[4.15] באיזו מידה היהדות הדתית קרובה לקבלה?

ביאור 15 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

באיזו מידה היהדות הדתית קרובה לקבלה?

אסור להתייחס לאנשים מתרבות מסוימת, כמִקשה אחת. גם לא לאנשים דתיים, שיש להם תרבות מיוחדת ויחס מיוחד לכל דבר, לחיים, לקבלה, לעצמם ולעולם. כי יש הבדלים בין האנשים. ישנם מפותחים יותר ומפותחים פחות, עם נקודה שבלב או בלעדיה, שתורתם מדכאת את יחסם לחוכמת הקבלה, או שתורתם אינה עוצרת בעדם, שמנהלים או לא מנהלים חשבונות על מידת תלותם בסביבתם, מבחינה כלכלית, תרבותית ואנושית, או על אי תלותם בה, ואם הם חייבים ללכת בעקבות דרישות החברה, או להתנגד להן.

הציבור הזה אינו מִקשה אחת. הוא כולל את כל הסוגים, מכיפות סרוגות ועד כיפות שחורות. לכן אי אפשר לומר, שהם גוף שנמצא בניגוד לחוכמת הקבלה. הוא לא מנוגד. הם מתעניינים וקונים ספרי קבלה. לקבלה אין עניין לשבור לאדם מסגרת חברתית, שיש לה רב, מנהיג משלה, ומסגרת שנותנת לאדם צורת חיים מחייבת, שמחזיקה אותו. אסור לפרוץ למערכת קיימת, ולהרוס מה שקיים. כי המערכות האלה קיימות לפי רוח האדם ולפי ההנהגה העליונה.

אף חכם לא יכול לבוא ולהרוס אנושות שלמה, על כל התרבויות וההרגלים והמסגרות שהיא נותנת לאדם. אסור להילחם נגד מסגרת, שהאדם נמצא בה. כי אם המסגרת מתקיימת, סימן שיש עליה הנהגה מיוחדת מלמעלה. וכל אדם שנמצא בתוך המסגרת הזאת, צריך להתייחס אליו, שאם הוא נמצא עדיין בתוכה, הוא לא יותר גבוה מאותה מסגרת.

ועד שהאדם מגיע להתפתחות, עד שהוא בעצמו שובר את המסגרת שלו, ונעשה בעל אישיות חופשית, שמידת הייחודיות מדברת בו לפני הכול, אין לקבלה מה לתרום לו. לכן אנשים שמעדיפים מסגרת נקראים "דומם", שהוא עדיין לא מוכן לזוז לבד, שהוא עובד מרצון, שמרגיש טוב באותה מסגרת. כך גם במסגרת הדתית וגם במסגרת החילונית. אלא שבמסגרת הדתית הם נקראים "דומם דקדושה", מפני שהצורה שלהם דומה לקדושה, אבל ללא תנועה עצמית של אף פרט מהם.

לא כל מי שנמצא במסגרת דתית נקרא דומם דקדושה. אלא רק מי שמוסר את עצמו לכל החוקים והתנאים והעצות, שכתובים ב"שולחן ערוך", בצורה הנקראת "תמימה", כלומר, שלמה, ללא שום ביקורת, למטה מהדעת. רק מי שמקיים את החוקים האלה במסירות, חי בהם ושמח לקיים אותם. במסגרת כזאת התקיים רוב העם עד לפני מאה שנה. אבל המסגרת של היום היא לא מסגרת של דומם דקדושה, מפני שהיא מחזיקה את האנשים משיקולים של כדאיות כלכלית ופוליטית.

ולמרות זאת, עד שהאדם לא פורץ את המסגרת, ורוצה להיות "אחד, יחיד ומיוחד"[27], בהתאמה לכוח העליון, כדי להתקשר עימו, לא רשאים לבוא ולשבור לו את המסגרת. המקובל הוא לא מהפכן, והקבלה לא נועדה לעשות מהפכות, אחרת הפעולה שלה הופכת להיות הרסנית, ואסור לה לעשות זאת. אלא, שיטת ההפצה של הקבלה, שיטת ההשפעה שלה, חייבת להיות מאוד נוחה לאדם, ולא להיות נגד חוקי העולם וחוקי הטבע.

בהפצה אפשר לעשות הכול, אבל בצורה לא מחייבת, שלא אונסת את האדם, אלא מביאה לו את הקבלה באותה הצורה שהוא מקבל ידיעות והשפעות חיצוניות אחרות. בצורה שלא מפחידה אותו ולא מאיימת עליו, כי אחרת אונסים אותו, מחייבים אותו, מכניסים אותו למצב שלא הגיע אליו מעצמו.

אדם שאין לו עדיין פחד ואין הרגשת מחויבות, אין טעם להכניס לו אותם. מי שיש לו הרגשת פחד ומחויבות, בא ויושב בשיעור. ולמי שאין, אסור להחדיר אותם מבחוץ, אלא עליו לגדול אליהם מתוך עצמו, מתוך שכנוע עצמי. צריך לזרז לאדם את ההתפתחות, אך לא לחייב אותו מבחוץ לפחד.

אסור למרר לאנשים את החיים. יש להתייחס אליהם כמו שנהג לספר הרב"ש, שכשעבר ליד מגרש כדורגל, אמר שחייבים לכבד את המקום הזה, מפני שהוא נותן לאנשים שמחה, שהם באים אליו כדי לשמוח. כלומר, אסור להכניס את הקבלה בכוח, אלא צריך לגרום לאנשים התפתחות טבעית, בזריזות יתר בלבד.

הזירוז הוא עניין מאוד עדין. על ידי הזירוז האדם מבחין ורואה יותר ויותר מהר, אבל הוא מבחין ורואה בעצמו. אחרת אין זירוז, אלא קלקול, והעולם חוזר לסורו עד שאדם יגיע בעצמו, מאין ברירה. ואי אפשר אחרת, הכול נובע מ"חטא אדם הראשון". לכן, כשבהפצת הקבלה מפרסמים אמצעי חזק וכוח גדול, צריך להיזהר שלא לגרום כנגדו דברים רעים.

חוסר ההתאמה בין חיי היומיום לבין הפצת החוכמה, לימודה וקליטתה, גורם אפילו לאדם הלומד, חוסר יכולת לחבר את החיים הפרטיים שלו בעבודה ובמשפחה עם לימוד חוכמת הקבלה ועם קליטת הרעיון שלה. חוסר היכולת הזה לחבר יחד את ההתפתחות הפנימית עם הגבולות, ההגדרות והמסגרות החיצוניות של העולם הזה, עולה לאדם בכוחות מרובים, וגורם לו בלבול, קשיים ומשברים. לכן כנגד זה חובה לסדר ולחייב ולהחזיק את האדם, עד שהשלב הזה יעבור, והוא יתפתח להבין ששני העולמות חייבים ללכת יחד זה עם זה, אחרת אין התפתחות נכונה.

לכן, גם אם בזמננו פותחים את החוכמה ומותר לפרסם אותה ללא שום הגבלה, אין זה אומר שמותר לפתוח אותה לכל אחד, בכל המידה והצורה שהוא מסוגל לקבל. אי אפשר לבוא לילד קטן ולדחוף לו לפה כף גדולה מדי בגלל שמותר, אלא צריך לתת לו את המידה השלמה שלו, באופן ובצורה שמתאימים לו.

_____________________________

[27] הרמב"ן, פירוש על ספר היצירה פ"א מ"ז. על המושג הזה ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, הסתכלות פנימית, דף יד.

[4.16] למה לא כדאי להלביש את האמת בכל מיני סגולות גשמיות?

קליפ - אני עולם בורא

ביאור 16 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

למה לא כדאי להלביש את האמת בכל מיני סגולות גשמיות?

סגולות של קמעות, של מים קדושים, חוטים אדומים ופתקים, לא מפתחות את האדם. הן היו קיימות במשך אלפי שנים בכל מקום, במצרים העתיקה, בהודו, ביוון, בסין ובקרב האינדיאנים בדרום אמריקה, כמערכת של סמלים משולבים בתרופות מיוחדות וסמים. מערכת שלימה שהשפיעה על האדם בצורות שונות, הרגיע אותו וניתקה אותו מהסבל.

אלא שלנתק את האדם מהסבל פירושו לנתק אותו מהבנת המקור של הסבל. והקבלה לא יכולה לתמוך בגישה כזאת. הקבלה לא באה להרגיע את האדם. הבורא לא נותן לאדם בעיה, כדי שהקבלה תבוא ותרפא אותה. אין זה מתפקידה. תפקידה של הקבלה לעזור לאדם להבין למה יש לו בעיות ומה מקורן, שהמקור להן הוא אותו בורא. ולא לספר לו סיפורים שקמע יעזור לו. כי הסיפור הזה שיקרי, ודרך קמע האדם לא מתקשר למקור הסבל.

לכן כל סגולה חוץ מהבורא עצמו, חוץ מ"אין עוד מלבדו"[28] נקראת עבודה זרה. לא חשוב איך קוראים לה: קמע, חוט אדום, פסל או תמונה. אם מצביעים על גורם אחר, שיכול לעזור לאדם חוץ מהבורא, עובדים עבודה זרה, כי מטים את האדם מהכיוון הנכון. אבל אם היו מתייחסים לקמעות כאמצעים להגיע לבורא, לדרוש ממנו, להתקשר אליו, כמו שמתייחסים בקבלה לספרים, לרב ולקבוצה, הגישה הזאת היתה נכונה, למרות שאין קשר ישיר בין הדברים.

הבעיה היא שמוכרים את הקמעות כתרופה עצמה. וקמע איננו אמצעי ישיר. בעזרת הקמע מרגיעים את האדם, עד שבאים לו ייסורים גדולים יותר, והוא נוכח לדעת שהקמע לא עוזר לו. וכך האנושות עוברת אלפי שנות התפתחות ללא תועלת, למרות אותן סגולות. ועדיין יש אנשים שעושים הון רב על חשבון אנשים אחרים, שממשיכים לסבול. וכך מתפרנסים אלה מאלה.

אבל אדם שרע לו אי אפשר להמליץ לו לקרוא בספרי קבלה, אם הוא לא התפתח לזה. אבל כשהוא מבין כבר שאין תרופה, הוא יקשיב להצעה. הוא יהיה מוכן לה בתוכו בצורה טבעית. והפצת הקבלה מספרת לאדם על האמצעי הזה, רגע לפני שהוא מגלה אותו בעצמו, ובכך מזרזת לו במעט את המגע הראשוני של הקשר עם האמצעי הנכון.

אבל אם מכניסים לו הבנות, שההצלה שלו תבוא מקלף של ברכות, או מחוט אדום, או ממים קדושים, הוא נצמד אליהם כמו ילד קטן, שנותר צמוד לצעצוע מסוים משך כל התפתחותו, או נצמד לצעצוע מסוים ואחרי כמה חודשים זורק אותו ונצמד לאחר. הסגולות האלה נותנות לאדם מילוי שקרי לבעיה שלו. אמנם במקום להיות אומלל, הוא נעשה יותר רגוע, שזו המטרה של כל הדתות, להרגיע את בני האדם, מזה פרנסתן, אבל הפתרון הזה הוא שיקרי.

________________________

[28] דברים ד, לה.

[4.17] האם ספר תהילים הוא ספר שמתקן או סגולה בלבד?

קליפ - תהילים

ביאור 17 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

האם ספר תהילים הוא ספר שמתקן או סגולה בלבד?

בספר תהילים נמצא המאור המחזיר למוטב. ומי שקורא בו נשאר אמנם בדרגת דומם, אבל מדרגת דומם הוא יבוא לדרגת צומח. כי הוא תלוי בספרים הקדושים ולא בסגולות. וכאן ההבדל הוא מאוד עדין.

אדם שמקיים תורה ומצוות בתמימות, שמאמין שמקריאת ספר תהילים לו ולמשפחתו יהיה טוב, והוא צריך לקרוא בספר הזה מפני שהבורא ציווה. זו אינה עבודה זרה כמו חוט אדום או קמע, אלא לפי דרגתו של האדם זו מידת הקשר שלו עם הבורא. ואחר כך מאותו ספר הוא יבוא לספרי הקבלה. במשך הזמן הוא יראה שספר תהילים וספר "הזוהר" ו"תלמוד עשר הספירות" הם אותו ספר. בכולם הוא קשור עם הבורא ומבקש ממנו שיעזור לו. הוא אולי קורא בו "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא"[29], ולא חושב על משהו אחר חוץ מטובת עצמו, אבל הוא מבקש שהבורא בעצמו יביא לו טוב. והיחס הזה הוא כל ההבדל בין הדת היהודית המקורית לבין יתר האמונות.

במקורה, הדת היהודית חייבת לתת לאדם התפתחות הדרגתית מדרגה לדרגה, לפי מידת הדרישה שלו, כי הכול נמצא בתורה. כך היה עד חורבן בית ראשון ושני, כשהמנהיגים היו מקובלים. הם חינכו את העם בהתאם לתהליך ההתפתחות. אבל לאחר חורבן בית שני נוצרה מחיצה מבדלת בין העם לקבלה, עד שבדורות האחרונים נעשו "פני הדור כפני הכלב"[30], שהולכים ומחפשים כמו כלב מרחרח, איפה יש יותר רווח.

אם המנהיגים של היום היו הולכים לפי מה שכתוב בתורה, הם היו מחנכים את העם להתפלל ולקרוא תהילים, כדי שיהיו לו בריאות ואושר. וכך העם היה מתפתח, שהוא קשור לאותו מקור, ולא משתחווה לחפצים מהעולם הזה. האדם היה יודע שאפשר להשיג טוב דרך התפילה. ולמרות שתפילתו היתה "לא לשמה", והאמצעים שלו היו רק לעצמו, לא היה בחייו דבר שיסיט אותו מהדרך.

______________________________

[29] סוכה ב ד, ג.
[30] מדרש רבה, שיר השירים, פרשה ב, פסקה לג.

[4.18] מי שמקיים מצוות בתמימות, מה הסיכויים שלו להגיע לתיקון?

ביאור 18 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

מי שמקיים מצוות בתמימות, מה הסיכויים שלו להגיע לתיקון?

לאט לאט הוא יתבגר מבפנים ויגיע לרצון לתיקון. לכן המחשבה, שהקבלה מתנגדת לדת ולדתיים אינה נכונה, אלא היא נגד הצורה הנוכחית של הדת. והרי כל החכמים, החל ממשה רבנו, שייסדו את מוסד הדת היהודית, הם שהביאו את כל הצורה החיצונית הזאת מלמעלה, מהמקור הגבוה ביותר, והלבישו אותה בעם.

העם היה להם כחומר ביד היוצר. חומר גלם ללא צורה, שהמקובלים יצרו ממנו צורה. הם קבעו איך להתייחס לכל דבר, מה ללמוד ואיך ללמוד, איזה חוקים, ואיך לקיים אותם ומתי. הם הביאו מלמעלה צורה ועשו כעין תבנית, הטבעה, איך האדם, המשפחה, והעם צריכים להיות. ואין פרט אחד בחיינו, ולו הקטן ביותר, שאין הנחיה ברורה איך צריך להתנהג בו.

המיסוד הזה נעשה על ידי המקובלים הגדולים. הם הכניסו אותו בתוך האומה בצורה דוממת, שאם מתפתחים ממנה, לאט לאט יוצאים לדרגות יותר גבוהות. אלא שבמשך הזמן הרצון לקבל גדל, ונעשו קלקולים שהביאו למצב, שצורה זאת של הדת אינה קיימת לצורך הגבוה, אלא לרווח של בעלי עניין. וגם בתוך המסגרת, האנשים עצמם השתנו ועשו בה קלקול גדול.

והקלקול הזה הוא בהתאמה מלאה לקלקול בכל העולם. ולא שיש קלקול יוצא דופן באומה הישראלית, ובכל העולם אין. הקלקול הוא הדרגתי, חוקי, שגם אותו יהיה צורך לפתור ולתקן. המערכת נשארת שלמה, גם כשהיא מתפקדת בצורה מעוותת. העיוות הולך ומסתובב כולו לאט לאט, ומגלה מבפנים את כל המשקעים שלו, את כל השליליות שבו, בצורה הדרגתית ובקשר הנכון.

וכך האנשים יתחילו לחפש צורה נכונה גם בדרגת דומם. כמו למשל חזרה בתשובה, שהיא חיפוש של דומם בעל צורה נכונה. חיפוש של מסגרת נכונה שקשורה למטרה. שאם האדם נמצא בה, הוא לבטח נמצא במקום הנכון, וכבר נכנס לביטחון ולהבטחה בצורה חברתית משותפת. ובעתיד עוד יתגלה, שגם דרגת דומם דקדושה נדרשת על ידי העם, אלא שאז יחפשו ויבנו אותה בצורה נכונה. כי לפי מבנה הפירמידה, הרוב שייך לדומם דקדושה, שמוכן להשתייך לדרך הרוחנית ולעשות למענה, כדי שגם לו יהיה עתיד וחלק בנצחיות, בבורא.

[4.19] מהו אותו דומם שמדובר עליו בדומם דקדושה?

ביאור 19 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

מהו אותו דומם שמדובר עליו בדומם דקדושה?

     דומם דקדושה הוא מושג. והדומם הוא מושג מאוד רחב. האנושות ברובה שייכת לדרגת דומם, בדומה ליחס בין הדומם לבין יתר צורות ההתפתחות בכל היקום. מלבד הצומח, החי והמדבר שעל פני כדור הארץ, כל יתר היקום הוא דומם. והיחס בין הדומם ליתר הדרגות הוא אפסי. כי המבנה של הפירמידה שטוח, קהה, עם חוד קצר, וכל היתר דומם.

הדומם לא מזיק. הוא חלק מהרצון לקבל, שהתפתחותו אינה לגובה, אלא בקליטת המאור שמחזיק אותו בצורת דומם. הוא מוכן להישאר בצורת דומם ולא רוצה יותר, ובלבד שצורת הדומם שלו תהיה מקושרת לבורא. הוא רק מבטל את עצמו, לא יותר, לא מסוגל ליותר, לא לזוז ולא לעשות לבדו, אלא שבעל הבית ישלוט עליו. ולעצמו, אין לו שום דבר, הוא מבטל את עצמיותו. כל עצמיותו היא רק כדי להידבק ל"עצמותו", לעצמיותו של בעל הבית. ההתבטלות הזאת היא נקראת דומם.[31]

הקיום של הדומם הוא הכרחי. הוא קיים בטבע, ומה שקיים בטבע אינו מזיק, אלא הוא מציאות. אבל היום, בצורתו המקולקלת בעולם שלנו, כשאנשים עושים איתו מה שעושים, ונותנים לו מסגרת בעלת עניין פוליטי וכלכלי, הדומם הולך ונהרס בהדרגה. לכן היהדות המודרנית נמצאת במשבר. אבל כאשר היא תחזור למצב מתוקן יותר, הדומם המתוקן יהיה הדומם הנכון. והרוב יהיה דומם. כי רוב החומר, רוב הרצון לקבל, הוא דומם.

דומם נקרא כל תא בגוף, שמבטל את עצמו, ופועל רק כדי להחזיק את הגוף, ולא לצורך עצמו. וגם במפעל, מעטים שייכים להנהלה. הרוב הם העובדים, הנקראים דומם, מפני שחובתם לבצע. הרצון של הדומם הוא רק לקיים מה שמביאים לו מִדרגה יותר גבוהה. למרות שלדומם כמו לכל הגוף יש יכולת ביצוע ושכל משלו כי כלל ופרט שווים.

והדרגה הזאת אינה דרגה קטנה. על ידי הרצון הזה, הדומם נמצא בתוך העליון, כמו עובר בבטן אמו, וזוכה לכל מה שיש בעליון. עובר שאוכל מה שאימו אוכלת, כשהוא יוצא החוצה, הוא אמנם רוכש עצמאות, אבל כבר אינו שייך לדרגה של אמא, אלא לדרגה פחותה ממנה.

במעמד הזה יש יתרונות וחסרונות. לא פשוט לאדם לעבור מדרגת דומם לדרגת צומח, הוא מפסיד מאותו מעבר. הוא צריך להגדיל את הייחודיות שלו, את העצמיות, שהצורך להיות עצמאי מהבורא יהיה במימד אחר לגמרי, במושג אחר. ואז יש לו יוצרות, נכונוּת, כוחות, לעזוב את הדומם. קשה מאוד לעזוב את הדומם. מכל הדרגות, הדרגה הקלה ביותר היא הדומם. היא לא פשוטה, אבל קלה, כי עוזרים לדומם, הוא מקבל אור מקיף כללי, בדומה לעובר שנשמר ברחם אימו. אבל ברגע שהוא יוצא החוצה לאוויר העולם, ונעשה צומח, הוא מתחיל לפתח בעיות ומחלות.

בחייו האדם לא יכול להעדיף להיות דומם או להיות מישהו אחר. מאותו שורש שהאדם בא, עד אליו הוא צריך להתפתח, ולבצע כל מה שהשורש שלו מחייב. בכוחנו רק לגרום להתפתחות מהירה יותר. אבל גם על "מהירה יותר" יש שאלה. אם יד של ילד קטן מתחילה לפתע לגדול יותר מהר משאר גוף, זו אינה גדילה תקינה ובריאה. אותו דבר קורה בגוף נשמת אדם הראשון. אם חלק ממנו מתפתח יותר מהר משאר החלקים, זו כבר אינה גדילה בריאה, אלא מחלה.

אם כך, איך אפשר לגרום לזירוז התפתחותו של כל אחד ואחד, מי שרוצה ומי שלא רוצה, כדי שתהיה התפתחות כללית נכונה והרמונית? מי שמתפתח חייב לגרום להתפתחותם של כל האחרים. באותה מידה בלבד הוא יוכל להמשיך ולהתפתח. אחרת, תא שמתחיל לגדול ללא קשר עם תאים אחרים, גורם לסרטן.

לכן ההתפתחות הרוחנית שלנו יכולה להיות רק על ידי הפצת חוכמת הקבלה. רק על ידי התקשרות עם כלל האנושות. במידה שקשורים אליה ודואגים לה, באותה מידה הולכים וגדלים. מלמעלה לא נותנים לאף אחד לגדול יותר ממה שהוא משקיע בהתפתחותה היחסית של כל האנושות. אחרת ההתפתחות שלנו בגוף הכללי של הנשמות איננה התפתחות בריאה.

_____________________________

[31] בעל הסולם, שמעתי, מאמר קטו: ענין דומם צומח חי מדבר.

[5.00] שכל הפועל

קליפ - ערבות היא חוק טבע

שכל הפועל[1]

המטרה שלשמה נברא האדם, היא המצב שאליו הוא חייב להגיע בסוף התפתחותו, והיא הדבקות בבורא. כל חוקי הטבע ופעולותיהם מכוונים אך ורק למימוש המטרה הזאת. וכל אדם חייב להגיע אליה באחד מהגלגולים שלו בעולם הזה. הדבקות של האדם בבורא מתרחשת על ידי השוואת תכונות האדם לתכונותיו של הבורא.

אבל למה ההשתוות לתכונות הבורא מביאה לדבקות עימו? אפשר להבין זאת בעזרת הדוגמה הבאה: בכל פעולה נמצא השכל של מי שעושה את הפעולה הזאת. כמו שבשולחן, למשל, משיגים את השכל של הנגר ואת האומנות שלו, משום שכאשר הנגר עבד, הוא השתמש בשכלו. ולכן זה המסתכל על הפעולה, על השולחן, מגלה את השכל הטמון בשולחן הזה, משום שבזמן העבודה, הפעולה היתה דבוקה בשכל.

לכן כאשר האדם חושב ומתעמק בפעולה של הבורא, הוא משיג את שכל הבורא, את שכלו של עושה הפעולה. ולכן אם האדם השיג את הפעולות שעל ידן הבורא יצר את העולם ואת כל הסדר הקיימים בו, הרי הוא דבק בשכל שיצר אותם. לפיכך האדם הזה דבק בבורא. כמו שנאמר שאדם מגלה את שמותיו של הבורא, כלומר את התגלויות הבורא בבריאה, ובאמצעותן הוא נדבק בבורא.

___________________________

[1] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "שכל הפועל".

[5.01] ביאור על "שכל הפועל"

קליפ - תעשו לי סוף סוף ניתוח!

ביאור 1 - על "שכל הפועל"

ביאור על "שכל הפועל"

     המטרה שלשמה נברא האדם, היא המצב שאליו הוא חייב להגיע בסוף התפתחותו, והיא הדבקות בבורא. כל חוקי הטבע ופעולותיהם מכוונים אך ורק למימוש המטרה הזאת. וכל אדם חייב להגיע אליה באחד מהגלגולים שלו בעולם הזה. הדבקות של האדם בבורא מתרחשת על ידי השוואת תכונות האדם לתכונותיו של הבורא.

אבל למה ההשתוות לתכונות הבורא מביאה לדבקות עימו? אפשר להבין זאת בעזרת הדוגמה הבאה: בכל פעולה נמצא השכל של מי שעושה את הפעולה הזאת. כמו שבשולחן, למשל, משיגים את השכל של הנגר ואת האומנות שלו, משום שכאשר הנגר עבד, הוא השתמש בשכלו. ולכן זה המסתכל על הפעולה, על השולחן, מגלה את השכל הטמון בשולחן הזה, משום שבזמן העבודה, הפעולה היתה דבוקה בשכל.

לכן כאשר האדם חושב ומתעמק בפעולה של הבורא, הוא משיג את שכל הבורא, את שכלו של עושה הפעולה. ולכן אם האדם השיג את הפעולות שעל ידן הבורא יצר את העולם ואת כל הסדר הקיימים בו, הרי הוא דבק בשכל שיצר אותם. לפיכך האדם הזה דבק בבורא. כמו שנאמר שאדם מגלה את שמותיו של הבורא, כלומר את התגלויות הבורא בבריאה, ובאמצעותן הוא נדבק בבורא.

מטרת הבריאה, המטרה שבשבילה נברא האדם ונבראה כל המציאות, היא רצונו של הבורא ליהנות לנבראים. כלומר, לברוא מישהו שיקבל את כל טובו, שיקבל את הטבתו. הטבה שיכולה להיות רק שלמה ונצחית כמו הבורא עצמו, לא פחותה ממנו. כי הוא לבדו קיים, ופחות מדרגתו אין ולא קיים. ומה שנדמה לאדם שהוא קיים בדרגות פחותות ממנו, במצבים שונים משלמות ונצחיות, במצב מחוץ למצב הבורא, זו אשליה בלבד. לכן כתוב "אין עוד מלבדו"[2], שחוץ ממצבו לא קיים שום מצב אחר.

וכדי שהאדם יגלה באיזה מצב הוא נמצא וקיים, הוא חייב להשיג את השכל הפועל, את דרגת הבורא. להשיג אותה בסדר של פעולות השגה, שעוברות עליו ובונות בו חוש מיוחד. דרכן הוא רוכש גם את השכל הפועל. מתוך מה הוא רוכש אותו? מתוך "ממעשיך היכרנוך" [3] ,כלומר, האדם לומד על עצמו את כל פעולות הבורא, שאז נקרא שהוא עוסק בעבודת ה'. כלומר, ה' עושה את העבודה, והאדם לומד אותה.

ומתוך שהאדם לומד את פעולות הבורא עליו, הוא לומד את הכוונות שלו, את התכונות שלו, את השכל שלו, שהוא הסיבה לפעולות. וכך הוא מגיע מלימוד הפעולות, מהרגשת הפעולות, לקניית שכל הבורא, הדרגה הגדולה ביותר בהתפתחות האדם, הדרגה היחידה שבה הוא קיים. וכל מה שפחות ממנה נקרא "דרגות ההסתרה"[4], שאותן האדם בכוונה עובר, כדי לאט לאט על ידי לימוד פעולות הבורא עליו, לגלות את השכל של הבורא.

בדומה, אומר בעל הסולם, לנגר שעושה שולחן מתוך כוונה מיוחדת, מתוך מחשבה ורצון, שמתבטאים בפעולה שלו. אבל אין לדעת מה הוא השכל שלו, אלא רק על ידי "ממעשיך היכרנוך". כלומר, לפי המעשה שלו לומדים על השכל שפעל במעשה. כך הנבראים, אין להם אפשרות אחרת להגיע לדרגה של הרגשת פעולות הבורא עליהם, להכרה או לדרגה של הבורא עצמו, לשכל שלו, אלא רק להרגיש פעולה אחר פעולה, לפענח אותן נכון, שהן לטובת הנבראים, וכך לגלות את יחס הבורא אליהם, היינו, את השכל שלו.

וכדי לתת לאדם יכולת לגלות את יחס הבורא בצורה עצמאית, להרגיש את פעולותיו ולהשיג את השכל הפועל, הבורא חייב לבנות אותו מחומר הפוך ממנו, מחומר הרצון לקבל. כדי שהאדם ירגיש את כל פעולות הבורא בצורה הפוכה מטיב הפעולה שהבורא מפעיל עליו. שיוכל כ"יתרון האור מן החושך"[5], מהניגודיות שהוא מרגיש בפעולת הבורא עליו, לגלות את השכל של הבורא, את כוונותיו. וכך האדם מפתח את ההבנה, ההרגשה, ההכרה של פעולת הבורא, מהמצב הנגדי בפעולה ובהרגשה עד למצב דומה לבורא בשכל ובכוונה.

ולכן הדרך של התפתחות האדם כוללת תמיד שלושה מצבים:

א.   ברצון לקבל מרגישים מצב הפוך מהבורא.

ב.   משתדלים להכיר מה הוא המצב בבורא עצמו.

ג.    במה שיכולים, נדבקים בשכל הפועל. והמצב הזה נקרא "קו אמצעי".

ואם האדם שם לב שכל מה שעובר עליו, בא מתוך השכל הפועל של הבורא, שפועל על החומר של האדם, בדומה לשכל הנגר, שפועל על העץ כדי לבנות שולחן, אז הוא נמצא תמיד, כל רגע בחייו, בחקירה של פעולות הבורא, בהשגה של שכל הבורא. וכך הוא מקצר את הזמנים בצורה המועילה ביותר, ומגיע לקניית שכל הבורא בעצמו, וקונה אז את דרגת הבורא.

דווקא בהשתוות בין שכל האדם לשכל הבורא, הם נמצאים באותה דבקות, שנקבעה מראש על ידי הבורא כמטרת הבריאה. כלומר, אין לאדם דרך אחרת, אלא לעבור על כל פעולות הבורא, להרגיש את כל פעולות הבורא עליו, ולהכיר בטיב כל פעולה ופעולה, שמצד הבורא הן כולן על מנת להשפיע, לטובתו, ולא כמו שתמיד נראה לאדם מלכתחילה, שהוא רואה ההפך מהפעולות האלה. אלא עליו להגיע להצדקה שלהן, ומתוך כך להבין את השכל, את המטרה שלהן.

האדם יכול לזרז את התפתחותו רק על ידי היחס שלו, היינו, לראות כל מצב ומצב כפעולת הבורא עליו, ולגלות בכל מצב ומצב את ה"אחד, יחיד ומיוחד"[6], ה"אין עוד מלבדו" שפועל. שכדי להכיר את השכל הפועל, חייבים להשתוות, להזדהות, להתחבר עם הפעולה, להצדיק אותה, ללמוד אותה, לקבל אותה, ומתוך זה להכיר את השכל הפועל שבה. כך קונים כל מדרגה ומדרגה מלמטה למעלה, וכך מגיעים למטרת הבריאה.

השכל הפועל הוא כוונת הבורא בבריאת הנבראים. ההחלטה מהי כוונת הבריאה, מהי מטרת הבריאה, היא השכל. וההחלטה הזאת מהיכן היא באה? היא באה מאהבה, מטבע של "טוב ומטיב". ש"טוב ומטיב" הפעיל את השכל, לעשות פעולה בצורה מסוימת, שהפעולה הזאת תגלה את השכל, כדי שנבין שהשכל נובע מהאהבה, מטוב ומטיב.

אם כך, למה מספיק להשיג את השכל הפועל? דרך השכל הפועל האדם צריך להגיע ליחס של הבורא כלפינו. היחס שלו כלפינו הוא בדיוק הכוונה שלו. אבל כשהאדם מגיע לשכל הפועל, ומבין מה שעשה בו הבורא, מתעוררת בו אהבה, בדיוק באותה מידה כמו אהבת הבורא אליו, שהפעילה את השכל ואת הפעולה. לכן הפקודה היא "ממעשיך היכרנוך". לכן המטרה היא דבקות.

מהי דבקות? השתוות הצורה ולא יותר, כי מתוך הדבקות, מתוך השתוות הצורה, מתוך השתוות הפעולות, השתוות התכונות, האדם מתחיל להרגיש מה שהבורא מרגיש. הוא לא יכול להרגיש מתוך הבורא, מה שהבורא מרגיש. אלא הוא עושה את עצמו דומה לבורא, ואז מרגיש מה שהבורא מרגיש.

הדבר דומה למה שקורה בעולם שלנו. אדם שלא עבר מצב שהאחר עבר, לא יכול להזדהות איתו. רק אם הוא עבר מצב דומה למה שעבר האחר, אז הוא יכול להבין אותו, ולהשתתף עימו בשמחה ובצער. רק כך נוצרת ביניהם הרגשה משותפת. רק מתוך השוואת המעשים, השוואת הפעולות, באים להשוואת הרגשות. כי רגש אי אפשר למסור. אלא צריך לבנות כלי שירגיש אותה התפעלות, אותה התרגשות, כמו שמרגיש השני.

לכן על ידי זה, שמגלים את הפעולות ועושים אותה פעולה כמו הבורא, משיגים את השכל שלו באותה הפעולה, ואז משיגים את הרגש של אותה הפעולה.

_____________________

[2] דברים ד, לה.

[3] מחזור ליום הכיפורים, סדר ליל יום כיפור, שיר היחוד: "קצות דרכיך הלא הכרנו, וממעשיך הן ידענו". סידור תפילה, שיר הכבוד: "דימו אותך ולא כפי ישך וישווך לפי מעשיך". להסבר ראה: בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו; רב"ש, דרגות הסולם ח"ב, מאמר תרפב: ממעשך היכרנוך.

[4] על ב' בחינות הסתר ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות מו.

[5] קהלת ב, יג.

[6] על המושג הזה ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, הסתכלות פנימית, דף יד. ראה גם הערה מס' 27 בביאור על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה".