[1.02] מהי ההתפתחות העתידית של המדע?

קליפ - לשבור את הפסלים

ביאור 2  על "הקבלה - שורש כל המדעים"

מהי ההתפתחות העתידית של המדע?

כבר היום מתגלה למדענים, שבלי להשתנות בעצמם, הם לא יכולים לחקור את החומר. "חומר" הכוונה גם לכוחות, לכל דבר גשמי שנמצא תחת הכוונה הרוחנית. בחקירות מתקדמות הם מגלים, שתכונותיהם משפיעות על תוצאות החקירה. לא שהחומר משתנה, החומר נשאר אותו חומר, והתנאים אותם תנאים, אלא המדענים, מפני שהם בעלי תכונות שונות, הם מגלים תופעות שונות.

המדענים מגיעים להכרת הרע. לתלות שבין תמונת העולם לתכונת הכלי. מתברר להם שהאדם מגלה מתוך הכלי שלו. שהתופעות נראות שונות אפילו בחושים. לא כתופעות פסיכולוגיות, שכל אחד מגלה או מרגיש את העולם אחרת, אלא בצורה מדעית, במדידה של התופעות. הם מגלים שחקירת המציאות והחומר ביתר עמקות, תלויה ברמת ההתפתחות הנפשית והאיכותית של החוקר.

איך הם הגיעו להכרה הזאת? פיתחו כלי השמדה שיכולים להרוס הכול, וכעת מגלים את הכרת הרע שבהם. ומהנקודה הזאת והלאה, יתחילו לגלות שהתפתחות יכולה להיות רק על ידי שיפור פנימי של האדם. ועל הפרק עומד הגילוי, שיותר מזה המדע לא יכול להתפתח.

כל ההתפתחות האנושית היתה רק כדי לגלות לאדם, לְמה הוא מגיע בהתפתחות לפי הטבע שלו. שהוא הולך ומשמיד את עצמו, ומגיע רק להרס הטבע שלו ולא יותר. מהחוכמות, מהמדע, לא צריך יותר, אלא להגיע להכרה הזאת של הרע. ורק לספק את הרצון האגואיסטי של כל אחד, עד כדי כך שהרצון הקטן ביותר שלו יהיה חשוב לו יותר מכל המציאות, מכל מה שיקרה לזולת.

ואחרי הגילוי שחיי האדם נעשים בלתי נסבלים בהתפתחות הזאת, כתוצאה מהפחד, מחוסר האונים, מהריקנות ומחוסר היכולת לברוח, אז מתוך הכרת הרע, נפתח פתח לגשת מהחוכמות החיצוניות ולהיכנס לחוכמת האמת. אלא ההבדל הוא, שבחוכמת האמת מקבלים נתונים לפי תיקון הכלי. היכולת לשלוט בחומר היא בהתאם לתיקון הכלי. ולפי התיקון מתחילים להתייחס לכל המציאות כמו הבורא. זאת אומרת, מקבלים, קונים, כוח, מעמד, עוצמה, הבנה, כמו האלוקות, שנמצאת מעל הטבע.

האדם מתחיל להבין, שאם הוא נמצא בתוך הטבע עם התכונות שלו, אז היחס שלו לטבע ולעצמו הוא הרסני. ורק בהתעלות מעל הטבע, כלומר, בהתעלות מעל הרצון לקבל שלו, הוא מתעלה מעל השימוש הרע בטבע. וכך הוא מתחיל לחקור רק כוחות שאיתם מנהלים את הטבע. הוא חוקר ורוכש כוחות מעל הטבע. כוחות שבנו את החומר, ומנהלים את החומר, ובכך מתייחס לבריאה כבורא.

במידה שהאדם עובר את התיקון, שמעמיד אותו במצב כמו הבורא, ומשווה צורתו לבורא, הוא יכול להתייחס אל הבריאה מלמעלה, מעל הבריאה, לשלוט ולנהל אותה. היחס שלו לכל הבריאה נעשה לטובת כל פרט ופרט בבריאה. כי לפי התיקון שלו, הוא נמצא בדרגה מסוימת של "טוב ומטיב לרעים ולטובים".[8]

מה שאין כן כשהאדם פועל מתוך הרצון לקבל, מתוך החומר, למען עצמו ולמען החומר, כלומר למען יתר הנבראים, אז פעולתו הרסנית תמיד. כי האדם לא עובר תיקון, אלא פועל מתוך האגו. ולכן פעולתו לא יכולה לגרום למשהו טוב, אלא היא תמיד לרעה. אבל אם רוצים לגרום לתוצאה טובה, ולהביא ברכה לכל העולם, חייבים לפני שפונים לעסוק בחוכמות חיצוניות, אפילו אם רק לומדים אותן כמדע טהור, לתקן את עצמך, ולעסוק בטבע רק לפי מידת התיקון שמשיגים.

ומדוע לא קרה כך במשך כל ההיסטוריה? כפי שהקבלה מלמדת, הכול נעשה כדי לגלות את הכלי. החומר שלנו, הטבע שלנו, כל היחס שלנו לעולם, בכל דרגות העביות, מרצונות לתענוגים גופניים ועד לרצונות לתענוגים אנושיים, לכסף, כבוד, מושכלות, כל פנייה מהעביות הזו שמתגלית היא תמיד הרסנית. ובלי גילוי הרע לא תיתכן התחלת התיקונים. כי האדם צריך להגיע למידת הנחיצות לצאת מהרע. כלומר, לגלות שהטבע הזה הוא לרעתו. וכך מתגלה לאדם, שכל עיסוקיו בעולם הזה זקוקים לשינוי יסודי, מהותי, בעיסוק עצמו. ופעולותיו מקבלות תוכן שונה, כיוון דהשפעה, עליהן רוכבת הכוונה דלהשפיע.

קשה לנו לתאר עדיין איך האדם יִראה את העולם, ואת העיסוק בטבע ובחברה, אבל השינויים יהיו מהותיים. מצד אחד "עולם כמנהגו נוהג".[9] כלומר, לא יתכנו שינויים בפעולות הפיזיות. אבל מצד שני, היחס של האדם לעולם ישתנה, והוא שישנה את מהות העולם, בהתאם לעולם הרוחני. השורשים יתלבשו בענפים בצורה נכונה, והאור יאיר דרך כל הענפים, כדברי הכתוב: "חשכה כאורה יאיר".[10] ולהתלבשות הזאת אפשר להגיע דרך הקשר בין חוכמת הקבלה לחוכמות העולם, כפי שבעבר ציוו המקובלים על תלמידיהם. ואותה דרך היא הראויה גם בזמננו.

המדע הרגיל וחוכמת הקבלה יעבדו יחד. "העולם כמנהגו נוהג". האדם ימשיך לחיות בתוך החומר שלו, עם הגוף שלו, ועם מה שסובב אותו. אלא על ידי חקירת הטבע הרוחני, הוא יֵדע איך להשתמש בטבע בצורה נכונה לטובת עצמו, לטובת כל חלקי הבריאה ולטובת הבורא, כטובה אחת. כי המקובל נכנס לחקירות אמיתיות בחומר הבריאה, באותה מידה שהוא רוכש תיקונים רוחניים.

______________________________

[8] מושג זה נידון בהרחבה על ידי בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אותיות: סא, סד, צ, קה, קיח, קיט, קכא, קכט.

[9] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[10] תהילים יב, קלט.

[1.14] האם המדע יכול לקבל את התנאי, שלפיו בלימוד הקבלה יש סגולה?

קליפ - למה מקובלים כתבו?

ביאור 14  על "הקבלה - שורש כל המדעים"

האם המדע יכול לקבל את התנאי,

שלפיו בלימוד הקבלה יש סגולה?

המדע לא יכול לקבל את התנאי, שבלימוד הקבלה יש "סגולה נפלאה לאין ערוך" לעורר אור מקיף המחזיר את האדם למוטב, כפי שכותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".[21] וגם לא צריך להסביר את התנאי הזה בשפה הזו. אלא להסביר, שההשגה באה כביכול רק על ידי ההרגל, מתוך זה שאדם לומד. בדומה לאדם שבא ללמוד להיות חרט, ונוטל חתיכת ברזל ומתחיל לעבוד. בהתחלה הוא לא מרגיש את הברזל, ולא מבין איך להתייחס אליו. הוא מקלקל גם את הברזל וגם את כלי העבודה. אבל לאט לאט על ידי העבודה עם הברזל, הוא מתחיל לפתח חוש ולהרגיש את הברזל, כאילו את הרגשת הברזל, איך הברזל מגיב לפעולה כזאת או לפעולה אחרת.[22]

האדם הזה קולט בתוכו מה שנמצא מחוץ לו, ובונה מודל פנימי של הברזל, ולכן מרגיש איזה תגובה הוא יקבל מהברזל, אם יעשה איתו כך או אחרת. הוא כביכול מייחס לברזל את החושים שלו, את הכאב שלו, את התחושות שלו, כמו שאנשים מתייחסים למחשב או למכונית כאל משהו חי ומגיב. הוא מתחיל להרגיש את הטבע, מתוך הרגל העבודה.

אותו דבר קורה בחוכמת הקבלה. על ידי זה שהאדם לומד בספרים שמספְרים על העולם הרוחני, על הפעולות שלו, על החוקיות שלו ועל כל מה שיש בו, האדם בונה בתוכו תבנית, מערכת פנימית, תבונתית, שכלית, איך עובד העולם הרוחני. ומתוך זה שהוא מתחיל לראות איך אותו מודל עובד בחיים, איך המודל הזה מסתדר עם כל החוקים שידועים לו, עם חוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, עם חוקי הפסיכולוגיה, עם חוקים חברתיים, תרבותיים וחינוכיים. על ידי זה שהוא רואה איך עובדת המערכת שחוכמת הקבלה בונה בתוך האדם, המערכת הזאת מתחילה להתקשר עם העולם שהוא מכיר. והאדם לאט לאט נכנס לעולם הרוחני.

אבל לעולם הרוחני אי אפשר להיכנס בלי קניית החוש השישי. האנשים יכולים לדמיין, שהם כבר נמצאים במערכת הזאת, אבל הדמיון הזה הוא רק דמיון שכלתני. וכן הם יכולים להפעיל לפי הרגשתם את החושים, אבל אלה רק חושים אנושיים. חסרים להם בתמונה הזאת הרגשה וקשר עם הכוחות, עם מקור הכוחות הרוחניים, היינו, עם הספירות, עם העולמות רוחניים, שעליהם לא מסבירים.

לא צריך לדבר על מה שקשה להסביר. אלא, מתוך זה שמדענים מתחילים לעסוק בקבלה, וחושבים שעל ידי השכל בלבד נכנסים לרוחניות, הם מתחילים להרגיש שינויים, לעבור עליות וירידות. מתחילה להיבנות בהם הכנה לכלי הפנימי, הרוחני, לנשמה, למה שנקרא החוש השישי. ומתוך השינויים האלה הם נכנסים לעבודה ומתחילים לראות מהי. ואז הם גם לומדים וגם מרגישים את כל התהליך, וממשיכים הלאה.

על כמה מהם רואים שהתהליך כבר עובד, בלי שום בעיה. הם מתחילים להבין שלימוד הקבלה בונה בהם משהו רגשי. אולי ישנם עוד מקצועות לימוד, שיכולים לבנות באדם הכנות רגשיות, אבל בלימוד הקבלה ההכנות הן על - טבעיות. אנשי מדע רואים, שמה שהם רוכשים הוא כנגד הטבע שלהם. פתאום אובד להם הרצון, פתאום הם מרגישים מבולבלים, פתאום הם לא מסוגלים לעכל את העולם הזה ונמצאים כביכול מחוץ לו, כמשקיפים עליו. הם עוברים, כל מה שאנשים עוברים בבניית הכלים הפנימיים.

לכן, אפילו אם לא מסבירים, שבכתבי מקובלים יש עניין של אור מקיף, כמו למשל, באסיפה גדולה, שבה נוכחים אנשים, שידיעה כזאת רק תרחיק אותם מהתהליך. אז נותנים את הדוגמה של לימוד מקצוע החרטות, ואומרים שגם בקבלה, על ידי הלימוד מתחילים להרגיש את מערכת הכוחות שנמצאת מעבר למציאות. שחוכמת הקבלה היא חוכמה על איך מתנהל העולם שלנו. זה חלק מהאמת, לא כולה, אבל לא חייבים לספר הכול, אלא רק מה שמועיל.

 __________________________________

[21] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנה.

[22] שם.

[2.02] האם גם בחוכמת הקבלה נותר משהו, שמשתמשים בו לטובת האגו?

קליפ - חוכמת המילוי

ביאור 2 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

האם גם בחוכמת הקבלה נותר משהו,

שמשתמשים בו לטובת האגו?

אדם לא יכול להשתמש בחוכמת הקבלה לטובת עצמו, אלא אם הוא סוטה מהכיוון. מתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, ובמקום להמשיך ולהשתמש בה באותו כיוון של הלימוד, היינו, לצורך התיקון, הוא מתחיל למכור אותה. אבל את חוכמת הקבלה האמיתית, אי אפשר למכור. וזה סימן שאוחזים באמת, ולא עוסקים במכירת קמעות, חוטים אדומים, מים קדושים ודומיהם.

זאת אומרת, לחוכמה עצמה אין קונה. כמו שבעל הסולם אומר במאמרו "עת לעשות", שהגיע הזמן שבו אפשר לפתוח את החוכמה. כי רק אותם אנשים שיזדקקו לה לצורך תיקון הנקודה שבלב, שאין להם ברירה, אלא הם חייבים ללמוד אותה, רק הם ייטלו את החוכמה וישתמשו בה לצורך הזה בלבד. ויתר האנשים יעסקו תחת הכותרת "חוכמת הקבלה" בעיסוקים אחרים. עד שיגלו שגם עיסוקיהם אלה הם חסרי ערך, ויגיעו לחוכמת הקבלה האמיתית.[3]

לעיסוק בחוכמת הקבלה האמיתית לעולם לא מגיע מישהו שאין לו צורך בשימוש הנכון בה. אדם כזה יכול להסתובב כך בין קבוצות הלימוד, לשבת עד שהזמן יאזל, אולי לעשות משהו, ולהתקדם. אבל האדם צריך כמה פעמים ביום, מהבוקר עד הערב, להצדיק בפני עצמו את החיים שלו, ואת הלימוד שלו, ולמצוא בהם כדאיות רוחנית עליונה. כי בחיי העולם הזה אין לאדם שום הצדקה למעשה כזה, ללמוד קבלה. כמו שוודאי אין לו הצדקה לחייו הקשים, ואין שום מילוי לאגואיזם שלו בעולם הזה.

לכן לחוכמת הקבלה האמיתית אין מה למכור. ולא באים אליה אנשים, שיש להם עדיין רצון אגואיסטי, רצון שלא בא מתוך הנקודה שבלב, אלא ממשהו לידה. אולי הם יבואו ויסתובבו בחברה, ואולי יהיו חברים טובים, אבל לא יחזיקו מעמד, אלא לזמן מה. עד שיבינו, שהמקום הזה אינו בשבילם. שאין בו מילוי לרצון דעולם הזה. אלא רק מילוי לרצון שמכוון כבר לרוחניות, לבורא. היינו, רק לנקודה שבלב.

בהפצת הקבלה לא מפרסמים את חוכמת הקבלה, אלא את הידיעות הקודמות לה. מסבירים לאדם איך בנוי העולם, איך בנוי היקום, הטבע, האדם שנמצא בטבע, בהיקף שמדענים רגילים לא מסוגלים לגלות. מוסיפים לאדם ידיעות, שאמנם התגלו על ידי איש אלוקי שמכונה "בעל הסולם", אבל הוא גילה אותן על אודות חוקים דעולם הזה, והן כל חוקי הטבע. ועניינה של הפצת הקבלה הוא גילוי הידיעות האלה לעולם, כי על ידן המדענים יגיעו ליתר פקיחת עיניים, שהעיסוק הרגיל במדע, אין בו תועלת ללא התקדמות לכיוון הרוחני, לחיפוש הרוחניות.

ואז כבר יבואו אלה שיש להם עניין בחוכמה עצמה. ואלה שעדיין לא מגולה בהם הנקודה שבלב, על ידי העיסוק הזה, הם בכל זאת יזרזו את הופעת הנקודה שבלב. אבל אי אפשר לפתוח לאדם את חוכמת הקבלה עצמה. כי אין לו דרישה, אין לו רצון אליה. אמנם אפשר לומר לו, שכדאי להשפיע, לאהוב את הזולת, להגיע לאלוקים, לבורא. שכך הוא ירגיש ביטחון, ויידע מה יהיה מחר, וישלוט בכל העולם. אבל אחרי שהוא לומד כמה שיעורים, הוא מרגיש בתת ההכרה שלו שהלימוד הזה לא הולך לאותו כיוון, ועוזב. לכן כתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה".[4] וכך יהיה תמיד. ובקבלה אף פעם לא מחזיקים בכוח מי שמתייאש והולך. אלא שמחים שהוא הולך לאחר שבירר משהו, כי בירור הוא דבר טוב.

_________________________________ 

[3] ראה הביאור על "עת לעשות" בעמ' 81.

[4] ויקרא רבה פרשה ב פסקה א. ראה גם בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות מד.

[2.13] האם רצון למושכלות מבטא מימוש עצמי כמו אצל אמנים ושחקנים?

קליפ - שימוש ברצונות

ביאור 13 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

האם רצון למושכלות מבטא מימוש עצמי כמו אצל אמנים ושחקנים?

כל רצון באדם הוא מימוש עצמי. בדרגה הראשונה, דרגת העשירות, מימוש עצמי נקרא רצון להיות עשיר, ולא משנה לאדם באיזו דרך. בין אם לגנוב מיליארדים ובין אם להרוויח מיליארדים, בין שמישהו ייתן לו, ובין שפתאום ייפול לידיו. לא חשוב, העיקר התוצאה.

בדרגה השנייה, דרגת הכבוד, כבר איכפת לאדם באיזו צורה הוא מבטא את עצמו, לכן נקרא שהוא מממש את עצמו. עשיר לא צריך לבטא את עצמו, להראות שהוא יפה או חזק. אבל שחקן רוצה כבוד. כלומר, "מימוש עצמי" נקרא לקבל כבוד על משהו שיש בו ואין באחרים, ואולי יש באחרים אבל לא באותה מידה. וזה ההבדל בין עשירות לבין כבוד ומושכלות.

אלא בכבוד חייבים להתפאר במעשים דעולם הזה. ובמושכלות האדם מתפאר בהישגים פנימיים, במשהו שיש בתוכו ואין באחרים. לכן הרצון למושכלות הוא הרצון הגדול ביותר. הוא בוודאי מבטא מימוש עצמי. אבל הוא גם מימוש עצמי כלפי החברה, כמו הכבוד אצל שחקנים או הכבוד אצל אנשי ציבור. רצון לכבוד שמתחלק לאופנים, של כבוד ושל שליטה ועוד.

ובמושכלות לא משנה לאדם מה החברה חושבת על החיצוניות שלו, העיקר שיכבדו את המילוי הפנימי ביותר שלו. שיש לו ידיעה על משהו שנמצא בעולם שאחרים לא מודעים לו. ברצון למושכלות טמונה בעצם השגת הבורא. להשיג את הבורא, את המעשים שלו, את הטבע. ידיעה שאין לאף אחד.

הרצון הזה הוא הרצון של המדען האמיתי, הוא הגבוה מבין כל הרצונות האחרים. ואחריו בא כבר הדחף להכיר את המקור של הטבע, את המקור של המציאות. דחף לקשר ממשי עם הבורא. וגם בו הכול הולך לפי הכבוד, מכבוד עצמי עד לכבוד ה', מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע". אבל הדחף הזה יוצא באופן החלק ביותר, מרצון למושכלות לרצון להכיר מושכלות עליונות, בבורא.

ומה ההבדל בין החוכמות החיצוניות לחוכמת האמת? חסרה בהן רק ידיעת המקור, הבורא. והאדם, ככל שהוא משתנה, הוא מתחיל להכיר את הטבע בהתאם לשינויים בתוכו. והמנגנון הזה, שהאדם משתנה, ומכיר את הטבע שמשתנה, ושוב משתנה, ושוב מכיר את הטבע שמשתנה, הנוסחאות האלה שהוא רוכש, הוא נקרא חוכמת האמת. כי האדם לא רוכש משהו מוחלט שקיים מחוץ לו. אלא בהתאם לתכונות המתוקנות שלו הוא רוכש את הטבע, שזה הטבע של התיקונים שלו. מתוך התפתחות של אותה משיכה, אותה נטייה, להכיר את הטבע, רק בכלים אחרים, בהכרה של הכוח הכללי.

על כל צעד ושעל, לכל מקום שהאדם פונה, וכל מה שהוא מרגיש, נעשה מתוך הרצון. והרצון של האדם כולל תמיד חמש דרגות: שורש, א', ב', ג', ד'. בדרגות שורש, א', ב', ו - ג', האדם לא מכיר מה הדבר שהוא רוצה לקבל וממִי, באיזה הקשר ואיך, אלא רק בדרגה ד'. ולכן לאדם שלא נמצא בהרגשה הזאת, קשה לסמן עד איפה עוסקים בחוכמה הרגילה, ומהיכן מתחילים לעסוק בחוכמת האמת.

ומה ההבדל? ההבדל הוא, שבחוכמת האמת, האדם מתחיל להכיר שיש כוח כללי, בורא. והאדם מקבל אותו כתנאי, כמקור, כקובע בהישגים שלו בהשגת המציאות. ועליו להכניס את בעל הבית לתמונה הכללית. וכל העולם שהוא חוקר, זה בשבילו כבר תוצאה מאותו בעל הבית. כך מתרקמת בו ההבנה, שכל העולם זה המקום, שבו הוא מתקשר לבעל הבית.

שהעיקר הוא בעל הבית, ולא העולם. אלא העולם הוא העתק של תכונות האדם. ואם האדם משנה אותן הוא מגיע לעולם, למרחב, לתיקונים כאלה באותו מרחב, שנמצא יחד עם בעל הבית. כלומר, אדם שמתקן את הכלי שלו, מתחיל להרגיש מה קורה בתוכו, את בעל הבית, שיכול להיכנס לתוך הכלי שלו. כפי שנאמר, שהאדם יכול לגרום לבורא להיכנס לעולם.[20]

__________________________________      

[20] האמרה מיוחסת לרבי מנחם מנדל מקוצק: "היכן מצוי אלוקים? - במקום שנותנים לו להיכנס".

[2.14] מהי השגה רוחנית לעומת מושכלות?

                                                  קליפ - יגעתי ומצאתי

ביאור 14 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

מהי השגה רוחנית לעומת מושכלות?

     ההבדל בין ידע לבין השגה רוחנית הוא, שידע קונים לאט לאט על ידי יגיעה. על כל יגיעה מקבלים פיסת מידע נוספת, נפתח ומתגלה נתון נוסף, וכך צעד אחר צעד נבנית החוכמה. להבדיל מחוכמת האמת, שאותה רוכשים על ידי גילוי פתאומי, הנקרא "יגעתי ומצאתי".[21] שאין קשר בין היגיעה והחיפוש לבין מה שנפתח לאדם. הגילויים לא נאספים פעם אחר פעם, ומתקבצים לאוסף ידיעות שנקרא חוכמת הפיזיקה או חוכמת הכימיה. אלא היגיעה שהולכת ומצטברת, נותנת לאדם זכייה, מציאת חן בעיני הכוח העליון, בעיני הבורא. שמגלֶה תמורתה לאדם, אבל לא כתוצאה ישירה של היגיעה, תמונה אחת מלאה ושלימה המתגלה לו בבת אחת. ולא שמגיעים לאותה תמונה כמו בבניית פאזל, שמגלים אותה בחלקים, כפי שקורה בגילוי החוכמות דעולם הזה.

ביגיעה לגילוי הרוחני מחוברים יחד כמה רצונות, לעומת ההישגים בחוכמות הרגילות. כדי להגיע לחוכמה הרוחנית, הולכים ורוכשים את החוכמה האלוקית, לאו דווקא מפני שיש השתוקקות לדעת בשכל, אלא קודם כל מפני שיש תשוקה פנימית למלא כלי אחר, כלי פנימי, רגשי.

אמנם גם פיזיקאים ומדענים אחרים, שהולכים לרכוש חוכמות, ממלאים כלים רגשיים, כי האדם הוא רצון ליהנות, אבל פועלים אצלם כלים ששייכים לשכל. כלומר, הם לא יודעים, ולא רוצים, ולא דורשים מעצמם לקיים את התנאי, שכדי לרכוש ידיעה, עליהם להשתנות לא בשכל אלא להצטיין בתכונות אחרות, בתכונת ההשפעה, להזדהות עם הכוח העליון, להידמות אליו. וההבדל הזה הוא הבדל מהותי.

כדי לרכוש את חוכמת האמת, האדם חייב להיות ראוי לה. זאת אומרת, מתוקן באותה רמה שהוא רוצה לגלות אותה. ואז היגיעה שלו איננה על קניית החוכמה, אלא איך להשתפר בהתאם לה, כדי שתיפתח בפניו. ואפילו ב"לא לשמה", בזמן שרצים אחרי הישגים, אחרי החוכמה עצמה, עדיין הריצה הזאת היא בידיעה שלצורך זה חייבים להשתנות, להיתקן.
                                                      ________________________________________

[21] מגילה דף ו ע"ב: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן".

[2.18] למה אי אפשר לסחור בחוכמת הקבלה?

ביאור 18 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

למה אי אפשר לסחור בחוכמת הקבלה?

מחוכמת הקבלה לא מקבלים שום דבר, לכן היא נקראת חוכמת הנסתר. חוכמה שנסתרת מהאדם, ונפתחת רק בהתאם להכנת האדם, אם הבורא מעיד שהאדם לא יחזור לטבעו הרע. ועד אז האדם לא מרגיש, ולא יכול ליהנות משום פרי רוחני, משום גילוי.

אלא רק לפי מידת התפתחותו הרוחנית של האדם, לאחר שקנה מסכים וכוחות, והדרגה הפכה לטבע שלו, בלי שהוא יכול לסגת ממנה. כי הבורא שנפתח, האור, נעשה עֵד שלא ייפול, ומחזיק את האדם, והאדם משיג כוחות רוחניים, ונעשה בעל המדרגה, בעל הכוח הרוחני. בכל התפתחות רוחנית, תחילה בא התיקון, לאחר מכן בא המילוי, ורק בַסוף באה השליטה בַּכוח, במדרגה, בטבע.

ולכן אין מניעה שכל אחד יבוא וישתמש בחוכמת הקבלה. כי עם חוכמת הקבלה, אומר בעל הסולם, אי אפשר לסחור בשוק.[24] בכל דבר אחר אפשר לעשות מקח וממכר, להחליף זה בזה. מדען שרוצה פרנסה מוכר את המדע שלו למישהו שתמורת כסף רוצה לקנות כבוד וכדומה. אבל חוכמת הקבלה היא חוכמה על רוחניות, ואינה מביאה לאדם שום תועלת גופנית או אנושית. כלומר, הוא לא מקבל מחוכמת הקבלה מילוי לרצונות של העולם הזה. ולכן אי אפשר למכור אותה.

לקבלה זקוק רק מי שרע לו, וחייב כבר לצאת ולחפש מילוי רוחני. לכן אין סכנה, שהאדם יפנה את הישגיו בחוכמת הקבלה חזרה לרצונות נמוכים. המקרים שבהם השתמשו כל מיני חכמים לא מקובלים בידיעות הקבלה קרו במהלך ההיסטוריה כחלק מהתפתחות הדתות, מפני שהיה צורך עליון במעין קלקול, כפי שקרה בשבירת הכלים. והקלקול לא קורה בצורה טבעית, בהתפתחות מלמטה למעלה, אלא בהתפתחות מלמעלה למטה.

האדם מצדו חושב שהגיע ללמוד קבלה במקרה. הוא עצמו לא יודע למה הוא בא ולומד, ולא יכול להצדיק את מה שקורה לו. אבל פעולות רבות בחייו האדם עושה ללא ידיעה וללא הבנה, כאילו מתוך חוסר הכרה למה הוא עושה. כי בעולמנו מתקיימים כחולמים, על ידי דחפים, בלי להבין היכן נמצאים ומה עושים. אבל אדם שמגיע לקבלה, הביאו אותו מלמעלה. והיתר תלוי בו.

אם האדם מגיע ללמוד קבלה, היה רצון מלמעלה שיתקרב לאמת, ועל האדם להתחזק בלימוד. כדברי בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב ואומר לו: "קח לך".[25] ועל האדם מוטל להפעיל יגיעה כדי להתחזק בדרך. כי מיד לאחר שהבורא נותן לאדם הזדמנות, הוא מתחיל לתת לו הפרעות, כדי שהאדם ילך ויתחזק בדרך. שעל ידי ההפרעות ירכוש כוחות והבנות היכן הוא נמצא, ואיך להתקדם באותו הכיוון.

בחירתו של האדם היא להוסיף יגיעה כדי להחזיק בדרך ולא להיזרק מהמסלול. אבל מלמעלה הבורא פותח לו את הדרך, ומראה לו מה כדאי לו.

_________________________________

[24] בעל הסולם, הקדמה לפנים מאירות ומסבירות, אות ד.

[25] בעל הסולם מביא את פירוש רש"י על דברים ל, יט: "ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך ועל זה נאמר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך" (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ד).

[2.21] איך המקובלים נשמרו מסביבתם?

ביאור 21 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

איך המקובלים נשמרו מסביבתם?

בסיפורי המקובלים המקובל תמיד מתואר כאדם סגור, שלומד בצנעה ולא מתערבב עם הבריות. וגם היתה להם עזרה מלמעלה. הבורא נתן לקהל, לעם, לסביבה, שנאה וזלזול כלפי המקובלים, והיא שעזרה להם להישאר בבדידותם. אלא השנאה המתמדת כלפיהם עזרה למקובלים להישאר בדרכם המיוחדת. שזו למעשה שמירה מעולה מלמעלה.

[2.22] האם המקובלים שמתערבבים בשדרות העם, אין להם סכנה שיצאו לדרגת העם?

ביאור 22 – על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

האם המקובלים שמתערבבים בשדרות העם, אין להם סכנה שיצאו לדרגת העם?

הטענה, שהמקובלים לא צריכים להתעסק עם הקהל, אלא להסתגר עם אנשים מעטים ולהתקיים כחברה סגורה, היא טענה שנראית מוצדקת. כי אם מתערבבים עם הקהל הרחב, מתחילים לחיות לפי רצון העם, לדלדל את הכוחות, ולהיות מושפעים בצורה פנימית ממחשבות ורצונות. אבל הגישה הזאת נכונה רק בחלקה, מפני שהיא אינה לפי קריאת הזמן הנוכחי.

בדורנו, קובע בעל הסולם במאמר "עת לעשות", אדם לא יכול להיות בעל דרגה רוחנית, בלי לשרת את הציבור, בהתקדמותו הרוחנית של הציבור. האנושות כבר התקדמה מאז אותם זמנים, שבהם האדם עדיין לא הגיע להתפתחות שמחייבת רוחניות כדי להינצל. כשחוכמת הקבלה היתה חוכמת הנסתר, והמקובלים עסקו בה בהסתר, וכלל לא חלמו לצאת לרחובות ולפרסם אותה.[29]

כל עניין הפצת הקבלה התחיל מזמן החזרה לארץ ישראל, שאז התקבלו סימני הגאולה האחרונה. ואחרי שהתקיימה בנו הגאולה הגשמית, חובה עלינו למהר ולגלות אותה גם בפנימיות, ברוחניות, או בדרך טובה, או בלית ברירה בדרך רעה. כך צוו לעשות המקובלים האחרונים, הרב קוק, בעל הסולם, והרב"ש, בתורה שכתבו.

ואלמלא קריאת הזמן, שבדורנו היה מתן תורה, כפי שקובע בעל הסולם, שהיתה נתינה מלמעלה, שחובה ללכת ולקבל אותה מלמטה - המקובלים היו ממשיכים להסתגר בדלת אמותיהם, כמו בכל הדורות, וללמוד ביחידות בחדרי חדרים.[30] אלא שהיום, הגישה הזאת לא מביאה שום תועלת, לא למקובלים, לא לחברה, ולא לעולם כולו.

_______________________________

 [29] ראה הביאור על "עת לעשות" בעמ' 81.

[30[ בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: ויש לדעת שענינים רוחניים.

[3.01] ביאור 1 על "עת לעשות"

ביאור 1 - על "עת לעשות"

ביאור על "עת לעשות"

זה זמן רב שרגש האחריות מעורר אותי[3] להציג בפני הציבור הרחב את הידיעות האמיתיות אודות חוכמת הקבלה. בעל הסולם פרסם את המאמר "עת לעשות" בשנת 1933. כלומר, כבר בשנים מוקדמות מאוד הוא הבין, הרגיש והשיג, שהעולם משתנה, ושהגיעה העת לעשות, הגיעה העת לגלות את חוכמת הקבלה לקהל הרחב. ובמאמר זה הוא מסביר את הסיבה לדחף שהתעורר בו לגלות את חוכמת הקבלה דווקא בעיתוי הזה. הכלים שלו הם כלים שנמצאים לא פחות מגובה עולם האצילות, מהיכן שבאות כל הפקודות וההוראות להפעלת העולם הזה. ובהתאם לכלים האלה הוא נמצא בהבנה מה הולך לקרות בעולם, בפני איזה שינויים העולם עומד. ולכן הוא בא וקבע כבר לפני כמאה שנה, שעליו לפתוח את חוכמת הקבלה לקהל הרחב.

לפני שהומצא הדפוס, לא יצאו לאור ספרים בעלי תוכן שטחי, משום שלא היה טעם לשלם סכומי כסף ניכרים למעתיק שהיה משכפל את כתבי היד עבור סחורה שאין לה ביקוש. בנוסף, המקובלים שאפו להסתיר את ידיעות חוכמת הקבלה מאלה שלא נזקקו לה באמת. ולכן, אם כבר יצאו לאור ספרי קבלה, היו אלה ספרי קבלה אמיתיים.

לאחר שבעל הסולם קובע, שחובה לגלות את חוכמת הקבלה, הוא עוזב את הנושא הזה ופונה לתיאור היסטורי. הוא מציין שבעבר לא יצאו ספרים לאור בתדירות כמו היום, לא בחוכמת הקבלה ולא בספרות הרגילה, שאין בה שום טעם ושום צורך כי היא לא שייכת למטרת הבריאה. וזאת, מפני שמלאכת הדפוס בראשיתה היתה קשה מאוד. מה גם שרוב הספרים נכתבו בכתב יד, ומי שרצה לכתוב, היה זקוק לזמן רב ולתמיכה כספית נדיבה כדי להוציא לאור את ספרו. ולא כל שכן לשכפל אותו, דבר שהצריך אנשים נוספים, שישבו ויעתיקו אותו.

ובחוכמת הקבלה, בנוסף לקושי הרגיל להוציא ספרים, המקובלים עצמם לא רצו לפרסם ספרים. ולכן ספרי קבלה היו מצרך נדיר, שיצאו לאור רק לאחר שהמקובל שקל בכובד ראש, אם להוציא ספר משלו, ועל פי רוב גם התקשה למצוא מקור מימון להוצאתו לאור. אפילו בעל הסולם התקשה בהוצאת ספריו ושרף רבים מהם. "פירוש הסולם" לספר הזוהר לא היה נכתב אם לא היה נאסף די כסף להדפסת הספר. הוא לא היה מוכן לכתוב ספר שיישאר על הנייר, והוא כתב חלק נוסף רק כשהיה לו די כסף להדפיס אותו. ובתנאים האלה, הוא אומר, לא יצאו ספרים תחת ידיים בלתי אחראיות.

אבל לאחר המצאת הדפוס, נפוצה בעולם מחלה של כתיבת ספרים. שכן לכותבי הספרים כבר לא היה צורך לשכור את שירותיהם היקרים של המשכפלים, שיכתבו את ספריהם בכמה עותקים, ומחיר הספרים ירד. והנה נפתחה הדרך לאותם מחברים חסרי אחריות, להוציא ספרים מתוך החיפוש אחר פרסום ותהילה ולשם סיפוק צרכי הכיס. כתוצאה מכך הופיעו "מומחים" למיניהם, שכל אחד מהם בוחר לו תחום, ומוציא לאור כל דבר, שיכול להביא לו עושר ותהילה. יש ביניהם ששמים עצמם כמי שיודעים לברר את התועלת שבספרים, כביכול, ומתוך כך מכתיבים לציבור, אלה ספרים ראויים באמת לעיון.

מרגע שמלאכת הדפוס נעשתה קלה, ירד מחיר הספר, וכך כל אחד יכול היה להוציא ספר. ובתוך כמאה שנה אנשים בכל העולם החלו לקרוא, והספרות היפה החלה לפרוח. קודם לכן אנשים בכל העולם הכירו רק את התנ"ך, ולפתע החלו להוציא ספרים, שאין בהם תועלת.

ומשנות העשרים של המאה ה - 20 ההוצאה לאור הפכה למערכת של מומחים, שמוציאים ספרים ובאמצעותם מעצבים את דעת הקהל, מחליטים מה טוב ומה רע, מה לקרוא ומה לא, מה מועדף ומה לא. כלומר, את האנושות כולה שטפה ספרות זרה שלא מביאה את האדם למטרת הבריאה, וכבשה את דעת הקהל. אנשים החלו לנוע במחשבותיהם לאותם כיוונים שקבעו להם ה"מומחים" למיניהם.

בעשרות השנים האחרונות "מומחים" כאלה החלו שולחים ידם גם אל חוכמת הקבלה, בעודם משוללי כל הבנה, לגבי כך שמומחה הוא רק מי שמקבל את הידע מפיו של מורה מקובל, ויכול להעבירו הלאה.

עד השל"ה הקדוש (1558 - 1630), לא היו ביהדות ספרים שלא נכתבו ברוח הקודש, כלומר, שלא נכתבו על ידי אדם שהשיג את העולמות העליונים. כל רב בכל קהילה, שעסק בלימוד רציני של התורה, היה בעל השגה, ולא כל שכן מי שלקח על עצמו אחריות לכתוב ספר או פירוש. אבל מתוך שהמקובלים הסתירו ולא רצו לכתוב ספרי קבלה, באו אנשים שלא ידעו מהי קבלה, אלא ידעו עליה רק מפי השמועה, וטרחו לכתוב ספרים בשם הקבלה. וכך בימי הביניים ולאחריהם נכתבו ספרים רבים על ידי גויים. ומפני שהקהל לא ידע מהי קבלה, דעתו של הקהל על הקבלה נקבעה לפי מה שחושבים באותה ספרות זרה של אומות העולם.

בעם ישראל התופעה הזאת התחילה כאמור לאחר השל"ה הקדוש. החלו לצאת אז ספרי קבלה, שלא נכתבו על ידי בעלי השגה. ולכן בעל הסולם אומר, שחייבים לקום כנגדם, שאסור לשתוק. שחייבים כנגד הספרים האלה להוציא ספרים אמיתיים, אחרת יבוא חורבן. כי מתקרב ובא הזמן, שהאנשים יצטרכו לקבל הדרכה והכוונה איך להגיע למטרת הבריאה. ואם יגיעו לידיהם ספרים לא נכונים, הם יגרמו קלקול גדול, עד שהאנושות תגלה את הטעות. ועד אז עלול לעבור זמן רב וסבל נורא. לכן, למרות שהאמת טִבעה להתגלות, עלינו לעזור לה להתגלות. וכנגד אותם ספרים שיוצאים תחת ידם של אנשים בלתי אחראים, עלינו להוציא ספרים אמיתיים.

אלא שאותם "מומחים" בחוכמת הקבלה זקוקים לכסף ולתהילה, ולכן החלו מחברים חסרי דעת להוציא לאור ולפרסם ספרים, שנכתבים ללא כל הכנה מעמיקה ממורה מוסמך, ומבלי ללמוד את המקורות בצורה רצינית. הם אינם מבינים את גודל הנזק שהם גורמים, שעוד ילך ויגדל בדורות הבאים.

שני סוגי כותבים כתבו על הקבלה ספרים לא נכונים:

א.   כותבים קדומים מתקופת ימי הביניים וכותבים מן המאות ה - 17 וה - 18 כותבים שלא הבינו מהי קבלה, ונדמה היה להם שקבלה היא מה שהם מבינים. היו ביניהם גם גויים שחשבו שהם יודעים מהי הדת היהודית, ומהי חוכמת הקבלה שבה.

ב.   כותבים מהמאה ה - 20 - כותבים שרצו להרוויח כסף מהקבלה. לא היה חשוב להם אם הם מבינים מהי קבלה או לא, אלא אם אפשר להרוויח ממנה או לא. ולא מדובר באנשים שכתבו ברצינות, כי היה נדמה להם שזו חוכמת הקבלה וטעו מחוסר הבנה, אלא באנשים שכתבו לפי טעם הקהל, והלבישו את חוכמת הקבלה על מה שטוב לקהל. כמו שכיום אנשים מוכרים את הקבלה כדרך להצליח בעולם הזה. מוכרים לקהל עצות איך למצוא זיווג מתאים או איך להצליח בעסקים, בלבוש של חוכמת הקבלה.

ועל סמך ספרי קבלה כאלה שנכתבו לפי דרישת הקהל, נוצרה בדעת הקהל הדעה שחוכמת הקבלה היא אוסף עצות איך להצליח בעולמנו, אמצעים שמביאים מזל, שעוזרים בפתרון חלומות, בגירוש שדים ורוחות. פעולות שקובעות את ההצלחה והעתיד, שבעזרתן אפשר לנצל את הטבע ואת הקהל להנאת הקורא. וכמובן שהתייחסות כזאת לספרי קבלה וכתיבת ספרים כאלה יוצרת שוק שאפשר להתעשר ממנו.

________________________________

[3] כנ"ל.

[3.03] ממתי בקבלה דבק המיתוס שהיא כולה מעשי ניסים ונפלאות?

קליפ - ספר הזוהר

ביאור 3 – על "עת לעשות"

ממתי דבק בקבלה המיתוס שהיא כולה מעשי ניסים ונפלאות?

מלימוד ההיסטוריה והפילוסופיה מתגלה, שהקשר בין אומות העולם לקבלה הוא קשר עתיק יומין עוד מימי הנביאים. היוונים העתיקים למשל, משכו מעט מן הידע של הנביאים, ועליו פיתחו את כל הדת והמיתולוגיה היוונית. וכך משך כל ההיסטוריה, במקביל להתפתחות הדעות והדתות באומות העולם, היו בכל דור ודור אנשים, שרצו לחדור לפנימיותה של היהדות.

ומתוך שלא השיגו את הרוחניות שיש בתוך היהדות, אלא השיגו רק את הספרים וקראו אותם רק לפי הצורה החיצונית של המילים הכתובות, הם הוסיפו הבנות משלהם על הטקסט, והפכו אותו לרוחות ושדים, לכוחות טומאה וקדושה, למלחמות בין חלקים בגשמיות, ולהתלבשות רוחניות בגשמיות. שינויים אלה לא היו פשוטים כלל וכלל לאבחון.

כי האדם בנוי כך, שהוא לא מבדיל בין גשמיות לרוחניות בצורה ברורה. ולא כל שכן בדרגות העביות, שהיו משך כל תקופת ימי הביניים, מהמאה העשירית ועד המאה ה - 15, תקופת הפריחה של הפילוסופיה, הספרות ועוד, שרק נראית לנו כתקופת יובש, תקופת מעבר, ביניים. כל הספרות הדנה ברעיונותיה של הקבלה שהתפתחה באומות העולם, נולדה מדמיון, מחוסר הבנה, מרצון לגלות דברים בתוך הקבלה.

באותה גישה נחקרים גם ספרי הקבלה עצמם. לדוגמה, את ספר "הזוהר" שלפתע התגלה, כאלף שנה לאחר שנכתב, משייכים לרב משה די ליאון, וחושבים שקבלה היא מיסטיקה מספרד של ימי הביניים, של שלהי המאה ה - 11. שרבי משה די ליאון שהיה מקובל גדול, כביכול לא רצה לגלות שהוא כתב את "הזוהר", לכן שייך אותו לרבי שמעון בר יוחאי. ולמרות שב"זוהר" כתוב שרבי שמעון כתב אותו, חושבים שמשה די ליאון כתב זאת בכוונה כדי להוסיף ל"זוהר" נופך של כבוד. ולפי הנוף שמתואר שם הם חושבים, שהוא חי בספרד ולא בארץ ישראל. אבל מי שמשיג את השורשים, כפי שהשיג בעל הסולם, יודע בבטחה שרבי שמעון כתב את "הזוהר", ולפי הגובה של ספר "הזוהר", כתב אותו משה רבנו.

עקב זאת, יכולתו של הציבור להעריך נכונה את האמת שבמקורות התעוותה לחלוטין. ובין כל התפיסות וההערכות לגבי המקורות, נוצרה אוירה כזו של קלות דעת, עד שכל מי שמדפדף בזמנו הפנוי בטקסט קבלי כלשהו, חושב שהוא כבר יכול להסיק מסקנות לגבי החוכמה הזו, העוסקת בחלקהּ הנסתר של הבריאה.

נקודת המבט על חוכמת הקבלה, היחס אליה, התעוותו לחלוטין. חוסר ההבנה מהי חוכמת הקבלה והיחס אליה כאילו היא אוסף סגולות ועצות בנוגע לשיפור החיים הגשמיים, קלקלו את הדעה ואת היחס לספרים האמיתיים. והאנשים החלו לחשוב, שקבלה אפשר ללמוד בזמן הפנוי, בשעות הערב, ושספר "הזוהר" קונים בתור סגולה לשמור על הבית מפני שריפה או גניבה. או שלימוד של חצי שעה בשבוע מספיק כדי להשתייך ללימודי הקבלה. כלומר, יש בציבור התייחסות לא נכונה לחוכמת הקבלה, ללא הבנה מה היא נותנת לאדם ואיך צריך לעסוק בה.

אדם לא יודע מה אמיתי ומה לא, אלא "נשמת אדם תלמדנו".[4] אם כדי לשפר את חייו, אדם נמשך לאמצעים כמו גילוי עתידות או ברכות, סימן שהוא רוצה חיים טובים על פני האדמה, ולבו עדיין לא נדלק לרוחניות, למה שלמעלה מן האדמה. ואז צריך להניח לו לעסוק בהם, ולקוות שאולי ביום מן הימים הוא ישמע ויראה שרצונו לא נכון, ויגיע להתפתחות מהירה ברצונות אמיתיים.

הכול הוא רק לפי רצונו של האדם. חוץ מרצון לקבל, הבורא לא ברא באדם שום נתון משתנה אחר. ולפי גודל הרצון לקבל, מתעוררות בתוך הרצון לקבל רשימות, שמושכות את האדם לצורות שונות של אותו רצון לקבל, האופייניות לכל אחד ואחד. הרשימות הן שמפעילות את האדם, ובכוחו רק לזרז את קצב ההתפתחות. כלומר, אדם שיש בו דחף לרוחניות, ימצא בכוחותיו את האמצעים לזרז את התפתחותו, הנקראים "ספרים וסופרים": רב, ספרים וקבוצה.

ולפני שיש לו רצון לרוחניות, אין לו מה לזרז. אלא הרצון שלו נמצא במישור דעולם הזה. הוא מגלה רצון למשהו לא נודע, כלומר, לדעת מה יהיה מחר, לגלות עתידות. ולכן הוא מתעניין בספרי אסטרולוגיה, בקלפי טארוט ועוד, ולא נמשך לקבלה. אבל אם יש לאדם נקודה שבלב, "חלק אלוקי ממעל"[5], הוא נמשך לרוחניות אמיתית. וכדי לפתח את הנקודה הזאת, את הרצון לרוחניות, כדי לא להתפתח במישור אלא לגובה, הוא זקוק לרב, לספרים ולקבוצה, לאותם אמצעים שמזרזים את ההתפתחות. לא לשנות או להמציא משהו חדש, אלא למצוא "חומר דלק"[6] נוסף כדי לנוע באותו רשימו, באותו רצון, באותו כיוון.

לכן, גם אנשים שמגיעים לקבלה, אסור לכפות עליהם. אם אין להם רצון ללכת בדרך התיקון, אלא רצון אחר, אסור להחזיק אותם והם יכולים לעזוב. פרסום הקבלה צריך להיות פרסום מתון, שנותן לאדם הבנה מהי חוכמת הקבלה האמיתית, ומאפשר לו להצטרף אליה. ועד שיצטרף, הוא יכול להמשיך להתבשל במקומות אחרים.

אבל גם אותם מקומות שמלמדים בצורה לא נכונה ולא אמיתית, אם יש לאדם רצון ללכת לשם, יתכן שדווקא שם, על ידי השימוש באמצעים האלה, שמשקיע בהם כסף רב, הוא יגיע מהר יותר וביתר יעילות להבנה, שאין בהם אמת. לכן הקבלה לא מתנגדת לאף שיטה, כי הכול בנוי כדי לאפשר לאדם לגלות כמה שיותר מהר את האמת.

אלה הסיבות שאילצו אותי לגלות שיעור מסוים מן האמיתיות שבמקורות לחוג הקוראים הרחב.

כל קלקול שנגרם לציבור עקב שימוש במה שמוגש לפניו, מביא צער גדול וייסורים קשים, וגורם לאריכות זמן החיפוש, עד שמגיעים לאמת, עד שהאמת מתבררת לאדם והוא ממשיך הלאה בקו הנכון. לכן, כדי לקצר לנו את הדרך ולהקל עלינו, בעל הסולם ראה חובה לעצמו לפתוח במידת מה את המקורות האמיתיים. הוא אומר, שאלמלא הקלקול שחוללו הכותבים האלה, הוא לא היה פותח את המקורות, כי טרם הגיע הזמן.

בכך הוא כביכול פוטר את עצמו מלהצדיק את צעדיו, ואומר למה הוא פותח את החוכמה מבלי לדבר על הסיבה האמיתית. למרות שבמאמרים אחרים הוא נותן סיבות אחרות לפתיחת החוכמה. ב"מאמר לסיום הזוהר" הוא מסביר שהחזרה לארץ ישראל היא הסימן שהגענו לשלב האחרון הנקרא "ימות המשיח", שמתחיל לאחר שהסתיימה הגלות ומתחילה הגאולה האחרונה. לכן חובה לחזור ללימוד חוכמת הקבלה בכל העוצמה, ולהשקיע בו כבאמצעי האחרון שחייב להתגלות ולהוביל את האנושות כולה לגמר התיקון. ולשם כך צריך לפתוח בתי מדרש ולהפיץ את חוכמת הקבלה בכל שדרות העם.[7]

אבל במאמר "עת לעשות" בעל הסולם מצדיק את פתיחת החוכמה בכך, שאין לו ברירה, שחובה עליו להציל את המצב, משום שקלקלו את שמה הטוב של הקבלה, ונותנים תמורתה תמורה לא נכונה, שמטעה ומבלבלת את האנשים, ועלולה לגרום לדור שלם סבל מיותר. כלומר, לפני מאה שנה אפילו מקובל בעל שיעור קומה כמו בעל הסולם נאלץ להצדיק את פעולותיו להפצת חוכמת הקבלה, מהלך שהיה מאוד לא פשוט בתקופתו. הוא חשב שנחוץ לייסד עיתון, ולפרסם בו מאמרים כמו "מתן תורה" ו"ערבות", אבל שונאיו פעלו מיד לסגירת העיתון שלו. ולכן בעל הסולם הפסיק לכתוב מאמרים, למרות ששאף להגיע לפרסום של כחמישים מאמרים בעיתון הזה.

וכשמקובל גדול כמו בעל הסולם רוצה להוציא עיתון מתוך הכרה בחשיבותו לתיקון, איך קורה שהעיתון שלו נסגר? איך מקובל לא רואה מה יקרה לו בעוד חודש? הסיבה לזה היא, שהכוחות החזקים של ההנהגה וההשגחה מגיעים גם אל המקובל הגדול ביותר בצורה של הסתר.

כדי לפעול על כלל הציבור ועל כלל האנושות, המקובל חייב להתלבש באותה צורה כמו כל האנושות. הוא חייב לרדת מרום גובהו למדרגה של האנושות, ולהיכנס לאותה הסתרה כמו כל האנושות. יש לו עוצמה וידע משלו, שאיתם הוא פועל בספריו. אבל כמו שכל הציבור לא יודע, גם הוא לא יודע מה קורה עם העבודה שלו. כי אחרת הוא לא פועל בדרגת הציבור, הוא לא מגיש לציבור את העבודה.

רואים זאת כאשר מתקדמים ברוחניות. אבל גם במצבנו הנוכחי אנו יודעים איך לפעול צעד אחד בלבד, ולא יודעים מה ייצא מהפעולה עצמה. מי שרוצה להשפיע לנשמות לא מתוקנות, חייב להתלבש בהן, להתכלל איתם. דבר זה נובע מהתכללות הנשמות. ולכן גם בעל הסולם למרות היותו איש אלוקים, למרות שהוא נמצא בגובה של דרגת גמר תיקון, הוא אינו יודע מראש מה שלא שייך לתיקון הנוכחי של הציבור. כי תיקונו הנוכחי של הציבור לא נמצא בגמר התיקון, היכן שנמצא בעל הסולם, אלא בתחתית כל המדרגות.

_______________________________

 [4] על "נשמת אדם תלמדנו" ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות כה: "מדמים את עצמם שיכולים לקיים כל התורה כולה גם בלי ידיעת חכמת הקבלה, הנה אני אומר להם, אדרבא, אם תוכלו לקיים לימוד התורה וקיום המצוות כהלכתן לשמה, דהיינו כדי לעשות נ"ר ליוצר ב"ה בלבד, אז אינכם צריכים באמת ללימוד הקבלה, כי אז נאמר עליכם נשמת אדם תלמדנו, כי אז מתגלים לכם כל רזי תורה כמעיין המתגבר, כדברי רבי מאיר (במשנה אבות הנ"ל), בלי שתצטרכו סיוע מהספרים". ראה גם הערה מס' 18 בביאור על "הקבלה - שורש כל המדעים".

[5] איוב לא, ב: "ומה, חלק אלוה ממעל".

[6] בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: אמנם כמו שאמרנו.

[7] "מאמר לסיום הזוהר" נכתב בשנת תשי"ג (1953) אחרי קום המדינה. מאמר "עת לעשות" פורסם בתרצ"ג (1933).

[3.05] למה מומחה בקבלה הוא מי שמקבל ידע ממקובל?

קליפ - ללמוד מאדם

ביאור 5 – על "עת לעשות"

למה מומחה בקבלה הוא מי שמקבל ידע ממקובל?

בהשתלשלות העולמות והמדרגות מלמעלה למטה, וגם במבנה הנשמות, הכול בא ומשתלשל מהעליון. אין מדרגה שאינה כוללת בתוכה את האח"פ דעליון, ואת האח"פ שלה, שנמצא בתוך גלגלתא ועיניים דתחתון. כל מדרגה היא אמצעי בין שתי מדרגות, ומתחלקת לחלק עליון ששייך לעליון, ולחלק תחתון ששייך לתחתון. ולה עצמה אין שום דבר, חוץ מלהחליט שהיא אינה שייכת לעצמה. וכך בסופו של דבר צריך האדם להיראות. בכל מה שקשורים לתחתון, לשמש לתחתון. בכל מה ששייכים לעליון, למסור את עצמו לעליון. והמִתְאַם הזה נקרא הפצה, להיותו מעביר של השפע מלמעלה למטה.

ולכן כל מדרגה אינה "נרשמת" על שמה, אלא על שם המוליד אותה, כי הוא הקובע את הדרגה שלה, את האופי שלה. מי היא "חוכמה"? חוכמה שנולדת מ"כתר". ומי היא "בינה"? בינה שיוצאת מחוכמה ונמצאת תחת חוכמה. לכן גם באדם שרכש רוחניות, קובע מי שהוליד אותו, מי שהוליד את הרוחניות שלו, כי האדם עצמו לא יכול להוליד את עצמו. אלא המדרגה העליונה צריכה להוליד אותו.

ולכן בקבלה מציינים מי תלמיד של מי. כי רק לפי הרב שלו, לפי המורה שלו, אפשר להבין מהיכן יש לו כל מה שיש לו, כלומר, מי הוליד אותו בצורה רוחנית. ואדם שאין לו "אבא" שמוליד אותו, לא יתכן שיש לו משהו רוחני. למרות שבהיסטוריה היו מקובלים, שגדלו יותר ממי שהוליד אותם לרוחניות. כפי שנהג לספר הרב"ש על המקרה של בעל הסולם. בעל הסולם היה תלמידו של הרב מפורסוב. הוא נסע לבקר את רבו, וגילה שהגיע לדרגה גבוהה מדרגת רבו, ושאין לו יותר מה ללמוד ממנו. וכך הבין שהגיעה העת לצאת לארץ ישראל.

הרב נתן לו את הכיוון ואת הידיעות הראשונות, אבל היתר היו התגלות רשימות של בעל הסולם. בדומה לילד שנותנים לו את כל התנאים, והוא כבר גדל. אבל למרות המקרים האלה שתלמידים עלו על רבם, ידע רוחני אמיתי וכיוון נכון, אפשר לקבל רק ממורה קרוב, כי לא ניתן למסור אותו ממרחקים. אלא מי שנמצא קרוב למורה, תופס יותר מהר ובצורה יותר אמיתית, ללא מילים, מתוך קירבה.

אבל יתכן שמתוך הרצון והרשימות שיתגלו באנשים יתרחש שינוי כזה שגם הרחוקים יתרשמו נכון ויתפסו את הרוח הפנימית, שאי אפשר היה למסור עד כה דרך הספרים, ויתחילו לקבל אותה דרך הספרים או דרך האינטרנט. אבל כרגע התהליך הזה לא עובד בכל העוצמה, כמו בתלמיד שנמצא ליד הרב. ומי שאין לו מורה אמיתי, אין לו ידע אמיתי. אולי הוא יודע היטב את החומר, אבל אין בו רוחניות. כי רוח אפשר לקבל רק דרך האח"פ דעליון, שנמצא באדם ומטפל בו.

ועדיין אין הוכחה לכך, שאדם שאין לו מורה אבל קורא ספרים, יכול להתחבר דרכם לדרגה יותר עליונה, שתטפל בו ותיתן לו את הרוח הנכונה. יתכן שיהיו השלכות כאלה, שבהתגלות הרשימות והרצונות מלמטה נראה שינוי, שתחתון מתחבר לעליון, אבל עד כה לא קרה כדבר הזה, אלא ההפך. אנשים שנמצאים רחוק ולא מחוברים לרב בצורה אישית ופנימית, אמנם מתקדמים אבל בצורה מאוד איטית.

הדבר עשוי להשתנות. אבל עלינו לזכור שידע רוחני חייב לבוא דרך לימוד מספרים אמיתיים וממורה אמיתי, שקיבל את החוכמה שלו ממישהו מוסמך וגדול. אבל עדיין לא יודעים, כי נמצאים בתקופת מעבר שלא ידוע איך תהיה התפשטות חוכמת הקבלה בעולם. והיא חייבת להתפשט, לא רק כידע אקדמי דרך אוניברסיטה פתוחה כלל עולמית, אלא שבתוך הידע תימסר הרוח שלה מלמעלה למטה.

לא ידוע איך תיתכן מסירה כזאת ללא חיבור אישי למורה, שיקרֵא אולי "פרופסור" או "דוקטור", אבל שחייב להיות מקובל. לא ידוע איך הוא ימסור לתלמיד את הרוח ללא קשר אישי ביניהם. יתכן שהרצון של התלמידים יגדל במידה כזאת, שהיום עדיין לא רואים אותה, או שהמסה הכללית של האנשים בכל העולם, ההתכללות ביניהם, הרצון הכללי, יפעל בצורה כזאת, שהמרחק לא יהווה יותר הפרעה.

ולא רק כלפי המורה המקובל שנמצא בחיי חיותו בעולם הזה. אם לתלמידים יש רצונות גדולים וחזקים, הם יכולים לגלות קשר עם המחבר גם ללא קירבה גופנית. כפי שהאר"י אמר לפני פטירתו, שאם תלמידיו יהיו ראויים, כלומר, אם הם ירצו, הוא יבוא וילמד אותם. ושאלו, איך הוא ילמד אותם אם הוא עוזב את העולם? על כך ענה האר"י, שאין להם עסק בנסתרות, היינו באיזו צורה העליון יכול להתלבש בתחתון ולמסור את הרוח ללא קירבה גופנית.[9]

לכן אין לדעת איך זה יקרה. בתקופתנו אין מקובל בשיעור קומתו של הרב"ש, שיכול ללמד הלאה. וכנראה שהלימוד יתרחש בצורה אחרת: או שבכל זאת תבוא אישיות גדולה, או שיגדלו מורים מקובלים מלמטה למעלה, או שמצד העולם יתגלה רצון גדול, בהמוני אנשים, שישנה את הקשר בין עליון לתחתון.

הרצון של התחתון הוא הגורם לקשר עם העליון. מהי העלאת מ"ן? בינה נמצאת בחיסרון לתת, אבל למטה אף אחד לא רוצה לקבל. היא שרויה בסבל. העליון יושב ומחכה עד שהתחתון יבוא אליו וידרוש.

העליון חייב להיות בכלים של העליון, כדי להתפתח לטובת התחתון. אין מצב שהעליון לא נמצא ברוחניות, אבל הוא יותר חכם, ואם דורשים ממנו רוחניות, הוא מקבל ונותן. מהיכן הוא יקבל? איך אפשר לפנות אליו אם הוא כמו כל אחד? לא שוקלים את האדם לפי הידע שלו, אלא אם הוא נמצא ברוחניות או לא. אבל אם העולם ידרוש מהמקובלים, הם יתקדמו יותר מהר. לכן הפצת הקבלה גורמת לזירוז הדרך.

הפצת הקבלה בימינו לא שייכת למה שהיה בדורות הקודמים. זו תקופה חדשה ותנאים חדשים. בימינו עוסקים בציווי של בעל הסולם בתקווה לזכות בכל העזרה שיכולה לבוא ממנו. וכל אחד, אפילו אם הוא רק מתחיל ללמוד, יכול להשתתף בתנועה הזאת לקראת התיקון. להיות שייך ללימוד ההדדי ולגיבוש הרצון ההדדי, לעלות את המ"ן מלמטה למעלה.

ומלמעלה מי שמשגיח ופועל בנו, היא נשמתו של בעל הסולם, שהביא לנו את שיטת הקבלה בצורה המתאימה לדורנו, שאותה לומדים ודרכה רוצים להגיע למטרה. כלומר, כל העבודה שלנו היא להימשך ולהכין את עצמנו לקשר עם בעל הסולם, לא בצורה גשמית, אלא בצורה פנימית. שאם נהיה ברצון הנכון כלפי אותו אח"פ דעליון הרוחני, הוא יעזור לנו ויטפל בנו.

לתהליך הזה אין קשר לגופים, אלא לרצונות. ככתוב בדברי האר"י, שאם תלמידיו ירצו, אם "יהיו ראויים", הוא יבוא וילמד אותם, כלומר, יטפל בהם.[10] גם היום וגם לתמיד, הקשר הוא אותו קשר. אלא שבכל הדורות היתה אפשרות למצוא רב מקובל בלבוש גשמי, ולהתקשר אליו, לשרת אותו, להיות לידו, וכך להתרשם מהפנימיות שלו, כמו שבעל הסולם מתאר ב"מאמר לסיום הזהר". ובזמננו נעלמה האפשרות הזאת.

ומה יהיה, לא ידוע. יתכן שהרצון הכללי של כל האנושות, גם בכמותו וגם באיכותו, יתגלה כפי שאמר האר"י. אבל אם אנחנו נהיה ראויים, יבוא וילמד אותנו, לא האר"י, אלא בעל הסולם, שהוא אותה נשמה, רק בצורה יותר גלויה, יותר קרובה. השיטה היא אותה שיטה, רק שיותר קרובה אלינו. כך צריך לקרות, אבל איך בדיוק זה יקרה, איש לא יודע.

ומי שמלמד, צריך ללמד לפי אותם עקרונות של הרב"ש: תחילה במאמרים או מכתבים הקשורים בעבודת ה', ולאחריהם "פתיחה לחוכמת הקבלה" או "תלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם.[11] כי האור מחזיר למוטב ולא המורה מחזיר למוטב.

_______________________________

 [9] לדברי האר"י ראה הרח"ו, שער הגלגולים, הקדמה לט: "וא"ל מורי ז"ל, כי גם נצוץ נפשי, לא ירדה תכף אחר צאתה מן העבור בעולם הזה, אמנם נתעכבה למעלה, ולא הגיד לי באיזה עולם נתעכבה: ונחזור לענין, כי א"ל מורי ז"ל, כי אני מוכרח להשתדל שאלו החברים שלי, יתקנו מעשיהם, לפי שאני יש לי רוחא בהם, ונמשך לי ריוח אם הם יהיו צדיקים, אבל הם אין להם רוחא בי, ואין להם תועלת במעשי, באופן שבכל המצות שהם עושים, יש לי חלק בהם ע"י ההוא רוחא שלי שבהם". ראה גם בעל הסולם, אגרת לט, תרפ"ז.

[10] שם.

[11] סדר הלימוד שהונהג בבית מדרשו של הרב"ש.