[4.19] מהו אותו דומם שמדובר עליו בדומם דקדושה?

ביאור 19 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

מהו אותו דומם שמדובר עליו בדומם דקדושה?

     דומם דקדושה הוא מושג. והדומם הוא מושג מאוד רחב. האנושות ברובה שייכת לדרגת דומם, בדומה ליחס בין הדומם לבין יתר צורות ההתפתחות בכל היקום. מלבד הצומח, החי והמדבר שעל פני כדור הארץ, כל יתר היקום הוא דומם. והיחס בין הדומם ליתר הדרגות הוא אפסי. כי המבנה של הפירמידה שטוח, קהה, עם חוד קצר, וכל היתר דומם.

הדומם לא מזיק. הוא חלק מהרצון לקבל, שהתפתחותו אינה לגובה, אלא בקליטת המאור שמחזיק אותו בצורת דומם. הוא מוכן להישאר בצורת דומם ולא רוצה יותר, ובלבד שצורת הדומם שלו תהיה מקושרת לבורא. הוא רק מבטל את עצמו, לא יותר, לא מסוגל ליותר, לא לזוז ולא לעשות לבדו, אלא שבעל הבית ישלוט עליו. ולעצמו, אין לו שום דבר, הוא מבטל את עצמיותו. כל עצמיותו היא רק כדי להידבק ל"עצמותו", לעצמיותו של בעל הבית. ההתבטלות הזאת היא נקראת דומם.[31]

הקיום של הדומם הוא הכרחי. הוא קיים בטבע, ומה שקיים בטבע אינו מזיק, אלא הוא מציאות. אבל היום, בצורתו המקולקלת בעולם שלנו, כשאנשים עושים איתו מה שעושים, ונותנים לו מסגרת בעלת עניין פוליטי וכלכלי, הדומם הולך ונהרס בהדרגה. לכן היהדות המודרנית נמצאת במשבר. אבל כאשר היא תחזור למצב מתוקן יותר, הדומם המתוקן יהיה הדומם הנכון. והרוב יהיה דומם. כי רוב החומר, רוב הרצון לקבל, הוא דומם.

דומם נקרא כל תא בגוף, שמבטל את עצמו, ופועל רק כדי להחזיק את הגוף, ולא לצורך עצמו. וגם במפעל, מעטים שייכים להנהלה. הרוב הם העובדים, הנקראים דומם, מפני שחובתם לבצע. הרצון של הדומם הוא רק לקיים מה שמביאים לו מִדרגה יותר גבוהה. למרות שלדומם כמו לכל הגוף יש יכולת ביצוע ושכל משלו כי כלל ופרט שווים.

והדרגה הזאת אינה דרגה קטנה. על ידי הרצון הזה, הדומם נמצא בתוך העליון, כמו עובר בבטן אמו, וזוכה לכל מה שיש בעליון. עובר שאוכל מה שאימו אוכלת, כשהוא יוצא החוצה, הוא אמנם רוכש עצמאות, אבל כבר אינו שייך לדרגה של אמא, אלא לדרגה פחותה ממנה.

במעמד הזה יש יתרונות וחסרונות. לא פשוט לאדם לעבור מדרגת דומם לדרגת צומח, הוא מפסיד מאותו מעבר. הוא צריך להגדיל את הייחודיות שלו, את העצמיות, שהצורך להיות עצמאי מהבורא יהיה במימד אחר לגמרי, במושג אחר. ואז יש לו יוצרות, נכונוּת, כוחות, לעזוב את הדומם. קשה מאוד לעזוב את הדומם. מכל הדרגות, הדרגה הקלה ביותר היא הדומם. היא לא פשוטה, אבל קלה, כי עוזרים לדומם, הוא מקבל אור מקיף כללי, בדומה לעובר שנשמר ברחם אימו. אבל ברגע שהוא יוצא החוצה לאוויר העולם, ונעשה צומח, הוא מתחיל לפתח בעיות ומחלות.

בחייו האדם לא יכול להעדיף להיות דומם או להיות מישהו אחר. מאותו שורש שהאדם בא, עד אליו הוא צריך להתפתח, ולבצע כל מה שהשורש שלו מחייב. בכוחנו רק לגרום להתפתחות מהירה יותר. אבל גם על "מהירה יותר" יש שאלה. אם יד של ילד קטן מתחילה לפתע לגדול יותר מהר משאר גוף, זו אינה גדילה תקינה ובריאה. אותו דבר קורה בגוף נשמת אדם הראשון. אם חלק ממנו מתפתח יותר מהר משאר החלקים, זו כבר אינה גדילה בריאה, אלא מחלה.

אם כך, איך אפשר לגרום לזירוז התפתחותו של כל אחד ואחד, מי שרוצה ומי שלא רוצה, כדי שתהיה התפתחות כללית נכונה והרמונית? מי שמתפתח חייב לגרום להתפתחותם של כל האחרים. באותה מידה בלבד הוא יוכל להמשיך ולהתפתח. אחרת, תא שמתחיל לגדול ללא קשר עם תאים אחרים, גורם לסרטן.

לכן ההתפתחות הרוחנית שלנו יכולה להיות רק על ידי הפצת חוכמת הקבלה. רק על ידי התקשרות עם כלל האנושות. במידה שקשורים אליה ודואגים לה, באותה מידה הולכים וגדלים. מלמעלה לא נותנים לאף אחד לגדול יותר ממה שהוא משקיע בהתפתחותה היחסית של כל האנושות. אחרת ההתפתחות שלנו בגוף הכללי של הנשמות איננה התפתחות בריאה.

_____________________________

[31] בעל הסולם, שמעתי, מאמר קטו: ענין דומם צומח חי מדבר.

[16.07] מהו הקשר בין המצב הבא של האדם לבין המצב הבא של החברה?

ביאור 7 - על "השגת ייחוד הבריאה"

מהו הקשר בין המצב הבא של האדם לבין המצב הבא של החברה?

לאדם הפרטי יש מצבים נוכחיים, רשימות של המצב הבא, שעל ידם הוא יכול לתאר את המצב הבא. ואילו החברה היא אוסף של פרטים, שכל אחד מהם רוצה להגיע למצב הבא. לכן אין הבדל בין מה שמתגלה לאדם אחד כלפי המצב הבא, לבין מה שמתגלה לחברה.

ומי שבאמת משתוקק למצב הבא, הוא לא מדמיין רק יותר קירבה לבורא, אלא יחד עם זה ובאותו שיעור, הוא מדמיין את עצמו מקושר יותר לחברה, לכוחות דהשפעה, לכלי הכללי. וברור לו שהמצב הבא שלו והמצב הבא של החברה הם אותו מצב. אין לו שאלה אם יש הבדל בינו לבין החברה במחשבה על המצב הבא, אלא הם היינו הך.

לכן נאמר: "ישראל, אורייתא וקוב"ה חד הוא".[1] כי מצב רוחני הוא מצב אחד שלא ניתן לחלק לכמה מצבים. אם הפרט וכלל החברה לא משתווים במצבם הנוכחי, לא נקרא שיש להם כלי רוחני. האדם חייב להימצא עם החברה ביתר חיבור וביתר דיוק כלפי ההשתוקקות להשתוות למצב הבא. ושאלה זאת רק צריכה להביא אותו להבנה, שראייה רוחנית, כיוון רוחני, הם כאשר האדם רואה את מצבו הפרטי ואת מצב החברה כמצב אחד.

כי המצב הנוכחי של האדם, נקרא אותה מידה שבה האדם נכלל עם יתר הנשמות. והמצב הבא, היותר עליון, נקרא אותה מידה שנכלל עם יתר הנשמות בצורה יותר מגובשת. היינו, ביתר ויתור על עצמו, וביתר כוח התחברות איתן בעל מנת להשפיע. ואז נקרא שהכלי הכללי, המשותף ביניהם, הוא ביתר עוצמה, ונקלט בו אור העליון במידה מרובה יותר. אלא שכעת כל אחד מפריד בין מצבו הפרטי למצבה של החברה. לא מרגישים עדיין שהתגלות האלוקות מקבלים בכלים של החברה ולא בכלים פרטיים.

ולמה "תלמוד עשר הספירות" לא מביע את כל המציאות בצורה של פרט וכלל? כי האדם לא מחלק בה את עצמו ואת החברה לשני חלקים נפרדים. אלא דבקותו בכלי הכללי של החברה, היא נקראת הכלי שלו. בקבלה לא מדברים על החלוקה הזאת, כי ברור מאליו שמקבלים את גילוי המדרגה רק בכלי של אדם הראשון. במדרגה התחתונה ביותר, האדם נמצא לבדו, בתוך הנקודה שלו, ורק משתוקק לבורא. אבל כשמתחילה בו השתוקקות אמיתית, הוא מתחיל לחבר את עצמו עם יתר הכלי של אדם הראשון ואז נכנס ל"עיבור".

בתוך מה הוא נמצא בעיבור? בתוך הכלי הכללי. ובשלב ה"יניקה" ואחריו בשלב מידת "מוחין", האדם נדבק לכלי הכללי של אדם הראשון באותה מידה קטנה. אפשר לדמות את הכלי הכללי הזה לכלי גדול מעל האדם, שבו שורה האור העליון. וככל שהאדם נדבק אליו מלמטה, ומנסה להיות חלק בלתי נפרד ממנו, באותה מידה הוא מרגיש מה שמגולה בתוך הכלי הזה.

הכלי הוא אינסופי וההתגלות בו היא אינסופית. והמדרגה של האדם נקבעת לפי המידה שיכול להידבק לכלי הכללי. "האני" של האדם, הקומה שלו, נמדדים לפי מידת ההידבקות שלו לכלי הכללי. לכן אין שאלה מה חושבת החברה ומה חושב האדם, אלא בכל מצב רוחני הם נמצאים כאחד.

                                           ________________________

[1] זוהר עם פירוש הסולם, פרשת אחרי מות, אות רצט: "אורייתא ישראל וקוב"ה חד הוא".