע לגאולה. דווקא החושך חייב יותר ויותר להצטבר לפני שהאדם מגיע לאור. והרצון לקבל דוחף את האדם ללא הרף לדעת בשכל, להסכים עם המצב, ורוצה למחוק את ההרגשות הלא נעימות של "אני לא משיג", "אני לא מבין", ורוצה לברוח מהן. ואם המצבים המתקדמים שלו הם פחות נעימים מפני שהרגשת הגלות מצטברת, האדם חייב להגיע למצב שהרגשת הגלות מרוחניות תהיה כל כך שנואה וכואבת לו, שהוא יצעק ויפרוץ ממצבו לרוחניות.

לכן בעל הסולם אומר: "ובגויים ההם", היינו, ברצון לקבל שהאדם נמצא בו, "לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך". כלומר, מי שהולך ומתקדם לרוחניות, לא מרגיש מנוחה במצב שנמצא בו. הרצון לקבל, האגו שלו, רוצה ליהנות, ליהנות מהשיעור, או ליהנות שנמצא באיזו הבנה, ולפי זה האדם בודק את חומר הלימוד ואת ההתקדמות שלו. אבל צורת הבדיקה הזאת אינה נכונה, כי ההתקדמות היא ככל שמרגישים יותר חושך. לכן הבורא כאילו מאחל לאדם, ש"בגויים ההם", כל זמן שהוא בעל מנת לקבל, הוא לא ירגיע ולא תהיה לו מנוחה.

"והעולה על רוחכם היו לא תהיה". כלומר, האדם כל הזמן רוצה לברוח מהמצבים האלה ולהיות כ"גויים", כרצון לקבל שמנהיג אותו. הוא רוצה ללכת בעקבותיו, להבין, ולהרגיש בו מילוי מידי, להרגיש בתוך הרצון לקבל, שנמצא בעל מנת לקבל, כמה הוא מתמלא. אבל האדם שמתקדם נכון לא מקבל בו מילוי, אלא הרגשת הרע מצטברת בו יותר ויותר.

וההיסטוריה של כל האנושות ושל עם ישראל בתוך האנושות מוכיחה זאת, וגם התהליך הפרטי של כל אחד ואחד מוכיח, שכך מרגישים כאשר מגיעים למצב, שנמצאים בו לפני פריצה מגשמיות לרוחניות. מצד אחד, האדם מאוד רוצה להתקדם ולהיכנס למגע עם הבורא, כמו "חולת אהבה אני".[10] ומצד שני, הוא מרגיש "חולה" אהבה, חולי. הוא מרגיש עד כמה הוא מנותק, עד כמה הוא נמצא בגלות. ושני הקצוות האלה חייבים להיות ברורים וגדולים. והמתיחות ביניהם, המרחק ביניהם, חייבים להיות מקסימאליים, כמה שנקבע לכל נשמה ונשמה לפי האופי שלה והטבע שלה. ואז האדם פורץ את המחסום.

גם מסיפור יציאת מצרים, שהוא דוגמה לכל היציאות מגלות לגאולה, רואים את כל המצבים שמצטברים ועוברים על האדם, והוא מרגיש את עצמו יותר ויותר במבוכה: שבע שנות שובע, ולאחריהן שבע שנות רעב, ומלך חדש קם על מצרים, ובאות עשר המכות, ומתרחשת בריחה, ועוד. כפי שמתואר גם ב"מגילת אסתר". מהיכן מגיעה הגאולה של גלות בבל? כשהיהודים נמצאים במבוכה תחת שלטון פרס והם לא יודעים מה יקרה. כלומר, היהדות, היינו הנטייה לבורא, לא מובנת, האם היא נכונה או לא, האם צריך לצאת מהגלות או לא. וקורה היפוכו של דבר, המן הופך למלך במקום המלך אחשוורוש, והוא חוגג ורוצה להשמיד את היהודים, היינו, את הרצונות שמשתוקקים לבורא.

