[4.00] התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה (מתוך "גילוי טפח וכיסוי טפחיים)

התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה[1]

קיימות שלוש סיבות להסתרת הידיעות שבחוכמת הקבלה:

א.   אין צורך לפרסם

ב.   אי אפשר לפרסם

ג.   סוד שמור של הבורא[2]

על כל פרט בחוכמת הקבלה ולו הקטן ביותר, חלים שלושת האיסורים האלה. ההיתר לגלות ולפרסם ידיעה כלשהי, מתקבל רק כאשר מתמלאים כל התנאים, שמציבים שלושת האיסורים האלה.

האיסור "אין צורך" פירושו, שלא תצמח שום תועלת מגילוי הידע, והוא מתיר את פרסומו, רק במידה שיש בכך תועלת גלויה לחברה, משום ש"מוסיף דעת, מוסיף מכאוב".[3] יתרה על זאת, אם הידע נופל לידיהם של בני אדם בלתי ראויים ושפלים, הם עלולים להשתמש בו לרעת החברה. ואכן, התוצאה של גילוי ידע בלתי מבוקר, ניכרת בחיינו מלאי החרדה מסכנת השמדה, ומטרור. הסיבה לכך היא, שרוב בני האדם פועלים לפי העיקרון של "מה בכך". כלומר, הם מתייחסים בקלות ראש לפרסום ידע שאין בו צורך, ודווקא הם אלה הגורמים לריבוי הייסורים בעולם. לפיכך, המקובלים לא קיבלו תלמידים, אלא רק את אלה הזהירים במעשיהם, שיוכלו לשמור לעצמם את הידע, ולא לגלותו, אם אין בכך צורך.

האיסור "אי אפשר" נובע ממוגבלוּת השפה, שאין בכוחה להביע מושגים רוחניים דקים, שאינם מורגשים באדם. מכאן שכל הניסיונות הלשוניים לבטא אותם נדונים לכישלון, משום שהם מביאים להבנה שגויה, הגורמת למתעניינים לסטות מן הדרך. לכן רק מקובל שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה, יכול לגלות את הידע העליון, משום שעליו להיות בעל תכונה מיוחדת שבאמצעותה יוכל לגלות ידע כזה בצורה ברורה.

על אותה תכונה מיוחדת כתב האר"י המקובל בחיבוריו, שהנשמות של המקובלים הגדולים מלאות באור מקיף, או באור פנימי. לאלה שהנשמות שלהם מלאות באור מקיף יש יכולת לנסח את הידע הקבלי ולהלביש אותו במלים ברורות באופן שרק בני אדם ראויים יבינו אותם. לרשב"י הגדול היתה נשמה מלאה באור מקיף, ולכן היתה לו יכולת להתנסח כך, שאפילו כשהוא נאם בפני התכנסות גדולה של בני אדם, הבינו אותו רק אלה שהיו ראויים להבנה. ולכן רק לו אפשרו מלמעלה לכתוב את ספר "הזוהר", אף על פי שהמקובלים שחיו לפניו ידעו יותר ממנו. אבל להם לא היתה יכולת להלביש את המושגים הרוחניים במלים באופן שרק רשב"י ידע לעשות את זה.[4]

תמצית דברי האר"י היא, שהתנאים לניסוח הידע הקבלי, אינם תלויים בגדלות דרגתו הרוחנית של המקובל, אלא בתכונת נשמתו, וביכולותיו לבטא את מה שאנו לא מסוגלים לתפוס בחושינו. רק מקובל בעל תכונה כזו, מקבל היתר מהשמים לגלות חלק כלשהו בחוכמת הקבלה.

לכן, אין בנמצא שום ספר יסוד בקבלה, שנכתב לפני ספר "הזוהר". בספרים שנכתבו לפניו ישנם רמזים מעורפלים בלבד, שאינם מנוסחים לפי סדר סיבה ומסובב.

לאחר מות רשב"י במאה השנייה לספירה, האר"י היה היחיד שקיבל היתר לגלות חלק נוסף מחוכמת הקבלה במאה השש עשרה לספירה. אף על פי שייתכן מאוד, שרמת הידע של המקובלים שחיו לפני האר"י, היתה גבוהה בהרבה משלו, עדיין בשל הסיבה שצוינה לעיל, לא ניתן להם אישור לגלות את ידיעותיהם.

לכן, הם נזהרו שלא לחבר ספרים ושלא להוציאם לאור, למעט כמה הערות מעורפלות. וזו הסיבה שמאז הופעתם של כתבי האר"י, זנחו לומדי הקבלה את כל יתר הספרים, והתרכזו רק בספר "הזוהר" ובכתבי האר"י.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו, שהידע הקבלי מתגלה רק לאלה המתמסרים לרעיון ההשתוות לבורא. לכן, לאורך כל הדורות קיבלו המקובלים רק תלמידים, שהתגלתה בהם השאיפה הבלתי מתפשרת, להשיג את הידע על מנת להשתוות לבורא.

משום שתלמידים רבים לא התקבלו ללימוד, ומשום שהמקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה מחוגי החברה הרחבים, צצו שרלטנים רבים שהציגו את עצמם כמקובלים, והיו מתפרנסים מנבואות, מהכנת קמעות, מגרוש עין הרע, ומשאר "ניסים ונפלאות", שהיו מפתים את פשוטי העם. עד לימינו אנו ישנם "מקובלים" כאלה, ויש מי שקונה את הקמעות ה"אלוקיים" שלהם, את החוטים האדומים ואת "המים הקדושים" שהם משווקים.

ההסתר של חוכמת הקבלה נבע בהתחלה משום חומרתו של האיסור "סוד שמור של הבורא". לכן, המקובלים קיבלו על עצמם הקפדות נוקשות בבחירת התלמידים. ואותם יחידים, בכל דור ודור, שאכן הורשו ללמוד קבלה, גילו רק את אותו חלק מסוים ממנה, שהיה משוחרר, שלא נכלל תחת כל שלושת האיסורים שפורטו לעיל.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו שרק לאדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, שמתחיל לשאוף להשגת תכונות העולם העליון, ולהשתוות לבורא. רק לו מותר ללמד קבלה. שאר האנשים חפצים ללמוד פעולות מאגיות למיניהן, שיאפשרו להם שליטה בגורל ובבני אדם אחרים. מובן שבפעולות אלה אין שום כוחות, מלבד כוח השכנוע העצמי של האדם, שבהרבה מקרים הוא אכן מחולל נפלאות. עדיין, אין להתבלבל בין אותו שכנוע עצמי לבין התכונות והכוחות העליונים. זו הסיבה שעד היום ישנה "קבלה לצרכן" וישנה חוכמת הקבלה. הראשונה היא לתועלתם של מוכרי הקמעות, והשנייה נועדה רק לאלה המשתוקקים לרוחניות באמת.

שלושת האיסורים לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינם מחלקים את חוכמת הקבלה עצמה לשלושה תחומים. ויהיה זה משגה לחשוב שכך הדבר. אלא על כל מילה, כל מושג וכל הגדרה בחוכמת הקבלה, חלים שלושת האיסורים האלה. וכאן עולה השאלה: אם המדע הזה הוא כה סודי ונסתר, כיצד זה הופיעו כל החיבורים הרבים שעוסקים בו?

העניין הוא, שקיים הבדל בין שני האיסורים הראשונים, "אין צורך" ו"אי אפשר" לבין האיסור השלישי, "סוד שמור של הבורא". רוב כובד החומרה חל על האיסור האחרון, ואילו שני האיסורים הראשונים אינם קבועים. ה"אין צורך" הופך, במהלך התפתחות האנושות, ל"יש צורך", וכן ה"אי אפשר" הופך לעיתים ל"אפשר". כך היה עם רשב"י ועם האר"י, ובמידה פחותה יותר, גם עם שאר המקובלים. ומסיבה זו מופיעים מפעם לפעם ספרי הקבלה האמיתיים. כך גם בימינו, הופך האיסור "אין צורך" להיתר "יש צורך", ולכן מתגלה חוכמת הקבלה לאנושות כולה.

_____________________________ 

[1] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "גילוי טפח וכיסוי טפחיים".

[2] "סוד ה' ליראיו" (תהלים כה, יד).

[3 קהלת א, יח: "כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב".

[4] ראה בעל הסולם, זוהר עם פירוש הסולם, פרשת משפטים, אות קכב (לזוהר ח"ב, דף ק, ד"ה: בריה דיוחאי ידע לאסתמרא).

[4.16] למה לא כדאי להלביש את האמת בכל מיני סגולות גשמיות?

קליפ - אני עולם בורא

ביאור 16 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

למה לא כדאי להלביש את האמת בכל מיני סגולות גשמיות?

סגולות של קמעות, של מים קדושים, חוטים אדומים ופתקים, לא מפתחות את האדם. הן היו קיימות במשך אלפי שנים בכל מקום, במצרים העתיקה, בהודו, ביוון, בסין ובקרב האינדיאנים בדרום אמריקה, כמערכת של סמלים משולבים בתרופות מיוחדות וסמים. מערכת שלימה שהשפיעה על האדם בצורות שונות, הרגיע אותו וניתקה אותו מהסבל.

אלא שלנתק את האדם מהסבל פירושו לנתק אותו מהבנת המקור של הסבל. והקבלה לא יכולה לתמוך בגישה כזאת. הקבלה לא באה להרגיע את האדם. הבורא לא נותן לאדם בעיה, כדי שהקבלה תבוא ותרפא אותה. אין זה מתפקידה. תפקידה של הקבלה לעזור לאדם להבין למה יש לו בעיות ומה מקורן, שהמקור להן הוא אותו בורא. ולא לספר לו סיפורים שקמע יעזור לו. כי הסיפור הזה שיקרי, ודרך קמע האדם לא מתקשר למקור הסבל.

לכן כל סגולה חוץ מהבורא עצמו, חוץ מ"אין עוד מלבדו"[28] נקראת עבודה זרה. לא חשוב איך קוראים לה: קמע, חוט אדום, פסל או תמונה. אם מצביעים על גורם אחר, שיכול לעזור לאדם חוץ מהבורא, עובדים עבודה זרה, כי מטים את האדם מהכיוון הנכון. אבל אם היו מתייחסים לקמעות כאמצעים להגיע לבורא, לדרוש ממנו, להתקשר אליו, כמו שמתייחסים בקבלה לספרים, לרב ולקבוצה, הגישה הזאת היתה נכונה, למרות שאין קשר ישיר בין הדברים.

הבעיה היא שמוכרים את הקמעות כתרופה עצמה. וקמע איננו אמצעי ישיר. בעזרת הקמע מרגיעים את האדם, עד שבאים לו ייסורים גדולים יותר, והוא נוכח לדעת שהקמע לא עוזר לו. וכך האנושות עוברת אלפי שנות התפתחות ללא תועלת, למרות אותן סגולות. ועדיין יש אנשים שעושים הון רב על חשבון אנשים אחרים, שממשיכים לסבול. וכך מתפרנסים אלה מאלה.

אבל אדם שרע לו אי אפשר להמליץ לו לקרוא בספרי קבלה, אם הוא לא התפתח לזה. אבל כשהוא מבין כבר שאין תרופה, הוא יקשיב להצעה. הוא יהיה מוכן לה בתוכו בצורה טבעית. והפצת הקבלה מספרת לאדם על האמצעי הזה, רגע לפני שהוא מגלה אותו בעצמו, ובכך מזרזת לו במעט את המגע הראשוני של הקשר עם האמצעי הנכון.

אבל אם מכניסים לו הבנות, שההצלה שלו תבוא מקלף של ברכות, או מחוט אדום, או ממים קדושים, הוא נצמד אליהם כמו ילד קטן, שנותר צמוד לצעצוע מסוים משך כל התפתחותו, או נצמד לצעצוע מסוים ואחרי כמה חודשים זורק אותו ונצמד לאחר. הסגולות האלה נותנות לאדם מילוי שקרי לבעיה שלו. אמנם במקום להיות אומלל, הוא נעשה יותר רגוע, שזו המטרה של כל הדתות, להרגיע את בני האדם, מזה פרנסתן, אבל הפתרון הזה הוא שיקרי.

________________________

[28] דברים ד, לה.

[5.04] מי הם השומרים בדרך, שדוחים את האדם והאדם נלחם בהם?

ביאור 4 – ביאור על "שכל הפועל"

מי הם השומרים בדרך, שדוחים את האדם והאדם נלחם בהם?

השומרים בדרך הם הרצונות לקבל שמתגלים באדם. אין שומרים אחרים. נלחמים בהם על ידי זה שעובדים על גדלות הבורא. אף פעם אי אפשר להילחם נגדם ולהיות יחד איתם. אין טעם ללכת נגד הרצון לקבל, להילחם איתו. האדם לא יכול להילחם עם עצמו, אלא רק אם הוא נדבק לתכונה של הבורא, אל הבורא. רק כך אפשר להינצל.

[5.07] איך האדם יכול לייצר לעצמו גדלות הבורא?

ביאור 7 – ביאור על "שכל הפועל"

איך האדם יכול לייצר לעצמו גדלות הבורא?

לעולם האדם לא יכול לצייר לעצמו גדלות הבורא, וגם זיכרון לא יעזור לו, אפילו שהרגיש אי פעם התפעלויות כאלה, אלא רק החברה יכולה לעשות זאת. אם הנברא, האדם, מחכה עד שיוכל לעשות זאת לבדו, זה לא יעזור לו, אלא רק החברה.

את גדלות הבורא מגלים רק על ידי הערבות. והאמצעי להעביר איש לרעהו את גדלות הבורא הוא הקבוצה. אם הבורא נסתר, אין לאדם שום אמצעי מלבד הקבוצה. אין לו שום ספָּק, מקור, שיכול להשפיע עליו, להביא לו את תמונת הגדלות. האדם לא יודע מה קיים ומה לא קיים.

החברה יכולה להכניס לו דמות, שהוא יחיה ממנה כל חייו. זהו כוח החברה. כל האנושות חיה מהכוח הזה. אנשים רצים כל החיים אחרי דמויות שבונה להם החברה, מה גדול, מה חשוב, מה טעם החיים. האדם מוכן להרוג את עצמו לשם אותן הדמויות שהחברה מציירת לו כחשובות. לכן צריך לבנות חברה או להשתייך לחברה, שמציירת לאדם את דמות הבורא. לא חשוב אם זו דמותו האמיתית של הבורא או לא, מספיק שהחברה מספקת לו את דמות הבורא.

ותמיד חייבים למצוא תחבולות ולבושים, כדי שפרסום הגדלות לא ידחה, אלא יתקבל ויחייב. צריך ללמוד מחברות, איך הן עושות פרסום ומכוונות אותו לקהל. הן משקיעות בפרסום הון עתק, ומאמצי הפקה, ותחכומים חדשים כל פעם. הרווח בהן גלוי, רואים אותו בחוש.

ואם יודעים, שתלויים בגדלות הבורא, אז רק מחפשים כל היום איך, באיזה תחכום, באיזו ערמומיות, יכולים בכל זאת לבלבל את הרצון לקבל, שיתפעל מדמות הבורא הלא נודע, שיהיה כנודע, כנמצא. אחרת כתוב: "לא אותי, קראת יעקב".[13]

ואם החברה מפתחת את דמות הבורא כגדול, כנגד הרצון לקבל של האדם, אז אין שום קושי לעלות על הרצון לקבל, על ההר, על הר סיני, על ההר להיכל המלך. ובכך כל עניין העבודה הרוחנית.

________________________________

[13] ישעיהו מג, כב: "ולא אותי קראת, יעקוב: כי יגעת בי, ישראל".

[6.05] ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים

ביאור 5 - על "מהות חוכמת הקבלה"

ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים

מדוע מלאים ספרי הקבלה בתיאורים רבים של ספירות ופרצופים, אם מדובר בהשגת מטרה אחת בלבד כפי שהוזכר? חוכמת הקבלה חוקרת את הדרכים בהן האדם משיג את הכוח העליון, כלומר את הדרכים שהוא משתווה אליו. לפיכך חוקרת חוכמה זו את כל ריבוי המבנים והגופים הרוחניים והקשרים ביניהם שבעולמות העליונים.

נתבונן למשל בגופו הקטן של בעל חיים כלשהו, הרי כל תפקידו הוא לספק לעצמו מזון, לחיות בעולם במשך תקופה מסוימת, שהכרחית על מנת להוליד עוד פרטים כמוהו, ובכך להבטיח את קיום הזן. אבל אם נחקור את גופו של בעל החיים נגלה שהוא מהווה צירוף מורכב מאלף אלפי סיבים וגידים, כמו שקבעו הפיזיולוגים והאנטומים במחקרים שלהם, ועוד עשרות אלפי צירופים שאינם ידועים עדיין לאדם.

כל שכן נוכל להבין את מספרם הרב של מיני החיבורים והקשרים בין הגופים הרוחניים הכלולים בדרך להשגת המטרה הנשגבת, השגת הכוח המשגיח העליון.

כשלומדים בחוכמת הקבלה, איך מלכות דאין סוף התחילה להתפתח, מבינים שכל ההתפתחות של המלכות, ההשתלשלות מלמעלה למטה, ולאחריה דרגות ההשגה מלמטה למעלה, הכול נבנה על היחס בין נברא לבורא. על צורות היחס, ההבדלים בכוח, בקשר, בחוזק, באופן, שבין בורא לנברא.

לא מדובר על הפעולות עצמן, אלא רק עד כמה הפעולות האלה נובעות מהיחס בין בורא לנברא. כלומר, כל המציאות שאנו רואים ומרגישים היא רק יחסים בין בורא לנברא ולא פעולות. כל העולם שלנו הוא תמונת היחסים בינינו לבין הבורא.

האדם חי בתוך "ים" של רגשות, שהוא מבדיל אותו כדומם, צומח, חי, מדבר. ומבדיל איך הוא מתייחס אליהם ואיך הם פועלים עליו. אבל כל המציאות, ממלכות דאין סוף ועד ההתגשמות האחרונה, היא מציאות שנבנית מהשיתוף בין בורא לנברא, כתוצאה מהשיתוף הזה, מהיחס ביניהם.

ולכן כל ריבוי הפרצופים, הספירות, העולמות, הזיווגים, כולל כל המרכיבים והפרטים שלהם, נובע רק מפגישה בין אורות לכלים. ומהי אותה פגישה בין אורות לכלים? לא פגישה בין החומר ומה שמוליד אותו, אלא פגישה בין שני עקרונות, בין שני דברים מנוגדים. מלכתחילה מדובר על איכות, ולא על דבר שקיים בפני עצמו. מדובר על דברים איכותיים, על התכונות, שהתוצאה מהפגישה שלהם מצטיירת בנו כעולם.

ואם מדברים על כל סוגי היחסים, שיכולים להיות בין בורא לנברא, שהם בעצם כל המציאות, אז העולם שלנו מלא באין סוף פרטים. והוא נראה לנו מבולבל, מפני שאנחנו לא יכולים לסדר את כל הפרטים שבו, כל החלקים שבו, לעיקרון אחד. אבל ברגע שהאדם משתדל לגלות שיש בהם פועל אחד, עיקרון אחד, כוח אחד, מטרה אחת, שהכול זורם אליה, אז הוא יכול לראות את העולם כמו שהמקובלים מביעים אותו בשפתם הפשוטה, ככלי ואור ופעולות אחדות.

ותמונת העולם הזה, כמלא פרטים עד אין סוף, היא נובעת רק מתוך שהאדם עוד לא הצליח לרכז את כל התכונות שבו לנקודת קשר, לנקודת דבקות אחת. אבל ברגע שהוא מרכז אותה, אין לו יותר פרטים. כי האדם חי בעולם דמיוני, בעולם של יחסים שלו עם הבורא. ואם הפרטים מצטברים כולם לעיקרון אחד, ליחס אחד, אין יותר פרטים. אלא הכול מתקבץ לכעין נשמה אחת, ואין יותר חוץ מכלי אחד.

כי העולם שלנו אינו מורכב מאלמנטים מוצקים, אלא ממחשבות ורצונות מפורקים ומנותקים, כלומר, שכל אחד מהם מכוון כלפי מטרה משלו, לעצמו. אבל כאשר מחברים את כל המרכיבים האלה לאחד, הם בהחלט נעשים כאחד, והעולם נעשה פשוט, עולם אחד עם שליטה אחת. לב אחד של האדם ומחשבה אחת של הבורא.

תמונת העולם היא תמונה משתנה בהרגשת האדם. רגע אחד הוא יכול לחשוב על הגוף הפיזיולוגי שלו, איך הוא פועל ומה נעשה בו, ולאחריו להתעלות מעל הגוף ולחיות ברגשות, ולאחר מכן לחיות במחשבה אחת ורצון אחד. כלומר, "העולם שלו" נקרא מה שהוא חש, במה שהוא חי באותו רגע. ואי אפשר לקבוע מהי האמת, מה קיים או לא קיים, כי הכול נמדד רק כלפי האדם המשיג, האדם המרגיש.

אדם שמסתכל על מסך טלוויזיה, מתרשם ממה שרואות עיניו. מישהו זז שם, מצטרפים אליו, מתחלפים וכדומה. אבל איפה האנשים האלה שבקופסה נמצאים? איך הם הגיעו לשם? מה מפעיל אותם? האם המצב הזה דמיוני או מציאותי? איזה תדרים שולחים לאדם, שפתאום הוא רואה מישהו? כלומר, רואים עד כמה אנו פועלים ומופעלים על ידי כוחות בלבד, שפועלים באדם ובונים בו תמונת עולם.

אם מכניסים אדם לסְפֵרה, לחדר, שכולו מסך טלוויזיה עצום, ודרך המסך מתחילים לשחק צורת חיים, האדם הזה חי את החיים שעל המסך, וכלל לא יודע שיש משהו אחר. הוא חי בחיים האלה, אין יותר ואין אחר. בלי יכולת לקבוע שרק משחקים לפניו כאילו חיים. גם החיים שלנו, התמונה שאנו רואים, יכולה להיות בנויה מכוחות, מווקטורים, בדומה לצורה שבונים תמונת טלוויזיה. אבל מה הם הכוחות האלה? ממה הם נובעים? או שהתמונה בנויה מיחסים בין האנשים, או בנויה מנוסחה אחרת, תמונה שיכולה להיות לגמרי משונה ובמימדים משתנים.

וההבדל הזה במימדים הוא כל ההבדל בין המדרגות שעוברים בעולמות. עולמות הם עניין יחסי. הם לא קיימים לעצמם. הם קיימים בתוך האדם, כקביעת היחסים לעת עתה בין האדם לבורא. כלומר, העולם אינו עולם שקיים, אלא הוא מידת הקשר של האדם עם הבורא, שבצורה כזאת מתבטאת לפנינו.

בעולם הזה האדם רואה עולם מלא אנשים, שמונה מיליארד איש, שמסתובבים סביבו ופועלים עליו. אבל איך הוא צריך להתייחס לזה? שכך הבורא עיצב לפניו את המציאות, ובצורה כזאת המציאות הזאת פועלת עליו. ואין חוץ מזה כלום, לא שמונה מיליארד איש ולא עולם הזה, אלא היחס שלו כלפי הבורא מתבטא בצורה של עולם.

אם היחס של האדם לבורא משתנה, משתנה כל צורת המציאות הזאת. ובמקומה האדם מתחיל להרגיש כוח אחד, שמתייחס אליו בצורה אחידה. ולא כיחסים שלו עם אנשים אחרים, שאחד צוחק עליו, ושני אוהב אותו, ושלישי רוצה את רעתו או טובתו, וכך גם הוא כלפיהם. אלא הוא מאחד אותם, והם מתאחדים כלפיו.

כלומר, התמונה בנויה מווקטורים, וכמו בתמונת טלוויזיה, אפשר לבנות אותה כך, ואפשר אחרת. כמו בכלכלה, שרוצים להראות את ההתנהגות של מוצר מסוים בעולם, איך הוא מתחלק כלפי האנושות, כלפי המדינות, כלפי התוצר לנפש ועוד, ממחישים אותה בגרפים, ומתקבלים גרפים שונים לגמרי. כל פעם לוקחים וקטור אחר וכלפיו מודדים משהו שקיים בעולם. מודדים אותו כלפי גורמים שונים ומקבלים תמונה שונה.

ותמונת העולם שלנו היא תוצאה מהיחס של האדם כלפי הבורא. ואם משתנה היחס לבורא, משתנה העולם. ושינוי היחס כלפי הבורא נקרא לעלות מעולם העשיה, לעולם היצירה, לעולם הבריאה ולעולם האצילות.

האם משתנה באדם גם התמונה שנתפסת בחמשת החושים? אם האדם חי, היא לא משתנה. אם הוא מת, היא ודאי משתנה. אבל עוד בחייו נוספת לתמונה הזאת עוד צורה, תמונת הרגש, היחס לבורא. וישנה אותה צורה שנשארת כתמונה גופנית - גשמית. לצורך מה? זו תמונת היסוד שבינתיים האדם מרגיש אותה בחושים שלו, שבה הוא משותף עם האנשים האחרים. ומה קורה מעבר לה, אין יכולת לבטא.

אלא האדם אינו לבד. הוא נמצא במערכת אחידה. וחייו הם לעולם לא חיים פרטיים. רוצה או לא, הוא תמיד נחשב רק כפרט בתוך מערכת. לא חשוב מי, גם הגדול ביותר, גם המיוחד ביותר באחת מהתכונות העיקריות של הנשמה הכללית, המשקל הסגולי שלו הוא רק כלפי כל המערכת. הוא כשלעצמו אין לו שום חשיבות.

[6.07] שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלטה למעלה

ביאור 7 - על "מהות חוכמת הקבלה"

שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

חוכמת הקבלה מחולקת לשתי דרכים מקבילות של השגת הכוח המשגיח העליון. שתיהן שוות זו לזו, וכל ההבדל ביניהן הוא רק בכך שדרך אחת מובילה מלמעלה למטה, עד העולם הזה, והדרך השנייה מתחילה בעולם הזה ועולה מלמטה למעלה באותן המדרגות שנוצרו בזמן השתלשלות השורשים העליונים והתגלותם בהדרגה מלמעלה למטה.

הדרך הראשונה נקראת בקבלה "סדר השתלשלות העולמות, הפרצופים והספירות". והדרך השנייה נקראת בקבלה "השגת הכוח העליון".

המשיג את הכוח העליון חייב ללכת מלמטה למעלה באותה הדרך, ולהשיג בהדרגה כל פרט וכל מדרגה, בהתאמה מלאה לחוקים שנקבעו בהשתלשלות הכוח העליון מלמעלה למטה.

השגה שלמה של הכוח המשגיח העליון לא נעשית בבת אחת אלא בהדרגה, הגילוי אורך זמן ומופיע בהרגשות של המשיג בהתאם למהירות הזדככותו מהאגואיזם שלו, עד שכל התכונות של המדרגות המשתלשלות מלמעלה למטה מושגות על ידו. סדר השגת המדרגות קבוע מראש. כל המדרגות שבאות בזו אחר זו, נמצאות זו מעל זו, וזה מזכיר סולם המורכב משלבים, ולכן נקרא "שלבי הסולם".

האדם נמצא מול הבורא. זהו מעמד שהוא והבורא נמצאים בו תמיד. לא חשוב אם הוא מרגיש את המעמד הזה או לא, מרגיש יותר או מרגיש פחות, המעמד עצמו הוא תמיד אותו מעמד. אלא באדם בלבד תלוי עד כמה הוא מסוגל לגלות לעצמו, לפי התנאי של השתוות הצורה, את הבורא, את הכוח שלו, את ההנהגה וההשגחה שלו, את היחס שלו כלפיו.

לגלות אותו אנו חייבים ממצב שלא נמצא בבורא, ממצב שלא היה במציאות לפני שהאדם התייצב במצב המיוחד הזה, הנקרא מקום הראוי, מקום הרצוי, שהוא מצבנו בעולם הזה.[11] שממנו, מהנקודה הזאת ואילך, עלינו לגלות מי עומד לפנינו, מולנו, כנגדנו. מלבדו אין דבר אחר במציאות. היחס שלנו כלפיו, או היחסים בינינו, הם שבונים באדם את תמונת העולם. ומה שקורה לו, מה שעובר עליו בעולמו, הוא רק גילוי היחס של הבורא בנברא, בהתאם לאיך שהנברא מתאים, דומה, מבין, מחקה את הבורא. ובתהליך הזה בלבד נמצא חופש הבחירה שלו. כלומר, כשמציבים את עצמנו נכון וקוראים נכון את התמונה שעומדים מול הבורא, אז מגלים את היחסים בינינו, על ידי זה שמתאימים את עצמנו אליו, בהתאם ליחס שלו כלפינו. הגילוי הזה בלבד הוא הפעולה החופשית שביכולתו של האדם לעשות.

וכל יתר הפעולות, שנדמה לאדם שהוא עושה במציאות חייו, וחושב שבהן הוא משפיע או מקבל, הן פעולות שנובעות מתוך הרצון לקבל הטבעי, שקובע לו מראש את כל הדחפים, הרצונות והכיוונים. שהוא כלל לא מביע את עצמו, אלא הרצון לקבל בדרכו הטבעית, מביא את האדם להכרה, שעליו להבין, שהוא עומד מול הבורא, וחייב לממש את בחירתו החופשית.

ומה הן שתי הדרכים האלה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה? הן לא שתי דרכים לעלות ולרדת כבסולם מדרגות. אלא הכוונה היא למעמד האדם מול הבורא, בשרשרת גילוי היחסים עימו, שהיא נקראת סולם המדרגות. שבכל מצב ומצב שהאדם נמצא בו, יש לו יכולת לגלות יחס יתר של הבורא אליו, ובהתאם, יחס יתר של האדם לבורא. והגילוי הזה הוא נקרא לרכוש את המדרגה הבאה. וגילוי הולך וגובר של היחסים האלה ביניהם, כמו בין שני בני אדם, הוא נקרא לעלות בסולם המדרגות.

ולמה ההשתלשלות הזאת נקראת השתלשלות מלמעלה למטה? מפני שהבורא מייצר לאדם את התנאים המתאימים לגילוי יחס יתר מצד האדם. הבורא מזמין תחילה את האדם למעמד מסוים, שבו עליו לתת יגיעה לגילוי אותו מעמד, אותו היחס, ולאחריו האדם מגלה את הבורא, ומתחבר עימו בצורת חיבור חדשה. וזה נקרא שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב, ואומר לו: "קח לך את זה, ותתקדם אלי".[12] והאדם, או מתחזק ובוחר בדרך הנכונה, או שעוזב. ואז בהתאם לרצון לקבל שלו, מתגלגל שוב לאותו מעמד, אלא לאחר שהייסורים מחייבים אותו לכך, ולא בחירתו החופשית.

כלומר, או שהאדם בוחר בחברה טובה, שמסייעת לו בגילוי יתר יחס עם הבורא. בחירה חדשה, בחירה טובה, שעולה לו במאמצים רבים. כי עליו לבנות את החברה הזאת, להתבטל כלפיה, ולדאוג שתשפיע עליו יחס מיוחד, כיוון מיוחד והתפתחות מיוחדת - השקעה שהיא כולה נגד הרצון לקבל שלו. או שהוא בוחר חברות אחרות, ולאחר שבכולן מקבל מכות, ונשאר לא מסופק וממורמר, הוא מגיע לאותו מצב שחייב לבחור בחברה נכונה, אבל בדרך ייסורים. לאחר שמתגלגל, מגיע לאותה נקודה, לאותה הבחירה. אבל מרגע שבוחר בה, בוחר.

ומהי אותה בחירה בחברה? בחירה בגילוי יחס הבורא אליו, איך הוא מתגלה אליו ב"ייחוד הוי"ה אלוקים".[13] היינו, הבורא נותן לאדם תמונת עולם, תמונת יחסים כאלה בינו לבין האדם, שמותירה לאדם שתי אפשרויות. או לומר, שהכול בידי שמים, הכול מהבורא, או לומר "הכול אני". כלומר, שיש שתי רשויות. רשות אחת, רשות של הבורא בלבד, ולאדם אין שום בחירה חופשית. או רשות אחרת, שהבורא לא קיים, אלא "הכול אני".

ושני המעמדים האלה, שתי ההתייחסויות האלה כלפי העולם, הן פסולות. כי הן מנתקות את הקשר בין הבורא לנברא. או הבורא איננו, או הנברא איננו. והתקשרות, התקדמות לאיחוד ודבקות בין בורא לנברא, יכולה להיות רק אם שניהם קיימים, אך לא כרשות הרבים, אלא כרשות היחיד. אבל איך תיתכן התקשרות בין שניים כשכל אחד הוא כרשות היחיד, והרי זה סותר את זה? עושים זאת על ידי טיפול ב"קליפת נוגה". שאין כוח בורא בנפרד ואין כוח נברא בנפרד, אלא מה שאפשר מעבירים לצד הקדושה, ומה שלא, משאירים למטה.

כלומר, כל הגוף שבו מטפלים, ואותו מביאים לתיקון, מתחלק לשלושה שלישים: שליש עליון דתפארת, שליש אמצעי דתפארת, ושליש תחתון דתפארת. בשליש העליון ובשליש התחתון אין מה לטפל, כי שליש עליון הוא קדושה, ושליש תחתון הוא "סיטרא אחרא". אלא כל הטיפול הוא בשליש אמצעי דתפארת, שבו מקום הבחירה.

לכן בעל הסולם אומר, שבכל פעולה שהאדם עומד לבצע בחייו, עליו לצרף אליה את יחסו לחיים, לקיומו. ולמרות הנטייה שלו לומר, שהכל בידי שמים, עליו מלכתחילה לומר: "אם אין אני לי מי לי".[14] זאת אומרת, לעשות מאמץ לראות את עצמו כפועל מתוך בחירתו החופשית. לדעת בוודאות, שהבורא הוא לבדו הכוח הפועל, ועל רקע זה ליטול את עצמאותו, ולפעול כאילו הבורא לא נמצא. למרות ידיעתו על התנאי הראשון "אין עוד מלבדו".[15]

ולאחר שהאדם עובד כך במשך כל התהליך ומגיע למטרה, בהשיגו את המטרה חובתו לומר, ש"אין עוד מלבדו". שאפילו אם לא היה עושה דבר, אפילו בבחירתו החופשית, הוא היה מגיע לאותה תוצאה שזכה לה. כי הבורא קובע את הכול וגם את התוצאה. ובשביל מה הבחירה? הבחירה היא רק כדי לצרף את היגיעה, את הכיוון, את ההשתוקקות, אל הבורא. וכך על ידי התנאים, שהבורא מייצר כלפי האדם, בדרגת קושי שהאדם חייב לעבוד כנגדה בשני התנאים האלה: "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו". שלא רוצה להצטרף לכוח האחד, לא של הבורא ולא של "האני", לא לשליש עליון דתפארת ולא לשליש תחתון דתפארת, אלא עוסק רק בבירור שליש אמצעי דתפארת, אותו חלק שמותר וניתן לו לברר, בו הוא מייחֵד "הוי"ה אלוקים".

הוי"ה היא ההשתלשלות מלמעלה למטה, שהבורא פועל בכל המציאות. ואלוקים הוא איך הבורא מתלבש בכל הטבע, אותו גילוי שהאדם מוסיף מלמטה למעלה. בכך מגיעות פעולות הבורא להתאמה עם פעולות הנברא, ונעשה הייחוד, הקשר, הדבקות, ורכישת המדרגה, אותה מציב הבורא כלפי האדם. ולאחריה שוב מתגלים תנאים למדרגה הבאה, וגם שם מוצבים לאדם אותם התנאים ואותן העבודות. אבל אין מדרגה אחת דומה לחברתה, מפני שהכול מתבאר ונעשה ברצון לקבל שונה, ואז יש לאדם תמונת עולם שונה.

וזה נקרא שתי דרכים, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. שאין לתאר אותן כדרך משתלשלת, אלא כמעמד בין האדם לבורא. שהבורא מציב תנאים, והאדם מקיים אותם, מגיע להשתוות הצורה, מברר את היחסים ביניהם. ושוב הבורא מציב תנאים, ושוב האדם מקיים אותם ומברר את התנאים ביניהם. וכך הולכים ומתגלים ביניהם היחסים יותר ויותר. וגילוי היתר הזה נקרא מדרגות, עד שהאדם מגיע לגילוי כל פעולות הבורא.

ולרכוש מדרגה נקרא כל פעם לבאר עוד יותר את היחסים בין האדם לבורא. על ידי מה? על ידי שהבורא נותן תנאים לאדם, וזה נקרא "מלמעלה למטה". והאדם מתוך בחירה חופשית עובד בתנאים האלה, ומגלה את היחס שלו לבורא, בהתאם, בדומה, ליחס של הבורא אליו. העבודה הזאת נקראת לרכוש את המדרגות, לעלות במדרגות.

בדומה ליחסים בין בני אדם. שהאחד מגלה שהשני חשוב לו, אבל שמערכת היחסים ביניהם ממש מקולקלת, ואין להם ברירה אלא לשפר אותה. ואז האדם חושב איך לשפר אותה, ובצורה הדרגתית, לאט לאט, בתחבולות שונות ובפעולות עקיפות וישירות הוא מנסה להתקרב אל חברו.

וכל פעם בהתאם להתקרבות שלו, השני דוחה אותו או פועל כלפיו, ובהתאם לכך הוא משתנה. אבל אין לו ברירה, הוא חייב לנסות. ומה השני רוצה? אולי הוא לא רוצה אותו, כמו בעולם הזה, ולכן דוחה אותו ומעמיד לו מכשולים, שלא יתקרב אליו. ואולי דווקא רוצה אותו, אבל שזה ידרוש ממנו כוחות להגיע אליו, כדי שהקשר הזה יהיה לו יקר, שבעתיד לא ישליך אותו מן הסתם.

רואים זאת אצל נשים, שיש להן טבע של הרצון לקבל, שהן רוצות שהגבר יחזר אחריהן. והחיזור הזה נקרא קניין. האדם משקיע כוחות, והדבר הופך לשלו, כאילו ששילם בעדו. והקניין הזה הוא הדדי. האדם משקיע כוח בבורא, מכניס בו כביכול את היגיעה שלו, וכך יש לו מקום שהשקיע, מקום ששייך לו. ואז הוא נעשה יקר לאדם, והוא קונה אותו. ובצורה כזאת הוא רוכש הבנות, השגות, מחשבות, של הבורא.

השגת המדרגות של היחסים בין בורא לנברא, היא השגה שבאה ביגיעה גדולה, והיא חייבת להיות כך. לכן נברא הרצון לקבל, שהוא נגד הקשר הזה. והאדם חייב למצוא תחבולות מיוחדות כדי להתגבר על ההתנגדות שלו לקשר הזה. ואין דבר בעולם שיש לנו התנגדות אליו, חוץ מהתנגדות להתקשרות לבורא.

הרצון לקבל, אופיו, טבעו, מיוצב ובנוי בתוכו בצורה כזאת, שהוא מתנגד רק לקשר הזה. ולכן כל הדברים האחרים בעולם, שהאדם הולך לעשות, הם בהסכמת הרצון לקבל. ורק ההליכה לבורא, היא לא בהסכמתו. והבורא מגלה לאדם את מקום היגיעה שלו, הנקרא בחירה חופשית, ששם ידו של האדם על גורל הטוב, ואומר לו: "בזה תתחזק". אבל זהו הדבר הקשה ביותר. והוא היחיד שקשה.

לכל הפעולות של הרצון לקבל, האדם יכול למצוא תמיכה, גם בציבור וגם בתוך עצמו. כי יש לו רווח כלשהו, אבל לא כנגד התקשרות לבורא. כאילו יש סביב האדם מעגל ובכל שלוש מאות שישים מעלות הוא יכול להסתובב, ורק לכיוון אחד ישנה התנגדות. כך בכל יתר הכיוונים, מלבד להתקשר לבורא, האדם מוצא תומכים, רווח, הצדקה כלשהי בעולם. כך אנו בנויים.

 ____________________________

[11] על מצב האדם בעולם הזה ראה בעל הסולם, מתן תורה, אות יב: "מפני שעייר פרא אדם יולד, כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה הוא מצוי בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושם הוא ענין רבוי גדלות האהבה העצמית הנטבעת בו, אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית', דהיינו מן הקצה אל הקצה, בהיות השורש ית' כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל ח"ו, ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום, וע"כ נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמה המצויה בעולמנו האנושי"; ראה גם בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אותיות ב, ד.

[12] ראה הערה מס' 10 לעיל.

[13] על "ייחוד הוי"ה אלוקים" ראה בעל הסולם, אגרת טז, תרפ"ה: "וזהו סוד היחוד "הוי"ה אלקים", שסוד הוי"ה, הוא סוד ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מהוה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חומר יעזרו לו. ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על פי הטבע שהטביע במערכות שמים וארץ הגשמיים, ושומר חוּקָם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הויה, כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נָחַת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות".

[14] אבות א, יד.

[15] דברים ד, לה. על הבחירה החופשית ראה בעל הסולם, אגרת טז, תרפ"ה: "קודם עשיית המצוה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: "אם אין אני לי מי לי". אבל אחר המעשה, מחוייב האדם להתיישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי עשיתי המצוה, אלא רק מכח ה', שכן חשב עלי מכל ראשי, וכן הייתי מוכרח לעשות".

[6.12] הקושי לבטא השגה רוחנית עליונה

ביאור 12 - על "מהות חוכמת הקבלה"

הקושי לבטא השגה רוחנית עליונה

את המושגים של העולם העליון אנחנו לא מסוגלים לבטא בצלילים או באותיות של העולם שלנו, הרי כל אוצר המלים שלנו הוא ביטוי של תחושות המצויות בחושים הקולטים את עולמנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר צריכים למסור על ידי המלים ידע מדויק, שאותו קיבלו באמצעות משא ומתן, כנהוג במחקרי החוכמה הזו, שבשביל למסרה למשיגים, חייב המקובל להשתמש בהגדרות מדויקות.

כל אוצר המילים שלנו נולד מתוך התרגשויות, התפעלויות מתופעות שאנו מרגישים. האדם, כמו כל הבריאה, שבכל העולמות, הוא רק רצון לקבל. וליד הרצון לקבל שלו ישנו מוח, שתפקידו לעזור לרצון לקבל למצוא את המילוי, למצוא את הרצוי, את מה שהרצון רוצה. והמוח, מתוך שעובד לחפש את הרצוי, או כדי לברוח מהבלתי רצוי, נותן הגדרות רגשיות לכל תופעה ותופעה, כלפי הרצון לקבל שלו. ואת התופעות הרגשיות האלה מבטאים בצלילים.

ומפני שלכל סוג של נשמות יש ביטוי משלו, לכן יש שפות רבות, לפי קבוצות של נשמות, לפי אופי התפעלותן מאותה תופעה. רואים שהאנשים מרגישים אותה תופעה, אבל אם הם באים משורש אחר, מלאום אחר, ספרדי, צרפתי, גרמני, ואפילו אם הם קרובים ביניהם, הם מתבטאים בצורות שונות. כלומר, הביטוי הפנימי שמופיע בהם משורש הנשמה, גם הוא אחר.

בעולם שלנו, אנו מבטאים התפעלות. אבל מי שלא עבר אותה התפעלות, הוא לא מבין את המילים של האחר. מתוך סך ההתפעלות הכללית שאדם לומד בחייו, הוא יכול להבין מהמתפעל את ההסבר הכללי, ולהכניס את עצמו להרגשה משותפת עמו. אבל אם התפעלות כזאת אף פעם לא היתה בו, הוא לא יכול לתאר אותה לעצמו. ואז הצליל, או הסימן, או האות, שהאחר מוסר לו על התפעלותו, נשאר בו ריק. היינו, הוא רואה את המילה, אבל אחרי אותה מילה הוא לא רואה שום התפעלות. הוא לא מרגיש מה צריך להיות מאחורי המילה. הוא לא יכול לתאר, לא תכונה ולא תחושה.

וכמו בעולם הזה, כך גם בקבלה. אלא שלנמצאים בעולם הזה, אפילו שלא עברו אותה התפעלות, יש אפשרות לדבר ובמידה מסוימת להבין אחד את השני. אבל להימצא בעולם העליון, היכן שהמקובלים נמצאים, פירושו להיות מוכן להרגיש אותו. לכן לא יתכן שמקובל, קודם נמצא במדרגה רוחנית מסוימת, ורק אז מתחיל להרגיש אותה ולחקור אותה. אלא הוא צריך להכין את הכלים שלו, להיות מוכן לאותה מדרגה ומסוגל לה, ואז הוא מרגיש את המדרגה ונמצא בה.

ובכל המדרגות, מפני שהן כוללות כלי, שתמיד כלול מעשר ספירות ונרנח"י, כל אחד יכול למסור לשני את התפעלותו, והשני יכול להבין אותו בצורה חלקית. כי ברוחניות כל מצב דומה למצב אחר שברוחניות, רק במידה שונה. אבל בין העולם הרוחני לעולם הגשמי, אי אפשר למסור מה שנמצא בתוך הרצון לקבל, איך הרצון לקבל מתפעל, מפני שברוחניות הרצון לקבל מתפעל מתוך שהוא נותן, שהוא מוסר, שהוא מרגיש חסרונות חיצוניים, איך הם סובלים, ואיך הוא ממלא אותם, ועד כמה הוא שמח שממלא אותם, ונמצא בהתפעלות מהאפשרות הזאת. זהו המילוי הרוחני, שיחד עימו באה השגת הבורא, את מי שהוא ממלא, ואיך הבורא מתפעל ממנו.

אז איך אפשר בכלל למסור את טיב ההרגשה הזאת, ולא כל שכן את גודלה, לאלה שנמצאים בהתפעלות רק מאיך שהם מקבלים, מאיך שהם מרגישים רק את עצמם, ולגמרי מנותקים מהרגשת האחרים? יוצא מכאן שבלתי אפשרי שהאחד יבין את השני, כי הכוונות שלהם הפוכות.

ולא חשוב מה מרגישים וממה מתפעלים, אלא חשוב רק הנתק הזה, שמגיע על ידי כיוון הכוונה, כיוון ההתפעלות. כלומר, יכולים לאכול ולשתות יחד ולתת מתנות אחד לשני וכדומה, ולא חשוב על מה מדובר, על יחסים, על פעולות, או על מחשבות. אבל מפני שהם הפוכים, כלומר, שיטת החשיבה וקליטת התענוג בתוך אותו הכלי, אותו רצון ליהנות, היא הפוכה, לכן הם לא מבינים זה את זה. עד כדי כך שאומרים, שהעולם הזה והעולם הרוחני מנותקים זה מזה, ואינם מורגשים יחד.

לכן למי שנמצא בעולם הרוחני, יש קושי גדול לבטא את עצמו, כלפי אלה שנמצאים רק בהרגשת העולם הזה. היינו, מי שנמצא בפעולות דהשפעה, שהמחשבות שלו, והכוונות שלו, והחשבון שלו, והפעולה שלו, הם כדי להשפיע, לא יכול להיות מובן למי שנמצא בצורה הפוכה ממנו, כמונו, שכל המחשבות והרצונות והחשבונות והפעולות שלנו, הם איך למלא את עצמנו. אנו נמצאים בכיוון הפוך מאותו אדם ולא יכולים להבין אחד את השני. אלא ש"לא יכולים להבין" כולל גם אותנו, התחתונים, שגם לנו יש בעיה להיות מובנים בעולם הרוחני.

בעולם הרוחני נמצא בורא, שלא שומע אותנו עד שנרצה לחשוב, לרצות, לעשות כמוהו. אבל בעולם הרוחני נמצאים מקובלים, שרוצים לעזור לנו, ולמשוך אותנו לשם. אבל הם לא יכולים להגיע אלינו בהסבר שלהם, כי אנחנו לא מסוגלים לשמוע מה הם מדברים, אפילו שהם מביאים לנו כתבים וסיפורים למיניהם, ורוצים שעל ידי צורות התבטאות שונות נתקשר אליהם.

כלומר, כל בקשה או פנייה לעולם ההוא לא עוברת, אם היא לא באותו סגנון כמו המחשבה, הרצון והפעולה שפועלים שם. אותו דבר כלפינו, מלמעלה למטה. לפיכך שני העולמות נמצאים בנתק. מי ששם שם, ומי שכאן כאן. היינו, מי שרוכש את היכולת לעבוד בהשפעה, חש את שני העולמות. ומי שעדיין נמצא רק בקבלה, ברצון האגואיסטי, חש את העולם הזה.

אם כך, איך עוברים מעולם לעולם? מקבלים כוח מלמעלה, שמושך את האדם מלמטה למעלה, מהעולם הזה לעולם הרוחני, וכך נכנסים. אבל אלה שנמצאים בעולם הרוחני, יכולים לעזור לאלה שעדיין נמצאים בעולם הגשמי. וכדאי להם לעזור לנו. ראשית, מפני שהם נמצאים ברוחניות והרצון שלהם הוא רצון להשפיע. ושנית, מפני שכולנו כלולים בכלי אחד, באותה נשמה אחת. ולעבור לחַיוּת ולהתפעלות, להיות בעולם הרוחני, במדרגה העליונה ביותר, היינו, בדבקות בבורא, זו המטרה.

כל מי שנמצא בעולם הרוחני, שרואה את המטרה הזאת, ומשיג אותה במידה של המדרגה שבה הוא נמצא, רוצה לעזור לתחתונים. כי הטבע הוא, שמי שקונה דרגה עליונה, אותה דרגה, אותה רמה שהשיג, מחייבת אותו לדאוג לאחרים שעוד לא השיגו אותה. זאת אומרת, לעבוד בצורה של השפעה, להתחיל להיות כעליון כלפי התחתונים, ותחתון כלפי העליונים. לבקש אצל העליונים ממנו עבור התחתונים ממנו. כי זו צורת ההשפעה.

והמקובלים מצאו אפשרות לעזור לאותן הנשמות, שעוד לא נמצאות בעל מנת להשפיע, היינו, באותה שיטת החַיוּת שיש בעולם העליון. הם כותבים על הפעולות והתופעות של העולם הרוחני בארבע שיטות, שפות, סגנונות, ביטויים, הנקראים: שפת התנ"ך, שפת המדרש, שפת ההלכה ושפת הקבלה.

כשלומדים את הביטויים האלה, לא מבינים מה הם אומרים, על מה המקובלים כותבים. מפני שהם מתארים איך צריכים להיות בעל מנת להשפיע. שפירושו לתת הכול, לחשוב רק על השפעה, לחיות ברצון של השני, לאהוב את כולם. הם כותבים על כל אותם מצבים שאף אחד לא מסוגל ולא רוצה ובכלל לא יכול לתאר לעצמו. אלא מתוך שקוראים על הפעולות ועל התופעות שכך מתבטאות, מקבלים מהפעולות האלה הארה. אבל הארה שיורדת אל האדם באותה עוצמה כמו הרצון שלו להיות בהן.

ומי שלא רוצה להיות בפעולות האלה, אלא לקרוא מה שכתוב מתוך סקרנות, או כדי להתחכם, אין לו יותר מהארה קטנה מאוד. לא כל שכן מי שקורא כדי לרכוש על ידי זה כוחות ולשלוט על האחרים, הוא מקבל חושך במקום אור, נעשה כעטלף במקום תרנגול, כפי שמתאר בעל הסולם בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות".[18]

אבל מי שקורא על פעולות דהשפעה, ונדחף על ידי ספרים קודמים שקרא, על ידי מורה וקבוצה, על ידי שכנוע עצמי, על ידי ייסורים שמרגיש בעולם הזה, לעבור לסגנון קליטה ולצורת חיים של השפעה, של מחשבה על נתינה. אז לפי הרצון שלו, לפי ההשתוקקות שלו, באה לו מאותן הפעולות ומאותם המצבים, הארה מיוחדת הנקראת אור מקיף, שלאט לאט בונה באדם גם רצון וגם יכולת להיכנס לפעולות כאלה.

ברגע שהאדם "חותך" עצמו מהתוכנה הטבעית, שבה הוא עובד עם הרצון לקבל בעל מנת לקבל, ועובר לתוכנה אחרת, לעבוד עם כל הרצונות והכוחות והמחשבות שלו בעל מנת להשפיע, נקרא שעבר את המחסום, שנכנס לעולם הרוחני. וכאשר הקליטה שלו, המחשבה שלו, החשבון שלו, הם לגמרי הפוכים מקודם, אז הוא רואה עולם הפוך, ומצטרף לאותם, שנמצאים בסגנון חיים של השפעה, של נתינה, של חשיבה על הזולת בלבד.

וכמו שהיה תחתון והפך לעליון, עתה הוא מבין עד כמה יש לו רצון לעזור לאחרים, ועד כמה קשה לו לבטא מה הוא משיג ומרגיש לאלה שרק לפני רגע היה שייך אליהם. ועתה הם נמצאים משני צידי המחסום ולא מבינים איש את רעהו, מפני שהם מתפעלים ומתרגשים מדברים אחרים לגמרי, מכיוונים שונים של מחשבה ורצון.

____________________________

[18] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות יג.

[6.17] מסירת הידע מהמורה לתלמיד

ביאור 17 - על "מהות חוכמת הקבלה"

מסירת הידע מהמורה לתלמיד

המילים היוצאות מפיו של המורה, אינן מסוגלות לתת ביטוי לשום ידיעה רוחנית עליונה הנמצאת מחוץ לזמן, תנועה ומקום. שפת הענפים היא היחידה המסוגלת לכך, כי בה הענפים מורים על שורשיהם העליונים. אולם רק מי שמבין את יחסי הענפים לשורשיהם, יכול להבין את השפה הזו.

את הקשר שבין שורש לענף אי אפשר להשיג מלמטה למעלה. כלומר מתוך הסתכלותו בענפים התחתונים, אין לאדם יכולת להקיש על השורשים העליונים, גם אם ינסה לדמיין אותם. אלא להיפך, תחילה עליו להשיג את השורשים העליונים בכוחות עצמו, ורק לאחר מכן, כשיסתכל בענפים המורגשים בעולמנו, יוכל להבין את כל סדרי היחסים, בכמות ובאיכות, בין כל ענף לשורשו שבעולם העליון.

בקבלה לומדים, שההשגה היא מלמטה למעלה, שמתחתון נלמד העליון, אבל ללמוד את העליון אפשר רק במידה ונמצאים עימו בהשתוות הצורה. רק אם משתווים עימו, היינו, רוכשים אותן תכונות, מתחילים להבין אותו ולחקור אותו, ומאותה מדרגה עליונה יודעים איך העליון פועל על התחתונים, איך התחתונים מופעלים, מה קורה בהם, מה הם סדרי הקשר ביניהם.

כלומר, מהמדרגה התחתונה או מהמדרגה עצמה, לעולם אי אפשר ללמוד ולדעת מהי אותה מדרגה, כי לא יודעים את הסיבות לכל מה שנעשה בה. לא יודעים מה הסדרים שלה, איך כל הפרטים שלה מקושרים ביניהם, מה הטבע שלה, מפני שהם יורדים אליה מהעליון. ואם רוצים לדעת מה הטבע של מצב מסוים, של מדרגה מסוימת, או של מעמד מסוים, חייבים לחקור את המדרגה שמולידה אותם.

ולכן מי שרוצה לדעת את העולם הזה, חייב לעלות לעולם עליון יותר ולחקור את השורשים. לראות איך משתלשלות מהם למטה כל הפקודות והתכונות, ובאיזה סדר העליון מעורר את התחתון, כדי להכיר ולדעת את התחתון. זאת אומרת, אפילו את העולם הזה אי אפשר לדעת לפני שמשיגים רוחניות.

וכך יוצא, שאנשים בעולמנו אינם מבינים את העולם הזה, ולכן אין הם יכולים לדבר עליו, אלא רק מתוך ידע מוגבל שרוכשים מסדרים גשמיים של העולם הזה, שהם רק תופעה, תוצאה, מהשפעת הכוח העליון. והתופעות והתוצאות האלה, הן מה שחוקרים כל המדענים של העולם הזה.

וגם אם אדם אחד נמצא בעולם העליון, ואדם שני בעולם התחתון ממנו, זה שנמצא בעולם התחתון לא יכול להיעזר בזה שנמצא בעולם העליון, כי אין לו כלים להבין ולקלוט מה שהוא רוצה למסור לו. אלא הוא חייב תחילה לקנות כלים, ולקבל את התכונות, שבתוכם הוא יוכל להבין את כל הסדרים וההבחנות שיש בעליון.

וכך יכולה להיווצר בין העליון לתחתון אפשרות להתקשר ולשוחח בענייני החוכמה. וללא הכלים והתכונות האלה שרוכש התחתון, אין קשר גם לא בין תלמיד לרבו.

לפיכך, רק לאחר שאדם מיטיב לדעת ולהבין את הקשר שבין השורש לענף, תִּמָּצֵא לו שפה משותפת עם רבו המקובל, והיא שפת הענפים. אז רבו יוכל להעביר לו את כל הדקויות של חוכמתו, ואת הידע על המתרחש בעולמות העליונים. הן את כל מה שקיבל מרבותיו, והן את מה שהשיג בעצמו. כעת יש להם שפה אחת משותפת לשניהם, והם מבינים זה את זה.

רב מקובל הוא מי שמסביר איך לעלות לעולם העליון. איך להשתפר, ולעלות לדרגה גבוהה יותר של המציאות, כדי לחקור את המציאות מדרגה יותר עליונה. רב נקרא גדול, אבל לא לפי הידע, אלא לפי גובה המדרגה שאליה הוא מושך את תלמידו, שנקרא לכן תלמיד חכם, מי שלומד איך להיות חכם, איך לעלות ולקבל חוכמה. חוכמה אי אפשר לקבל בלי לעלות, בלי לרכוש את הכלי.

תלמיד צריך לרצות להבין מה הרב אומר לו, שצריך לעלות לדרגה יותר עליונה. ויותר מהרעיון הזה הוא לא צריך להבין. כל האורות באים מלמעלה והם ממלאים את הכלים, לפי כמה שהכלים נמצאים בהשתוות הצורה עימהם. וכל ההדרכה של הרב היא רק איך להזדכך כדי לקבל את האורות העליונים. הרב לא צריך לתת יותר מההדרכה איך להתעלות, איך לרכוש כלי יותר גדול.

תלמיד נקרא שמבין את הרב אם מתוך כל ההתרשמויות שמקבל מהסביבה, הנקראת "רב, ספרים, קבוצה", הוא מקבל רצון לעלות, היינו, להיות יותר רוחני, להשיג את תכונת ההשפעה. ומתוך הרצון הזה הוא משקיע את עצמו בלימוד ומשמש את הרב והקבוצה. ומתוך היגיעה שמשקיע, ובזמן שלומד, באה לו תפילה, שיבוא הכוח העליון ויעזור לו להתעלות לדרגה עליונה יותר, כלומר, להיות יותר דומה לבורא, יותר קרוב לבורא, להיות יותר משפיע. כלומר, האדם צריך למצוא מישהו שממנו הוא יוכל להגיע להידמות לבורא.[21]

לפרש נכון מהו להיות גבוה יותר, גדול יותר, נקרא לשמוע מה אומרים לו. ותלמיד ששומע ומבין, שכך צריך לעשות ומבצע, הוא עולה. והיכולת לשמוע, היא נקראת אמונת רבו. אבל לא כל כך פשוט לשמוע. אפשר לרצות לשמוע, לשמוע באוזן, אבל עוד לא להיות מסוגל לשמוע. לשמוע נקרא לקלוט ולהתפעל ממה ששומעים, ושאותה ההתפעלות מפעילה אותנו.

לכן בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר": "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה"[22], שהשימוש יותר חשוב, כי הוא יותר עוזר להתפעל ולקלוט את המסר. "להבין" הכוונה לרצות להתעלות. רק בתורה קיים המצב הזה, של "גדולה שימושה יותר מלימודה" ולא בשום מקום אחר. מפני שדרכה צריך לרכוש תכונה חדשה, לעלות מדרגה, ולא למלא את הראש בידיעות למיניהן. הידע בא עם האור, שמתלבש לפי הכלי. לכן צריך להחליף את הכלים, לזכות את הכלים. וכלים לא מתחדשים על ידי הלימוד עצמו, ולא על ידי קבלת ידע. ולמרות שנאמר, שכל הזמן צריך ללמוד, ש"לימוד תורה כנגד כולה"[23], אבל השימוש יותר גדול מהלימוד, משום שמהשקעה בשימושה, האדם מקבל התרשמות.

גם כשמדובר ב"שמוש לרבו"[24] הכוונה היא לא רק לרב, אלא למסר כולו, למטרה, לכל מה שנמצא מעל האדם, שאותו הוא רוצה להשיג. כלומר, חשיבות הבורא, חשיבות בעל הסולם, חשיבות אותו מושג רוחני שהאדם רוצה לקנות. ורק בדרך הזאת, אומר בעל הסולם, האדם יכול להגיע לקניית החוכמה[25].

אבל אם התלמיד עדיין אינו מבין את השפה בעצמו, אינו מבין כיצד הענף מצביע על שורשו, אזי אין לרבו אפשרות להסביר לו אף לא מילה מהידע העליון, והוא אינו יכול לדבר איתו על מחקרי חוכמת הקבלה. משום שאין לרבו שפה משותפת איתו. כלומר, אין שיטה אחרת למסור את ידיעות החוכמה, אלא רק למי שיודע ומבין בעצמו.

המורה מזהה תלמיד שיש לו איתו שפה משותפת לפי גודל התלמיד. לפי כמה שהתלמיד עלה. הוא מאבחן זאת לפי סימנים. ועד שהאדם לא עולה לדרגה עליונה, הוא לא מבין את המצב שלו. אי אפשר להישאר תחתון ולדעת את העליון, וגם לא לדעת את עצמו. מפני ששורשיה של כל מדרגה, נמצאים בעליון. ולעלות לאותה מדרגה עליונה נקרא שיודע ומבין בעצמו.

אך כיצד ישיג התלמיד את ידיעת שפת הענפים בעצמו? הוא יוכל לעשות זאת באמצעות לימוד מתוך ספרי הקבלה, שבהדרגה יכניסו אותו להרגשת העולם העליון. רק לאחר שהשיג לכל הפחות את מדרגת העולם העליון הקטנה ביותר, ומאותה מדרגה השיג את שפת הענפים מלמעלה למטה, אז יוכל לקבל מרבו המקובל ידע, היות וכעת יש להם שפה משותפת.

_____________________________

[21] ראה בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר: "ובשביל גודל הקושי שבדבר, יעצו לנו חז"ל "עשה לך רב וקנה לך חבר" דהיינו שהאדם יבחר לעצמו אדם חשוב ומפורסם שיהיה לו לרב שממנו יוכל לבוא לעסק תורה ומצות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו".

[22] ברכות דף ז ע"ב. להסבר ראה בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: "ומעלת השימוש גדולה על מעלת הלימוד".

[23] פאה פרק א: "ותלמוד תורה כנגד כולם".

[24] על המושג הזה ראה בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר: "שנאמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו למד לא נאמר אלא יצק", שלכאורה תמוה איך מעשים פשוטים יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת, ובאמור מובן היטב כי השמוש ששימש לרבו בגופו ומאודו על מנת לעשות נחת רוח לרבו מביאהו לדביקות ברבו, דהיינו להשוואת הצורה. מה שאין כן לימוד התורה אצל רבו, כי היא מוכרחת להיות לתועלת עצמו, ואינה מביאה לידי דביקות והיא נבחנת מפה לאוזן, באופן שהשמוש מביאו להתלמיד מחשבותיו של רבו, והלימוד רק הדבורים של רבו, ומעלת השימוש גדלה על מעלת הלימוד".

[25] שם.