[1.00] הקבלה שורש כל המדעים - מבוא

קליפ - חוכמת הקבלה והפילוסופיה

הקבלה - שורש כל המדעים [1]

מבוא / החובה ללמוד את חוכמת הקבלה / החובה להעביר את שיטת ההשגה / הניסוח הנכון של שיטת הקבלה / השגת חוכמת הקבלה

מבוא

גילויי העולם הזה, וכל אופני הקיום שבו, מהווים מדע מדהים. באותה דרך, גם אור הבורא המתגלה בעולם, על אופני פעולתו ומציאות המדרגות, יוצרים מדע מופלא הנקרא חוכמת הקבלה. זהו מדע גדול יותר לאין ערוך ממדע הפיזיקה למשל. כי הפיזיקה מאגדת ידע חלקי בלבד, המצוי בעולם מסוים, ובסך הכול היא חוכמה המיוחדת רק לתחומה, ואינה כוללת בתוכה שום חוכמה נוספת.

לעומת זאת, ביסוד חוכמת הקבלה עומד כל הידע על כל הרמות של דומם, צומח, חי ומדבר שבכל העולמות שנכלל במחשבת כוח ההשגחה העליון. ולכן, חוכמת הקבלה כוללת בתוכה את כל החוכמות, בכך שהיא יוצרת סדר חוקים אחיד לכל המדעים השונים, וכל מדע חייב להתאים לאותו סדר חוקים. הפיזיקה, למשל, מתאימה באופן מדויק לסדר העולמות והספירות[2], וכך גם האסטרונומיה והמוסיקה וכל יתר המדעים, מתאימים לאותו סדר בדיוק.

כל המדעים נכללים בחוכמת הקבלה ומסודרים בה בהתאם לקשר אחד ויחס אחד שקיים בה, וכולם דומים לה כיחס הבן אל מולידו.

                                  _____________________________

[1] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "תורת הקבלה ומהותה".

[2] ספירות מלשון "ספיר", שמאירות כספיר.

[2.05] האם לימוד המושגים המופשטים שבשפת הקבלה לא עשוי להרחיק את האדם מהצורך בתיקון עצמי?

קליפ - התפתחות האגו

ביאור 5 - על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

האם לימוד המושגים המופשטים שבשפת הקבלה לא עשוי להרחיק את האדם מהצורך בתיקון עצמי? והאם דווקא לימוד החוקים והדינים שבשפת התנ"ך והתלמוד יעורר בו את הצורך בתיקון מתוך שיראה עד כמה אינו מקיים אותם?

כביכול אפשר לחשוב שדרך לימוד החוקים והתיקונים, שמוסברים בשפת התנ"ך או בשפת התלמוד, האדם יראה שהוא לא מקיים את דרישת החוקים האלה. ושהצער על כך יביא אותו לדרוש תיקונים, ולהגיע אליהם דרך העיסוק בחוכמת הקבלה. מה שאין כן בלימוד חוכמת הקבלה בשפת הקבלה.

בשפת הקבלה הוא לומד חומר טכני יבש, שכביכול אין לו שייכות אליו. והלימוד הטכני על פעולות מכניות של "מסכים", "אורות", "כלים", "זיווג דהכאה", "ביטוש", "התלבשות", "רשימות", אולי מסיט אותו מהכרת הרע, מונע ממנו לראות עד כמה אין לו השתוות עם אותם תנאים קדושים, שתלמוד התורה דורש מהאדם.

אבל במאמר "מהות חוכמת הקבלה" מתאר בעל הסולם את ארבע השפות(שפת התנ"ך, שפת ההלכה, שפת האגדה ושפת הקבלה),וקובע ששפת הקבלה היא השפה המועילה ביותר. מפני שהאדם בן זמננו, עם האגו שיש לו, לא מסוגל להוציא את המאור המחזיר למוטב, אלא מחוכמת הקבלה. כי דווקא בה נמצא המאור החזק ביותר להחזירו למוטב. ואפשר לעורר אותו בקלות, על ידי לימוד כתבי המקובלים שכתובים בשפת הקבלה.[11]

שפת הקבלה אינה נלמדת כדי ללמוד ספירות ופרצופים, אלא הלימוד הוא אמצעי בלבד. לכן לא חשוב מה האדם יודע. הבקיאות בחומר לא נועדה אלא כדי לגרום לאדם להיצמד לחומר הנלמד ולדרוש מאור בזמן הלימוד. ולא מפני שיש איזו חשיבות לידיעת הפרטים שמובאים ב"תלמוד עשר הספירות". הבקיאות היא רק סימן חיצוני לעיסוק בחומר, ומספיקה הבנה שטחית, ולא הבנה עמוקה. לא צריך לזכור את החומר בכוח. צריך ללמוד כדי להיצמד למקור הלימוד ולחיים.