ועד שלא מגיעים לנקודת המתח המקסימאלית בין ההשתוקקות לבורא לבין הרגשת החושך והניתוק ממנו, לא מתרחשת הגאולה. ולכן כל העבודה בזמן הגלות היא עבודת הבירור. עד כמה החומר של הכלי מושך אותנו למלא את עצמנו, להרגיש טוב, לקבל ידע ולהרגיע את הרצון לקבל. עד כמה חייבים להודות בפני עצמנו, שאין לנו כלום, שלא משיגים את הבורא, שנמצאים בצורה הפוכה ממנו, וכל פעם יותר אומללים וריקים. וכך עד שהמצב מתפרץ באדם כסוף הגלות.

לכן בעל הסולם אומר: ההיסטוריה מוכיחה, שעל אף פיזורו של עם ישראל בגולה מאז ומתמיד - בין הגויים. כלומר, לב האדם מלא מחשבות של על מנת לקבל, ורק פה ושם ישנם רצונות להגיע להשפעה. ותמיד מדובר באדם אחד ולא בעם כולו. אלא שכלל ופרט שווים, ולכן התהליך הזה מתרחש גם בעם. אבל חוכמת הקבלה, התורה, מתכוונת לאיש אחד, למרות שהיא מדברת על האומה. הוא, להבדיל מכל העמים, אינו יכול להתקיים שם, כלומר, המחשבה על מנת להשפיע לא יכולה להתקיים בגולה.

אבל היא קיימת, וכולם, כל יתר הרצונות של האדם, רוצים להשמיד אותה. והכוונות על מנת להשפיע, הכוונות הרוחניות, שלא יכולות להתקיים בגולה, גם לא מסוגלות להיטמע בעמי הגויים. כלומר, מצב הגלות הוא מצב של לא כאן ולא שם. להעלם לגמרי, הבורא לא ייתן, לא לעם ישראל ולא לכוונות על מנת להשפיע. כי מטרת הבריאה היא להביא את האדם למצב שדווקא המחשבות על מנת להשפיע, המגע עם הבורא, הדבקות עימו, הם שיצליחו, הם שינצחו. ומצב כזה נקרא שהאדם יוצא מגלות לגאולה.

אבל בטרם קיים את התנאי: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך", כלומר, בגלות חייבים להגיע לתפילה, לצעקה, כמו במצרים: "ויזעקו בני ישראל מן העבודה הקשה".[11] מאיזו עבודה? עבודת הבירור, איפה אני, הרצון שלי, ואיפה הבורא, למה אני והוא נמצאים במאבק, ועוד. ורק אז "ומצאתי".[12]

התפתחותו המהירה של עם ישראל בהשוואה לעמים אחרים, עולה מתוך חוקי ההשגחה העליונה. משום שהחובה לגלות את הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה מוטלת על עם זה.

בהתפתחותנו יש חוקיות הנובעת מהיחס בין האור לכלי. הבורא ברא בתוך האור שלו נקודה שחורה, הפוכה מן האור. והנקודה הזאת צריכה להתפתח עד שהיא מתחילה להרגיש את עצמה. ומתוך שמרגישה את עצמה, היא מתחילה להרגיש את הרצון שלה. ומתוך הרגשת הרצון היא מתחילה להרגיש את המילוי של הרצון, ולאחריו את מי שממלא אותה, את הרצון שלה, בתענוג. כל השלבים האלה נקראים התפתחות הנברא.

לאחר שהנקודה הזאת מכירה את הרצון שלה, מכירה את התענוג שיכול למלא את הרצון ואת מי שנותן לה תענוג, מתוך ההרגשות האלה היא צריכה להגיע להשתוות הצורה עם נותן התענוג. כך שחומר הבריאה, הרצון לקבל עצמו, והתענוג שנמצא בתוך הרצון לקבל, הם הבסיס להגיע להשתוות הצורה למי שממלא, לנותן התענוג. זאת אומרת, הרצון לקבל והכוונה על מנת להשפיע הם התנאי, שאותו נברא יגיע להשתוות הצורה עם הבורא.

והחוקיות הזאת בין אור לכלי היא קבועה מראש. ולא נשאר כביכול מצד הכלי עצמו, מצד הנברא, מה לעשות. כי הוא לא יכול לקפוץ לטרם בריאתו, ולקבוע מה יהיה טבע האור, שיברא את ההפך ממנו, את הכלי, ומה תהיה צורת הכלי. וכך צריך להתייחס גם למציאות שלנו. האדם לא מסוגל לשנות את הטבע, ולכן הוא לא צריך לשנות אותו. אלא רק לשנות את ההשתתפות שלו, עד כמה הוא נמצא בהתפתחות, היינו, בלהידמות לממלא אותו, לבורא.

על חומר הבריאה, על הרצון לקבל, עם האור הממלא אותו, עוברים שינויים, והאדם יכול להשתתף במהירות השינויים האלה, ולא בשלבים שהחומר חייב לעבור. כי הם כבר נובעים מטבע האור והכלי, שנקבע עוד לפני האדם. ומי שמשתוקק לעבור את ההתפתחות הזאת בהכרה, בהשתתפות כמה שיותר מלאה מצידו, הוא נקרא "ישראל", שמשתוקק "ישר" ל"אל".

והתוכנית הזאת מופעלת על כולנו כך, שכל אחד חייב להכיר בעצמו את התפתחותו ולהשתתף בה במלואה. לכן בעל הסולם אומר: התפתחותו המהירה של עם ישראל בהשוואה לעמים אחרים, עולה מתוך חוקי ההשגחה העליונה. משום שהחובה לגלות את הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה מוטלת על עם זה.

"עם ישראל" הוא הכוונה על מנת להשפיע ו"עמים אחרים" הם טבע הכלי, הרצון ליהנות. ועם ישראל בהשתתפותו עם העמים האחרים, היינו, רק כאשר הכוונה על מנת להשפיע תהיה על הרצון לקבל של כל חומר הבריאה, רק אז נגיע ליישום חוכמת הקבלה, רק אז נוכל לתקן את כל החומר בכוונה על מנת להשפיע.

כלומר, מתי חוכמת הקבלה נחוצה? כאשר כתוצאה מהגלות, עם ישראל מתערב עם אומות העולם. היינו, בתוך האדם, מתוך רצונות לכסף, לכבוד ולמושכלות, יש כבר נכונות ורצון להגיע לרוחניות. כל הרצונות שלו כבר התערבבו עם הרצון לרוחניות, עם הכוונה על מנת להשפיע, שנמצאת בגלות. וכך מתחילה העבודה על ידי חוכמת הקבלה שבאדם, שרק אז הוא מתחיל את הבירור הזה.

ולכן לפי אותו חוק שכלל ופרט שווים, גם כלפי האנושות בעולמנו, עד שהיא לא מגיעה לשלב האחרון הזה, חוכמת הקבלה לא מתגלה. וגם כלפי האדם, עד שהוא לא מגיע לרצון לרוחניות, הוא אינו זקוק לחוכמת הקבלה.

______________________

[5] על המושג הזה ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, הסתכלות פנימית, דף יד. ראה גם הערה מס' 27 בביאור על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה".

[6] מלאכי ג, ו.

[7] בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, אור פנימי, דף ט אות ב.

[8] ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות סא. ראה גם הערה מס' 8 בביאור על "הקבלה - שורש כל המדעים".

[9] קהלת ב, יג.

[10] שיר השירים ב, ה.

[11] שמות ב, כג: "ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה, ויזעקו; ותעל שועתם אל האלה-ים, מן העבדה".

[12] מגילה דף ו ע"ב: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן".