[0.00] הקדמה - חוכמת הקבלה כמדע מתקדם

הקדמה: חוכמת הקבלה כמדע מתקדם

קליפ - מציאות עליונה

   

רבים מטילים ספק בהיותה של חוכמת הקבלה מדע. האם יש לראות בחוכמת הקבלה מדע מן המדעים המדויקים, העוסק בטבע העולם הסובב, דוגמת הפיזיקה, הכימיה וכיוצא בזה, או לימודים הומניים כמדעי החברה והרוח, דוגמת הפילוסופיה והפסיכולוגיה? או אולי זה מדע מיוחד, הדורש מן החוקר לא רק ידע, אלא גם תכונה מיוחדת, שאותה אין לו מלידה? 

המונח "מדע" מתייחס אל חקר העולם שסביבנו, שאותו ניתן לרשום, וכך לחזור עליו, למסור ולשחזר אותו בעזרת חמשת החושים הטבעיים, הנתונים באדם מלידה, וכן בעזרת מכשירים המרחיבים את טווח רגישותם של חושים אלה.

המקובלים טוענים שאדם הלומד על פי שיטת הקבלה, רוכש חוש חדש, חוש שישי, שנקרא "מסך" או "נשמה". באמצעות אותו חוש האדם חוקר את הגירויים המורגשים בו, בדומה לגירויים בחמשת החושים. את הרגשותיו אלה הוא רושם, מנתח, מחבר ומאחד. המקובל עורך את תצפיותיו בדיוק כמו כל מדען חוקר אחר. התצפיות נערכות במשך מאות בשנים, ומאושרות על ידי אלפי חוקרים מקובלים אחרים. אלא כל ההבדל בין החוקרים המקובלים לבין חוקרים שאינם מקובלים הוא בכך, שהמקובלים חוקרים את הסובב אותם באמצעות חוש נוסף, שאותו יכול לרכוש כל אדם המעוניין בכך.

לאחרונה מתגלה, גם מנקודת מבטם של מדענים, כי תמונת העולם אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית לחלוטין, וכל כולה נקבעת על ידי הצופה. החוקר אינו חוקר את העולם שסביבו, אלא רק את תגובתו שלו לעולם.[1] אם כך, אפשר להגדיר את כל המדעים המדויקים כידע, שהאדם משיג באמצעות חמשת חושיו, הנתונים בו מלידה. ואת חוכמת הקבלה ניתן להגדיר כמדע על טבעי. כלומר, מדע, שאותו משיגים רק אלה הרוכשים, קודם לכן, חוש נוסף.

קצת משונה לגלות לפתע את האפשרות להצטייד בחוש שישי, שבאמצעותו ניתן לקבל מידע חדש על העולם, שבו האדם מורגל לקלוט מידע באמצעות חמישה חושים בלבד. אך ברגע שהאדם מוכן לקבל את ההנחה הזו, כל היתר כבר נראה לו טבעי לחלוטין. ואז, חקר העולם באמצעות החוש השישי, נקרא מדע, כמו חקר העולם באמצעות החושים, שאיתם נולד האדם.

השגותיו של המקובל הן מדעיות. הוא יכול לחזור עליהן ולשחזר אותן. כל ספרי הקבלה מהווים, בעצם, שיטה לגילוי ולויסות החוש השישי, ומתארים מה שנקלט באמצעותו, בדומה לניסויים שעורכים פיזיקאים, כימאים ומדענים אחרים. שכן כל אחד יכול לחזור על הניסוי, ולקבל את אותן התוצאות, שמתאר החוקר המקובל בספריו.

מכאן, שחוכמת הקבלה היא מדע מדויק לא פחות ואפילו יותר משאר המדעים. וזאת משום שמלכתחילה היא מביאה בחשבון את העובדה, שהשגת האדם מוגבלת על ידי חושיו. החוש השישי מאפשר לחוקר לקלוט את המציאות הסובבת אותו בהתאם לתכונות שלו. זוהי פריצת דרך תפיסתית עבור האדם.

רכישת החוש השישי מעלה את האדם לדרגה גבוהה יותר בהשגת הסובב, והופכת אותו לחוקר אמיתי. משום שכאשר הוא משנה את תכונותיו, הוא קולט תמונות חדשות לחלוטין. למעשה התמונות כולן הן אמיתיות, אך ההבדל היחיד ביניהן הוא מידת הויסות של החוש השישי. אך היות שאנשים אינם מבינים את מה שהמקובלים מרגישים ומשיגים, הם משייכים בטעות את חוכמת הקבלה לדת, למיסטיקה, או לכל תחום ידע אנושי אחר, מלבד לחקר העולם שסביבנו.

הקבלה אינה נקראת מדע אלא חוכמה: "חוכמת הקבלה". מפני שלא כמו כל מדע אחר, היא מגלה עולם עליון. חוכמת הקבלה נתפסת בתוך האדם, והוא זה שמרגיש ומשיג אותה. באמצעות אותם חוקים ובאותה גישה כמו במחקר מדעי נסויי. [2] אבל מה שמייחד אותה מכל יתר השגות האדם, הוא לא רק שאינה ניתנת מלידה, אלא שבעזרתה תופסים את החלק העליון של המציאות, שכל מה שקורה באותו חלק, יורד ומתלבש בחמשת החושים של האדם, ונעשה מורגש בנו כמציאות דעולם הזה.

על ידי חוכמת הקבלה אנו יכולים להשיג את המציאות בשורשיה. לא עוד חלק של המציאות, אלא את דרגת המציאות לפני שהיא באה אלינו. במציאות אין "לפני" ו"אחרי", היינו שמגלים אותה כמה שניות לפני שהיא באה, ואז בלית ברירה היא באה ללא שליטתו של האדם עליה. אלא הכוונה ב"דרגת המציאות לפני שהיא באה אלינו" היא, ששם ניתן לשלוט במציאות לפני התלבשותה בעולמנו, שהאדם על ידי התערבות של היחס שלו למציאות יכול לשנות אותה ולשלוט בה.

אם האדם רוצה שהמציאות תבוא אליו מכיוון ההשפעה לבורא, לחיות את המציאות בחמישה החושים רק כדי ליהנות לבורא, הוא קובע בחוש השישי את האזור, את הרמה, של היחס שלו. וכך כל המציאות שהוא מרגיש בחמשת החושים מקבלת צביון לגמרי שונה. כלומר, לא משיגים איזה חלק נוסף או מרגישים עוד משהו במציאות, אלא משיגים את השורש. עולים כביכול לחדר הבקרה והפיקוח של המציאות.

האדם מתעלה מעל עצמו, מדרגת הנברא לדרגת הבורא. לשורש שממנו יוצאים כל הכוחות, ומתלבשים אחר כך בחומר של העולם הזה במעשים ובעובדות. אם שם, במקור, האדם משנה את היחס אל אותם הכוחות - לא את הכוחות עצמם, אלא את היחס שלו אליהם, הם מתלבשים בעולמנו בצורה שמורגשת על ידו אחרת לגמרי. ובמקום שתעלה בו הרגשת הכלים הריקניים, קורה בו ההפך, הוא מרגיש הצטברות וגדילה של כלים מלאים באור.

הכול תלוי ביחסו של האדם, איך הוא מתייחס דרך החוש השישי, לְמה שהולך להתגלות. כי המציאות באה ומתקדמת תמיד לקראת גילוי הבורא לנבראים. אם הגילוי הזה הוא ברצון הנברא, כמו שברצון הבורא, היינו, בהשתוות הצורה ביניהם, אז הוא נקלט בנברא בהתקרבות ובביאת השפע, שכל הזמן מתגבר ומתרחב. ואם התהליך הזה בא לא ברצון הנברא, כלומר, לא בהשתוות הצורה עם הבורא, לא באותה כוונת השפעה כמו שבא השפע, אז ההתפתחות הזאת באה ומורגשת בבני האדם כהתפתחות רעה, מאיימת, שמחשיכה את חיי האדם בכל חמשת חושיו.

כלומר, החוש השישי הוא לא חוש שנוסף לחמשת החושים, הוא מעל לחמישה החושים, הוא המסך, שעל ידי שליטה בחוש השישי, על ידי נתינת הכוונה הנכונה בו, האדם מרגיש בחמשת החושים מציאות אחרת לגמרי. מחושך לאור. מהרגשה של ריקנות בחמישה חושים, וייסורים ואִיום, להרגשה של שפע, ביטחון, שלווה, נצחיות ושלמות.

החוש השישי הוא החוש הרוחני, שהאדם צריך לרכוש אותו בעצמו ולשלוט בו בעצמו. הוא ניתן לאדם בצורה כזאת, כדי שבחוש הזה האדם יהיה עצמאי וקובע את עצמיותו. לכן, במידה שהאדם שולט בחוש השישי, הוא נקרא "אדם". בכך שהוא מביע את עצמו בחוש השישי, הוא קובע את יחסו לבורא, את מידת התחברותו עם הבורא, את מידת תיקונו.

מכאן רואים, שחוכמת הקבלה היא לא חוכמה נוספת על שאר החוכמות, אלא היא מאפשרת לאדם לשלוט בחוכמות האחרות, להבין אותן, ואפילו לשנות אותן. כלומר, אדם שקובע את היחס שלו למציאות על ידי החוש השישי, מתחיל להרגיש בחמישה חושים התפעלות אחרת מהחוקים, מהשפע שבא מלמעלה.

השפע, שבא מלמעלה, נכנס לכלים, ופועל בכלים כממלא אותם, ולא כמגלה בהם חושך. ואז כל מדעי הטבע: הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, יניבו תוצאות בכיוון אחר, תוצאות הפוכות מאלה שהתקבלו קודם במחקר מדרגת העולם הזה. לא שתוצאות המחקרים הקודמים הן שגויות, אלא שהן נכונות, כל עוד הבורא לא מתלבש בעולם. אבל אם האדם ישנה את החוש השישי, והאור יבוא, ובהתאם לזה יתלבש בחמשת החושים, האדם ירחיב את הידע שלו על התפעלותו החיובית של הטבע מהשפע שבא.

כלומר, האדם יחקור לא את הכלים הריקניים מהאור, עד כמה הם סובלים, אלא הוא יפתח מדע אחר, שיבחן איך האור מתלבש בכלי ומשלים אותו. הוא יחקור לא את הטבע, שבא ופועל מתוך חוסר, מתוך כורח הישרדות, אלא איך הטבע עולה ופורח לקראת האור, לקראת הבורא, ברצון אמיתי וחופשי. וכך גם החוקים, הם יתגלו כחוקים חיוביים, ולא מתוך שלילה.

האדם לא ישיג את השחור על גבי הלבן כחיסרון, אלא את הלבן לעומת השחור כשלמות ונצחיות. ההשגה תהיה מצד האור, מצד הכלי המתוקן, שעל ידי המסך הופך לאור, ומקבל צורות של האור, תכונות של האור. כך יתפתחו המדעים, אם האדם יפַתח אותם מתוך החוש השישי, שיהיה החוש שישלוט, ויביא את השפע לתוך חמשת החושים.

ואז חוכמת הקבלה לא רק תעלה ותהיה לפני כל החוכמות אלא היא תכיל את כולן. יתגלו בה גם כל המדעים, הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, כחלקים נוספים של "תלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם, שמדבר אמנם גם על העולם שלנו, אבל לא מסביר אותו. על ידי זה שנמשיך את האור לתוך החומר של העולם הזה, נגלה אותו כלפינו, איך הוא והטבע כולו חיים לא מתוך חיסרון, אלא מתוך החיוב.

כרגע לא פשוט לתאר את המצב שיתגלה. אבל ניתן לתאר אותו מתוך הנחה, שכל הכלים של דומם, צומח וחי הם רק תוצאה. וכדברי ספר הזוהר, הם כולם נכללים בתוך האדם, ועולים ויורדים יחד איתו. [3] לכן אם האדם יהפוך להיות "אדם", כלומר, יהיה דומה לבורא, אז בהתאם לדרגתו, גם דומם, צומח וחי יקבלו הזנה אחרת ומילוי אחר. ואז נראה איך גם העולם הזה, שנכלל בעולמות בי"ע (עולמות בריאה, יצירה ועשיה), יעלה יחד איתם לעולם אין סוף. לא מתוך חיסרון, אלא מתוך חיוב. שכל הטבע יבוא להתחבר עם הבורא, אפילו הדרגות הנמוכות והבזויות ביותר.

חוכמת הקבלה תהיה המדע היחיד, שיכלול את כל יתר המדעים. כולם יעסקו בה כדי להעלות את כל הטבע לבורא, ולהעלות דווקא את הדרגות הנמוכות והרחוקות ביותר, בהשתוות עם הבורא. כמו שכתוב בספרי הקבלה, שבמצב הג' כל המציאות צריכה לחזור לאין סוף.[4] החזרה כולה נעשית על ידי האדם, שכל הטבע נכלל בו. אבל מצד שני אפשר לומר, שעולמנו יישאר "עולם כמנהגו נוהג". [5] כלומר, יישארו בו אותם הפרטים, אבל הם כולם יתקיימו בו, לא מתוך חיסרון, אלא מתוך חיוב, בחיבור עם הבורא.

קליפ - לחקור מתוך המציאות

________________________

[1] כפי שטען נילס בוהר (1885-1962), פיזיקאי יהודי דני, שתרם רבות להבנת מבנה האטום והיה מאבות מכניקת הקוונטים (בוהר, תיאוריה של האטום, עמ' 112).

[2] גישת מחקר מדעי ניסויי - האמפיריציזם הלוגי - אסכולה בפילוסופיה של המדע שמקורה בפוזיטיביזם לוגי. לפי האמפיריציזם הלוגי, טענות שאינן אנליטיות ואי אפשר לאמת אותן על ידי ניסוי הן נטולות משמעות (פייגל, פוזיטיביזם במאה ה-20).

[3] ראה: פירושו של בעל הסולם על הזוהר ח"ג, דף מח ע"א, בהקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה; בעל הסולם, זוהר עם פירוש הסולם, פרשת תזריע, אות קיג (לזוהר ח"ג, דף מח ע"א). בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות מב.

[4] על ג' מצבים ראה בביאור על "מהות חכמת הקבלה" עמ' 157.

[5]  עבודה זרה דף נד ע"ב.

[1.12] למי פונה חוכמת הקבלה?

ביאור 12  על "הקבלה - שורש כל המדעים"

למי פונה חוכמת הקבלה?

באדם מתגלה נקודה שבלב, לאחר שהתפתח בכל יתר הכיוונים, בכל יתר הרצונות, רצון לכסף, לכבוד, למושכלות. או לאחר שהרגיש בהם ריקנות וחוסר כדאיות להתפתח בהם. נקודה שבלב יכולה להתגלות גם באדם פשוט, שכביכול נראה פשוט, או שבגלגולו הנוכחי מתעסק במשהו, שלא נחשב למיוחד בחברה. עם זאת מבין אנשי הרוח והמדע יש לפנות אל אותם אנשים שמרגישים ומבינים את עמקות השבירה שקיימת בתוך האנושות, ואת המצב האנוש שבו נמצאת האנושות, והם יחד איתה.

האדם עצמו יכול להיות במצב אנוש, ובלי להיות מפותח דיו לראות שכך גם כל העולם. וזו נקראת חזרה בתשובה דרך הלב, דרך הרגש. אבל בדורנו האדם חוזר דרך השכל. כלומר, ישנם גם כאלה וגם כאלה, כדברי בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר", שלאדם טובע בנהר זורקים חבל, או כנגד הלב או כנגד השכל.[20] בדרך כלל באים לקבלה אלה שמרגישים בלב, אבל צריך לפנות לאלה שיכולים לתפוס את הרעיון של הקבלה בשכל. אנשים שמדברים מתוך השכל על רגש, ועל איך לבטא את כאבו של האדם והאנושות.

____________________________________

 [20] בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: ובאמת כל התורה.

[1.13] האם גם על ידי הפצת החוכמה מושכים אור מקיף, או רק בזמן לימוד כתבי בעל הסולם?

    קליפ - סגולה

                                            

ביאור 13  על "הקבלה - שורש כל המדעים"

האם גם על ידי הפצת החוכמה מושכים אור מקיף

או רק בזמן לימוד כתבי בעל הסולם?

אור מקיף מאיר כתוצאה מרצון האדם להיות מתוקן במצבו הרוחני, ומכל פעולה שהוא עושה כדי שעל ידה המצב הזה יתבצע. וודאי שאם האדם עוסק בהפצת הקבלה, והוא משתוקק לראות כתוצאה ממנה את העולם מתוקן, מחובר, מלוכד, ככלי להשראת הבורא, לאור העליון, אז הוא סובל, ומצפה, וחושק, ורוצה את התיקון הזה. ובפרט אם האדם גם עושה את הפעולות, בייחוד אז יש באותן פעולות סגולה גדולה ואור מקיף. אלא שכל פעולות האדם עדיין נובעות רק ממה שהוא מתאר לעצמו, מהם תיקונים, מהם מצבים מתוקנים, ומהו מצב שכל העולם מלוכד בלב אחד.

אבל כדאי לבצע פעולות הפצה, כי רואים אפילו מהדוגמה של יהושע, שהיה משמש למשה. שמתוך זה שעזר למשה בהפצת חוכמת הקבלה בעם, בלי שלמד בעצמו, אלא רק מתוך זה שהיה משרת להתפשטות החוכמה, כפי שאנו משרתים היום לבעל הסולם, הגיע לזכות להיות המוביל. כלומר לרכוש ממשה את כל החוכמה, ולהגיע גבוה יותר מכל החכמים - שרק למדו.

לכן, מצד אחד, בפעולות עצמן יש כוח גדול וסגולה גדולה. אבל מצד שני, אם לומדים, אז מבינים וקשורים למקור, אפילו שלא מרגישים את המקור עצמו, אלא הקשר הוא דרך האור מקיף. לכן לא יתכן ששעתיים לפני תחילת היום, האדם לא ילמד, כי הלימוד מסדר לו את היום. אמנם הוא מתיש את האדם, ולא נוח בחיים המודרניים, אבל אין לו ברירה.

אם האדם רוצה, שכל היום שלו יהיה בתיקון, בכיוון נכון, הוא חייב לפנות בוקר, או לפני העבודה, להיכנס לקשר עם הרוחניות על ידי אורות המקיפים, ומתוכו לפעול אחר כך בחיי היומיום. הוא צריך להשתדל שכל החיים האלה יהיו מסודרים, כחלק מהדרך שלו אל המצב המתוקן. ואז כל היום הוא יתייחס לחיים שלו כשלבי התיקון, ויסתכל אחרת על מה שקורה לו, ויתייחס אחרת למה שנעשה איתו. היחס שלו לעולם יהיה אחר. הוא לא יחיה בחברה ובהשקפה כמו אדם רגיל, אלא כניסתו לעולם תהיה ברצון לשמש את המטרה.

[2.06] ההשגה - במאמץ

קליפ - איפה המציאות?

ביאור 6 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

ההשגה - במאמץ

בכל מדע, ללא יוצא מן הכלל, כדי להפוך למדען, יש לעמוד בתנאי ההכרחי של השקעת מאמצים רבים בהשגת המדע, הנרכש בהתאם למידת המאמצים.

בניגוד למדע הרגיל, את חוכמת הקבלה לא משיגים על ידי השכל. לא על ידי השקעה לפי שעות, ולא על ידי הצטיינות טבעית, אלא רק בהתאם לפנימיות הרצון. כלומר עד כמה האדם חייב למלא רצון יותר פנימי בו. אם לומדים מתוך אותו רצון פנימי, אם נמצאים בו, אז לומדים חוכמת הקבלה.

מה שאין כן אם הרצון שלו עדיין חיצון, לומדים משהו אחר שרק ממלא את אותו רצון. אז האדם לא יכול ללמוד חוכמת הקבלה, אלא לומד חוכמה אחרת. וזה נקרא "חוכמה בגויים תאמין, ותורה בגויים אל תאמין". [13]כלומר, אדם שיש לו רצון להשיג ולמלא תאוות דעולם הזה לכסף, כבוד, זיווג מוצלח,עבודה טובה, איזה עיסוק, ידיעת המחר, שליטה בגורל, על ידי לימוד חוכמת הקבלה, זה נקרא "חוכמה בגויים תאמין". הכוונה לאדם שלומד ורוכש תחת הכותרת "חוכמת הקבלה" ידיעות וחוכמות שמוכְרים בחוגים שונים, על אסטרולוגיה, הכרת תווי הפנים, קריאת כף היד ועוד. או שלומד "תלמוד עשר הספירות" בלי לדרוש דבר מהלימוד, חוץ מיֵדע. כלומר הכול נמצא במישור העולם הזה, וכל המאמץ שלו מכוון להשגת העולם הזה.

אבל אם המאמץ שלו מופנה להשגת המאור, שחסר לאדם רק המאור, מפני שהוא מרגיש כחולה שחייב תרופה, אז הדרישה שלו היא אחרת, והלימוד שלו נקרא תורה, ש"המאור שבה מחזירו למוטב"[14], ולא "חוכמה בגויים".

                                 _______________________________

 [13] איכה רבה, פרשה ב, פסקה יג: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן [...] יש תורה בגוים אל תאמן".

[14] איכה רבה, הקדמה, פסקה ב: "המאור שבה היה מחזירן למוטב".

[2.11] מה ההבדל בין הרצון לכבוד לבין הרצון לקבל יחס מהחברה?

קליפ - קנאה רוחנית

ביאור 11 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

מה ההבדל בין הרצון לכבוד לבין הרצון לקבל יחס מהחברה?

הקבלה לא עוסקת בשאלות האלה, אלא הן שייכות יותר לתחום הפסיכולוגיה.[17] אבל במושג הזה של יחס לחברה יש מרכיבים רבים. וכל מושג גדול אינו מבטל את המושגים האחרים, אלא הם נמצאים בתוכו בצורה נסתרת. כמו בעלייה מרצון לרצון. שאז כל הרצונות הקטנים נמצאים ברצון היותר גדול, אבל בצורה נסתרת, כלא נמצאים, כביכול מעדיפים את החדש על פני הישן, הקטן יותר. אבל רצון חדש לא מוחק את הרצון הקודם. אלא משתמשים בו, ולעיתים אפילו בצורה הפוכה. בעלייה לרצון החדש, האדם יכול לא לאכול ולא לישון ולעסוק רק בחוכמה. ובכל זאת הוא לא מפסיק להשתמש ברצונות הקודמים. אי אפשר סתם כך לעזוב אותם, כי הם כולם מרכיבים של הרצון, חלקים מהרצון הכללי של האדם.

ואין חשיבות לחלוקה הזו של הרצונות: להתפאר בעיני החברה כשחקן, או להתפאר בעיני החברה כמדען. אלא שוקלים לפי הכלים, לפי גודל הרצון. ובעל הסולם קובע, שלמדענים יש בהחלט את הרצון הגדול ביותר מכל הרצונות של העולם הזה. הוא מבדיל בין קנאה, תאווה וכבוד, ואומר שמה שמפעיל את המדענים היא הקנאה, שהיא הכוח הגדול ביותר. ולכן הם אלה שעובדים על הרצון הגדול ביותר.[18]

_________________________________

[17] בעל הסולם כיבד את הפסיכולוגיה, שמתבססת על הניסיון בלבד, על מה שמתגלה בבירור בתוך החושים. ראה על כך להלן במאמר "חוכמת הקבלה והפילוסופיה" עמ' 214.

[18] בעל הסולם, הקדמה לפנים מאירות ומסבירות, אות ג.

[2.12] האם הרצון לכבוד ולהכרה מצד החברה עולה על הרצון למושכלות?

קליפ - קנאה אחרת

ביאור 12 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

מה ההבדל בין הרצון לכבוד לבין הרצון לקבל יחס מהחברה?

הקבלה לא עוסקת בשאלות האלה, אלא הן שייכות יותר לתחום הפסיכולוגיה.[17] אבל במושג הזה של יחס לחברה יש מרכיבים רבים. וכל מושג גדול אינו מבטל את המושגים האחרים, אלא הם נמצאים בתוכו בצורה נסתרת. כמו בעלייה מרצון לרצון. שאז כל הרצונות הקטנים נמצאים ברצון היותר גדול, אבל בצורה נסתרת, כלא נמצאים, כביכול מעדיפים את החדש על פני הישן, הקטן יותר. אבל רצון חדש לא מוחק את הרצון הקודם. אלא משתמשים בו, ולעיתים אפילו בצורה הפוכה. בעלייה לרצון החדש, האדם יכול לא לאכול ולא לישון ולעסוק רק בחוכמה. ובכל זאת הוא לא מפסיק להשתמש ברצונות הקודמים. אי אפשר סתם כך לעזוב אותם, כי הם כולם מרכיבים של הרצון, חלקים מהרצון הכללי של האדם.

ואין חשיבות לחלוקה הזו של הרצונות: להתפאר בעיני החברה כשחקן, או להתפאר בעיני החברה כמדען. אלא שוקלים לפי הכלים, לפי גודל הרצון. ובעל הסולם קובע, שלמדענים יש בהחלט את הרצון הגדול ביותר מכל הרצונות של העולם הזה. הוא מבדיל בין קנאה, תאווה וכבוד, ואומר שמה שמפעיל את המדענים היא הקנאה, שהיא הכוח הגדול ביותר. ולכן הם אלה שעובדים על הרצון הגדול ביותר.[18]

___________________________

[17] בעל הסולם כיבד את הפסיכולוגיה, שמתבססת על הניסיון בלבד, על מה שמתגלה בבירור בתוך החושים. ראה על כך להלן במאמר "חוכמת הקבלה והפילוסופיה" עמ' 214.

[18] בעל הסולם, הקדמה לפנים מאירות ומסבירות, אות ג.

[2.13] האם רצון למושכלות מבטא מימוש עצמי כמו אצל אמנים ושחקנים?

קליפ - שימוש ברצונות

ביאור 13 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

האם רצון למושכלות מבטא מימוש עצמי כמו אצל אמנים ושחקנים?

כל רצון באדם הוא מימוש עצמי. בדרגה הראשונה, דרגת העשירות, מימוש עצמי נקרא רצון להיות עשיר, ולא משנה לאדם באיזו דרך. בין אם לגנוב מיליארדים ובין אם להרוויח מיליארדים, בין שמישהו ייתן לו, ובין שפתאום ייפול לידיו. לא חשוב, העיקר התוצאה.

בדרגה השנייה, דרגת הכבוד, כבר איכפת לאדם באיזו צורה הוא מבטא את עצמו, לכן נקרא שהוא מממש את עצמו. עשיר לא צריך לבטא את עצמו, להראות שהוא יפה או חזק. אבל שחקן רוצה כבוד. כלומר, "מימוש עצמי" נקרא לקבל כבוד על משהו שיש בו ואין באחרים, ואולי יש באחרים אבל לא באותה מידה. וזה ההבדל בין עשירות לבין כבוד ומושכלות.

אלא בכבוד חייבים להתפאר במעשים דעולם הזה. ובמושכלות האדם מתפאר בהישגים פנימיים, במשהו שיש בתוכו ואין באחרים. לכן הרצון למושכלות הוא הרצון הגדול ביותר. הוא בוודאי מבטא מימוש עצמי. אבל הוא גם מימוש עצמי כלפי החברה, כמו הכבוד אצל שחקנים או הכבוד אצל אנשי ציבור. רצון לכבוד שמתחלק לאופנים, של כבוד ושל שליטה ועוד.

ובמושכלות לא משנה לאדם מה החברה חושבת על החיצוניות שלו, העיקר שיכבדו את המילוי הפנימי ביותר שלו. שיש לו ידיעה על משהו שנמצא בעולם שאחרים לא מודעים לו. ברצון למושכלות טמונה בעצם השגת הבורא. להשיג את הבורא, את המעשים שלו, את הטבע. ידיעה שאין לאף אחד.

הרצון הזה הוא הרצון של המדען האמיתי, הוא הגבוה מבין כל הרצונות האחרים. ואחריו בא כבר הדחף להכיר את המקור של הטבע, את המקור של המציאות. דחף לקשר ממשי עם הבורא. וגם בו הכול הולך לפי הכבוד, מכבוד עצמי עד לכבוד ה', מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע". אבל הדחף הזה יוצא באופן החלק ביותר, מרצון למושכלות לרצון להכיר מושכלות עליונות, בבורא.

ומה ההבדל בין החוכמות החיצוניות לחוכמת האמת? חסרה בהן רק ידיעת המקור, הבורא. והאדם, ככל שהוא משתנה, הוא מתחיל להכיר את הטבע בהתאם לשינויים בתוכו. והמנגנון הזה, שהאדם משתנה, ומכיר את הטבע שמשתנה, ושוב משתנה, ושוב מכיר את הטבע שמשתנה, הנוסחאות האלה שהוא רוכש, הוא נקרא חוכמת האמת. כי האדם לא רוכש משהו מוחלט שקיים מחוץ לו. אלא בהתאם לתכונות המתוקנות שלו הוא רוכש את הטבע, שזה הטבע של התיקונים שלו. מתוך התפתחות של אותה משיכה, אותה נטייה, להכיר את הטבע, רק בכלים אחרים, בהכרה של הכוח הכללי.

על כל צעד ושעל, לכל מקום שהאדם פונה, וכל מה שהוא מרגיש, נעשה מתוך הרצון. והרצון של האדם כולל תמיד חמש דרגות: שורש, א', ב', ג', ד'. בדרגות שורש, א', ב', ו - ג', האדם לא מכיר מה הדבר שהוא רוצה לקבל וממִי, באיזה הקשר ואיך, אלא רק בדרגה ד'. ולכן לאדם שלא נמצא בהרגשה הזאת, קשה לסמן עד איפה עוסקים בחוכמה הרגילה, ומהיכן מתחילים לעסוק בחוכמת האמת.

ומה ההבדל? ההבדל הוא, שבחוכמת האמת, האדם מתחיל להכיר שיש כוח כללי, בורא. והאדם מקבל אותו כתנאי, כמקור, כקובע בהישגים שלו בהשגת המציאות. ועליו להכניס את בעל הבית לתמונה הכללית. וכל העולם שהוא חוקר, זה בשבילו כבר תוצאה מאותו בעל הבית. כך מתרקמת בו ההבנה, שכל העולם זה המקום, שבו הוא מתקשר לבעל הבית.

שהעיקר הוא בעל הבית, ולא העולם. אלא העולם הוא העתק של תכונות האדם. ואם האדם משנה אותן הוא מגיע לעולם, למרחב, לתיקונים כאלה באותו מרחב, שנמצא יחד עם בעל הבית. כלומר, אדם שמתקן את הכלי שלו, מתחיל להרגיש מה קורה בתוכו, את בעל הבית, שיכול להיכנס לתוך הכלי שלו. כפי שנאמר, שהאדם יכול לגרום לבורא להיכנס לעולם.[20]

__________________________________      

[20] האמרה מיוחסת לרבי מנחם מנדל מקוצק: "היכן מצוי אלוקים? - במקום שנותנים לו להיכנס".

[2.14] מהי השגה רוחנית לעומת מושכלות?

                                                  קליפ - יגעתי ומצאתי

ביאור 14 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

מהי השגה רוחנית לעומת מושכלות?

     ההבדל בין ידע לבין השגה רוחנית הוא, שידע קונים לאט לאט על ידי יגיעה. על כל יגיעה מקבלים פיסת מידע נוספת, נפתח ומתגלה נתון נוסף, וכך צעד אחר צעד נבנית החוכמה. להבדיל מחוכמת האמת, שאותה רוכשים על ידי גילוי פתאומי, הנקרא "יגעתי ומצאתי".[21] שאין קשר בין היגיעה והחיפוש לבין מה שנפתח לאדם. הגילויים לא נאספים פעם אחר פעם, ומתקבצים לאוסף ידיעות שנקרא חוכמת הפיזיקה או חוכמת הכימיה. אלא היגיעה שהולכת ומצטברת, נותנת לאדם זכייה, מציאת חן בעיני הכוח העליון, בעיני הבורא. שמגלֶה תמורתה לאדם, אבל לא כתוצאה ישירה של היגיעה, תמונה אחת מלאה ושלימה המתגלה לו בבת אחת. ולא שמגיעים לאותה תמונה כמו בבניית פאזל, שמגלים אותה בחלקים, כפי שקורה בגילוי החוכמות דעולם הזה.

ביגיעה לגילוי הרוחני מחוברים יחד כמה רצונות, לעומת ההישגים בחוכמות הרגילות. כדי להגיע לחוכמה הרוחנית, הולכים ורוכשים את החוכמה האלוקית, לאו דווקא מפני שיש השתוקקות לדעת בשכל, אלא קודם כל מפני שיש תשוקה פנימית למלא כלי אחר, כלי פנימי, רגשי.

אמנם גם פיזיקאים ומדענים אחרים, שהולכים לרכוש חוכמות, ממלאים כלים רגשיים, כי האדם הוא רצון ליהנות, אבל פועלים אצלם כלים ששייכים לשכל. כלומר, הם לא יודעים, ולא רוצים, ולא דורשים מעצמם לקיים את התנאי, שכדי לרכוש ידיעה, עליהם להשתנות לא בשכל אלא להצטיין בתכונות אחרות, בתכונת ההשפעה, להזדהות עם הכוח העליון, להידמות אליו. וההבדל הזה הוא הבדל מהותי.

כדי לרכוש את חוכמת האמת, האדם חייב להיות ראוי לה. זאת אומרת, מתוקן באותה רמה שהוא רוצה לגלות אותה. ואז היגיעה שלו איננה על קניית החוכמה, אלא איך להשתפר בהתאם לה, כדי שתיפתח בפניו. ואפילו ב"לא לשמה", בזמן שרצים אחרי הישגים, אחרי החוכמה עצמה, עדיין הריצה הזאת היא בידיעה שלצורך זה חייבים להשתנות, להיתקן.
                                                      ________________________________________

[21] מגילה דף ו ע"ב: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן".

[2.19] הסתרת חוכמת הקבלה

ביאור 19 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

הסתרת חוכמת הקבלה

המקובלים מעולם לא שאפו לפרסם ולהציג את חוכמת הקבלה באופן שיתקבל על דעת החברה, משום שהאדם מגיע ללימוד חוכמת הקבלה רק תחת לחץ הקול הפנימי שלו. רק אז הוא מוכן להפחית מערכם של רצונות הגוף, של הנאות חומריות, ושל הרצון לקבל הכרה מהחברה.

זאת הסיבה לכך, שבעבר המדענים המקובלים לא חשפו בקרב חוגים חברתיים רחבים את שיטת ההתפתחות המדעית של חוכמת הקבלה. הם טענו, שיש לגלות את חוכמת הייחוד עם הכוח העליון, רק לאלה שיבינו ויקבלו אותה בצורה נכונה. כי אם לא כן, גילוי מהות חוכמת הקבלה יגזול מהחברה את יכולתה להתענג מהנאות הגוף, מעושר, משלטון ומכבוד.

ולכן, בעוד האנושות מצדה אינה חשה צורך לוותר על אותן הנאות המהוות את פסגת הסיפוק עבורה, ולזכות בתמורה בקשר עם הכוח העליון, אסור לשלול מהחברה את האפשרות להתענג, משום שעל ידי השאיפה לתענוגים והרדיפה אחריהם, אנשים גדלים ומתפתחים עד שמתחילים לשאוף אל העליון. ובימינו מתגלים בחברה סימני אכזבה מכל ההנאות שפורטו לעיל, ויש בה נכונות פנימית לקשר עם הכוח העליון. לכן חוכמת הקבלה מתגלה ומגלה את מהותה ואת מטרותיה בחוגים רחבים בחברה.

בעל הסולם אומר, שחייבים לפתוח בתי מדרשות ולפרסם את חוכמת הקבלה בקרב העם. זאת היתה מטרתו בקונטרסי "מתן תורה" משנת תרצ"ג (1933) וביסוד עיתון "האומה" שהוציא לאור בשנת ת"ש (1940). הוא רצה לכתוב ולפרסם חמישים מאמרים נוספים בנושא הזה, אבל הספיק לכתוב ולפרסם רק שלושה, כי השלטונות לא נתנו לו להמשיך את פרסום המאמרים. ולכן הוא קבע שהדור אינו ראוי, והפסיק לכתוב.

המצב בימינו מחייב את פרסום הידיעות על חוכמת הקבלה. וכל מי שהגיע לדרגה ולרמת התפתחות, של איזו שאלה על רוחניות, על מה שנמצא מעל הטבע הגשמי והאנושי, כל מי ששואל: "מהו הטעם בחיי?", כלומר, על מקור החיים שלו - מאיפה אני, בשביל מה אני ולאן אני - השאלה שלו כבר מכוונת לבורא.

והקבלה חייבת לאפשר לכל אדם באשר הוא לפתוח את השאלה הזאת, ועל ידה להגיע לתשובה. ובכך לגרום להתפתחות מהירה יותר של העולם. זו כל מטרת הפצת הקבלה, שאותם אנשים לא יחפשו לעסוק בעניינים שוליים, אלא הרצון שלהם, שהגיע לחיפוש רוחני, יוביל אותם לכיוון הנכון.

במאבק בין הרצון הנוכחי לרצון הגבוה, לאח"פ דעליון, האדם מטבעו מעדיף להישאר במצבו הנוכחי. אבל מכבש ההתפתחות דוחף אותו בעל כורחו לעבור לרצונות הגבוהים. האדם לא רוצה בהם, ונלחץ לכיוונם מחוסר ברירה, ולכן שרוי כל הזמן במתח. והמתח כולו הוא עד לרגע שבו האדם מעדיף את הרצון הגבוה על פני הרצון הנמוך. ואיך האדם יכול לסייע לעצמו לבחור ברצון הגבוה? אומר בעל הסולם: "רק על ידי החברה!"[26] היא בלבד חופש הבחירה שלו.

כלומר, האדם מגלה שאין בכוחותיו לבחור ברצון הגבוה, ש"טוב מותי מחיי"[27], שהוא לא מסוגל להתעלות מעל הרצונות שלו. ולמרות שהוא יודע שהם רעים, הוא מוכן להישאר בהם אפילו עד מוות. אין לו כוחות לבחור ברצונות הגבוהים. למרות שהוא מכיר אותם ויודע מה הם. אבל הם עדיין לא נמצאים ברצון שלו. בדומה לילד שלא רוצה ללמוד ולהורים אין מה לעשות איתו. באדם אין אף פעם כוחות לעבור מהרצון שלו לרצון של אח"פ דעליון. כי אדם שנמצא במדרגה, הוא נמצא בה, ולא יכול לקפוץ מעליה, מעל ה"ראש" שלו.

אלא הוא צריך לבחור חברה, סביבה, שנמצאת מעל ראשו, שאצלה הרצון העליון הוא רצון טבעי, שהיא נמצאת בדרגה של אח"פ דעליון שלו. וכך כשהאדם נכנס לחברה, היא מספקת לו כוחות, רצונות, תשוקות, כדאיות, להתעלות ולהיאחז ברצון הגבוה, ללא שום מאמץ. האדם לא מסוגל להתעלות בכוחות עצמו, ובתוך חברה הוא מתעלה בקלות.

והעיקרון הזה נובע מהעובדה, שכולנו מחוברים בנשמה אחת, במבנה של אדם הראשון. לכן, הבחירה של האדם בהתעלות ובהתקרבות לבורא, למטרה, היא רק לעלות על ידי הסביבה מדרגתו לדרגה גבוהה יותר. כי אדם שנמצא במצב מסוים, אין לו שום אפשרות להוציא את עצמו למצב יותר עליון. מאמציו לעולם לא ישאו פרי.

______________________________________________

[26] בעל הסולם, מאמר החרות.

[27] יונה ד, ג: "עתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי". להסבר ראה רב"ש, שלבי הסולם כ"ב (שמות), וכאשר יענו אותי: מאמר ל"ה תשמ"ה: "זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו".

[2.20] איך להימנע מחברה שמושכת לרצונות נמוכים?

ביאור 20 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

איך להימנע מחברה שמושכת לרצונות נמוכים?

משיכה לרצונות נמוכים נובעת מהעיקרון, שכולנו נשמה אחת, ואדם שנכלל בדרגה של הסביבה הופך להיות כמוה. לא חשוב מהי אותה דרגה. בדומה לסיפור על רבי יוסי בן קִיסְמַא, שלא רצה לעבור לעיר שאין בה חכמים. כי למרות כל חוכמתו ולמרות שהיה גדול הדור, הוא ידע שאם ילך להתגורר בעיר שאין בה חכמים, סופו שיהיה כמו כל תושביה, מתוך הטבע.[28] כי הסביבה עושה את האדם.

לכן הבחירה של האדם היא רק בסביבה. ואין שום אמצעי אחר בין המדרגות, כדי לעבור מדרגה אחת לחברתה. וכך גם מלמטה למעלה, וגם מלמעלה למטה.

______________________________

[28] אבות ו, י.

[2.22] האם המקובלים שמתערבבים בשדרות העם, אין להם סכנה שיצאו לדרגת העם?

ביאור 22 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

האם המקובלים שמתערבבים בשדרות העם, אין להם סכנה שיצאו לדרגת העם?

הטענה, שהמקובלים לא צריכים להתעסק עם הקהל, אלא להסתגר עם אנשים מעטים ולהתקיים כחברה סגורה, היא טענה שנראית מוצדקת. כי אם מתערבבים עם הקהל הרחב, מתחילים לחיות לפי רצון העם, לדלדל את הכוחות, ולהיות מושפעים בצורה פנימית ממחשבות ורצונות. אבל הגישה הזאת נכונה רק בחלקה, מפני שהיא אינה לפי קריאת הזמן הנוכחי.

בדורנו, קובע בעל הסולם במאמר "עת לעשות", אדם לא יכול להיות בעל דרגה רוחנית, בלי לשרת את הציבור, בהתקדמותו הרוחנית של הציבור. האנושות כבר התקדמה מאז אותם זמנים, שבהם האדם עדיין לא הגיע להתפתחות שמחייבת רוחניות כדי להינצל. כשחוכמת הקבלה היתה חוכמת הנסתר, והמקובלים עסקו בה בהסתר, וכלל לא חלמו לצאת לרחובות ולפרסם אותה.[29]

כל עניין הפצת הקבלה התחיל מזמן החזרה לארץ ישראל, שאז התקבלו סימני הגאולה האחרונה. ואחרי שהתקיימה בנו הגאולה הגשמית, חובה עלינו למהר ולגלות אותה גם בפנימיות, ברוחניות, או בדרך טובה, או בלית ברירה בדרך רעה. כך צוו לעשות המקובלים האחרונים, הרב קוק, בעל הסולם, והרב"ש, בתורה שכתבו.

ואלמלא קריאת הזמן, שבדורנו היה מתן תורה, כפי שקובע בעל הסולם, שהיתה נתינה מלמעלה, שחובה ללכת ולקבל אותה מלמטה - המקובלים היו ממשיכים להסתגר בדלת אמותיהם, כמו בכל הדורות, וללמוד ביחידות בחדרי חדרים.[30] אלא שהיום, הגישה הזאת לא מביאה שום תועלת, לא למקובלים, לא לחברה, ולא לעולם כולו.

_______________________________

 [29] ראה הביאור על "עת לעשות" בעמ' 81.

[30[ בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: ויש לדעת שענינים רוחניים.

[2.23] האם בדורנו יש הרשאה להפשיט את החומר לצורך הפצת הקבלה?

קליפ - תיקון רק על ידי האור

ביאור 23 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

האם בדורנו יש הרשאה להפשיט את החומר לצורך הפצת הקבלה?

הפשטת החומר היא הכרחית, אם מדובר בהסבר, שמביא את התלמיד המתחיל בחזרה למקורות. שמראה לו את מה שכתוב, ונותן לו אחיזה מסוימת במקור, שמהאחיזה הזאת הוא יכול להתחיל להיכנס פנימה.

גם מי שנולד וגדל בארץ, לא יכול לקרוא את העברית של מקורות הקבלה, לא כל שכן להבינם. לכן יש הכרח לתת לאדם מפתח חיצוני, שכלתני, לאחוז בחומר. רק להכניס אותו פנימה למקורות, כדי שאחר כך יוכל בעצמו לחפש בנבכי הכתבים, איך לחיות בתוכם. אבל כדי שאדם יכנס לנבכי החוכמה, כדי שיוכל להתפתל בהם בדומה לזחל בתוך תפוח, חובה לתת לו מפתח. ואם ניתן היה לגשת לכל דף ולכל מאמר, לא היה צורך בשום אמצעי עזר.

אבל לאנשים שעוסקים בחוכמות אחרות ובעסקים אחרים, אנשים שאינם מישראל שרחוקים מלקרוא ספרי קבלה, לא כל שכן מקורות ובעברית, להם לא עוזרת ידיעת העולמות העליונים, אלא ידיעת העולם שלנו עוזרת להם להבין היכן הם נמצאים, ולעורר מהר יותר את הנקודה שבלב. ולכן במקום ללמד אותם מאמר של בעל הסולם, בצורת הכתיבה המקורית שלו, של הסבר רחב משולב בדוגמאות אופייניות, שאינם יכולים לקרוא ולהבין, עדיף לספר להם ידיעות על העולם הזה. כפי שבעל הסולם מספר במאמריו על טבע העולם הזה, על הערבות, על חוכמת הקבלה והפילוסופיה, על עבודת האדם בעולם הזה, על מבנה העולם הזה, ועל מבנה הרצונות ודרכי התפתחותם. אם אפשר להסביר את הקבלה בשפה מובנת, אין בכך שום רע, להפך, ההסבר הזה מקדם את האדם להחלטות נכונות.

לא פותחים לאדם נסתרות. אלא כמו בכל החוכמות האחרות, בפיזיקה, בפיזיולוגיה, פותחים לו את מפת העולם הזה, את התמונה היכן הוא נמצא כרגע. אין בכך שום גילוי של סודות עליונים. אלא רק מביאים לאדם ידיעה מי הוא והיכן הוא נמצא, ידיעה שאי אפשר בלעדיה.

בעל הסולם עונה בכתביו על השאלות בעניין פרסום החוכמה, שהטענה ההולכת ומתגברת כלפי החכמים הקדומים, למה הסתירו את החוכמה ולא נתנו לה להתפתח, מדוע השאירו את העם כ"מגששי קיר"[31], נובעת מהשוואה שאנו עושים בין הסגירות שהיתה בעבר לבין הפתיחות של היום בהפצת הקבלה. ההשוואה הזאת היא השורש לשאלות על פרסום והפשטת החוכמה. אלא שהגיעה העת לפרסמה, וזה הגורם להפשטת החוכמה.

______________________________

[31] למושג זה ראה: הרמב"ם, אגרת לתלמידו רבי יוסף ברבי יהודה אבן עקנין: "דע כי יש הנה עמי בעיר אנשים אשר אין להם שם כלל ואפי' בעיר ולא מעלה ולא יכולת ותגיע להם מן הקנאה והתחרות שלא רצו להביט ולא לעיין בזה החבור הגדול כלל ולא ראו אותו לעולם כדי שלא יאמר עליהם שקבלו תועלת בחבור פלוני, והם בפחות מעלה מזה מאד בלמוד ובחכמה והם הולכים בשרירות לבם כמו שאר המון העם הפחותים והם עם הזמן מגששים קיר כאשר מגשש העור באפלה"; הרח"ו, עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות: "ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד מגששים כעורים קיר בלבושי התורה".

[3.03] ממתי בקבלה דבק המיתוס שהיא כולה מעשי ניסים ונפלאות?

קליפ - ספר הזוהר

ביאור 3 – על "עת לעשות"

ממתי דבק בקבלה המיתוס שהיא כולה מעשי ניסים ונפלאות?

מלימוד ההיסטוריה והפילוסופיה מתגלה, שהקשר בין אומות העולם לקבלה הוא קשר עתיק יומין עוד מימי הנביאים. היוונים העתיקים למשל, משכו מעט מן הידע של הנביאים, ועליו פיתחו את כל הדת והמיתולוגיה היוונית. וכך משך כל ההיסטוריה, במקביל להתפתחות הדעות והדתות באומות העולם, היו בכל דור ודור אנשים, שרצו לחדור לפנימיותה של היהדות.

ומתוך שלא השיגו את הרוחניות שיש בתוך היהדות, אלא השיגו רק את הספרים וקראו אותם רק לפי הצורה החיצונית של המילים הכתובות, הם הוסיפו הבנות משלהם על הטקסט, והפכו אותו לרוחות ושדים, לכוחות טומאה וקדושה, למלחמות בין חלקים בגשמיות, ולהתלבשות רוחניות בגשמיות. שינויים אלה לא היו פשוטים כלל וכלל לאבחון.

כי האדם בנוי כך, שהוא לא מבדיל בין גשמיות לרוחניות בצורה ברורה. ולא כל שכן בדרגות העביות, שהיו משך כל תקופת ימי הביניים, מהמאה העשירית ועד המאה ה - 15, תקופת הפריחה של הפילוסופיה, הספרות ועוד, שרק נראית לנו כתקופת יובש, תקופת מעבר, ביניים. כל הספרות הדנה ברעיונותיה של הקבלה שהתפתחה באומות העולם, נולדה מדמיון, מחוסר הבנה, מרצון לגלות דברים בתוך הקבלה.

באותה גישה נחקרים גם ספרי הקבלה עצמם. לדוגמה, את ספר "הזוהר" שלפתע התגלה, כאלף שנה לאחר שנכתב, משייכים לרב משה די ליאון, וחושבים שקבלה היא מיסטיקה מספרד של ימי הביניים, של שלהי המאה ה - 11. שרבי משה די ליאון שהיה מקובל גדול, כביכול לא רצה לגלות שהוא כתב את "הזוהר", לכן שייך אותו לרבי שמעון בר יוחאי. ולמרות שב"זוהר" כתוב שרבי שמעון כתב אותו, חושבים שמשה די ליאון כתב זאת בכוונה כדי להוסיף ל"זוהר" נופך של כבוד. ולפי הנוף שמתואר שם הם חושבים, שהוא חי בספרד ולא בארץ ישראל. אבל מי שמשיג את השורשים, כפי שהשיג בעל הסולם, יודע בבטחה שרבי שמעון כתב את "הזוהר", ולפי הגובה של ספר "הזוהר", כתב אותו משה רבנו.

עקב זאת, יכולתו של הציבור להעריך נכונה את האמת שבמקורות התעוותה לחלוטין. ובין כל התפיסות וההערכות לגבי המקורות, נוצרה אוירה כזו של קלות דעת, עד שכל מי שמדפדף בזמנו הפנוי בטקסט קבלי כלשהו, חושב שהוא כבר יכול להסיק מסקנות לגבי החוכמה הזו, העוסקת בחלקהּ הנסתר של הבריאה.

נקודת המבט על חוכמת הקבלה, היחס אליה, התעוותו לחלוטין. חוסר ההבנה מהי חוכמת הקבלה והיחס אליה כאילו היא אוסף סגולות ועצות בנוגע לשיפור החיים הגשמיים, קלקלו את הדעה ואת היחס לספרים האמיתיים. והאנשים החלו לחשוב, שקבלה אפשר ללמוד בזמן הפנוי, בשעות הערב, ושספר "הזוהר" קונים בתור סגולה לשמור על הבית מפני שריפה או גניבה. או שלימוד של חצי שעה בשבוע מספיק כדי להשתייך ללימודי הקבלה. כלומר, יש בציבור התייחסות לא נכונה לחוכמת הקבלה, ללא הבנה מה היא נותנת לאדם ואיך צריך לעסוק בה.

אדם לא יודע מה אמיתי ומה לא, אלא "נשמת אדם תלמדנו".[4] אם כדי לשפר את חייו, אדם נמשך לאמצעים כמו גילוי עתידות או ברכות, סימן שהוא רוצה חיים טובים על פני האדמה, ולבו עדיין לא נדלק לרוחניות, למה שלמעלה מן האדמה. ואז צריך להניח לו לעסוק בהם, ולקוות שאולי ביום מן הימים הוא ישמע ויראה שרצונו לא נכון, ויגיע להתפתחות מהירה ברצונות אמיתיים.

הכול הוא רק לפי רצונו של האדם. חוץ מרצון לקבל, הבורא לא ברא באדם שום נתון משתנה אחר. ולפי גודל הרצון לקבל, מתעוררות בתוך הרצון לקבל רשימות, שמושכות את האדם לצורות שונות של אותו רצון לקבל, האופייניות לכל אחד ואחד. הרשימות הן שמפעילות את האדם, ובכוחו רק לזרז את קצב ההתפתחות. כלומר, אדם שיש בו דחף לרוחניות, ימצא בכוחותיו את האמצעים לזרז את התפתחותו, הנקראים "ספרים וסופרים": רב, ספרים וקבוצה.

ולפני שיש לו רצון לרוחניות, אין לו מה לזרז. אלא הרצון שלו נמצא במישור דעולם הזה. הוא מגלה רצון למשהו לא נודע, כלומר, לדעת מה יהיה מחר, לגלות עתידות. ולכן הוא מתעניין בספרי אסטרולוגיה, בקלפי טארוט ועוד, ולא נמשך לקבלה. אבל אם יש לאדם נקודה שבלב, "חלק אלוקי ממעל"[5], הוא נמשך לרוחניות אמיתית. וכדי לפתח את הנקודה הזאת, את הרצון לרוחניות, כדי לא להתפתח במישור אלא לגובה, הוא זקוק לרב, לספרים ולקבוצה, לאותם אמצעים שמזרזים את ההתפתחות. לא לשנות או להמציא משהו חדש, אלא למצוא "חומר דלק"[6] נוסף כדי לנוע באותו רשימו, באותו רצון, באותו כיוון.

לכן, גם אנשים שמגיעים לקבלה, אסור לכפות עליהם. אם אין להם רצון ללכת בדרך התיקון, אלא רצון אחר, אסור להחזיק אותם והם יכולים לעזוב. פרסום הקבלה צריך להיות פרסום מתון, שנותן לאדם הבנה מהי חוכמת הקבלה האמיתית, ומאפשר לו להצטרף אליה. ועד שיצטרף, הוא יכול להמשיך להתבשל במקומות אחרים.

אבל גם אותם מקומות שמלמדים בצורה לא נכונה ולא אמיתית, אם יש לאדם רצון ללכת לשם, יתכן שדווקא שם, על ידי השימוש באמצעים האלה, שמשקיע בהם כסף רב, הוא יגיע מהר יותר וביתר יעילות להבנה, שאין בהם אמת. לכן הקבלה לא מתנגדת לאף שיטה, כי הכול בנוי כדי לאפשר לאדם לגלות כמה שיותר מהר את האמת.

אלה הסיבות שאילצו אותי לגלות שיעור מסוים מן האמיתיות שבמקורות לחוג הקוראים הרחב.

כל קלקול שנגרם לציבור עקב שימוש במה שמוגש לפניו, מביא צער גדול וייסורים קשים, וגורם לאריכות זמן החיפוש, עד שמגיעים לאמת, עד שהאמת מתבררת לאדם והוא ממשיך הלאה בקו הנכון. לכן, כדי לקצר לנו את הדרך ולהקל עלינו, בעל הסולם ראה חובה לעצמו לפתוח במידת מה את המקורות האמיתיים. הוא אומר, שאלמלא הקלקול שחוללו הכותבים האלה, הוא לא היה פותח את המקורות, כי טרם הגיע הזמן.

בכך הוא כביכול פוטר את עצמו מלהצדיק את צעדיו, ואומר למה הוא פותח את החוכמה מבלי לדבר על הסיבה האמיתית. למרות שבמאמרים אחרים הוא נותן סיבות אחרות לפתיחת החוכמה. ב"מאמר לסיום הזוהר" הוא מסביר שהחזרה לארץ ישראל היא הסימן שהגענו לשלב האחרון הנקרא "ימות המשיח", שמתחיל לאחר שהסתיימה הגלות ומתחילה הגאולה האחרונה. לכן חובה לחזור ללימוד חוכמת הקבלה בכל העוצמה, ולהשקיע בו כבאמצעי האחרון שחייב להתגלות ולהוביל את האנושות כולה לגמר התיקון. ולשם כך צריך לפתוח בתי מדרש ולהפיץ את חוכמת הקבלה בכל שדרות העם.[7]

אבל במאמר "עת לעשות" בעל הסולם מצדיק את פתיחת החוכמה בכך, שאין לו ברירה, שחובה עליו להציל את המצב, משום שקלקלו את שמה הטוב של הקבלה, ונותנים תמורתה תמורה לא נכונה, שמטעה ומבלבלת את האנשים, ועלולה לגרום לדור שלם סבל מיותר. כלומר, לפני מאה שנה אפילו מקובל בעל שיעור קומה כמו בעל הסולם נאלץ להצדיק את פעולותיו להפצת חוכמת הקבלה, מהלך שהיה מאוד לא פשוט בתקופתו. הוא חשב שנחוץ לייסד עיתון, ולפרסם בו מאמרים כמו "מתן תורה" ו"ערבות", אבל שונאיו פעלו מיד לסגירת העיתון שלו. ולכן בעל הסולם הפסיק לכתוב מאמרים, למרות ששאף להגיע לפרסום של כחמישים מאמרים בעיתון הזה.

וכשמקובל גדול כמו בעל הסולם רוצה להוציא עיתון מתוך הכרה בחשיבותו לתיקון, איך קורה שהעיתון שלו נסגר? איך מקובל לא רואה מה יקרה לו בעוד חודש? הסיבה לזה היא, שהכוחות החזקים של ההנהגה וההשגחה מגיעים גם אל המקובל הגדול ביותר בצורה של הסתר.

כדי לפעול על כלל הציבור ועל כלל האנושות, המקובל חייב להתלבש באותה צורה כמו כל האנושות. הוא חייב לרדת מרום גובהו למדרגה של האנושות, ולהיכנס לאותה הסתרה כמו כל האנושות. יש לו עוצמה וידע משלו, שאיתם הוא פועל בספריו. אבל כמו שכל הציבור לא יודע, גם הוא לא יודע מה קורה עם העבודה שלו. כי אחרת הוא לא פועל בדרגת הציבור, הוא לא מגיש לציבור את העבודה.

רואים זאת כאשר מתקדמים ברוחניות. אבל גם במצבנו הנוכחי אנו יודעים איך לפעול צעד אחד בלבד, ולא יודעים מה ייצא מהפעולה עצמה. מי שרוצה להשפיע לנשמות לא מתוקנות, חייב להתלבש בהן, להתכלל איתם. דבר זה נובע מהתכללות הנשמות. ולכן גם בעל הסולם למרות היותו איש אלוקים, למרות שהוא נמצא בגובה של דרגת גמר תיקון, הוא אינו יודע מראש מה שלא שייך לתיקון הנוכחי של הציבור. כי תיקונו הנוכחי של הציבור לא נמצא בגמר התיקון, היכן שנמצא בעל הסולם, אלא בתחתית כל המדרגות.

_______________________________

 [4] על "נשמת אדם תלמדנו" ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות כה: "מדמים את עצמם שיכולים לקיים כל התורה כולה גם בלי ידיעת חכמת הקבלה, הנה אני אומר להם, אדרבא, אם תוכלו לקיים לימוד התורה וקיום המצוות כהלכתן לשמה, דהיינו כדי לעשות נ"ר ליוצר ב"ה בלבד, אז אינכם צריכים באמת ללימוד הקבלה, כי אז נאמר עליכם נשמת אדם תלמדנו, כי אז מתגלים לכם כל רזי תורה כמעיין המתגבר, כדברי רבי מאיר (במשנה אבות הנ"ל), בלי שתצטרכו סיוע מהספרים". ראה גם הערה מס' 18 בביאור על "הקבלה - שורש כל המדעים".

[5] איוב לא, ב: "ומה, חלק אלוה ממעל".

[6] בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: אמנם כמו שאמרנו.

[7] "מאמר לסיום הזוהר" נכתב בשנת תשי"ג (1953) אחרי קום המדינה. מאמר "עת לעשות" פורסם בתרצ"ג (1933).