[0.00] הקדמה - המדע והמדענים על פי חוכמת הקבלה

קליפ - נוסחה אוניברסלית

הקדמה: המדע והמדענים על פי חוכמת הקבלה

כיום המדען חוקר את המציאות, לפי מה שמתגלה בחמישה חושים. הוא עורך השוואות בין התוצאות שלו, כדי להבין יותר את התנהגותו של חומר מסוים בקשר עם חומר אחר. אבל אם הוא עולה בחקירתו מעל חמשת החושים, הוא מגלה את הסיבתיות, למה החומר הזה קיים, ולמה יש בו חוקים כאלה.

מתוך ידיעת השורשים של החומר, למה החומר הזה נברא כך, למה הוא צריך להיות קיים למטרה הסופית, הוא ימצא שהחקירות שהוא עושה בחמשת החושים מיותרות. המדענים מנסים בחקירותיהם הנוכחיות, בעקבות ניסויים בחומר, להגיע לחוקים, להגיע להבנת השורש שקדם לחומר, ולהכרת החומר בשורשו. אבל אם הם יעלו ישר לשורש, הם ידעו למה החומר הזה נברא בצורתו זאת, ולמה היה צורך שהוא ייברא. הם יכירו את תכונות החומר בשורש, ולא יזדקקו לתלי תילים של חקירות, שטובות לטווח מסוים, וההנחות שלהן לא מדויקות. הם יידעו את נשמת כל המציאות, את הפנימיות שלה, את כל מה שנעשה.

ולכן המדע בצורתו הנוכחית יחדל להתקיים. המדענים יתעלו לדרגה אחרת, שבה עובדים עם החוש השישי. יותר הם לא יצטרכו לרדת ולעסוק במולקולות ואטומים, אלא הם יעסקו במדע מתוך מניע אחר. המניע שלהם יהיה לגלות את השורש, מי הוא העומד מאחורי החומר, מה הסיבה לחומר ומה תפקידו הסופי.

הרצון לגלות את האלוקות הוא סוף כל המדעים. כי אחרי הרצון למדע בא הרצון לרוחניות, לאלוקות. לפי סדר עליית הרצון, מכסף, לכבוד, למושכלות ולרוחניות. כמו שהאדם רוצה להבין ולגלות מתוך החקירות שלו את הנוסחה הכללית של כל המציאות, כמו שאיינשטיין רצה לדעת לא רק מהי הנוסחה E=MC², אלא מהי הנוסחה שכוללת הכול, כך הוא ירצה לגלות את החוק הרוחני.

כולם יצטרכו להיות בעלי השגה, בפרט המדענים. מפני שאצלם הדחף לדעת את החומר יעלה לרמה של דחף לדעת את הבורא. רבים מהם מבינים זאת כבר היום ומשתוקקים לכך. לכן הם שמחים שמביאים להם את מדע הקבלה. אבל ישנם כאלה שנשארים במדע כחוקרי מציאות רגילים, שלא רוצים לעלות למעלה. אבל כשהם יבינו, שבמקום להשקיע סכומי עתק בהגשמת הרעיונות, אפשר לעלות לשורש הבעיה או לשורש החומר, הם יחסכו כסף רב, ועשרות שנות מחקר, כי יבינו את השורש.

וכך המדענים יהיו למדענים מקובלים. הם יגלו למשל איזה ליקוי ברצון להשפיע של האדם נותן תוצאה שלילית כזאת או אחרת בחומר, בכל הדרגות שלו, בדומם, בצומח, בחי ובמדבר. יתכן שיהיה מדע כזה, שהמדען המקובל יגיד לאדם מה בדיוק חסר לו לתקן. כפי שמסופר על האר"י, שאמר לתלמידיו מה חסר להם לתקן בנשמתם, כך מקובל רופא יאמר מה צריך לתקן ל"על מנת להשפיע", כדי לא להרגיש ליקוי, או תוצאות רעות בדרגות האחרות.[1]

אבל אין כאן שאיפה לתקן מתוך כוונה לא להרגיש מחלות. לא הכיוון איך להיות בריא הוא שיעלה את האדם לדרגת התעסקות בכוונה "על מנת להשפיע", כי אז הוא יהיה בכוונה "להשפיע על מנת לקבל". אלא, האדם יעסוק בהשפעה, מפני שהיא השפעה, השוואת הצורה עם הבורא. והתוצאות השליליות שיש בחומר לא יסיטו את האדם. הן לא יביאו אותו לכוונות ולרצונות לעסוק בתיקון כדי להיות בריא יותר. גישה שהיא לגמרי פסולה ואינה יכולה להיות על מנת להשפיע.

המדע יתפתח לכיוון של חקירת ההשפעה על ידי החוש השישי, בדומה ל"תלמוד עשר הספירות", אך בצורה יותר פתוחה, יותר מפורטת, על פני כל הרמות שהאדם מרגיש בחמשת חושיו, ויגלה בכולן את הבורא. הגילוי הזה הוא מה שחסר לאדם. לכן בעל הסולם אומר, שעולמנו לא חסר אלא את גילוי הבורא.

האדם שחי במערה לפני אלפי שנים, אם מלכתחילה היה מגלה את הבורא, היה מאושר ומגיע לגמר תיקון. אבל לגילוי הבורא צריך להגיע מתוך ריקנות, מתוך החלטה פנימית שחייבים לעשות תיקון. ולכן רק אחרי אלפי שנות חקירות והתפתחות של המדעים, אנחנו מגיעים להכרה, שמה שחסר בעולמנו אינו אלא התגלות האלוקות, ובכך חוזרים כביכול לנקודת ההתחלה של הסיבוב.

במסגרת החיים שלנו אי אפשר לשנות את המציאות. רק אם תופסים את הבורא כסיבה, כמילוי בכל התוצאות שבעולם שלנו, אז מרגישים את העולם באופן שונה, ובמצב שונה לגמרי. מרגישים שיש לעולם שלנו שורש, שיש לו מטרה, ובהתאם לכך מרגישים את עצמנו, שנמצאים מעל העולם הזה ומשתמשים בו להשגת המטרה.

לפי תיאוריו של בעל הסולם ב"כתבי הדור האחרון", הרבה לא משתנה. האדם מרגיש אותם דברים בחמישה חושים. אבל בהתלבשות הבורא בתוך חמשת החושים, העולם הזה כאמור לא נעלם, אלא מקבל צביון אחר לגמרי, של שלמות ונצחיות.[2]

"עולם כמנהגו נוהג", "אני הוי"ה, לא שיניתי"[3], "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת"[4], הכוונה היא, שהכול מתקיים מלמעלה, מצד הבורא, באותם חוקים מוחלטים. והאדם בנוסף להרגשתו הנוכחית, רק מגלה את "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה".[5] משהו נוסף, השורש לכל פרט, בדרגת דומם, צומח, חי, או אנושי שבו.

אנחנו מגלים את הבורא בתוך כל חלקי המציאות. אבל הגילוי שלו בתוך כל חלקי המציאות, נותן לנו עולם הפוך. כי כשהאדם מגלה את הסיבה לחומר ואת הסיבה למילוי, כלומר, משני הצדדים, שהבורא הוא הראשון והוא האחרון, בכך האדם משנה בצורה דרמטית את תפיסתו, עד כדי היפוכה.

לכן כתוב: "עולם הפוך ראיתי".[6] הכול כלפי האדם המשיג. אבל מי שנמצא ליד אדם כזה ולא משנה את עולמו, לא משיג את הסיבתיות, שהבורא הוא שעושה, ונמצא בתוך החומר וממלא את החומר, לו אין ראיה כזאת, הוא נמצא עדיין בתוך חמשת חושיו.

ב"עולם כמנהגו נוהג" הכוונה היא, שסדרי הבריאה לא משתנים, אלא כלפי האדם המרגיש. הוא מכניס את הבורא לעולמו, וכלפיו סדרי הבריאה לא משתנים, הוא רואה עולם כמנהגו נוהג. כלומר, דווקא בכך שהאדם רואה, שהכול כביכול השתנה כלפיו, הוא מגלה שהכול נוהג כמקודם - שהכול היה גם קודם, אלא הוא לא קרא נכון את התמונה.

________________________________________

[1] ראה הרח"ו, שער הגלגולים, הקדמה לט: "וא"ל מורי ז"ל, כי גם נצוץ נפשי, לא ירדה תכף אחר צאתה מן העבור בעולם הזה, אמנם נתעכבה למעלה, ולא הגיד לי באיזה עולם נתעכבה: ונחזור לענין, כי א"ל מורי ז"ל, כי אני מוכרח להשתדל שאלו החברים שלי, יתקנו מעשיהם, לפי שאני יש לי רוחא בהם, ונמשך לי ריוח אם הם יהיו צדיקים, אבל הם אין להם רוחא בי, ואין להם תועלת במעשי, באופן שבכל המצות שהם עושים, יש לי חלק בהם ע"י ההוא רוחא שלי שבהם".

[2] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון, ח"ג, ה' חושים, ד"ה: סגולת מעשי המצות.

[3] מלאכי ג, ו.

[4] בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, אור פנימי, דף ט אות ב.

[5] על המושג הזה ראה בעל הסולם, מהות חכמת הקבלה, ד"ה: על מה סובבת החכמה.

[6] פסחים דף נ ע"א.

[2.17] האם אריסטו הזהיר מפיתוח המדע?

ביאור 17 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

האם אריסטו הזהיר מפיתוח המדע?

אריסטו הזהיר שלא לגלות חוכמות לאנשים לא הגונים, כי הם יסחרו בחוכמה וימכרו אותה. כלומר, הם ישתמשו בהישגי המדע ובמושכלות למלא רצון לתאוות נמוכות. הוא לא הזהיר מפני הרצון לפתח רצונות גבוהים יותר. הבעיה היא כלפי הרצונות התחתונים. אדם שיש לו רצון לשליטה, ששולט במדע ובתוצאותיו, ישתמש במה שהשיג במדע כדי לשלוט.

"לסחור", "למכור" נקרא השימוש לצורך רצון נמוך יותר. אבל לרצון גבוה יותר, האדם חייב לשאוף - זו דרך ההתפתחות. לעולם לא לרדת.

רצון האדם חייב להתעלות, ולהיות כתומך ומחזיק את מדרגת האלוקות, וזה נקרא לשרת את האלוקות. זאת אומרת, כל מדרגה תחתונה היא תחתונה לפי הטבע שלה. אבל אם היא רוצה להידמות למדרגה עליונה, היא מדמה את עצמה על ידי גדילה איכותית, לא כמותית. כל גדילה, ובעיקר ברוחניות, נעשית על ידי שינוי איכותי.

איך האדם נעשה דומה לאלוקים? על ידי שינוי כוונת הרצון שלו לעל מנת להשפיע. הוא לא צריך להגדיל את הרצון. הרצון בלאו הכי גדל, אלא ההשתוות היא בצורה. שכל הרצונות שלו מקבלים צורה בעל מנת להשפיע.

כל אדם מסוגל וחייב להגיע להשתוות הזאת. ולשם כך עליו להשתמש בכל האמצעים והתנאים שנמצאים בו. וכך יוצא שהוא לוקח גם את כל הרצונות של הדומם, הצומח והחי, ומקבץ אותם בתוך עצמו יחד עם הרצונות שלו, ואז הופך אותם בעל מנת להשפיע. וכך כל הטבע, כל הרצון הכללי שברא הבורא, מקבל את אותה תמונה, אותה צורה, כמו הבורא. וזה נקרא שהאדם משרת לעליון.

[4.07] איך אפשר להשתמש ברצונות גשמיים לכסף, כבוד, מושכלות, לשם התפתחות רוחנית?

ביאור 7 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

איך אפשר להשתמש ברצונות גשמיים לכסף, כבוד, מושכלות, לשם התפתחות רוחנית?

ההבדל בין הרצונות הוא רק בגודל הרצון. בעולמנו גודל הרצון מתבטא בלבוש מסוים הנקרא "כסף", או "כבוד", או "שליטה", או "מושכלות", שהם לבוש חיצוני על הרצון הפנימי. ובהתפתחות כלפי רוחניות מרגישים את הלבושים האלה בצורה אחרת.

כפי שבעל הסולם כותב ב"כתבי הדור האחרון", בגמר התיקון האדם יעבוד כל היום לטובת הזולת. הוא לא יבטל מעבודתו או יעבוד כדי להרוויח את לחמו בלבד, אלא יעבוד עבור חסרונותיו של השני. וכך במקום כבוד עצמו, הוא יעבוד כדי למלא את כבוד הבורא, ושליטתו תהיה על עצמו ולא על אחרים.[12]

הביטויים החיצוניים האלה הם צורות שמקבל הרצון לקבל שגדֵל, בדומה לילד שגדֵל. בינקותו הוא אהב צעצועים, אחר כך הוא נמשך לספרים, ויותר מאוחר לסרטים ומחשב, ובבגרותו הוא חובב מכוניות ואופניים. ההבדל הוא רק בגודל של הרצון לקבל. וככל שהרצון לקבל גדֵל, מתעוררות באדם צורות חדשות, מלאכותיות, שהחברה מביאה לו אותן.

וכך בחברה אחרת אותו רצון לקבל יתבטא בצורות אחרות, הוא יעורר באדם ציור, לבוש חיצון, צורה חיצונית אחרת. בחברה שלנו יתעורר בו רצון למחשב או לאופניים, ובשבט אינדיאני יתעורר בו רצון לכמה נוצות, כדי להרגיש גדול. הציור שהאדם מצייר לעצמו, מה הרצון שלו, ואיזה מילוי מגיע לו, תלוי בחברה. לכן אם היינו מתפתחים לקראת מטרת הבריאה, הצורות שהיינו מקבלים על הרצון לקבל שהלך והתגבר, היו מכוּוַנות אחרת ממצבנו הנוכחי, הן היו מקבלות צורה לקראת המטרה.

___________________________________

[12] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון ח"א, קטע יא, ד"ה: שיעבוד בשביל טובת בני האדם.

[5.04] מי הם השומרים בדרך, שדוחים את האדם והאדם נלחם בהם?

ביאור 4 – ביאור על "שכל הפועל"

מי הם השומרים בדרך, שדוחים את האדם והאדם נלחם בהם?

השומרים בדרך הם הרצונות לקבל שמתגלים באדם. אין שומרים אחרים. נלחמים בהם על ידי זה שעובדים על גדלות הבורא. אף פעם אי אפשר להילחם נגדם ולהיות יחד איתם. אין טעם ללכת נגד הרצון לקבל, להילחם איתו. האדם לא יכול להילחם עם עצמו, אלא רק אם הוא נדבק לתכונה של הבורא, אל הבורא. רק כך אפשר להינצל.

[5.05] האם פעולת הצמצום נעשית על ההרגשה?

קליפ - שמחה היא תופעה נוספת

ביאור 5 – ביאור על "שכל הפועל"

האם פעולת הצמצום נעשית על ההרגשה?

לעולם אי אפשר לצמצם הרגשה, אלא רק להכניס בה עוד נתון אחד. רצון לקבל אי אפשר לצמצם. אי אפשר להרוס אותו, למחוק אותו, להרוג אותו. אי אפשר לעשות איתו שום דבר. אלא ליד הרצון לקבל אפשר לבנות איזו חשיבות בנוסף לו, מפני שיש באדם רצון לקבל, כמו ב"בחינה א'", והבורא נתן לו חוץ מרצון לקבל, גם את הרגשת הנותן, הרגשת עצמו, שממנה התפתחה בחינה ב'.

לכן אין לאדם חוץ משני הנתונים האלה:

א.   רצון לקבל, שמרגישים בו תענוג או ייסורים.

ב.   חשיבות הנותן, חשיבות בעל הבית כגדול או קטן, שאפשר לפתח ליד הרצון לקבל.

אם בעל הבית יותר גדול מההרגשה ברצון לקבל, אז לא איכפת לאדם מה יש ברצון לקבל שלו. האחד מדכא את השני. לכן לא צריך לדאוג לשום דבר חוץ מאשר לגדלות בעל הבית. ואז הרצון לקבל לא קיים, לא איכפת לאדם מה קורה בו, עד כדי כך שהוא מתחיל להשתמש ברצון לקבל לטובת בעל הבית, לטובת הרגשת בעל הבית.

אם מגיעים למצב, שחשיבות בעל הבית יותר גדולה ממה שקורה ברצון לקבל, נקרא שמגיעים לצמצום. מאותו רגע והלאה לא איכפת לאדם מה יש ברצון לקבל שלו, גם אם כולו ריק. הרגשת בעל הבית מדכאת את הריקנות הזאת, את הסבל הזה. אבל בשביל זה הבורא צריך להתגלות. וההתגלות שלו נקראת עדות, עדות הבורא, שהאדם "לא ישוב לכסלו עוד".[11]

ואז האדם חי בגדלות הבורא. בתוך גדלות הבורא הוא חושב מה בכוחו לעשות למען הגדלות הזאת. הוא מעורר הרגשה בתוך הרצון לקבל שלו ומצרף אותה לגדלות הבורא, כדי לבנות את עצמו שווה לאותה גדלות, לאותה צורה, כדמות בעל הבית שמתגלה.

אין חוץ משני הנתונים האלה. לכן אין לאדם שום עבודה ללא הרצון לקבל. או שעובדים בתוך הרצון לקבל, ואז נקרא שנמצאים בעולם הזה. או שמפתחים גדלות הבורא, שנותנת לאדם אפשרות להתעלות מעל הרצון לקבל, פעולה הנקראת למעלה מהדעת, ולעבוד בגדלות הבורא, שאז נקרא שנמצאים בעולם הרוחני, ב"ט' ראשונות", בעולמות רוחניים. העקרונות הם פשוטים מאוד, כי אין חוץ מבורא ונברא. ובנברא מתגלים שני הנתונים האלה, גם הרצון ליהנות וגם בעל הבית, המאציל.

_______________________

[11] הרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב: "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".

[8.06] הרוחניות היא כוח שאינו מלובש בגוף

ביאור 6 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

הרוחניות היא כוח שאינו מלובש בגוף

הרוחניות מוגדרת בקבלה, ככוח בלבד, שאין לו קשר לזמן ולמקום כמו בעולם הזה. כוח שאינו מלובש בגוף. כוח ללא גוף.

[8.11] מקור הנשמה

קליפ - נשמה היא "המדבר"

ביאור 11 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

מקור הנשמה

    אנו תופסים כל דבר רוחני ככוח מופשט מגוף, מחוסר דמות גשמית. מכאן, שהרוחניות היא תכונה נפרדת לחלוטין מהעולם הגשמי. אם כן, כיצד היא תוכל להוליד ולהניע את הגשמיות?

    במאמר הזה בעל הסולם לא מעוניין לענות על שאלות, אלא להעמיד את השאלות ולהתחמק מתשובות, כדי להשאיר אותן לקורא. הוא רוצה להראות לקורא עד כמה האדם בחיי חיותו בעולם הזה נשאר ללא תשובה בנושאים האלה.

     הנשמה היא הרצון לקבל שהוא חומר הבריאה. והרצון להשפיע, שאותו רוכש הרצון לקבל, היינו, הכוונה לעבוד, הרצון להיות דומה למאציל, המתהווה בתוך הרצון לקבל, עוד בבחינה ב', בסוף בחינה א' מד' בחינות דאור ישר, גם הוא אינו נשמה, אלא תוספת בלבד לרצון לקבל. הרצון להשפיע, הוא שנותן לרצון לקבל את הרגשת המאציל, שממנה הרצון לקבל מתפתח כדי לממש את הרצון להשפיע, את הרגשת המאציל, לטובת עצמו. לנצל את הבורא, לרצות ממנו עוד יותר. ליהנות לא רק ממה שמקבל מהבורא, אלא ליהנות מהגודל של הבורא שממנו הוא מקבל מה שמקבל. כלומר, ליהנות מגודלו של הבורא, מהגדלות של המשרת אותו.

     וכשמגיע בהתפתחותו לרצון לקבל הגדול ביותר, שהוא מקבל כל מה שמגיע מהבורא, ורוצה לבלוע את גדלות הבורא לעצמו, שייתן לו, שישרת אותו, ונהנה מגדלות הנותן, הרצון לקבל מגיע לבחינה ד'. אז, בשיא גודלו האפשרי, כשבחינה ד' מחליטה שהיא רוצה להידמות למשפיע, הרצון לקבל שם לו למטרה להיות כבורא. כי אחרי שרכש הכרה בגדלות הבורא ובכל היכולת של הבורא לתת לו, הוא רוצה להפוך את כל מה שקיבל לעל מנת להשפיע, ובפעולתו להידמות לבורא.

     ואם ברצון לקבל הגדול שרכש, הוא עושה פעולה על מנת להשפיע כמו הבורא, אז הפעולה עצמה, הטיב שלה, המילוי שמקבל, שהוא תענוג מהשתוות הצורה, מכך שמהנה לבורא - הפעולה עצמה והתענוג שממלא אותה - היא נקראת נשמה. ולכן היא נקראת "חלק אלוקי ממעל".[28] כלומר בחלק מישותו, האדם נעשה לגמרי דומה לבורא, דבוק בו, יש בו משהו בלתי נפרד מהבורא.

     ובצורה הזאת האדם צריך לחזור ולעשות פעולות כמו הבורא, עד שהוא מממש את כל הרצון לקבל שלו, ומביא אותו לצורת ההשפעה. וכך יוצא, שהבורא בורא את החומר, ומתוך החומר הזה, האדם עושה דמות אלוקית.

___________________________

[28] איוב לא, ב: "ומה, חלק אלוה ממעל".

[8.12] הכוח הוא חומר

ביאור 12 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

הכוח הוא חומר

לאמיתו של דבר, גם הכוח עצמו הוא חומר אמיתי, לא פחות ממשי משאר החומרים הגשמיים של העולם הזה, המוחשי. ואף על פי שאין לו כל דמות, שיכולה להיקלט בחושי האדם, אין זה מוריד מערך החומר, הנקרא כוח.

ניקח לדוגמה את החמצן, יסוד שנמצא בתרכובתם של מרבית החומרים בעולם. ועדיין כאשר ניקח בקבוק חמצן טהור, נקי מכל חומר אחר, הבקבוק ייראה ריק לגמרי. זאת מפני שהחמצן נמצא במצב צבירה של גז אווירי, שאין היד מסוגלת לתפוס ולמשש, אין העין מסוגלת לראות, ואין לו טעם וריח. כזה הוא גם המימן, חסר טעם, ריח או משקל.

