[1.01] - מבוא

קליפ - אמנות זה מדע

ביאור 1  על "הקבלה - שורש כל המדעים"

מבוא

גילויי העולם הזה, וכל אופני הקיום שבו, מהווים מדע מדהים. באותה דרך, גם אור הבורא המתגלה בעולם, על אופני פעולתו ומציאות המדרגות, יוצרים מדע מופלא הנקרא חוכמת הקבלה. זהו מדע גדול יותר לאין ערוך ממדע הפיזיקה למשל. כי הפיזיקה מאגדת ידע חלקי בלבד, המצוי בעולם מסוים, ובסך הכול היא חוכמה המיוחדת רק לתחומה, ואינה כוללת בתוכה שום חוכמה נוספת.

לעומת זאת, ביסוד חוכמת הקבלה עומד כל הידע על כל הרמות של דומם, צומח, חי ומדבר שבכל העולמות שנכלל במחשבת כוח ההשגחה העליון. ולכן, חוכמת הקבלה כוללת בתוכה את כל החוכמות, בכך שהיא יוצרת סדר חוקים אחיד לכל המדעים השונים, וכל מדע חייב להתאים לאותו סדר חוקים. הפיזיקה, למשל, מתאימה באופן מדויק לסדר העולמות והספירות, וכך גם האסטרונומיה והמוסיקה וכל יתר המדעים, מתאימים לאותו סדר בדיוק.

כל המדעים נכללים בחוכמת הקבלה ומסודרים בה בהתאם לקשר אחד ויחס אחד שקיים בה, וכולם דומים לה כיחס הבן אל מולידו.

חוכמת הקבלה אינה מבוססת על המדעים האחרים, אלא כוללת אותם. היא גבוהה מהם והם יוצאים ממנה, כי חוכמת הקבלה מדברת על החוקים שנמצאים בגובה העולם העליון, שממנו משתלשל העולם שלנו, וכל החוקים שלו. אבל כדי להבין את היקף החוכמה הזאת, כדי להיכנס בתוכה ולראות את הקשר בין חלקי המציאות, חשוב להכיר את כל החוכמות דעולם הזה, שהם ענפיה הפרטיים של חוכמת הקבלה. ודרכן להבין, להכיר, ולהעריך יותר את החוכמה הזאת, המקיפה את המציאות כולה.

חוכמת הקבלה מקיפה את מה שנמצא בכל הרמות של העולם הזה, ואת מה שנמצא בעולמות העליונים, כולל יחסי בורא ונברא, כלומר, כל מה ששייך ליחס הבורא כלפי הנבראים. כי החוכמה הזאת מתחילה מהאור העליון שמתפשט מהבורא, ובונה לעצמו כלי, נברא. מהתחלת הנברא, דרך כל ההתפשטות, ודרך התהליך כולו שהנברא עובר בחזרה למטרה, למצב המתוקן, המושלם. ועוד לא ידוע עד כמה החוכמה הזאת הולכת וממשיכה הלאה. מפני שלא את הכול ניתן להסביר ולגלות, בלי להכשיל את מי שעדיין לא נמצא בדרגות המתאימות.

לכן צריך להעריך עד כמה שחוכמת הקבלה חשובה, יחידה ונעלה, עד כמה היא נחוצה לאדם. כי אפשר למצוא בה את כל התשובות על כל השאלות, שהאדם יכול לשאול, על עצמו, על חייו, על הסיבות לנעשה איתו. בעוד שדרך המדעים דעולם הזה ניתן לקבל תשובות, אבל חלקיות, מוגבלות לזמן מסוים, למקום מסוים, למצב מסוים.

המיוחד בחוכמת הקבלה, שהיא לא מסבירה לאדם את היחסים בין חלקי המציאות, כפי שעושה המדע דעולם הזה. אלא היא מסבירה מה קורה עם המציאות בהתאם להנהגת הבורא את המציאות. היא מסבירה למה הנברא או סביבתו נמצאים במצב מסוים כתוצאה מיחס הבורא אליו. כלומר, בניגוד לפיזיקה, לכימיה וליתר מדעי הטבע, בקבלה, מלימוד מצב מסוים, יודעים את הסיבה הראשונה לאותו מצב, ויודעים גם איך אפשר לתקן אותו, לשפר, לשנות. מה שאין כן בלימוד חוכמות חיצוניות, שבהן לא יודעים את הנתונים האלה.

בקבלה מקבלים את הידיעה הקשורה לשורש, לסיבה לאותו מצב. לא ידיעות חלקיות על המצב עצמו. אלא דרך לימוד של כלי בדרגה מסוימת בסולם המדרגות, סולם שממשיך גם בעולם שלנו ומשום כך גם בו אפשר לדבר על אורות וכלים, מקבלים ידיעות על כל המדרגות. מאין סוף עד המצב שעליו לומדים, שנמצא בו הכלי, הנברא, וממשיכים אותו גם למטה מהמדרגה הזאת, עד המקום הנמוך ביותר. כלומר, אותה הדרך שהנברא עבר בתיקון שלו מלמטה למעלה.

וכך לומדים על כל היקף המצבים של הנברא, של האובייקט שאותו חוקרים, וצוברים ידיעה ברורה על אופיו, על מצבו, על מטרתו, על צורתו הנוכחית ועל צורתו העתידית בכל מצבי התפתחותו עד הסוף. והידע הזה שמקבלים בצורה מלאה ושלימה בכל מצב ובכל מדרגה, הוא נקרא "גילוי אלקותו לנבראיו".[6]

בבוא הזמן המדענים יהיו בדרגתם של חוקרי הטבע הרוחני, ויחקרו ויגלו את כל החוכמה הזאת, מהגובה הרוחני ועד הגובה הגשמי, כולל מה שמתלבש בגשמיות, ויראו איך חוכמת הקבלה מתלבשת בכל החוכמות דעולם הזה. ואז הם יבינו איך כל התכונות וכל החוקים שמתגלים בעולם הזה, נובעים ויוצאים מחוכמת הקבלה, מהשורש העליון. וכך כל חלקי המציאות יתקשרו לאדם בצורה נפלאה גם בגשמיות וגם ברוחניות וחוכמת הקבלה תתגלה כשורש כל המדעים.

בדורות הקודמים, לא מן הסתם חייבו המקובלים את תלמידיהם ללמוד את "שבע חוכמות העולם"[7], הכוללות גם ציור ומוסיקה, כביטויים של האדם, ורק אחר כך לגשת לחוכמת הקבלה. כדי שיהיה להם בסיס רחב דיו לגשת מ"תחתון" ל"עליון", לפי החוק שמתחתון נלמד עליון, מהענף לשורש. והחקירה הזאת של מדעי העולם הזה, כתנאי לגשת לעיסוק בחוכמת הקבלה, מהווה ראיה ברורה נוספת לכך, שהקבלה היא חוכמה ולא דת.

בזמננו פטורים מן החובה הזאת, מפני שצריך לגלות את חוכמת הקבלה ככוח המתקן לכלל הנשמות. היום צריך לעסוק בתיקון הכלל. הכלל הגיע לגובה שבכל העולם רכשו את החוכמה על העולם הזה, והאנושות בכללה מגלה את האפסיות של החקירות והידיעות שלה על העולם הזה. בדורות הקודמים רק יחידים קיבלו דחף לבורא, "נקודה שבלב", ללא התפתחות דרך דומם, צומח, חי, מדבר, היינו, רצונות לכסף, כבוד, מושכלות.

האנשים האלה היו נשמות, שלהן תפקיד מיוחד בעולם הזה. ולשם כך הם קיבלו זיקה להתקשר לחוכמת הקבלה ולהגיע לגילוי הבורא. ולכן לפני ויחד עם העיסוק בחוכמת הקבלה הם היו צריכים לעסוק גם בחוכמות חיצוניות. מה שאין כן בזמננו העולם נמצא בהתפתחות כללית, האנשים מבינים את החוכמות האלה, כי כולם לומדים אותן בבית הספר, וכבר נמצאים באותם המדעים. לכולם יש ידע מספיק.

_____________________________

[6] בעל הסולם, מהות חכמת הקבלה, ד"ה: על מה סובבת החכמה.

[7] בעל הסולם, אגרת לח, תרפ"ז.

[1.06] למה חושבים שהקבלה היא דת?

ביאור 6  על "הקבלה - שורש כל המדעים"

למה חושבים שהקבלה היא דת?

אנשים חושבים שהקבלה היא דת, כי המקובלים חיו בתוך חברה דתית. לאחר חורבן בית המקדש, כאשר החל עניין הדת הנוכחית, של מעשים בעלמא ללא פנימיות, המקובלים התקיימו באותה אוכלוסייה בלי להתבלט ובלי לצאת ולומר את דברם. אלא הם כתבו בצורה נסתרת, כפי שקוראים היום ב"זוהר" ובכתבים אחרים, כדי לא לגעת בכללות העם. הם הבינו היטב, שאי אפשר להגיש לעם את חוכמה הקבלה.

עד השל"ה הקדוש )הרב ישעיה הלוי הורוביץ, 1558 – 1630) כל הרבנים הגדולים היו גם מקובלים. כל אחד בגובה אחר, אבל בהרגשה פנימית של האלוקות. אבל אי אפשר היה לתת את הרגשת האלוקות לעם, כי לא היה בו חיסרון לרוחניות. לכן המקובלים הגדולים לימדו את העם פעולות גשמיות בלבד. כי מה עוד הם יכלו לתת לעם, חוץ מהוראות איך להסתדר בעולם הזה עם סימנים חיצוניים, כדי לשמור על מסגרת האומה. וכך נפוצה המחשבה, שקבלה ודת הן אותו דבר.

אבל במשך כל הדורות היתה תורה אחת למקובלים, ותורה אחרת לכל העם, כמו שנאמר: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". ואי אפשר אחרת, כי כל אחד שומע לפי התפתחות הרצון שלו, והוא לא יכול אחרת. לכן אי אפשר לתת אותה תורה לכולם. כולם רואים מה כתוב בכל התורה או בחומש, אבל כל אחד מקבל אותם אחרת. לכן נפוצה הדעה, שהקבלה שייכת לדת, וכאילו נמצאת בתוכה. אבל הדת היא מה ששייך "לבעלי בתים", לפני שמתגלה בהם הנקודה שבלב. וכדאי שיישארו דתיים ולא יברחו ליתר קלקול, כי אין בכך שום תועלת. הרע יתגלה להם במקומם, במסגרת הדת, ואין טעם לצאת בשבילו מן הדת.

ואדם שיוצא לגמרי מן הדת, יש בו שאלות שאינן מאפשרות לו להישאר בתוך הדת, וצריך לתת לו את חוכמת הקבלה. הוא יוצא מן הדת, מפני שהרצון לקבל שלו דורש משהו, שהדת לא יכולה לספק לו. כלומר, כשהאדם לא מסתפק בדת, אפשר כבר לתת לו את חוכמת הקבלה. אבל האדם צריך להיות או בחיצוניות או בפנימיות, ולא לצאת ולהיות לגמרי חופשי.

אם כך, למה בתקופת ההשכלה יצאו מן הדת? זו היתה כעין תקופת מעבר, שחייבים לעבור אותה בכללות האומה. אבל לאדם פרטי אין חובה לצאת. גם אם הוא מקבל תוספת רצון לקבל ומתחיל לשאול, הוא יכול להישאר דתי. למרות שהיום גם בציבור הדתי יש שאלות וסתירות פנימיות, עד כדי חוסר יכולת להמשיך ולהתקיים כך.

[1.12] למי פונה חוכמת הקבלה?

ביאור 12  על "הקבלה - שורש כל המדעים"

למי פונה חוכמת הקבלה?

באדם מתגלה נקודה שבלב, לאחר שהתפתח בכל יתר הכיוונים, בכל יתר הרצונות, רצון לכסף, לכבוד, למושכלות. או לאחר שהרגיש בהם ריקנות וחוסר כדאיות להתפתח בהם. נקודה שבלב יכולה להתגלות גם באדם פשוט, שכביכול נראה פשוט, או שבגלגולו הנוכחי מתעסק במשהו, שלא נחשב למיוחד בחברה. עם זאת מבין אנשי הרוח והמדע יש לפנות אל אותם אנשים שמרגישים ומבינים את עמקות השבירה שקיימת בתוך האנושות, ואת המצב האנוש שבו נמצאת האנושות, והם יחד איתה.

האדם עצמו יכול להיות במצב אנוש, ובלי להיות מפותח דיו לראות שכך גם כל העולם. וזו נקראת חזרה בתשובה דרך הלב, דרך הרגש. אבל בדורנו האדם חוזר דרך השכל. כלומר, ישנם גם כאלה וגם כאלה, כדברי בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר", שלאדם טובע בנהר זורקים חבל, או כנגד הלב או כנגד השכל.[20] בדרך כלל באים לקבלה אלה שמרגישים בלב, אבל צריך לפנות לאלה שיכולים לתפוס את הרעיון של הקבלה בשכל. אנשים שמדברים מתוך השכל על רגש, ועל איך לבטא את כאבו של האדם והאנושות.

____________________________________

 [20] בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: ובאמת כל התורה.

[2.02] האם גם בחוכמת הקבלה נותר משהו, שמשתמשים בו לטובת האגו?

קליפ - חוכמת המילוי

ביאור 2 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

האם גם בחוכמת הקבלה נותר משהו,

שמשתמשים בו לטובת האגו?

אדם לא יכול להשתמש בחוכמת הקבלה לטובת עצמו, אלא אם הוא סוטה מהכיוון. מתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, ובמקום להמשיך ולהשתמש בה באותו כיוון של הלימוד, היינו, לצורך התיקון, הוא מתחיל למכור אותה. אבל את חוכמת הקבלה האמיתית, אי אפשר למכור. וזה סימן שאוחזים באמת, ולא עוסקים במכירת קמעות, חוטים אדומים, מים קדושים ודומיהם.

זאת אומרת, לחוכמה עצמה אין קונה. כמו שבעל הסולם אומר במאמרו "עת לעשות", שהגיע הזמן שבו אפשר לפתוח את החוכמה. כי רק אותם אנשים שיזדקקו לה לצורך תיקון הנקודה שבלב, שאין להם ברירה, אלא הם חייבים ללמוד אותה, רק הם ייטלו את החוכמה וישתמשו בה לצורך הזה בלבד. ויתר האנשים יעסקו תחת הכותרת "חוכמת הקבלה" בעיסוקים אחרים. עד שיגלו שגם עיסוקיהם אלה הם חסרי ערך, ויגיעו לחוכמת הקבלה האמיתית.[3]

לעיסוק בחוכמת הקבלה האמיתית לעולם לא מגיע מישהו שאין לו צורך בשימוש הנכון בה. אדם כזה יכול להסתובב כך בין קבוצות הלימוד, לשבת עד שהזמן יאזל, אולי לעשות משהו, ולהתקדם. אבל האדם צריך כמה פעמים ביום, מהבוקר עד הערב, להצדיק בפני עצמו את החיים שלו, ואת הלימוד שלו, ולמצוא בהם כדאיות רוחנית עליונה. כי בחיי העולם הזה אין לאדם שום הצדקה למעשה כזה, ללמוד קבלה. כמו שוודאי אין לו הצדקה לחייו הקשים, ואין שום מילוי לאגואיזם שלו בעולם הזה.

לכן לחוכמת הקבלה האמיתית אין מה למכור. ולא באים אליה אנשים, שיש להם עדיין רצון אגואיסטי, רצון שלא בא מתוך הנקודה שבלב, אלא ממשהו לידה. אולי הם יבואו ויסתובבו בחברה, ואולי יהיו חברים טובים, אבל לא יחזיקו מעמד, אלא לזמן מה. עד שיבינו, שהמקום הזה אינו בשבילם. שאין בו מילוי לרצון דעולם הזה. אלא רק מילוי לרצון שמכוון כבר לרוחניות, לבורא. היינו, רק לנקודה שבלב.

בהפצת הקבלה לא מפרסמים את חוכמת הקבלה, אלא את הידיעות הקודמות לה. מסבירים לאדם איך בנוי העולם, איך בנוי היקום, הטבע, האדם שנמצא בטבע, בהיקף שמדענים רגילים לא מסוגלים לגלות. מוסיפים לאדם ידיעות, שאמנם התגלו על ידי איש אלוקי שמכונה "בעל הסולם", אבל הוא גילה אותן על אודות חוקים דעולם הזה, והן כל חוקי הטבע. ועניינה של הפצת הקבלה הוא גילוי הידיעות האלה לעולם, כי על ידן המדענים יגיעו ליתר פקיחת עיניים, שהעיסוק הרגיל במדע, אין בו תועלת ללא התקדמות לכיוון הרוחני, לחיפוש הרוחניות.

ואז כבר יבואו אלה שיש להם עניין בחוכמה עצמה. ואלה שעדיין לא מגולה בהם הנקודה שבלב, על ידי העיסוק הזה, הם בכל זאת יזרזו את הופעת הנקודה שבלב. אבל אי אפשר לפתוח לאדם את חוכמת הקבלה עצמה. כי אין לו דרישה, אין לו רצון אליה. אמנם אפשר לומר לו, שכדאי להשפיע, לאהוב את הזולת, להגיע לאלוקים, לבורא. שכך הוא ירגיש ביטחון, ויידע מה יהיה מחר, וישלוט בכל העולם. אבל אחרי שהוא לומד כמה שיעורים, הוא מרגיש בתת ההכרה שלו שהלימוד הזה לא הולך לאותו כיוון, ועוזב. לכן כתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה".[4] וכך יהיה תמיד. ובקבלה אף פעם לא מחזיקים בכוח מי שמתייאש והולך. אלא שמחים שהוא הולך לאחר שבירר משהו, כי בירור הוא דבר טוב.

_________________________________ 

[3] ראה הביאור על "עת לעשות" בעמ' 81.

[4] ויקרא רבה פרשה ב פסקה א. ראה גם בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות מד.

[2.08] למה אין ידיעה בעם, שכל כתבי הקודש כתובים בשפת הענפים?

ביאור 8 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

למה אין ידיעה בעם, שכל כתבי הקודש כתובים בשפת הענפים?

מי ילמד את העם, אם המורים ומנהיגי העם בעצמם אינם יודעים את השפה הזאת? כולם אומרים, שבתורה כתובים דברים רבים, שיש בה פרד"ס (פשט, רמז, דרוש, סוד) שהיא עמוקה מיני ים, ומכילה את כל סודות העולם, מקצה העולם ועד סופו. אבל אלה אמרות בלבד. ואי אפשר להאשים אנשים, שעוד לא התפתחה בהם הנקודה שבלב. כי באותה מידה שאין לאדם חיסרון, באותה מידה הוא מיד משתתק, נרגע, נעשה מאופק. רק במידה שיש לאדם חיסרון, שבוער בו משהו, הוא מתקדם ועולה ופורץ.

[2.15] למה המדענים הם הקהל שמתאים לקלוט את רעיון הקבלה?

ביאור 15 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

למה המדענים הם הקהל שמתאים לקלוט את רעיון הקבלה?

מתוך רצונם להגיע להישגים בתחומי המדע, המדענים מקבלים את מאמרי בעל הסולם, שבהם מוסברים חוקי המציאות בצורה יותר בולטת, כוללת וחדישה. ומפני שהידיעות האלה חסרות להם, הם מקבלים אותן, ומיד רוצים לקשור את הידיעות האלה עם מה שהמדע השיג עד כה. הם שואפים להתקדם שלב נוסף, להבנה נוספת, לתפיסה כוללת נוספת של המציאות. ומתוך כך תהיה להם יותר הבנה איפה הם חיים. הם לא ירגישו צורך מיידי להתקדמות רוחנית, אבל העיסוק במאמרים האלה יעזור להם לעורר את הנקודה שבלב. כי אחרי התפתחות במושכלות, מגיעה ההתפתחות הרוחנית.

מלבד זאת, הידיעה על המציאות בכללותה כפי שמסביר בעל הסולם, יש בה ידיעות רבות שאינן ידועות למדענים, המתארות את חוקי המציאות, את סיבתם ואת אופניהם, בהקשר לחוקים רוחניים. מידיעת המציאות בכללותה נובעת ההכרה הפשוטה, הראייה המושכלת, של אותם החוקים, כחוקי העולם האמיתיים, הכוללים חוקים חברתיים וחוקי דרגת האנוש והתנהגותו.

גילוי העובדות האלה למדענים ידרבן אותם לכבד את חוכמת הקבלה, ולהעמיק בה בחיפוש אחר התשובות. והחיפוש יבנה בהם הבחנות והכנות לתפיסת מושגים יותר רוחניים. מדען שיעסוק במאמרי בעל הסולם אפילו רק בהקשר לחוכמה שלו, בהכרח ישתנה. פתאום הוא יכיר בהם כאוצר של חוכמות מיוחדות שאינן קיימות באנושות, אלא הגיעו אליו מלמעלה, מהשמים, ויתחיל להתייחס למאמרים בכבוד ולראות בהם דבר יקר.

אין לדעת עד כמה העיסוק הזה יאלץ את המדענים להשתנות. אבל אם מתוך המאמרים האלה הם יגיעו להכרה, שהאדם על ידי שינויים בתוכו משפיע על המציאות. ידיעה זאת עצמה חשובה מאוד. ולא שצריך לפנות לבורא בתפילות ותחנונים כל הזמן, כמו שחושבים בכל הדתות וגם לא שהאדם חופשי לגמרי לעשות כרצונו בעולם הזה. אלא ההסתכלות שלהם תקבל תמונה יציבה וסדר. ובכך הם משתנים.

ואם נגיע לכך שהידיעות של חוכמת הקבלה יחדרו בין חכמים חיצוניים, שנמצאים בדרגה הגבוהה ביותר של ההתפתחות האנושית, הפרסום הזה יזרז את הפצת הקבלה ויביא להתקדמותה של כללות האנושות. ואם מפרסמים את החוכמה ואת ההוכחות עליה בין אנשים שלא עוסקים במדע, אין תגובה מספקת. וזה הסימן שלא פונים לשכבות הנכונות של הציבור.

בשכבות, שנמצאות בכבוד או במושכלות, יש יותר חיפוש. אמנם חיפוש במישור דעולם הזה, אבל קרוב לרוחניות. גם לרוחניות לא מגיעים מפני שרוצים רוחניות. לכן הפנייה למדענים, בייחוד לאלה שניזונים מהציבור, היא יותר מפוקחת ומועילה. כי הם תופסים את חוכמת הקבלה מהר. המוח והרצון שלהם יותר מפותחים לתפיסה כזאת. אמנם לאחר שהם מרגישים אותה, הם לא רצים מיד לחיות לפיה, אבל הם לפחות מכירים בה.

לא מדובר ביחידים, אלא בקהל, בציבור רחב, שאפשר למצוא בו הד ותגובה רחבה לרעיון הקבלה. ציבור שצריך בכללות לעמוד בפסגת הפירמידה האנושית. ובדרך כלל לא מוצאים התעניינות כמו זאת של המדענים בין אנשי השוק. למרות שיכול להיות עובד בשוק, שיתעניין בטבע וירצה להכיר את החיים. אבל ככלל, בהפצה פונים רק למקומות שבהם מרוכז קהל היעד.

למרות שגם בקרב המדענים, יש כאלה שאינם מדרגת המדענים, שאינם משתוקקים לידיעה, אלא רוצים להרוויח כסף וכבוד. בכל זאת רובם משתוקקים לידיעה טהורה, רובם נמצאים בדרגת מדבר, ורוצים להכיר את המציאות הכללית, להכיר את הבורא, את מעשי ה'. לא אותו, הוא עוד לא ידוע להם. אלא רוצים להכיר את המעשים שלו. הם לא יודעים שהם מחפשים דווקא את המעשים שלו, אבל לכך הם נמשכים.

     הפנייה למדענים אינה כדי להפוך אותם למקובלים. הפנייה אליהם היא מפני שהם בשלים יותר מכל קבוצה אחרת באוכלוסייה, לתפוס את הרעיון של חוכמת הקבלה. איש לא מצפה שמהיום למחר תתעורר בהם נקודה שבלב, והם יבואו ללמוד קבלה. הם עדיין נמצאים ברצונות דעולם הזה, ללא נקודה שבלב, וכמוהם כל הציבור.

ואם המגמה היא לאתר מכלל הציבור, רק את האנשים עם נקודה שבלב, אז חייבים לפרסם בעולם כולו מהי חוכמת הקבלה. ואז יש סיכוי, שלפתע יבוא מישהו מארץ אחת, מישהו מארץ אחרת, מישהו עשיר, מישהו עני, ובלא הבדל מי הם, יתגבשו ויתקבצו יחד. וכך נוכל למשוך אור מקיף כללי לעולם כולו. וכדי להגיע לאנשים האלה, שהם החשובים ביותר, כדי לברור אותם, להכיר אותם ולמשוך אותם, חובה לפרסם את חוכמת הקבלה בכל העולם. והכלי שבו כדאי לפרסם את חוכמת הקבלה, שדרכו הידיעות עליה יגיעו לכל העולם, הם אנשי המדע. מפני שהם הקרובים ביותר לחוכמת הקבלה. שנמצאים עדיין ברצונות דעולם הזה, אבל כדאי להם לרכוש את ידיעותיה.

המדענים לא בהכרח יהפכו לתלמידי קבלה. אלא הידיעות שתביא הקבלה לאלפים ולמיליונים מהם, יחוללו שינויים רבים, גם אם האנושות עצמה תתקדם רק במעט בהבנה הכללית של המציאות, איך היא פועלת, ובעיקר איך היא קשורה יחד.

[2.23] האם בדורנו יש הרשאה להפשיט את החומר לצורך הפצת הקבלה?

קליפ - תיקון רק על ידי האור

ביאור 23 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

האם בדורנו יש הרשאה להפשיט את החומר לצורך הפצת הקבלה?

הפשטת החומר היא הכרחית, אם מדובר בהסבר, שמביא את התלמיד המתחיל בחזרה למקורות. שמראה לו את מה שכתוב, ונותן לו אחיזה מסוימת במקור, שמהאחיזה הזאת הוא יכול להתחיל להיכנס פנימה.

גם מי שנולד וגדל בארץ, לא יכול לקרוא את העברית של מקורות הקבלה, לא כל שכן להבינם. לכן יש הכרח לתת לאדם מפתח חיצוני, שכלתני, לאחוז בחומר. רק להכניס אותו פנימה למקורות, כדי שאחר כך יוכל בעצמו לחפש בנבכי הכתבים, איך לחיות בתוכם. אבל כדי שאדם יכנס לנבכי החוכמה, כדי שיוכל להתפתל בהם בדומה לזחל בתוך תפוח, חובה לתת לו מפתח. ואם ניתן היה לגשת לכל דף ולכל מאמר, לא היה צורך בשום אמצעי עזר.

אבל לאנשים שעוסקים בחוכמות אחרות ובעסקים אחרים, אנשים שאינם מישראל שרחוקים מלקרוא ספרי קבלה, לא כל שכן מקורות ובעברית, להם לא עוזרת ידיעת העולמות העליונים, אלא ידיעת העולם שלנו עוזרת להם להבין היכן הם נמצאים, ולעורר מהר יותר את הנקודה שבלב. ולכן במקום ללמד אותם מאמר של בעל הסולם, בצורת הכתיבה המקורית שלו, של הסבר רחב משולב בדוגמאות אופייניות, שאינם יכולים לקרוא ולהבין, עדיף לספר להם ידיעות על העולם הזה. כפי שבעל הסולם מספר במאמריו על טבע העולם הזה, על הערבות, על חוכמת הקבלה והפילוסופיה, על עבודת האדם בעולם הזה, על מבנה העולם הזה, ועל מבנה הרצונות ודרכי התפתחותם. אם אפשר להסביר את הקבלה בשפה מובנת, אין בכך שום רע, להפך, ההסבר הזה מקדם את האדם להחלטות נכונות.

לא פותחים לאדם נסתרות. אלא כמו בכל החוכמות האחרות, בפיזיקה, בפיזיולוגיה, פותחים לו את מפת העולם הזה, את התמונה היכן הוא נמצא כרגע. אין בכך שום גילוי של סודות עליונים. אלא רק מביאים לאדם ידיעה מי הוא והיכן הוא נמצא, ידיעה שאי אפשר בלעדיה.

בעל הסולם עונה בכתביו על השאלות בעניין פרסום החוכמה, שהטענה ההולכת ומתגברת כלפי החכמים הקדומים, למה הסתירו את החוכמה ולא נתנו לה להתפתח, מדוע השאירו את העם כ"מגששי קיר"[31], נובעת מהשוואה שאנו עושים בין הסגירות שהיתה בעבר לבין הפתיחות של היום בהפצת הקבלה. ההשוואה הזאת היא השורש לשאלות על פרסום והפשטת החוכמה. אלא שהגיעה העת לפרסמה, וזה הגורם להפשטת החוכמה.

______________________________

[31] למושג זה ראה: הרמב"ם, אגרת לתלמידו רבי יוסף ברבי יהודה אבן עקנין: "דע כי יש הנה עמי בעיר אנשים אשר אין להם שם כלל ואפי' בעיר ולא מעלה ולא יכולת ותגיע להם מן הקנאה והתחרות שלא רצו להביט ולא לעיין בזה החבור הגדול כלל ולא ראו אותו לעולם כדי שלא יאמר עליהם שקבלו תועלת בחבור פלוני, והם בפחות מעלה מזה מאד בלמוד ובחכמה והם הולכים בשרירות לבם כמו שאר המון העם הפחותים והם עם הזמן מגששים קיר כאשר מגשש העור באפלה"; הרח"ו, עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות: "ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד מגששים כעורים קיר בלבושי התורה".

[4.00] התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה (מתוך "גילוי טפח וכיסוי טפחיים)

התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה[1]

קיימות שלוש סיבות להסתרת הידיעות שבחוכמת הקבלה:

א.   אין צורך לפרסם

ב.   אי אפשר לפרסם

ג.   סוד שמור של הבורא[2]

על כל פרט בחוכמת הקבלה ולו הקטן ביותר, חלים שלושת האיסורים האלה. ההיתר לגלות ולפרסם ידיעה כלשהי, מתקבל רק כאשר מתמלאים כל התנאים, שמציבים שלושת האיסורים האלה.

האיסור "אין צורך" פירושו, שלא תצמח שום תועלת מגילוי הידע, והוא מתיר את פרסומו, רק במידה שיש בכך תועלת גלויה לחברה, משום ש"מוסיף דעת, מוסיף מכאוב".[3] יתרה על זאת, אם הידע נופל לידיהם של בני אדם בלתי ראויים ושפלים, הם עלולים להשתמש בו לרעת החברה. ואכן, התוצאה של גילוי ידע בלתי מבוקר, ניכרת בחיינו מלאי החרדה מסכנת השמדה, ומטרור. הסיבה לכך היא, שרוב בני האדם פועלים לפי העיקרון של "מה בכך". כלומר, הם מתייחסים בקלות ראש לפרסום ידע שאין בו צורך, ודווקא הם אלה הגורמים לריבוי הייסורים בעולם. לפיכך, המקובלים לא קיבלו תלמידים, אלא רק את אלה הזהירים במעשיהם, שיוכלו לשמור לעצמם את הידע, ולא לגלותו, אם אין בכך צורך.

האיסור "אי אפשר" נובע ממוגבלוּת השפה, שאין בכוחה להביע מושגים רוחניים דקים, שאינם מורגשים באדם. מכאן שכל הניסיונות הלשוניים לבטא אותם נדונים לכישלון, משום שהם מביאים להבנה שגויה, הגורמת למתעניינים לסטות מן הדרך. לכן רק מקובל שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה, יכול לגלות את הידע העליון, משום שעליו להיות בעל תכונה מיוחדת שבאמצעותה יוכל לגלות ידע כזה בצורה ברורה.

על אותה תכונה מיוחדת כתב האר"י המקובל בחיבוריו, שהנשמות של המקובלים הגדולים מלאות באור מקיף, או באור פנימי. לאלה שהנשמות שלהם מלאות באור מקיף יש יכולת לנסח את הידע הקבלי ולהלביש אותו במלים ברורות באופן שרק בני אדם ראויים יבינו אותם. לרשב"י הגדול היתה נשמה מלאה באור מקיף, ולכן היתה לו יכולת להתנסח כך, שאפילו כשהוא נאם בפני התכנסות גדולה של בני אדם, הבינו אותו רק אלה שהיו ראויים להבנה. ולכן רק לו אפשרו מלמעלה לכתוב את ספר "הזוהר", אף על פי שהמקובלים שחיו לפניו ידעו יותר ממנו. אבל להם לא היתה יכולת להלביש את המושגים הרוחניים במלים באופן שרק רשב"י ידע לעשות את זה.[4]

תמצית דברי האר"י היא, שהתנאים לניסוח הידע הקבלי, אינם תלויים בגדלות דרגתו הרוחנית של המקובל, אלא בתכונת נשמתו, וביכולותיו לבטא את מה שאנו לא מסוגלים לתפוס בחושינו. רק מקובל בעל תכונה כזו, מקבל היתר מהשמים לגלות חלק כלשהו בחוכמת הקבלה.

לכן, אין בנמצא שום ספר יסוד בקבלה, שנכתב לפני ספר "הזוהר". בספרים שנכתבו לפניו ישנם רמזים מעורפלים בלבד, שאינם מנוסחים לפי סדר סיבה ומסובב.

לאחר מות רשב"י במאה השנייה לספירה, האר"י היה היחיד שקיבל היתר לגלות חלק נוסף מחוכמת הקבלה במאה השש עשרה לספירה. אף על פי שייתכן מאוד, שרמת הידע של המקובלים שחיו לפני האר"י, היתה גבוהה בהרבה משלו, עדיין בשל הסיבה שצוינה לעיל, לא ניתן להם אישור לגלות את ידיעותיהם.

לכן, הם נזהרו שלא לחבר ספרים ושלא להוציאם לאור, למעט כמה הערות מעורפלות. וזו הסיבה שמאז הופעתם של כתבי האר"י, זנחו לומדי הקבלה את כל יתר הספרים, והתרכזו רק בספר "הזוהר" ובכתבי האר"י.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו, שהידע הקבלי מתגלה רק לאלה המתמסרים לרעיון ההשתוות לבורא. לכן, לאורך כל הדורות קיבלו המקובלים רק תלמידים, שהתגלתה בהם השאיפה הבלתי מתפשרת, להשיג את הידע על מנת להשתוות לבורא.

משום שתלמידים רבים לא התקבלו ללימוד, ומשום שהמקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה מחוגי החברה הרחבים, צצו שרלטנים רבים שהציגו את עצמם כמקובלים, והיו מתפרנסים מנבואות, מהכנת קמעות, מגרוש עין הרע, ומשאר "ניסים ונפלאות", שהיו מפתים את פשוטי העם. עד לימינו אנו ישנם "מקובלים" כאלה, ויש מי שקונה את הקמעות ה"אלוקיים" שלהם, את החוטים האדומים ואת "המים הקדושים" שהם משווקים.

ההסתר של חוכמת הקבלה נבע בהתחלה משום חומרתו של האיסור "סוד שמור של הבורא". לכן, המקובלים קיבלו על עצמם הקפדות נוקשות בבחירת התלמידים. ואותם יחידים, בכל דור ודור, שאכן הורשו ללמוד קבלה, גילו רק את אותו חלק מסוים ממנה, שהיה משוחרר, שלא נכלל תחת כל שלושת האיסורים שפורטו לעיל.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו שרק לאדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, שמתחיל לשאוף להשגת תכונות העולם העליון, ולהשתוות לבורא. רק לו מותר ללמד קבלה. שאר האנשים חפצים ללמוד פעולות מאגיות למיניהן, שיאפשרו להם שליטה בגורל ובבני אדם אחרים. מובן שבפעולות אלה אין שום כוחות, מלבד כוח השכנוע העצמי של האדם, שבהרבה מקרים הוא אכן מחולל נפלאות. עדיין, אין להתבלבל בין אותו שכנוע עצמי לבין התכונות והכוחות העליונים. זו הסיבה שעד היום ישנה "קבלה לצרכן" וישנה חוכמת הקבלה. הראשונה היא לתועלתם של מוכרי הקמעות, והשנייה נועדה רק לאלה המשתוקקים לרוחניות באמת.

שלושת האיסורים לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינם מחלקים את חוכמת הקבלה עצמה לשלושה תחומים. ויהיה זה משגה לחשוב שכך הדבר. אלא על כל מילה, כל מושג וכל הגדרה בחוכמת הקבלה, חלים שלושת האיסורים האלה. וכאן עולה השאלה: אם המדע הזה הוא כה סודי ונסתר, כיצד זה הופיעו כל החיבורים הרבים שעוסקים בו?

העניין הוא, שקיים הבדל בין שני האיסורים הראשונים, "אין צורך" ו"אי אפשר" לבין האיסור השלישי, "סוד שמור של הבורא". רוב כובד החומרה חל על האיסור האחרון, ואילו שני האיסורים הראשונים אינם קבועים. ה"אין צורך" הופך, במהלך התפתחות האנושות, ל"יש צורך", וכן ה"אי אפשר" הופך לעיתים ל"אפשר". כך היה עם רשב"י ועם האר"י, ובמידה פחותה יותר, גם עם שאר המקובלים. ומסיבה זו מופיעים מפעם לפעם ספרי הקבלה האמיתיים. כך גם בימינו, הופך האיסור "אין צורך" להיתר "יש צורך", ולכן מתגלה חוכמת הקבלה לאנושות כולה.

_____________________________ 

[1] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "גילוי טפח וכיסוי טפחיים".

[2] "סוד ה' ליראיו" (תהלים כה, יד).

[3 קהלת א, יח: "כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב".

[4] ראה בעל הסולם, זוהר עם פירוש הסולם, פרשת משפטים, אות קכב (לזוהר ח"ב, דף ק, ד"ה: בריה דיוחאי ידע לאסתמרא).

[4.06] האם צריך לפתח כוח סבל כדי להתקדם למטרה?

קליפ - העבודה היא המילוי

ביאור 6 – על "התנאים לפרסום ידיעות שבחוכמת הקבלה"

האם צריך לפתח כוח סבל כדי להתקדם למטרה?

האדם לא מסוגל בעצמו לפתח כוח סבל. כוח סבל הוא תוצאה מחשיבות המטרה. האור שבא מעורר באדם את חשיבות המטרה, ומראה לו עד כמה היא גדולה וחשובה, ומיד הוא מקבל כוח לסבול כדי להגיע אליה. לכן צריך להגדיל בעיני האדם את גדלות הבורא, ואז כדאי לו להיפטר מיתר הדברים, ולסבול מכל מה שיהיה בדרך, כדי להגיע אל הבורא.

גדלות הבורא צריכה לתת את הכוח לסבול. אחרת הכוח של האדם הוא כוח הייסורים, שחייב לברוח מהרע. כוח שפועל לטווח קצר, עד שיוצאים קצת מהייסורים, ומרגישים יותר טוב. מכבש ההתפתחות פועל רק באותו רגע. וברגע הבא שוב צריך להגיע עד הכרת הרע, ולברוח מהרע במילימטר אחד לנקודה הבאה בדרך, שבה האדם ירגיש יותר חופשי, ויוכל לנשום לרווחה. ואז שוב צריך לגלות את הרע. וכך נראית כל הדרך של האנושות.

וכשאדם תופס מטרה רחוקה, אבל גדולה בעיניו, אין לו צורך בכוח דחיפה מאחור. אלא הוא נמשך אליה ונאחז בה כמטרה שעוד מעט יקבל אותה, ומראש הוא מרגיש את המילוי. ואין לו צורך אחר אלא שהמטרה הזאת תלך ותגדל לעיניו כל הזמן.

[4.07] איך אפשר להשתמש ברצונות גשמיים לכסף, כבוד, מושכלות, לשם התפתחות רוחנית?

ביאור 7 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

איך אפשר להשתמש ברצונות גשמיים לכסף, כבוד, מושכלות, לשם התפתחות רוחנית?

ההבדל בין הרצונות הוא רק בגודל הרצון. בעולמנו גודל הרצון מתבטא בלבוש מסוים הנקרא "כסף", או "כבוד", או "שליטה", או "מושכלות", שהם לבוש חיצוני על הרצון הפנימי. ובהתפתחות כלפי רוחניות מרגישים את הלבושים האלה בצורה אחרת.

כפי שבעל הסולם כותב ב"כתבי הדור האחרון", בגמר התיקון האדם יעבוד כל היום לטובת הזולת. הוא לא יבטל מעבודתו או יעבוד כדי להרוויח את לחמו בלבד, אלא יעבוד עבור חסרונותיו של השני. וכך במקום כבוד עצמו, הוא יעבוד כדי למלא את כבוד הבורא, ושליטתו תהיה על עצמו ולא על אחרים.[12]

הביטויים החיצוניים האלה הם צורות שמקבל הרצון לקבל שגדֵל, בדומה לילד שגדֵל. בינקותו הוא אהב צעצועים, אחר כך הוא נמשך לספרים, ויותר מאוחר לסרטים ומחשב, ובבגרותו הוא חובב מכוניות ואופניים. ההבדל הוא רק בגודל של הרצון לקבל. וככל שהרצון לקבל גדֵל, מתעוררות באדם צורות חדשות, מלאכותיות, שהחברה מביאה לו אותן.

וכך בחברה אחרת אותו רצון לקבל יתבטא בצורות אחרות, הוא יעורר באדם ציור, לבוש חיצון, צורה חיצונית אחרת. בחברה שלנו יתעורר בו רצון למחשב או לאופניים, ובשבט אינדיאני יתעורר בו רצון לכמה נוצות, כדי להרגיש גדול. הציור שהאדם מצייר לעצמו, מה הרצון שלו, ואיזה מילוי מגיע לו, תלוי בחברה. לכן אם היינו מתפתחים לקראת מטרת הבריאה, הצורות שהיינו מקבלים על הרצון לקבל שהלך והתגבר, היו מכוּוַנות אחרת ממצבנו הנוכחי, הן היו מקבלות צורה לקראת המטרה.

___________________________________

[12] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון ח"א, קטע יא, ד"ה: שיעבוד בשביל טובת בני האדם.

[4.12] למה המקובלים חדלו להגביל את החוכמה והחלו לפתוח אותה לכולם?

ביאור 12 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

למה המקובלים חדלו להגביל את החוכמה והחלו לפתוח אותה לכולם?

     מזמנו של האר"י המקובלים הפסיקו לבדוק מי מתאים ללמוד קבלה. כפי שכתוב בהקדמת חיים ויטאל לשער ההקדמות של "עץ חיים", שמזמנו והלאה כל אחד, גם קטן וגם גדול, לא חשוב מה תכונותיו, מה השגותיו, ומה הכנותיו, יכול ללמוד את חוכמת הקבלה. מפני שבזמן האר"י הרצון לקבל גדל בדרגה נוספת, מה שהביא להופעת נשמת האר"י בעולם הזה, כדי לתת שיטת תיקון לדרגה החדשה של הרצון.[20]

ברצון לקבל שגדל, האדם החל להשתוקק למלא אחד מן השניים, או למלא את הרצון לקבל החדש, או למלא את הנקודה שבלב. הוא לא נשאר יותר ברצון לקבל קטן, שרוצה בחוכמת הקבלה כתוספת. אלא הרצון לקבל שגדל בוער באדם להתמלא בכל דבר, בכסף, בכבוד, במושכלות, בתאוות גופניות. הוא לא הסתפק במושכלות, למרות שזו הנטייה, שאפיינה את הרצון לקבל החדש. אלא הרצון לקבל גדל כלפי כל מגוון הרצונות, מתאוות גופניות לאוכל ומין, דרך רצונות לכסף, כבוד, מושכלות.

ומצב כזה לא היה בעולם משך כל ההיסטוריה. למרות שהיו תרבויות שלמות, שהתבססו על השתוקקות לתאוות גופניות ואחרות. אבל לא בעוצמה ובכמות כפי שקורה היום, שלא חשוב לאדם כלום בחיים, העיקר הכסף, או שמוכנים לעשות הכול כדי לקבל כבוד. בעבר ההשתוקקות של העם היתה למלא רצונות גופניים לאוכל, לבית טוב, ולא לכסף וכבוד, כמו שהיום כולם רוצים עוד ועוד. גם במושכלות, האדם רוצה לדעת הכול על העולם שבו הוא נמצא, מהו החלל ומה יש מעבר לו. וכל הרצונות האלה חיים ובוערים בו.

והנקודה שבלב נמצאת או לא נמצאת, בתוך הרצונות האלה. אבל אם היא נמצאת, ודורשת להגיע להשגת מטרתה, אז האדם פותח את הספרים ורוצה להשיג אותה. ואם היא לא בוערת בו, ולא חזקה יותר משאר הרצונות של האדם, הוא משתוקק לדברים אחרים, ולא ניתן לשכנע אותו לקחת לידיו ספר.

ובכלל, ברצון לקבל האחרון הזה, חוכמת הקבלה מתגלה כחוכמה. כי הרצון הגדול הזה הוא רצון לקבל שיכול לבטא מושכלות, בניגוד לרצונות הקודמים, שלא יכלו לבטא מידע מדעי. וכך הביטוי הזה של חוכמת הקבלה, לא כרמזים או כסיפורים כמו ב"זוהר", ולא כדימויים ציוריים כמו בכתבי הנביאים ובתורה, אלא כשפה מדעית יבשה של ספירות, הבחנות, דרגות, אורות שמגיעים לכלים לפי נרנח"י, הוא ביטוי שמקרב ללימוד בספרי הקבלה רק את מי שמרגיש מתוכו קשר לכַּתוּב, שבתוך החומר הזה מוסתר משהו, שאליו הוא צריך להגיע בנקודה שבלב.

  לפיכך אין טעם יותר בהסתרת החוכמה. ואפשר לפתוח אותה לכולם. כי מי שניגש אליה ופותח את הספרים ומתקדם, הוא מי שיש בו נקודה שבלב. למרות שגם בין האנשים האלה יש עדיין כאלה, שלומדים מספרים רק לצורך לימוד, ועוד לא מסוגלים למצוא את הקשר הפנימי בין הנקודה שבלב למה שכתוב בספר. אבל היכולת לקשור בין השניים כבר בדרך. הם לומדים ולא באים לקלקולים, כפי שרואים אצל אלה, שמוכרים קורסים בקבלה להצלחה בזוגיות או בעסקים. הם לא לומדים בספרי בעל הסולם המקוריים. רק מי שיש לו נטייה ויחס לחוכמה הזאת מתוך הנקודה שבלב, נוטל לידיו ספרים אמיתיים.

לכן אין ממה לחשוש. לא יתכן מצב שמישהו יפתח בספר "תלמוד עשר הספירות", ויחלק ברכות לפי מה שכתוב שם. אפילו בצורה חיצונית הספר לא בנוי בצורה שמושכת את האדם, ואין בו ביטויים שאפשר להשתמש בהם בצורה שקרית. לא כל שכן בהשפעתם הפנימית, שמייצבת את האדם בצורה מאוד חדה כלפי היחס ללימוד, לספרים ולמטרה. התורה של בעל הסולם לא מושכת את אלה שאין להם נקודה שבלב, את אלה שרוצים להשיג דרך הקבלה זוגיות והצלחה בעסקים. ללימוד הקבלה מגיעה איכות ולא כמות. לימוד הקבלה מיועד רק לראש הפירמידה.

__________________________

[20] הרח"ו מביא את דברי הזוהר ח"א, דף קיח ע"א: "וכד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא ולמנדע ביה קצין וחושבנין ובההוא זמנא אתגליא לכלא" (הרח"ו, עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות). לתרגום מארמית ראה בעל הסולם, זוהר עם פרוש הסולם, דף קלז אות תס (לזוהר ח"א, דף קיח ע"א): "וכשיהיה קרוב לימות המשיח אפילו תנוקות שבעולם עתידים למצא סודות החכמה, ולדעת בהם קצים וחשבונות הגאולה, ובאותו הזמן תגלה לכל".

[4.13] איך האדם מגלה ש"תלמוד עשר הספירות" הוא ספר בשבילו?

ביאור 13 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

איך האדם מגלה ש"תלמוד עשר הספירות" הוא ספר בשבילו?

האדם נמשך אליו ולא יודע למה. הוא מרגיש שבספר הזה כנראה מדובר עליו, שיש בספר איזה סוד בשבילו, ומתחיל לחפש בין המילים. מדובר בכלי פנימי, שהאדם לא יודע איך, אבל מרגיש קשר, הספר מושך אותו.

ההסתר של חוכמת הקבלה נבע בהתחלה משום חומרתו של האיסור "סוד שמור של הבורא". לכן, המקובלים קיבלו על עצמם הקפדות נוקשות בבחירת התלמידים. ואותם יחידים, בכל דור ודור, שאכן הורשו ללמוד קבלה, גילו רק את אותו חלק מסוים ממנה, שהיה משוחרר, שלא נכלל תחת כל שלושת האיסורים שפורטו לעיל.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו שרק לאדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, שמתחיל לשאוף להשגת תכונות העולם העליון, ולהשתוות לבורא. רק לו מותר ללמד קבלה. שאר האנשים חפצים ללמוד פעולות מאגיות למיניהן, שיאפשרו להם שליטה בגורל ובבני אדם אחרים. מובן שבפעולות אלה אין שום כוחות, מלבד כוח השכנוע העצמי של האדם, שבהרבה מקרים הוא אכן מחולל נפלאות. עדיין, אין להתבלבל בין אותו שכנוע עצמי לבין התכונות והכוחות העליונים. זו הסיבה שעד היום ישנה "קבלה לצרכן" וישנה חוכמת הקבלה. הראשונה היא לתועלתם של מוכרי הקמעות, והשנייה נועדה רק לאלה המשתוקקים לרוחניות באמת.

שלושת האיסורים לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינם מחלקים את חוכמת הקבלה עצמה לשלושה תחומים. ויהיה זה משגה לחשוב שכך הדבר. אלא על כל מילה, כל מושג וכל הגדרה בחוכמת הקבלה, חלים שלושת האיסורים האלה. וכאן עולה השאלה: אם המדע הזה הוא כה סודי ונסתר, כיצד זה הופיעו כל החיבורים הרבים שעוסקים בו?

העניין הוא, שקיים הבדל בין שני האיסורים הראשונים, "אין צורך" ו"אי אפשר" לבין האיסור השלישי, "סוד שמור של הבורא". רוב כובד החומרה חל על האיסור האחרון, ואילו שני האיסורים הראשונים אינם קבועים. ה"אין צורך" הופך, במהלך התפתחות האנושות, ל"יש צורך", וכן ה"אי אפשר" הופך לעיתים ל"אפשר". כך היה עם רשב"י ועם האר"י, ובמידה פחותה יותר, גם עם שאר המקובלים. ומסיבה זו מופיעים מפעם לפעם ספרי הקבלה האמיתיים. כך גם בימינו, הופך האיסור "אין צורך" להיתר "יש צורך", ולכן מתגלה חוכמת הקבלה לאנושות כולה.

בחוכמת הקבלה, חלים על כל פרט ופרט שלושת האיסורים האלה יחד, "אין צורך", "אי אפשר" ו"סוד ה' ליראיו"[21], מפני שכלל ופרט שווים, ובכל ידיעה קטנה טמונים גם תחילתן וגם סופן של כל הידיעות. ולכן כל מדרגה כוללת בתוכה מבנה שלם של כל המדרגות, ומהווה חלק מסוים מאין סוף, מהמידה השלימה. חלק שהוא לא רק חלק, אלא אותה מידה שלימה, רק בעוצמה פחותה. וכך כל פרט ופרט, מפני שהוא כלול מכל המדרגות, כמו בתמונת הולוגרמה, חלים עליו שלושת האיסורים האלה יחד, וצריך לבדוק אותם ולהתייחס אליהם בהתאם לעיקרון הזה.

האיסור האחרון, "סוד ה' ליראיו", הסוד של הבורא, הוא האיסור החמור ביותר. האיסורים האחרים על החוכמה כבר הוסרו במשך ההיסטוריה, כאשר הכול השתנה ואפשר היה לגלות יותר ויותר לפי גודל הרצון לקבל. אבל האיסור השלישי מוּסר רק בדורנו, מפני שהגענו למצב, שלא היה כמותו בכל הדורות הקודמים, שגם עובדי ה', כותב בעל הסולם בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שמטו ידיהם מחוכמת הקבלה והפסיקו לעסוק בספרים שמדברים על חוכמה פנימית, על התורה הפנימית. ולאנושות כולה לא חשוב יותר מה נמצא ברומו של עולם.[22]

לכן בניגוד למה שהיה בעבר, שאז המקובלים גילו את הקבלה רק בחלקים, ורק לתלמידים מובחרים, היום מותר לפתוח את חוכמת הקבלה כולה, ובפני כולם בלי חשש. מי שיבוא ללמוד, יש לו השתוקקות אמיתית לעבודה פנימית, ויחס מיוחד ואישי להשתוות הצורה עם הבורא, עם הכנה בפנימיותו. כי המשיכה לקבלה אינה תלויה באדם עצמו, אלא בהכנה שיש בו או אין בו. אם יש באדם הכנה, הוא יפתח ספרי קבלה וירגיש בהם קשר לעצמו, לאותה נקודה שהתעוררה בו. ואז יבוא ויתפתח על ידי ספרי הקבלה.

ואם אין באדם הכנה, הוא יקרא ספרי סגולות וישתמש בסגולות למיניהן לצרכיו, כי הוא עדיין מחפש רק איך להרגיע את עצמו בקשריו עם העולם הזה, בעבודה, במשפחה, בבריאות ובהצלחות השונות. לא מתעוררת בו עדיין נקודה גבוהה יותר, חשובה יותר מכל העולם הזה, שמושכת אותו לעניינים רוחניים. אז הוא לא יכול לראות בספרי הקבלה מענה לתשוקותיו, אלא בחוטים אדומים, במים הקדושים, בסגולות ובקמעות.

לכן הגישה של הקבלה, צורת התפתחותה והפצתה, נכונה רק לאותם אנשים, שבחיפוש הכיוון שלהם, הם מתרוממים מעל האנושות. והמאמר "גילוי טפח וכיסוי טפחיים" שכתב בעל הסולם כפתיחה לכל המאמרים, נועד ליצור בציבור הכרה בחשיבות גילוי הקבלה. במאמר הזה בעל הסולם מסביר שאפשר ומותר וחייבים לפתוח את שערי חוכמת הקבלה לכולם, ואין מה לדאוג מגילוי הזה של חוכמת הקבלה, כי יבואו בשעריה רק אלה שראויים לה.

ומי שהולך בעקבות בעל הסולם, נוכח לראות שכך קורה. שאם מציגים את חוכמת הקבלה כפי שהיא, ומציבים הגדרות ברורות כחומות בצורות, מהי החוכמה ומה אינו החוכמה, רק אנשים מעטים, מיוחדים, מגלים שהיא בשבילם. וכל יתר האנשים מגלים באותה בהירות, שהיא איננה בשבילם. לכן בימינו אין שום מניעה בגילוי חוכמת הקבלה. להפך, גילוי חוכמת הקבלה מזרז את תיקון העולם.

ובעתיד הקרוב, כאשר ספרי הקבלה יצאו בשפה קרובה יותר לאדם המודרני, הדבר הזה יבלוט עוד יותר. ולפי הנקודה שבלב שנמצאת בו או לא, האדם יחוש באופן חד ומהיר אם הקבלה שייכת אליו או לא, ומיד יוכל לכוון את עצמו ללימוד הקבלה או לא. וכך יהיה ניתן לעזור לאותם אנשים שהגיעה שעתם להתפתח.

ומי שעוד לא הגיעה שעתו, יהיה צורך לדאוג לו לחיבורים מתאימים, שיספרו בכללות על חוכמת הקבלה, על מבנה העולם ועל מטרת הבריאה, חיבורים שיצרו באנשים הבנה מסוימת לקבלה. שלמרות שהם משתוקקים עדיין למטרות גשמיות וזרות, על ידי המצבים שיעברו בחיים, והמכות וההבחנות, תחל גם בהם עבודת הבירור, שהם נמצאים במצבים שקריים.

גם לאותו חלק, שלא התבררה בו עדיין הנקודה שבלב, המושכת את האדם לחוכמת הקבלה, צריך לדאוג ולעזור בבירור מצבו, אבל לא שאדם ירגיש מחויב, כי אין אונס, אין כפיה ברוחניות, אלא צריך להעביר לו ידיעה כמו שחוכמות ותורות זרות מעבירות לו ידיעות על העולם הזה.

______________________

[21] תהילים כה, יד.

[22] בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, מאות סו עד סוף ההקדמה.