גם תלמידי רב"ש לא עסקו בפרטי הפרטים של החוכמה, ולא היו בקיאים בכל חלקי "תלמוד עשר הספירות", לעומת תלמידים אחרים שלמדו ושיננו דפים שלמים. כי הדרך היא לגמרי אחרת. גם בעל הסולם לא הגיע לידע שלו מתוך שינון דפי ספר, אלא מתוך השגה. ולכן צריך להשיג. ההשגה הרוחנית הקטנה ביותר, שווה יותר מתלי תלים של ידיעות שטחיות שמשננים מהספר. וההבדל הזה בין לדעת מה כתוב לבין לדעת את פנימיות הכתוב, נקרא "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים".[12]

בקבלה אי אפשר לשפוט אנשים לפי הידע שלהם. מי שיש לו שכל חריף וזיכרון טוב, או ישן טוב לפני השיעור, ויש לו זמן לחזור על החומר, הוא לומד מצוין ובקיא בו היטב. ומי שנמצא בבלבול, ולא מסוגל להתרכז בזמן הלימוד בגלל בעיות פנימיות, או בגלל שלא מוצא את עצמו, החומר לא נקלט בו, כי יש לו שאלות אחרות. ואז הוא משתמש בלימוד מתוך ייאוש, ומצפה שיבוא ממנו המאור המחזיר למוטב, ולא הידיעה עצמה. כפי שבעל הסולם מתאר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהעטלף מצפה לחושך, לידיעה, והתרנגול מצפה לאור, לאמונה.

_____________________________

[11] בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה, ד"ה: סוד השגת החכמה.

[12] אמרה זו מיוחסת לר' יהושע פלק כ"ץ מלבוב(תחילת המאה ה-17),ספר מאירת עיניים לשולחן ערוך (לחושן משפט, סימן ג, יג): "פסקי הבעלי הבתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים". לאמרה זו ראה גם ר'ישראל כהן, ספר חפץ חיים,הלכות אסורי לשון הרע, כלל ו: "ידוע שפסקי בעלי בתים אינן שוין לפסקי התורה הקדושה". על האמרה ראה: רב"ש, דרגות הסולם,מאמר תסט: מחלוקת קרח ומשה: "בדרך השכל אין להבין את התורה, כי דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, ורק לאמונת חכמים זקוקים. כי בלי תורה אי אפשר לדעת מה זו דעת תורה ויראת שמים, כי לא עם הארץ חסיד, כמו שכתוב 'הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו'".

[4.10] למה רב"ש, בנו של בעל הסולם, הסתופף בצילו של אביו?

ביאור 10 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

למה רב"ש, בנו של בעל הסולם, הסתופף בצילו של אביו?

רב"ש היה מקובל גדול בזכות עצמו, אבל בפעולתו הוא התחבר כל כולו לאביו, והשתדל והשתוקק לחיות בצלו. לכן למרות שנות פעילותו הרבות, רק בעשר השנים האחרונות לחייו הוא החל לכתוב מאמרים בעצמו. וגם אז רק מפני שהגיעו אליו תלמידים חדשים, והיה צורך לתת להם יותר מלימוד ושיחות, שגם הם היו בצורה לא מובנת. שהיה לוקח לתלמיד לפחות שנה להתרגל, עד שהבין את הנאמר, בלי שהדברים ישמעו לו כשפה אחרת. ומכך נבע ההכרח להעביר את תורתו לכתב. והוא אמנם הצליח בכך.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו, שהידע הקבלי מתגלה רק לאלה המתמסרים לרעיון ההשתוות לבורא. לכן, לאורך כל הדורות קיבלו המקובלים רק תלמידים, שהתגלתה בהם השאיפה הבלתי מתפשרת, להשיג את הידע על מנת להשתוות לבורא.

משום שתלמידים רבים לא התקבלו ללימוד, ומשום שהמקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה מחוגי החברה הרחבים, צצו שרלטנים רבים שהציגו את עצמם כמקובלים, והיו מתפרנסים מנבואות, מהכנת קמעות, מגרוש עין הרע, ומשאר "ניסים ונפלאות", שהיו מפתים את פשוטי העם. עד לימינו אנו ישנם "מקובלים" כאלה, ויש מי שקונה את הקמעות ה"אלוקיים" שלהם, את החוטים האדומים ואת "המים הקדושים" שהם משווקים.

קריטריון נוסף בנוגע לאיסור פרסום חוכמת הקבלה הוא, למי מותר למסור את החוכמה. חוכמת הקבלה מהווה אמצעי להגיע למטרה, למי שמשתוקק למטרה. ומי שאינו משתוקק למטרה, אין לו תפיסה בה ולא הבנה. לאור אין מה להביא לו, אומר בעל הסולם, ולכן הוא מרגיש חושך.[14] הוא מתחיל להשתמש בכל הידע של הקבלה בצורה שאינה עולה בקנה אחד עם הכיוון הנכון כדי להגיע למטרה.

הכלי תמיד חייב להיות מוקדם לאור. היינו, שיש לאדם צורך במטרה, והוא מכוּוַן להשיג אותה. הוא משתוקק למטרה, ויכול לכוון ולסדר את עצמו כלפיה, ומוכן לאחוז בעליון כדי להגיע אליה. הוא מוכן לסבול את סדר ההתפתחות הלא נעים, שעתיד לעבור עליו, כדי להגיע למטרה. כלומר, הוא מצרף לעצמו את מידת האמת, והיא נעשית לו חשובה יותר ממידת הסבל שמוכן לסבול, כדי להשיג את מידת האמת הזאת. רק לאדם הזה חוכמת הקבלה יכולה לעזור, כי הוא מוציא את הכלי שבנה ומגיש אותו לתיקון.

ומי שכלל לא מרגיש ולא מבין את המטרה, מי שאין לו שום הכנה או דחף נפשי להגיע למטרה, הוא לא זקוק לידיעות של חוכמת הקבלה, להפך, הן עלולות לבלבל אותו. כי הוא לא מחפש בידיעות האלה מעבר למה שמוכן בכלי שלו. ולְמה הכלי שלו מוכן? למלא את עצמו בתענוגי העולם הזה. לכן האנשים מגיעים למקובלים עם צורך אנושי, להשיג זיווג טוב, להצליח בעסקים, להסתדר עם הפרנסה, לשפר את הבריאות, ומצפים לקבל מהם ברכה שתעזור.

אבל חוכמת הקבלה לא נועדה למטרה הזאת. חוכמת הקבלה מיועדת להביא לאדם כוחות להתקדם לכיוון ההשפעה, לפי הצורך במטרה שיש בו לפני שפותח את הספר. אפילו במצב של "לא לשמה", שרוצה ולא רוצה. כי גם "לא לשמה" הוא כיוון נכון, שהאדם חושב על המטרה, יודע אותה, מבין שכך צריך להיות ואין ברירה, אבל לא מסכים עדיין. לכן המקובלים הגבילו את מסירת החוכמה, ערכו לאנשים שהגיעו אליהם בדיקות ומבחנים והציבו להם תנאים מחמירים.

עד היום משתמשים בקבלה כאילו יש בכוחה לעזור לאדם בחיי העולם הזה. עדיין חושבים שבכוחו של המקובל לעזור להטיב את החיים האלה, שהתפילה והרצון שלו פועלים בצורה שמועילה לאדם הפשוט. אין הבנה, שהמקובל בהתקשרותו עם האדם, יכול להביא לו רק אור מקיף ומאותה מדרגה עליונה, שמופיעה כלפי האדם כדוגמה בלבד, ככוח שמוציא אותו ממצבו, להעלות אותו למעלה. היינו, לעשות אותו יותר מתוקן, יותר משפיע, יותר דומה לבורא.

אין למקובל כוח אחר. וכל הסיפורים שמספרים על המקובלים, כאילו הם יכולים לעשות אותות ומופתים בעולם הזה, הם בדויים ושקריים. בלתי אפשרי לאף אחד לעשות אותם, כי "חוק נתן, ולא יעבור"[15], "אני הוי"ה, לא שיניתי"[16], "עולם כמנהגו נוהג".[17] הכול נמצא תחת אותם חוקים, ואף מקובל לא עושה פלאים ולא הופך מעשה בראשית. הדבר היחיד שהמקובלים מסוגלים לעשות, והם עושים, הוא לפעול על מי שניתן לקדם אותו למטרה.

אמנם ישנן פעולות, שהמקובל יכול לצרף לעצמו את התחתון, ולעשות איתו פעולה כרצון אחד, בתנאי שמבטלים את התחתון. אבל הפעולות האלה נעשות רק בתנאים מיוחדים בלי להזיק לתחתון, או כדי שיהיו לו יותר כוחות, או לצורך מטרות שהמקובל רואה בהן נחיצות. אבל גם אז הן לא נעשות כדי להטיב את חיי התחתון בעולם הזה.

___________________________________

[14] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות יג.

[15] תהילים קמח, ו.

[16] מלאכי ג, ו.

[17] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[4.15] באיזו מידה היהדות הדתית קרובה לקבלה?

ביאור 15 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

באיזו מידה היהדות הדתית קרובה לקבלה?

אסור להתייחס לאנשים מתרבות מסוימת, כמִקשה אחת. גם לא לאנשים דתיים, שיש להם תרבות מיוחדת ויחס מיוחד לכל דבר, לחיים, לקבלה, לעצמם ולעולם. כי יש הבדלים בין האנשים. ישנם מפותחים יותר ומפותחים פחות, עם נקודה שבלב או בלעדיה, שתורתם מדכאת את יחסם לחוכמת הקבלה, או שתורתם אינה עוצרת בעדם, שמנהלים או לא מנהלים חשבונות על מידת תלותם בסביבתם, מבחינה כלכלית, תרבותית ואנושית, או על אי תלותם בה, ואם הם חייבים ללכת בעקבות דרישות החברה, או להתנגד להן.

הציבור הזה אינו מִקשה אחת. הוא כולל את כל הסוגים, מכיפות סרוגות ועד כיפות שחורות. לכן אי אפשר לומר, שהם גוף שנמצא בניגוד לחוכמת הקבלה. הוא לא מנוגד. הם מתעניינים וקונים ספרי קבלה. לקבלה אין עניין לשבור לאדם מסגרת חברתית, שיש לה רב, מנהיג משלה, ומסגרת שנותנת לאדם צורת חיים מחייבת, שמחזיקה אותו. אסור לפרוץ למערכת קיימת, ולהרוס מה שקיים. כי המערכות האלה קיימות לפי רוח האדם ולפי ההנהגה העליונה.

אף חכם לא יכול לבוא ולהרוס אנושות שלמה, על כל התרבויות וההרגלים והמסגרות שהיא נותנת לאדם. אסור להילחם נגד מסגרת, שהאדם נמצא בה. כי אם המסגרת מתקיימת, סימן שיש עליה הנהגה מיוחדת מלמעלה. וכל אדם שנמצא בתוך המסגרת הזאת, צריך להתייחס אליו, שאם הוא נמצא עדיין בתוכה, הוא לא יותר גבוה מאותה מסגרת.

ועד שהאדם מגיע להתפתחות, עד שהוא בעצמו שובר את המסגרת שלו, ונעשה בעל אישיות חופשית, שמידת הייחודיות מדברת בו לפני הכול, אין לקבלה מה לתרום לו. לכן אנשים שמעדיפים מסגרת נקראים "דומם", שהוא עדיין לא מוכן לזוז לבד, שהוא עובד מרצון, שמרגיש טוב באותה מסגרת. כך גם במסגרת הדתית וגם במסגרת החילונית. אלא שבמסגרת הדתית הם נקראים "דומם דקדושה", מפני שהצורה שלהם דומה לקדושה, אבל ללא תנועה עצמית של אף פרט מהם.

לא כל מי שנמצא במסגרת דתית נקרא דומם דקדושה. אלא רק מי שמוסר את עצמו לכל החוקים והתנאים והעצות, שכתובים ב"שולחן ערוך", בצורה הנקראת "תמימה", כלומר, שלמה, ללא שום ביקורת, למטה מהדעת. רק מי שמקיים את החוקים האלה במסירות, חי בהם ושמח לקיים אותם. במסגרת כזאת התקיים רוב העם עד לפני מאה שנה. אבל המסגרת של היום היא לא מסגרת של דומם דקדושה, מפני שהיא מחזיקה את האנשים משיקולים של כדאיות כלכלית ופוליטית.

ולמרות זאת, עד שהאדם לא פורץ את המסגרת, ורוצה להיות "אחד, יחיד ומיוחד"[27], בהתאמה לכוח העליון, כדי להתקשר עימו, לא רשאים לבוא ולשבור לו את המסגרת. המקובל הוא לא מהפכן, והקבלה לא נועדה לעשות מהפכות, אחרת הפעולה שלה הופכת להיות הרסנית, ואסור לה לעשות זאת. אלא, שיטת ההפצה של הקבלה, שיטת ההשפעה שלה, חייבת להיות מאוד נוחה לאדם, ולא להיות נגד חוקי העולם וחוקי הטבע.

בהפצה אפשר לעשות הכול, אבל בצורה לא מחייבת, שלא אונסת את האדם, אלא מביאה לו את הקבלה באותה הצורה שהוא מקבל ידיעות והשפעות חיצוניות אחרות. בצורה שלא מפחידה אותו ולא מאיימת עליו, כי אחרת אונסים אותו, מחייבים אותו, מכניסים אותו למצב שלא הגיע אליו מעצמו.

אדם שאין לו עדיין פחד ואין הרגשת מחויבות, אין טעם להכניס לו אותם. מי שיש לו הרגשת פחד ומחויבות, בא ויושב בשיעור. ולמי שאין, אסור להחדיר אותם מבחוץ, אלא עליו לגדול אליהם מתוך עצמו, מתוך שכנוע עצמי. צריך לזרז לאדם את ההתפתחות, אך לא לחייב אותו מבחוץ לפחד.

אסור למרר לאנשים את החיים. יש להתייחס אליהם כמו שנהג לספר הרב"ש, שכשעבר ליד מגרש כדורגל, אמר שחייבים לכבד את המקום הזה, מפני שהוא נותן לאנשים שמחה, שהם באים אליו כדי לשמוח. כלומר, אסור להכניס את הקבלה בכוח, אלא צריך לגרום לאנשים התפתחות טבעית, בזריזות יתר בלבד.

הזירוז הוא עניין מאוד עדין. על ידי הזירוז האדם מבחין ורואה יותר ויותר מהר, אבל הוא מבחין ורואה בעצמו. אחרת אין זירוז, אלא קלקול, והעולם חוזר לסורו עד שאדם יגיע בעצמו, מאין ברירה. ואי אפשר אחרת, הכול נובע מ"חטא אדם הראשון". לכן, כשבהפצת הקבלה מפרסמים אמצעי חזק וכוח גדול, צריך להיזהר שלא לגרום כנגדו דברים רעים.

חוסר ההתאמה בין חיי היומיום לבין הפצת החוכמה, לימודה וקליטתה, גורם אפילו לאדם הלומד, חוסר יכולת לחבר את החיים הפרטיים שלו בעבודה ובמשפחה עם לימוד חוכמת הקבלה ועם קליטת הרעיון שלה. חוסר היכולת הזה לחבר יחד את ההתפתחות הפנימית עם הגבולות, ההגדרות והמסגרות החיצוניות של העולם הזה, עולה לאדם בכוחות מרובים, וגורם לו בלבול, קשיים ומשברים. לכן כנגד זה חובה לסדר ולחייב ולהחזיק את האדם, עד שהשלב הזה יעבור, והוא יתפתח להבין ששני העולמות חייבים ללכת יחד זה עם זה, אחרת אין התפתחות נכונה.

לכן, גם אם בזמננו פותחים את החוכמה ומותר לפרסם אותה ללא שום הגבלה, אין זה אומר שמותר לפתוח אותה לכל אחד, בכל המידה והצורה שהוא מסוגל לקבל. אי אפשר לבוא לילד קטן ולדחוף לו לפה כף גדולה מדי בגלל שמותר, אלא צריך לתת לו את המידה השלמה שלו, באופן ובצורה שמתאימים לו.

_____________________________

[27] הרמב"ן, פירוש על ספר היצירה פ"א מ"ז. על המושג הזה ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, הסתכלות פנימית, דף יד.