אבל אם נרכיב יחד את שני החומרים האלה, ביחס של שתי מולקולות מימן למולקולת חמצן, הם יהפכו מייד לנוזל, היינו מים ראויים לשתייה, בעלי טעם ומשקל.

אם ניצוק את המים לתוך סיד חי, הם ייספגו מיד בסיד, והנוזל יהפוך לחומר מוצק, כמו הסיד עצמו. ובאופן כזה, החמצן והמימן, יסודות שאין לאדם שום תפיסה מוחשית בהם, הופכים לגוף מוצק.

ולפי זה, איך נוכל לומר שהכוחות הפועלים בטבע, אינם נחשבים לחומר, רק משום שהאדם אינו יכול להכירם באמצעות חושיו? בו בעת שאנו רואים שבמציאות המוחשית, גופים מוצקים ונוזליים, שכל אחד מרגיש בעולמנו, הופכים בטמפרטורות גבוהות לגז, ובטמפרטורות נמוכות, אותו גז הופך למוצק.

הרי מובן, שכל התמונות המוחשיות לנו, באות מיסודות שאינם חומריים בפני עצמם, ושלא ניתן להרגישם. לכן, כל התמונות המוכרות לאדם, הקבועות בתודעתו, שבעזרתן הוא מגדיר את החומרים, אינן קבועות וקיימות בזכות עצמן, אלא לובשות ופושטות צורה בהשפעת גורמים כגון שינויי טמפרטורה.

ובכן, יסוד החומר הוא הכוח הגלום בו. אלא שאותם הכוחות לא נתגלו לנו עדיין בצורתם המופשטת, כפי שגלויים לנו היסודות הכימיים. אך בעתיד תתגלה מהותם, כמו אותם יסודות כימיים, שהתגלו לנו רק במאות האחרונות.

הכול בנוי מכוחות. אין יותר מכוח. גם אנחנו, ההשפעה עלינו, התגובה שלנו, כל המעשים, המחשבות וההחלטות. כל מה שאפשר לתאר מחוץ לבורא, שעליו לא מדברים, כי בו אין השגה, כל הבריאה מחוץ לבורא, היא כוחות. וההבדל בין הכוחות האלה הוא במידה שבה הם מתגלים או לא מתגלים לנו.

ובעל הסולם נותן כאן דוגמה, שיש כוחות שמוחשיים ומגולים אפילו לחושינו, בהתאם לתנאים טכניים של חום, קור, ולחץ, שלומדים עליהם בפיזיקה בחוק גיי-ליסק[29]: הגזים הופכים לנוזלים או למוצקים בהתאם למידת הלחץ ולמידת הדחיסות שמפעילים עליהם.

הדוגמה הפשוטה הזאת ממחישה עד כמה התנאים האלה נעים ומשתנים כלפינו. אבל רק כלפינו, כלפי חושינו. אם היו לאדם חושים אחרים, הוא היה תופס את הצורות האלה לא כנוזל, גז או מוצק, אלא בצורה אחרת. כי ההתגלות שלהם כנוזל, כגז, כמוצק, הוא גילוי כלפינו בלבד, ובפני עצמם הם כוחות.

ואם תשתנה יכולת התפיסה של האדם, מה שנראה לו כמוצק, יתכן ויראה לו כנוזל או כגז. כי הכול תלוי ביכולת התפיסה ובטווח התפיסה של האדם. כלומר, הצורות שמתגלות, תלויות באדם. ומה שמתגלה הוא תמיד כוח, שאין לו צורה בפני עצמו. אלא הוא קיים בכוח, וצורתו מתגלה בהתאם לחושי האדם.

אותו דבר קורה בתפיסת הרוחניות. כרגע אין לנו עדיין יכולת לתפוס אותה, כפי שאנו מתקשים לתפוס צורות של גז או גלים. אותן צורות שהאדם לא יכול לתפוס באופן טבעי, אבל בעזרת מכשירים מתאימים הוא תופס ומגלה אותן. כמו למשל מהו אוויר. אנשים לא ידעו שיש משהו סביבם, עד שהתחילו לגלות פתאום את המרכיבים של האוויר. מתוך שגילו שיש בו חוסר או עודף, ותוספות למיניהן, כך החל האדם לחקור את החלל שסביבו.

וכך כלפי הרוחניות. אם היינו רוכשים בתוכנו תכונות נוספות, כלים נוספים, היינו מגלים את הרוחניות, כפי שאנו מגלים תופעות שונות בעולמנו. אין הבדל במהות של מה שמתגלה בחושינו הגשמיים, לבין המהות של מה שיתגלה בעתיד בחושינו הרוחניים, הכול רק כוחות. אלא ההבדל הוא במידת יכולתו של האדם לגלות אותם.

לכן לא מדובר בהתלבשות של רוחניות בגשמיות. אין התלבשות כזאת. אלא הכול תלוי במידת ההשגה, ביכולת של האדם להשיג את הכוחות האלה. במידה שבה האדם יצליח לבנות בתוכו צורות הדומות לאותן צורות, שבהן יכולים להתגלות הכוחות האלה, כך הוא יגלה אותם.

בעתיד נדע שמה שפועל עלינו אלה כוחות, ולא הצורות שנראות לנו. לא שבעתיד ישתנה מעשה בראשית. אלא רק כלפי האדם, שישתכלל, יקבל צורות חדשות, ויגיע ליותר הבנה של הכוח הפועל בו וסביבו. האדם יוכל להתקשר אל אותו כוח על ידי שינויים יותר מהותיים בתוכו, וכך להכיר את הכוחות האלה. לא את הכוחות עצמם, אלא לגלות את פעולתם בצורה שיותר קשורה אליו.

הרוחניות עצמה, הכוח עצמו, הוא הבורא, שממלא את הכול ו"אין עוד מלבדו".[30] והאדם רק מגלה מכל צורות ההשפעה של הבורא, את מה שהוא מסוגל לגלות, לפי הצורות שהאדם מייצר על הכוח שלו. הכוח של האדם הוא הרצון לקבל, כוח הרצון, שבצורתו הטבעית הוא מוגדר כחומר הבריאה.

למה הוא נקרא חומר הבריאה? כי בצורתו הטבעית, הרצון לקבל לא יכול לתפוס את הכוחות עצמם ולהתקשר אליהם כמו שהם מתקשרים ביניהם, אלא אם כן עושים עליו צורה מיוחדת של כוונה. ואז הכוונה הזאת יכולה להיות בקשר ובפעולה הדדית עם הכוחות, עם השפעת הבורא.

מה שגורם לחומר לבוא במגע עם כוח אחד ואחר כך עם כוח שני ולבוא לשילוב ביניהם, הוא השינוי בחומר עצמו. החומר צריך להיות בהשתוות הצורה לאותם הכוחות. כמו שהפיזיקאים מגיעים היום להבנה, שאין סביבנו שום דבר אחר חוץ מגלים. שכל המציאות היא גלים. והחיבור בין הגלים, ההשפעה ההדדית, היחס והפעולות ההדדיות בין הגלים, מולידים תופעות אחרות.

_____________________________

[29] לואי ג'וזף גיי-ליסק (1778-1850), כימאי ופיזיקאי צרפתי. בשנת 1802 ניסח לראשונה את החוק הקובע שגז הנתון בלחץ קבוע מתפשט ביחס ישר לטמפרטורה שהוא נתון בה. גז כזה מכונה גז אידיאלי.

[30] דברים ד, לה.

[8.14] הכוח השווה ברוחני ובגשמי

ביאור 14 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

הכוח השווה ברוחני ובגשמי

בקצרה אפשר לומר, שכל השמות הניתנים בהסתמך על תמונת החומר בלבד, הם בדויים לחלוטין, משום שהם נקבעו מתוך ההכרה על ידי חמשת החושים. לכן, השמות האלה אינם קבועים, ואינם קיימים בפני עצמם. אבל מנגד, גם כל הגדרה שנותנים לכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין החומר, אף היא מדומָה.

כל עוד לא התפתח המדע לצורתו המושלמת, עלינו להתחשב רק במציאות הממשית. במילים אחרות, יש להתייחס לכל הפעולות החומריות, שאותן רואים ומרגישים, כאל פעולות התלויות באדם המבצע אותן. ולהבין שכמו הפעולה עצמה, גם האדם, הפועל, ביסודו מורכב מחומר, שיש יחס משותף בין הפעולה לבין הפועל, אחרת לא ניתן היה להשיג גם אותו.

גם מקובל גדול בעל יכולת ביטוי מדהימה, בשלל צורות ואופנים, כמו בעל הסולם, אי אפשר לו להסביר בצורה ברורה למי שנמצא מצידה האחד של הבריאה, מה קורה מצידה השני, האמיתי, הנצחי, השלם. ואומרים אמנם שיש ואין קשר בין רוחניות וגשמיות, שהאחד מתלבש ולא מתלבש בשני, שהאחד נעתק ולא נעתק מהשני, שיש כביכול חוטים המקשרים בין ענף לשורש. בכל זאת, את התמונה הרוחנית לא נוכל לתאר מהעולם הזה, אלא רק לשייך לה מילים.

וגם על הרצון לקבל לא נוכל ללמוד בפשטות. כי אפילו במסגרת העולם שלנו, כל החוכמות והמדעים על הרצון לקבל, דוגמת הפסיכולוגיה, רפואת הנפש, מדעי ההתנהגות, הסוציולוגיה, וכן האתיקה, והתרבות, אינם שייכים למדע, אלא לחלק הפילוסופי שהאנושות פיתחה. וזה משום שאין לאדם מדידה, אין לו הבנה עמוקה, מדויקת, ונכונה, בכל מה ששייך לרצון. ומכל שכן לגבי הצורות שמקבל הרצון, שהן אלה שמציירות לו את תמונות העולם.

אותו הקושי חל גם בלימוד הרוחניות והגשמיות. כי אמנם שהעולם הזה הוא העתקה מהעולם העליון, וכל מה שיש בו עד לפרטי פרטים נעתק במדויק מהעולם העליון, כהטבעה. ולכל ענף בעולם הזה יש שורש למעלה, וכל ענף קשור ישירות עם שורשו. ולא יתכן בלבול בקשרים האלה, כך שענף אחד יהיה קשור לשורש לא שלו. אלא זה שווה לזה, בהעתקה. ומה שיש בפרטים של מעלה, יש גם בפרטים של מטה.

ועדיין, אם מדברים מבחינת הרצונות, לאדם בעולם הזה יש רק רצונות לתענוגים גופניים, ולכסף, לכבוד ולמושכלות. וגם אם ארבעת המושגים האלה, תענוגים גופניים, כסף, כבוד ומושכלות, מתחלקים לאלפי פרטים ולחיבורים שביניהם, בכל זאת אלה הם הרצונות של האדם וכמובן שהם בכוונה ליהנות לעצמו בכל הצורות האלה שיש על הרצון לקבל.

והרצון לקבל הרוחני, הוא רצון כלפי הבורא, שהאדם מתחיל לפתח יחס אל הבורא. וביחס אליו, יש כוונה על מנת לקבל, שיכולה להיות גדולה מאוד, הנקראת "קליפה". ויש כוונה על מנת להשפיע, יחס לטובת הבורא, להנאתו, ונקראת "קדושה". אבל אז, מדובר ברצון אחר לגמרי, רצון אליו, היינו למושא אחר, מושג אחר.

והיכן ישנה העתקה בעולם הזה, מהכוונה למען הבורא? ביחס של האדם כלפי עצמו, כשהוא מקבל רק את הנחוץ לו לקיומו. וביחס שלו כלפי כסף, כבוד, מושכלות, היינו בכל הרצונות שהוא מקבל מבחוץ, מהחברה, כשהוא משרת בהם לחברה ומעניק לה, לטובתה. ואם נוכל לתאר את שני היחסים האלה, אז נראה מתוכם את ההקבלה בין הֶעְתֵק שבעולם הזה, לבין העולם הרוחני.

[8.17] איך אפשר לתפוס מהות אחרת באותם חמישה חושים?

קליפ - תפקיד המדע בהתפתחות

ביאור 17 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

איך אפשר לתפוס מהות אחרת באותם חמישה חושים?

חמשת החושים לא ניתנו בעולם שלנו מתוך חוסר ברירה. חמשת החושים הם תוצאה מהחלוקה של הרצון לקבל מד' בחינות דאור ישר. ורק אם הרצון לקבל הזה בא עם מצב שכנגדו, עם כוונה על מנת להשפיע, כשתי ידיים זו מול זו, רק אז החלוקה של הרצון לקבל לחמישה חלקים, בתוספת הכוונה על מנת להשפיע, שמצטרפת לכל חמשת הרצונות לקבל האלה, פועלת כאחד, בכלי אחד. אבל אם אין כוונה על מנת להשפיע, אז החלוקה לחמישה חלקים, בחומר עצמו, מביאה לחמישה חושים של העולם הזה.

ובחמשת החושים לא תופסים כלום. בחמשת החושים מודדים ומרגישים את התפעלות החושים מכוח מסוים שנמצא כנגדם. אם הכוח שנמצא כנגדם פועל רק על חמשת החושים, אז האדם מתאר לעצמו עולם גשמי, מציאות מדומה. לַמה היא מדומה? כי היא לא נמצאת בצורה הזאת בשום מקום אחר, חוץ מאשר בתוך החושים עצמם.

מה שאין כן, אם תופסים את המציאות, את הכוח, בחמישה חושים, אבל מוסיפים להם רצון להשפיע, כוונה דלהשפיע, אז לפי גודל הכוונה דלהשפיע, בהתאמה אליה, בהשוואת הצורה אליה, מתחילים לתפוס מציאות בצורת השפעה. וצורת ההשפעה היא אותה צורת מציאות שנמצאת מחוץ לחומר.

לכן המצב הרוחני לא נקרא מצב מדומה. התפיסה של המציאות דרך הכוונה על מנת להשפיע, לא נקראת תפיסה מדומה, אלא תפיסה חלקית, מתוך התפיסה הכוללת שנקראת אין סוף.

[11.02] שלוש תפיסות של גוף ונשמה

ביאור 2 - על "גוף ונשמה"

שלוש תפיסות של גוף ונשמה

את כל התפיסות של גוף ונשמה, הקיימות בעולם אפשר לכלול בשלוש קבוצות עיקריות:

1.   תפיסת האמונה

לטענת תפיסת האמונה, לא קיים דבר זולת הנשמה, או הנפש. לדעת המצדדים בתפיסה זו, קיימות ישויות רוחניות, הנבדלות זו מזו באיכותן, והן נקראות נשמות בני האדם. אותן נשמות הן בעלות ישות עצמאית, גם טרם ירידתן והתלבשותן בגוף האדם. ואף לאחר מכן, כאשר הגוף מת, אין המוות חל על ישויות אלה, בשל היותן רוחניות.

לדעת המצדדים בתפיסה זו, מושג המוות עבור ישויות פשוטות אלה, אינו יותר מאשר הפרדה בין היסודות שמהם מורכב הגוף הגשמי. לכן, הם מתייחסים אל הגוף כתרכובת של מספר יסודות, החוזרים ומופרדים לאחר המוות. מה שאין כן הנשמה, אשר ביסודה הרוחני היא ישות פשוטה, שאין בה מרכיבים, ולכן אינה יכולה להתחלק בצורה שתשפיע על המבנה שלה. לפיכך, הנפש היא בת - אלמוות וקיומה נצחי.

על פי הבנתם, הגוף הוא סוג של לבוש לנשמה, שבו היא מתלבשת, ובאמצעותו מבטאת את כל כוחותיה, היינו את תכונותיה וידיעותיה השונות. בנוסף מעניקה הנשמה לגוף חיים ותנועה, ושומרת עליו מכל פגע. מאחר ולגוף עצמו אין חיים ותנועה, ואין בו דבר מלבד חומר מת, כפי שהוא נותר בשעת המיתה לאחר שנטשה אותו הנשמה. ועל כן, כל סימני החיים הנראים בגוף האדם, אינם אלא גילויים של כוחות הנשמה.

האנושות חושבת על הגוף והנשמה, והם הדבר העיקרי באמת. כי אדם חושב על עצמו, על קיומו, על המבנה שלו, איך בנו אותו והאצילו אותו, ממה הוא מורכב, מה יש בו, מה נשאר ממנו אחרי מותו. ואת כל הדעות והשמועות האלה, שהאנושות הצליחה לחשוב ולגייס, בלי קשר אם הן נכונות או לא, אפשר לקבץ, אומר בעל הסולם כאן, לשלוש קבוצות עיקריות. והקבוצה הראשונה, התפיסה הראשונה, היא תפיסת האמונה.

לפי תפיסת האמונה, הנשמה היא החלק הנצחי, שמתלבש בגוף ומחייה אותו. הגוף בלי הנשמה הוא חומרים נפרדים, שהנשמה מלבישה על עצמה, ומפעילה בהתאם לתכונותיה. לגוף אין תכונות והוא אינו ישות בפני עצמה, אלא הנשמה מאירה בו. כך האדם חי וקיים תקופת מה, שלאחריה הגוף מת, והנשמה יוצאת מלבוש הגוף, וממשיכה להתקיים כפי שהתקיימה טרם התלבשותה בגוף.

בעל הסולם אינו מפרט כאן מהי ההתחברות בין הגוף לנשמה. אלא הוא אומר שכל התיאורים שאנו מסוגלים לתאר, מתחלקים לשלוש קבוצות. והצורה הטבעית שבה האדם חושב ומתבטא, היא התפיסה הראשונה, ולפיה יש גוף גשמי שהוא בר - חלוף, ובתוכו שוכנת נשמה שהיא החלק הנצחי.

וגם אם מחליפים אבר או מאבדים אבר כמו יד או רגל, הגוף ממשיך לחיות. כי הנשמה שבו היא העיקר, והיא איננה נפגעת. ויש הטוענים, שהאיבר נחתך מן הגוף, מפני שיש פגם בנשמה. שהנשמה מחוברת לכל חלקי הגוף, ואם חותכים איבר מן הגוף, חותכים גם חלק מן הנשמה. כמו השמועות על אותם מנהגים, שבודקים את הנשמה לפי הצל של הגוף באור הלבנה. כלומר, שלפי הגוף ניתן לראות מה קורה לנשמה.

והתפיסה הזאת נפוצה למדי, כי כך יותר נוח להתבטא, אפילו מבחינה מילולית. לכן גם בעל הסולם השתמש בכמה מקומות בדימויים כאלה, שהנשמה מאירה בגוף. גם ב"זוהר" כתוב, "בהכרת כף יד" או "בהכרת פנים", שכביכול לפי הפנים של האדם מכירים את הנשמה.[2] אבל מדובר כך רק בצורה ציורית ולא מדובר על הגוף. אלא הכוונה היא, שלפי הכלי נותנים ציור לאור שממלא את הכלי.

חוכמת הקבלה לעולם אינה מדברת על הגוף הגשמי. אלא "גוף" הכוונה לכלי הרוחני. שתכונות הכלי הרוחני קובעות את התכונות של האור המתלבש בתוך הכלי, לפי השתוות הצורה ביניהם. ב"גוף ונשמה" הכוונה לרצון לקבל שכבר נמצא בעל מנת להשפיע. היינו, כוח הרצון, כוח הנברא, בהתאם לכמה שהוא מתוקן בתכונת הבורא דלהשפיע, הוא נקרא בקבלה גוף ונשמה, כלומר, כלי ואור.

אבל במאמר "גוף ונפש" בעל הסולם מדבר על מה שהאנושות חושבת. היינו, שיש כוח המחייה, שאין לדעת אם הוא נצחי או לא, אבל אנשים חושבים כך מן הסתם, כי יש להם איזו הרגשה, שיש משהו לפני הלידה ואחרי המוות.

ובעלי התפיסה המטריאליסטית[3] לא חושבים כך. לדעתם, לגוף יש כוח מחייה, שנובע מהגוף והוא אינו דבר נצחי שקיים לפני הגוף או אחריו. חוץ מהגוף ומהכוח המחייה שלו אין שום דבר. ובגלל הבעיות שיש לגוף עצמו, נעלם ממנו כוח המחייה. כלומר, כשהגוף מפסיק לייצר אותו, הוא מת. הם לא חושבים שהנשמה היא נצחית, שהכוח המחייה הוא נצחי, אלא שהוא נובע מהגוף.

והאדם בעל תפיסת האמונה חושב ומאמין שיש דבר נצחי, למרות שאינו יכול לחוש ולהרגיש אותו. לפי תפיסה זו, החלק של הנשמה הנחשב נצחי, מתלבש בגוף ולפיו נבנות תכונות הגוף כמו כפפה על יד. וכל תכונות הגוף מסודרות לפי התכונות הפנימיות של הנשמה, וכך היא פועלת. כי בעצמה היא לא מסוגלת לפעול בדרגת העולם הזה בהעדר קשר בין החלק הרוחני הנצחי לבין הגשמיות והחומריות. והתלבשות הנשמה בגוף מאפשרת לה דרך הגוף לפעול בדרגת החומר. זו התוספת שמקבלת הנשמה, ולשם כך היא יורדת למעמד הלא ראוי הזה, שאין בו דבר מלבד ההזדמנות שלה לפעול בדרגה הנמוכה הזאת, כדי לעשות תיקונים.

 __________________________

[2] זוהר עם פרוש הסולם, פרשת יתרו, אות צג: מאמר "ואתא תחזא רזא דדאנפין" וכן אות קכב: מאמר "ואתה תחזא בשרטוטי רזא דידין".

[3] מטריאליזם - השקפה שטוענת שכל הקיים הוא חומרי או מותנה בחומר.

[11.05] האם באותו גוף יכולות להתחלף הנשמות?

ביאור 5 - על "גוף ונשמה"

האם באותו גוף יכולות להתחלף הנשמות?

יש אינספור שאלות על התחלפות הנשמה שאין להן תשובות: האם הנשמה מתחלפת או לא? האם הנשמות יוצאות מהגוף ומתחלפות ביניהן? האם הנשמה יוצאת מהגוף בזמן השינה ואחר כך חוזרת? האם מתרחש "עיבור הנשמות"? אין אפשרות לתאר בצורה נכונה מהי נשמה, האם היא רוח רפאים שנכנסת בגוף ויוצאת ממנו, או כוח מיוחד שמהווה תוספת לכוחותיו של האדם.

לפי חוכמת הקבלה הגוף הוא רצון. ולא סתם רצון ליהנות, שהגוף מרגיש מתענוגים גופניים או מתענוגים של כסף, כבוד, מושכלות, אלא רצון ליהנות מהבורא, שמכוון על מנת להשפיע לבורא. הרצון הזה הוא הכלי של הנשמה, הנקרא הכלי המתוקן של הנשמה. ואם הוא מכוון ליהנות לעצמו ולא על מנת להשפיע, הוא נקרא כלי שבור של הנשמה. והאור שממלא את הכלי בהתאם לכוונה של הכלי, נקרא נשמה.

ומה הקשר בין הכלי הנקרא גוף של נשמה יחד עם הנשמה עצמה, שהאור ממלא אותו ושכולו רוחני, לבין הגוף הביולוגי? עוד צריך לדון. אבל לפי תפיסת האמונה יש קשר כזה, ומשהו רוחני הנקרא "נשמה" מתלבש בגוף. השאלה היא לפי איזו חוקיות.

בקבלה לומדים, שהחוקיות שלפיה מתלבש האור בתוך הכלי, נקראת השתוות הצורה. שלפי הרצון שלו לבורא, הכלי צריך ליהנות מהבורא, אבל לשנות את הכוונה שלו לכוונה ליהנות לבורא. ובהתאם לכוונה הזאת האור ממלא אותו. ואז יש התאמה בין הכלי לאור, והמכלול הזה נקרא נשמה.

ומהי מידת ההתאמה, שלפיה הכלי עם האור שבו נכנסים לגוף הביולוגי? האם הגוף הביולוגי צריך להשתנות? במה הוא יכול להשתנות? אפילו הרצונות של הגוף הביולוגי אינם משתנים. גם מקובל גדול מרגיש אותו טעם בבשר וביין, הוא אוכל ושותה ויודע ליהנות מהחיים, או מרגיש בגופו עייפות וחולי. אין שום קשר בין הגוף הביולוגי ותחושותיו, לבין הנשמה. גם אם המקובל שמח או עצוב, גם אם גופו בריא, חולה או מזדקן, הנשמה שבו קיימת.

ומהי אותה התאמה בין גוף לנשמה, שלפיה הנשמה נמצאת בגוף? בגוף מחליפים איברים ומבצעים השתלות, והנשמה לא משתנה. גם דם, שעליו נאמר "והדם הוא הנפש"[5], אפשר להחליף בין יהודי לגוי, נוצרי או מוסלמי, אין איסור. הדם לא משנה אפילו את הגוף. ואין איסור, שבעתיד יחליפו לאדם גם את הראש. אין בחוקי התורה איסור על השתלות למיניהן, בניגוד לעניינים הלכתיים אחרים שחל עליהם איסור מוחלט. כלומר, אין קשר בין הגוף הביולוגי לנשמה.

אבל לפי התפיסה הראשונה, תפיסת האמונה, הנשמה קיימת כל הזמן והגוף חי שנים מעטות ואולי יש קשר ביניהם. כי האדם מרגיש את עצמו בגוף, ויכול לחטט ולחפש בפנים, ואולי למצוא נשמה, למצוא קשר אליה מתוך עצמו.

בלימוד חוכמת הקבלה וגם במאמרים שסביב הלימוד, שמסבירים לאדם את תפיסת העולם שלו ואת החיים, יש דברים שמעוניינים להסביר, ויש דברים שלא מעוניינים להסביר, ואפילו אומרים שלא כדאי. כי לימוד הקבלה לא נועד לתת לאדם הרגשת ידע. אלא ההפך, להביא אותו להבנה עד כמה חסרה לו תפיסה במציאות הנכונה, הרוחנית:

א. שהמחשבה שאדם הבין, היא דווקא חוסר ההבנה והיא השקר הגדול ביותר.

ב. שיחד עם ההבנה שהוא לא הבין, האדם צריך להשתוקק לרוחניות ולא להירגע. כי לפי מידת השתוקקותו הוא מזמין על עצמו אורות מקיפים.

ג. למרות שהאדם בא לשיעור במטרה לדעת ולהתקשר לחומר ולעניין הרוחני, הוא צריך להיות מוכן לכך, שהוא ייצא מהשיעור בחיסרון גדול יותר ממה שנכנס אליו. כי המטרה היא להכין כלי. והרצון, ה"קישוי"[6], כהגדרת בעל הסולם, חייב להיות גדול מאוד. עד כדי שהמתח הזה באדם שרוצה להתקרב ולהכיר את הרוחניות במובנהּ האמיתי, כתכונת ההשפעה, שהיא מעל כל הרצונות שלו, ממש "מפוצץ" אותו מבפנים.

כלומר, אם מתקדמים נכון, ככל שמתקדמים, מתגברת באדם הרגשת החסר. כפי שניתן לראות בסיפור גלות מצרים, או מכל הגלויות של זמננו לעומת הזמנים הקודמים, או מהחושך שבא לפנות בוקר, שהוא החשוך ביותר, או מאדם שלומד חוכמה, שלפני הגילוי, לפני שמגיע לכלי האמיתי, הוא מבולבל ולא מסוגל לקלוט או לקשור משהו לחוכמה - ואז מגיע לו הגילוי.

ואילו הסימנים שהאדם כביכול מתקדם יותר ומבין יותר ורגוע יותר, הם סימנים לא נכונים. אלא כך נראה לאדם שצריך להיות, לפי הרצון שלו. אבל אפילו בגילויים של המדע הרגיל בעולם הזה, זה לא פועל כך. ולכן, גם בלימוד המאמר "גוף ונשמה", שלומדים עניינים לא מובנים, היחס, הדרישה, לא צריכה להיות שהם יתבהרו מתוך קריאה בשני דפים של המאמר. כי בתכונות הנוכחיות, כשנמצאים לפני המחסום, אי אפשר לתפוס מהי רוחניות, למרות שחושבים שיכולים להתפעל נכון מרוחניות. ולכן מידת ההתפעלות או מידת הרגשת הסיפוק, אינן מדד נכון לטוב.

אבל כתוב, שאי אפשר לחיות משלילה, אלא חייבים לחיות מחיוב.[7] ובקבלה החיוב בא דווקא מהשגת השלילה: כשהאדם מרגיש יותר ויותר קטן והוא לא מבין ופחות תופס את גדלות המטרה, את גדלות המציאות, את גדלות המערכת, שבתוכה הוא מגשש. ומהשגת השלילה הזאת הוא מקבל שמחה, מדבר והיפוכו. ושני הקצוות האלה צריכים להתפתח באדם. הוא רק צריך להסכים עם ההתפתחות הזאת.

אחרת האדם לא מכין את הכלי, אלא מרגיע את עצמו, וחושב שיצא מהשיעור יותר מבין. אבל מה התועלת בכך שאנשים מחפשים מהיכן לצאת יותר רגועים? אם הולכים לאותו מישהו שמרגיע, שנותן כמה ידיעות, אולי אפילו ידיעות על רוחניות, מישהו שמסביר הכול, הוא "הורג" את הכלי של האדם, הורס אותו. ולאדם אין יותר עם מה להתקדם. אם יוצאים שמחים ומסופקים, אין יותר צורך לכלום. ואז אם שוב עולה באדם הרצון, הוא שוב צריך ללכת לשם כדי שירגיעו אותו, כמו שנוטלים כדורי הרגעה.

אבל ההתקדמות בדרך הרוחנית דורשת כוח סבל רב. משום שחייבים כל פעם לעורר חיסרון, לטפח אותו כמה שאפשר, ולחיות במתח עם החיסרון הזה. ושהרגשת החיוב תבוא מהידיעה, שמתפתח בנו הכלי האמיתי, שהולך וגדל ככל שגדלה בו הריקנות. והגישה הזאת אפשרית רק אם לא מסתכלים בתוך "הקנקן" שהוא ריק, אלא על הבורא שאליו משתוקקים. וכך, גם את המאמר הזה, הלא מובן, צריך לקרוא ביחס הנכון.

2.   תפיסת השניוּת

זו תפיסתם של מי שמאמינים בשניוּת, היינו הגוף הוא יצור מושלם העומד בזכות עצמו. הוא חי, ניזון ומספק לעצמו את כל הנחוץ לקיומו, ואינו נזקק לסיוע של ישות רוחנית כלשהי. נראה שהאדם אינו שונה מכל בהמה וחיה, שכידוע אין בהן נשמה. ומתוך הטבע מגלים, שהגוף אינו דורש נשמה, אלא הוא חי בזכות עצמו. התאים מצטברים לגוף שלם, גדול ומורכב, שאינו זקוק למשהו רוחני מלמעלה. החיים נוצרים בו מכוחם של התאים החיים עצמם.

עם זאת, גוף זה כלל אינו נחשב למהות האדם. אמנם הגוף חי וקיים, אבל אומרים שבכל זאת צריכה להיות בו עוד ישות. עם עיקר מהותו של האדם היא הנשמה התבונית, הנחשבת לישות רוחנית, כפי שטוענים גם חסידי התפיסה הראשונה.

ההבדל בין שתי תפיסות אלה הוא רק בהבנת הגוף. התפתחותו המרובה של המדע מגלה, כי הטבע הטביע בגוף עצמו את כל הצרכים החיוניים וההכרחיים לחיים. על כן, לנשמה שבגוף נותרה פעילות מוגבלת בלבד, והיא לייחס לגוף הרגלים, תכונות טובות ועניינים רוחניים.

חסידי השניות מאמינים בשתי התיאוריות בעת ובעונה אחת, אבל יחד עם זאת הם טוענים, שהנשמה היא הסיבה הראשונית להיווצרות הגוף. כלומר, הגוף הוא תולדה והמשכה של הנשמה.

התפיסה הזאת, לפיה הגוף קיים בפני עצמו והנשמה קיימת בפני עצמה, ולפעמים הם משתלבים ומוסיפים אחד לשני, אבל לכל אחד תפקיד משלו, נובעת מהתפתחות המדע. המדע גורס שהגוף לא צריך את הנשמה, ויכול להתקיים בצורה בהמית, חומרית, ללא נשמה. אלא, בכל זאת אם יש באדם משהו מיוחד, מעל הגוף הגשמי, המשהו המיוחד הזה מקורו בנשמה.

ולפי תפיסת האמונה הכול תלוי בנשמה. הנשמה בונה לעצמה את הגוף, מתלבשת בו, קיימת בו, וכל מה שיש בגוף נובע מהנשמה. כל חיותו באה מתוך הנשמה. הנשמה היא הראשונה והגוף הוא משני לה בכל דבר. ולפי תפיסת השניות, הגוף קיים בפני עצמו, ולא הנשמה בונה אותו לעצמה. אלא הגוף חי מכוח עצמו, והנשמה חיה מכוח עצמה, ויש שילוב ביניהם. ובין התפיסות האלה רווחות בעולם תפיסות נוספות, ובעיקר אצל הפילוסופים, שבכל רגע יש לכל אחד מהם תפיסה אחרת.

ומהו השילוב? הקשר בין הגוף לנשמה מתואר כאותו משהו מעבר לגוף הבהמי, מעבר לחיות הגופנית שיש לכל אחד ואחד, והוא הנשמה ש"מדברת" בו. והגוף מתקיים בפני עצמו, כפי שלומדים מהטבע. הטבע לא זקוק לכוח רוחני. התאים הביולוגיים מתקיימים מכוח עצמם לפי התוכנית, האנרגיה, החומר, שיש בתוכם. גם רופא לא זקוק לַנשמה כדי לרפא את הגוף. וגם ביולוג, עם כל תפיסתו בתאים הביולוגיים ובחילופיהם, לא זקוק למושגי נשמה.

לכן מי שעוסק בשאלות הקיום החומרי, אין לו צורך לבוא וללמוד קבלה או תיאוריות אחרות. מפני שמתוך החקירות שלו הוא לא מרגיש צורך בכך. די לו בידיעות שהוא מגלה בתוך החומר כדי לדעת למה הוא קיים ואיך הוא קיים. ואכן מהתפיסה הזאת עולה, שקיום הגוף אינו דורש שתהיה בו נשמה.

תפיסת השניות יותר מפותחת מתפיסת האמונה, מפני שהיא נובעת מבדיקת הגוף החומרי, שהאדם רואה שהגוף הביולוגי שלו יכול להתקיים בפני עצמו. אבל לחלק האנושי שבאדם, אין שום מקור בגוף שלו. הגוף לפי טבעו רוצה מנוחה, רוצה ליהנות, בדומה לאותה חיה שאוכלת, ואחר כך משתרעת על הדשא. אבל האדם מוכן לעשות הכול, להרוג את עצמו, להרוס את עצמו, לתלות את עצמו, רק כדי להשיג מעט כבוד.

כדי שכולם יכבדו אותו דקה אחת ביום, הוא מוכן לסבול עשרים וארבע שעות ביממה. שזה ממש לא בריא לגוף. כלומר, באדם יש רצון נוסף מחוץ לרצון הגופני, שיש לכל הבהמות והחיות, שמחייב אותו לעבוד נגד המערכת הגופנית. והכוח הזה נבדל מהגוף, וקיים מתוך שליטה שונה, זרה. האדם לא יודע מה לעשות עם הכוח הזה, אבל רואים עד כמה הוא עומד בניגוד גמור ובסתירה מלאה לבריאות, למנוחה, ולכל מה שהגוף רוצה.

לכן אנשים חושבים שהרצונות הנוספים האלה, מכלול הדחפים האלה, בא ממקור אחר. אבל הגוף הביולוגי של האדם לא בנוי אחרת מגוף של חיה או בהמה. עובדה שמשתילים לאנשים לב או חלקי גוף של חיה בעלי מבנה קרוב. ולמה האדם אינו כמוהם? כי מה שדוחף את האדם בא ממקור שונה לחלוטין ואת המקור הזה אנו מגלים.

מה הוא המקור הזה ובשביל מה הוא, אנו לא יודעים. אלא הוא שולט בנו עד כדי כך, שהאדם למרות שבעצמו היה רוצה לבחור לגוף שלו חיים רגילים ופשוטים, הוא לא מסוגל. הוא חייב לקיים מה שהכוח האנושי שבוער בתוכו, מחייב אותו. ורואים איך הכוח הזה דוחף את האנושות כולה לכל מיני מצבים, במקום שתרבוץ על הדשא כמו עדר מדושן. שהרי יש מספיק דשא לכולם.

 __________________________

[5] דברים יב, כג.

[6] בעל הסולם, אגרת יט, תרפ"ז.

[7] בעל הסולם, שמעתי, מאמר ריח: אורייתא וקוב"ה חד הוא: "אין הגוף מרגיש משלילי אלא מקיום".