[4.13] איך האדם מגלה ש"תלמוד עשר הספירות" הוא ספר בשבילו?

ביאור 13 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

איך האדם מגלה ש"תלמוד עשר הספירות" הוא ספר בשבילו?

האדם נמשך אליו ולא יודע למה. הוא מרגיש שבספר הזה כנראה מדובר עליו, שיש בספר איזה סוד בשבילו, ומתחיל לחפש בין המילים. מדובר בכלי פנימי, שהאדם לא יודע איך, אבל מרגיש קשר, הספר מושך אותו.

ההסתר של חוכמת הקבלה נבע בהתחלה משום חומרתו של האיסור "סוד שמור של הבורא". לכן, המקובלים קיבלו על עצמם הקפדות נוקשות בבחירת התלמידים. ואותם יחידים, בכל דור ודור, שאכן הורשו ללמוד קבלה, גילו רק את אותו חלק מסוים ממנה, שהיה משוחרר, שלא נכלל תחת כל שלושת האיסורים שפורטו לעיל.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו שרק לאדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, שמתחיל לשאוף להשגת תכונות העולם העליון, ולהשתוות לבורא. רק לו מותר ללמד קבלה. שאר האנשים חפצים ללמוד פעולות מאגיות למיניהן, שיאפשרו להם שליטה בגורל ובבני אדם אחרים. מובן שבפעולות אלה אין שום כוחות, מלבד כוח השכנוע העצמי של האדם, שבהרבה מקרים הוא אכן מחולל נפלאות. עדיין, אין להתבלבל בין אותו שכנוע עצמי לבין התכונות והכוחות העליונים. זו הסיבה שעד היום ישנה "קבלה לצרכן" וישנה חוכמת הקבלה. הראשונה היא לתועלתם של מוכרי הקמעות, והשנייה נועדה רק לאלה המשתוקקים לרוחניות באמת.

שלושת האיסורים לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינם מחלקים את חוכמת הקבלה עצמה לשלושה תחומים. ויהיה זה משגה לחשוב שכך הדבר. אלא על כל מילה, כל מושג וכל הגדרה בחוכמת הקבלה, חלים שלושת האיסורים האלה. וכאן עולה השאלה: אם המדע הזה הוא כה סודי ונסתר, כיצד זה הופיעו כל החיבורים הרבים שעוסקים בו?

העניין הוא, שקיים הבדל בין שני האיסורים הראשונים, "אין צורך" ו"אי אפשר" לבין האיסור השלישי, "סוד שמור של הבורא". רוב כובד החומרה חל על האיסור האחרון, ואילו שני האיסורים הראשונים אינם קבועים. ה"אין צורך" הופך, במהלך התפתחות האנושות, ל"יש צורך", וכן ה"אי אפשר" הופך לעיתים ל"אפשר". כך היה עם רשב"י ועם האר"י, ובמידה פחותה יותר, גם עם שאר המקובלים. ומסיבה זו מופיעים מפעם לפעם ספרי הקבלה האמיתיים. כך גם בימינו, הופך האיסור "אין צורך" להיתר "יש צורך", ולכן מתגלה חוכמת הקבלה לאנושות כולה.

בחוכמת הקבלה, חלים על כל פרט ופרט שלושת האיסורים האלה יחד, "אין צורך", "אי אפשר" ו"סוד ה' ליראיו"[21], מפני שכלל ופרט שווים, ובכל ידיעה קטנה טמונים גם תחילתן וגם סופן של כל הידיעות. ולכן כל מדרגה כוללת בתוכה מבנה שלם של כל המדרגות, ומהווה חלק מסוים מאין סוף, מהמידה השלימה. חלק שהוא לא רק חלק, אלא אותה מידה שלימה, רק בעוצמה פחותה. וכך כל פרט ופרט, מפני שהוא כלול מכל המדרגות, כמו בתמונת הולוגרמה, חלים עליו שלושת האיסורים האלה יחד, וצריך לבדוק אותם ולהתייחס אליהם בהתאם לעיקרון הזה.

האיסור האחרון, "סוד ה' ליראיו", הסוד של הבורא, הוא האיסור החמור ביותר. האיסורים האחרים על החוכמה כבר הוסרו במשך ההיסטוריה, כאשר הכול השתנה ואפשר היה לגלות יותר ויותר לפי גודל הרצון לקבל. אבל האיסור השלישי מוּסר רק בדורנו, מפני שהגענו למצב, שלא היה כמותו בכל הדורות הקודמים, שגם עובדי ה', כותב בעל הסולם בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שמטו ידיהם מחוכמת הקבלה והפסיקו לעסוק בספרים שמדברים על חוכמה פנימית, על התורה הפנימית. ולאנושות כולה לא חשוב יותר מה נמצא ברומו של עולם.[22]

לכן בניגוד למה שהיה בעבר, שאז המקובלים גילו את הקבלה רק בחלקים, ורק לתלמידים מובחרים, היום מותר לפתוח את חוכמת הקבלה כולה, ובפני כולם בלי חשש. מי שיבוא ללמוד, יש לו השתוקקות אמיתית לעבודה פנימית, ויחס מיוחד ואישי להשתוות הצורה עם הבורא, עם הכנה בפנימיותו. כי המשיכה לקבלה אינה תלויה באדם עצמו, אלא בהכנה שיש בו או אין בו. אם יש באדם הכנה, הוא יפתח ספרי קבלה וירגיש בהם קשר לעצמו, לאותה נקודה שהתעוררה בו. ואז יבוא ויתפתח על ידי ספרי הקבלה.

ואם אין באדם הכנה, הוא יקרא ספרי סגולות וישתמש בסגולות למיניהן לצרכיו, כי הוא עדיין מחפש רק איך להרגיע את עצמו בקשריו עם העולם הזה, בעבודה, במשפחה, בבריאות ובהצלחות השונות. לא מתעוררת בו עדיין נקודה גבוהה יותר, חשובה יותר מכל העולם הזה, שמושכת אותו לעניינים רוחניים. אז הוא לא יכול לראות בספרי הקבלה מענה לתשוקותיו, אלא בחוטים אדומים, במים הקדושים, בסגולות ובקמעות.

לכן הגישה של הקבלה, צורת התפתחותה והפצתה, נכונה רק לאותם אנשים, שבחיפוש הכיוון שלהם, הם מתרוממים מעל האנושות. והמאמר "גילוי טפח וכיסוי טפחיים" שכתב בעל הסולם כפתיחה לכל המאמרים, נועד ליצור בציבור הכרה בחשיבות גילוי הקבלה. במאמר הזה בעל הסולם מסביר שאפשר ומותר וחייבים לפתוח את שערי חוכמת הקבלה לכולם, ואין מה לדאוג מגילוי הזה של חוכמת הקבלה, כי יבואו בשעריה רק אלה שראויים לה.

ומי שהולך בעקבות בעל הסולם, נוכח לראות שכך קורה. שאם מציגים את חוכמת הקבלה כפי שהיא, ומציבים הגדרות ברורות כחומות בצורות, מהי החוכמה ומה אינו החוכמה, רק אנשים מעטים, מיוחדים, מגלים שהיא בשבילם. וכל יתר האנשים מגלים באותה בהירות, שהיא איננה בשבילם. לכן בימינו אין שום מניעה בגילוי חוכמת הקבלה. להפך, גילוי חוכמת הקבלה מזרז את תיקון העולם.

ובעתיד הקרוב, כאשר ספרי הקבלה יצאו בשפה קרובה יותר לאדם המודרני, הדבר הזה יבלוט עוד יותר. ולפי הנקודה שבלב שנמצאת בו או לא, האדם יחוש באופן חד ומהיר אם הקבלה שייכת אליו או לא, ומיד יוכל לכוון את עצמו ללימוד הקבלה או לא. וכך יהיה ניתן לעזור לאותם אנשים שהגיעה שעתם להתפתח.

ומי שעוד לא הגיעה שעתו, יהיה צורך לדאוג לו לחיבורים מתאימים, שיספרו בכללות על חוכמת הקבלה, על מבנה העולם ועל מטרת הבריאה, חיבורים שיצרו באנשים הבנה מסוימת לקבלה. שלמרות שהם משתוקקים עדיין למטרות גשמיות וזרות, על ידי המצבים שיעברו בחיים, והמכות וההבחנות, תחל גם בהם עבודת הבירור, שהם נמצאים במצבים שקריים.

גם לאותו חלק, שלא התבררה בו עדיין הנקודה שבלב, המושכת את האדם לחוכמת הקבלה, צריך לדאוג ולעזור בבירור מצבו, אבל לא שאדם ירגיש מחויב, כי אין אונס, אין כפיה ברוחניות, אלא צריך להעביר לו ידיעה כמו שחוכמות ותורות זרות מעבירות לו ידיעות על העולם הזה.

______________________

[21] תהילים כה, יד.

[22] בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, מאות סו עד סוף ההקדמה.

[4.14] למה ללא הנקודה שבלב עוסקים בסגולות, ורק לאחר שמתפתחים עוסקים ברוחניות?

ביאור 14 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

למה ללא הנקודה שבלב עוסקים בסגולות, ורק לאחר שמתפתחים עוסקים ברוחניות?

כל דבר שנמצא בעולם, בא ונברא ופועל רק לצורך הגבוה ביותר. אבל השאלה היא האם הוא פועל בדרך הקצרה והנכונה הנקראת דרך התורה, או בדרך ארוכה ומלאת ייסורים. מסופר שאברהם אבינו שלח את תלמידיו "קֶדְמַה"[23], כלומר, להתפזר בעולם. ומהם צמחו כל הדתות והאמונות למיניהן. הם כביכול עסקו בעבודה זרה. אלא שבצורה אחרת האנשים לא היו מסוגלים לקלוט את מושג הכוח עליון.

המוח, השכל, הנפש, עדיין לא היו מוכנים לתפוס את המושג הזה, שנמצא אצלם במימד אחר. אפילו היום, אנשים לא מסוגלים לקלוט אותו. הוא לא מתלבש בתאים של המוח ולא של הרגש. גם מי שבא ללימוד הקבלה, צריך לעבור מאבק פנימי, ממש מהפכה פנימית, בהסתכלות שלו על החיים, בתפיסת המציאות שלו. יש כאלה שעוברים את המהפך הזה בקלות, ויש כאלה שעוברים אותו באובדן מסוים של התמצאות בחושים. כלומר, אפילו אנשים שמוכנים לרעיון של קשר עם הכוח העליון, עוברים משבר שדורש כוחות רבים ומאמץ פנימי.

לא כל שכן כאשר מדובר בדרגות האנוש, שמתפתחות באיטיות משך הדורות. ואם מתבוננים בעמים פרימיטיביים, אותו סוג אנשים שחי בצורה הגשמית ביותר, רואים שגם הרוחניות לא מפותחת אצלם. אי אפשר להסביר להם על שום הסתכלות אחרת שקרובה לרוחניות. הם מסוגלים להאמין רק במה שכדאי להם, מתוך רצון לקבל לא מפותח. אבל אם מלבישים מן רוחניות, שקשורה לרצונות שלהם, שהבורא מלובש בכסף ובכבוד, הם מוכנים להכיר שיש כוח עליון. אם הכסף או הכבוד שלהם תלויים בבורא, הם מוכנים להתמסר לו.

לכן, אם הקבלה תתאים את ההסבר שלה לגבי תמונת העולם, לצורך של האנשים, היא תוכל לקדם אותם. גם השיטות והדתות האחרות, שלעת עתה פועלות על האנושות, צמחו והתפתחו לא מן הסתם, אלא היתה להן מערכת הפצה רחבה מאוד. איך הנצרות התפתחה והתפשטה בכל העמים, שבאותם זמנים לא ידעו קרוא וכתוב? על ידי הציור. השימוש בציור כאמצעי הפצה נבע מחוסר התפתחות של האנושות, ולא מסיבה אחרת.

רוב האנשים בכל העמים חיו בלי ידיעת קרוא וכתוב. ורק בעם ישראל היה נהוג מדורי דורות, מאברהם אבינו ואילך, ללמד קרוא וכתוב כל ילד מגיל שלוש, כדי שיגדל וילמד את השיטה דרך קריאת התורה. וכבר במשנה מופיע ציווי כזה. לכן לא היה עם כדוגמתו, שבו כולם ידעו קרוא וכתוב. אלא בכל האומות שלטה הבורות ברוב האוכלוסייה עד אמצע המאה ה - 19.

והנצרות הלכה יחד עם רמת ההתפתחות של תקופתה, עם האמצעי שאפשר היה להציע לאנשים, שלא ידעו קרוא וכתוב, כדי שיוכלו לתפוס את הרעיון שלה. לכן התחילו בנצרות לצייר סמלים. למשל, ציור של איש מחזיק דלי מים, סימל קדוש מסוים. וציור של איש מחזיק אלומת חיטה, או רוכב על חמור, סימל קדוש אחר. בצורה כזאת בנו בנצרות מערכת סימנים, שבעזרתה יכלו לספר סיפורים.

רואים היום שבכל האומות, האנשים לא היו מסוגלים לתפוס בצורה אחרת את רעיון העליון. אלא בהדרגה, לאחר שמתפתחים, מתחילים להבחין שמדובר ברעיון הרבה יותר מופשט ממה שנראה בתחילה. ואז מסוגלים לקלוט מושגים מתקדמים כמו "ללא זמן", "ללא תנועה", "ללא מקום". מושגים שהחלו להתגלות במדע רק מזמנו של איינשטיין, ולפניו גם המדענים לא חשבו שהם קיימים.

אם רוצים להביא לידיעת כל העולם מה כתוב ב"זוהר" או בכתבי האר"י, צריך להסביר את המושג "מעל הזמן", שאין מקום ואין תנועה, לקהל שבקושי תופס את מושג הזמן. המקובלים ידעו וחשו את הקושי הזה, לכן את המושגים הרוחניים העבירו לתלמידיהם בהדרגה. אבל גם באדם עצמו נדרשת הכנה מרובה.

וכדי שהאנושות תגיע להכנה כזאת, היה צורך שיבוא מדען מדרגתו של איינשטיין, ויגלה את תורת היחסות, שעד היום רבים לא מבינים אותה. שכדי ללמוד אותה חייבים לעבור מהפכה פנימית, להסתובב כמה חודשים מבולבלים, ורק אז תופסים את הרעיון שלה. זו תופעה ידועה בקרב סטודנטים שלומדים את תורת היחסות.

לכן הקבלה לא יכולה להתגלות בבת אחת. אלא המקובלים קבעו זמנים מיוחדים לפתיחת החוכמה בהתאם להתפתחות האדם. אחרת היא מקלקלת. כי כל החטא, שנובע מחטאו של אדם הראשון, הוא אכילת פרי בוסר, רצון לקבל "לא מבושל", ללא כיסוי המסך. וגילוי ללא מסך רק מזיק לאדם.[24] לפיכך נפוצה בעם הידיעה שחוכמת הקבלה מסוכנת, שאפשר להשתגע ממנה, שבגללה עוזבים את הדרך והולכים לאיבוד. וזאת, כדי לבטא שיש בה מושגים, שהאדם חייב לקבל אותם רק לפי מידת הבשלות שלו.

ודי בחלק קטן מכלל האנושות שיקלוט את רעיון העליון, כדי להביא את האור הנקרא "משיח". והיתר, אומר בעל הסולם במאמר "דור האחרון", יצטרפו אליהם מתוך הבנה שכך צריך להיות, אבל ללא הרגשה פנימית, שבשבילה צריך כוחות ומסכים מיוחדים. אלא הם יצטרפו לדרך הרוחנית מתוך הבנת חשיבותה ויהיו מוכנים לעזור ולהיות בה.[25] ההצטרפות לקבלה היא בדומה למבנה של פירמידה. והרצון להשתייך אליה לא תלוי בלאומיות. מקובלים גדולים כמו רבי עקיבא ואונקלוס, שמהם קיבלנו את כל שיטת הקבלה, לא השתייכו במקור לעם היהודי, אלא לשורש גבוה, גם מצד הכלים דגלגלתא ועיניים וגם מצד הכלים דאח"פ.[26]

לכן בהפצת הקבלה חייבים לחבר ספרים בשיטה שתהיה כמה שיותר מתאימה לדורנו, תוך הבנה שהקבלה צריכה את כולם ושכולם שייכים לה בהתאם למבנה של הפירמידה לפי גודל הרצון. חייבים לגרום לכך שכולם יהיו בדרך תורה ולא בדרך ייסורים ולא לשכוח את אותם האנשים, שאין להם יכולת נפשית לקבל את רעיון העליון. שיקבלו אותו בשכל ולא בנפש, ברגש. שיקבלו איזו התייחסות, אהדה, קשר. כמו בכל תחום אחר, פחות רוחני ופחות אמיתי, שגם בו יש תמיד אנשים שייכים יותר ואנשים שייכים פחות.

ולכן כאשר "עוטפים" את הקבלה בצורות שהעם מסוגל לקבל, סימן שנותנים הסבר בצורה נכונה. בכל הרצאה ובכל שיעור תמיד עוטפים רעיון, שהוא רעיון ללא מילים, במשהו שהשומע יהיה מוכן לקלוט את המסר שלו. בכל הסבר בקבלה טמונים ידיעה ורעיון יותר גבוהים ממה שבאותו רגע מספרים.

כל העניין עצמו, גם הסיבה וגם ההבנה, אינו כפי שמסבירים, אלא הרבה יותר חד וגבוה. אבל באין ברירה, כדי להתקשר לאדם או לקבוצה, חייבים להסביר בצורה ובמבנה שמתאימים לשומעים. בדומה ל"שקר" שבו משתמשים, כשנותנים לילדים מעדן חלב בטעם שוקולד. הילד חושב שקיבל מעדן שוקולד, אבל האימא יודעת שבתוכו יש חלב, שאותו חשוב לתת לילד.

________________________

[23] בראשית כה, ו: "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם".

[24] על "חטא אדם הראשון" ראה רב"ש, שלבי הסולם כ"ד (נביאים), מהו השיעור של תשובה: מאמר א — תשמ"ט: "וע"י חטא של עץ הדעת, המשיך עליו את המלכות מבחינת מידת הדין, שהוא צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי [...] שהמשיך עליו את שלוש קליפות הטמאות, שמכאן באים כל החטאים שהאדם עושה. זאת אומרת, גדלות הקבלה, שאדם הראשון המשיך בעצמו ע"י החטא, זהו הגורם לכל החטאים, שהשורש של החטאים נמשך בבחינת מוחא וליבא".

[25] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון ח"א, קטע יא, ד"ה: כל הנכנס.

[26] ראה רבי צדוק הכהן מלובלין, ספר פרי צדיק, פרשת שקלים, אות ד: "רבי עקיבא שהיה בן גרים הוא היה שורש תורה שבעל פה" וכן ראה דברי השל"ה הקדוש, מסכת שבועות פרק תורה אור, אות צא: "רוב נתינת התורה היה על ידי אחיזה בגרים, משה רבינו היה מתדבק ליתרו שהוא גר, אונקלוס הגר תירגם התורה. בתורה שבעל פה אמרו רז"ל (סנהדרין פו, א), סתם משנה רבי מאיר סתם ספרי כו' וכולה סתימאה על ידי רבי עקיבא, ורבי עקיבא היה מגרים מסיסרא, וכן רבי מאיר מנירון קיסר".

[4.15] באיזו מידה היהדות הדתית קרובה לקבלה?

ביאור 15 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

באיזו מידה היהדות הדתית קרובה לקבלה?

אסור להתייחס לאנשים מתרבות מסוימת, כמִקשה אחת. גם לא לאנשים דתיים, שיש להם תרבות מיוחדת ויחס מיוחד לכל דבר, לחיים, לקבלה, לעצמם ולעולם. כי יש הבדלים בין האנשים. ישנם מפותחים יותר ומפותחים פחות, עם נקודה שבלב או בלעדיה, שתורתם מדכאת את יחסם לחוכמת הקבלה, או שתורתם אינה עוצרת בעדם, שמנהלים או לא מנהלים חשבונות על מידת תלותם בסביבתם, מבחינה כלכלית, תרבותית ואנושית, או על אי תלותם בה, ואם הם חייבים ללכת בעקבות דרישות החברה, או להתנגד להן.

הציבור הזה אינו מִקשה אחת. הוא כולל את כל הסוגים, מכיפות סרוגות ועד כיפות שחורות. לכן אי אפשר לומר, שהם גוף שנמצא בניגוד לחוכמת הקבלה. הוא לא מנוגד. הם מתעניינים וקונים ספרי קבלה. לקבלה אין עניין לשבור לאדם מסגרת חברתית, שיש לה רב, מנהיג משלה, ומסגרת שנותנת לאדם צורת חיים מחייבת, שמחזיקה אותו. אסור לפרוץ למערכת קיימת, ולהרוס מה שקיים. כי המערכות האלה קיימות לפי רוח האדם ולפי ההנהגה העליונה.

אף חכם לא יכול לבוא ולהרוס אנושות שלמה, על כל התרבויות וההרגלים והמסגרות שהיא נותנת לאדם. אסור להילחם נגד מסגרת, שהאדם נמצא בה. כי אם המסגרת מתקיימת, סימן שיש עליה הנהגה מיוחדת מלמעלה. וכל אדם שנמצא בתוך המסגרת הזאת, צריך להתייחס אליו, שאם הוא נמצא עדיין בתוכה, הוא לא יותר גבוה מאותה מסגרת.

ועד שהאדם מגיע להתפתחות, עד שהוא בעצמו שובר את המסגרת שלו, ונעשה בעל אישיות חופשית, שמידת הייחודיות מדברת בו לפני הכול, אין לקבלה מה לתרום לו. לכן אנשים שמעדיפים מסגרת נקראים "דומם", שהוא עדיין לא מוכן לזוז לבד, שהוא עובד מרצון, שמרגיש טוב באותה מסגרת. כך גם במסגרת הדתית וגם במסגרת החילונית. אלא שבמסגרת הדתית הם נקראים "דומם דקדושה", מפני שהצורה שלהם דומה לקדושה, אבל ללא תנועה עצמית של אף פרט מהם.

לא כל מי שנמצא במסגרת דתית נקרא דומם דקדושה. אלא רק מי שמוסר את עצמו לכל החוקים והתנאים והעצות, שכתובים ב"שולחן ערוך", בצורה הנקראת "תמימה", כלומר, שלמה, ללא שום ביקורת, למטה מהדעת. רק מי שמקיים את החוקים האלה במסירות, חי בהם ושמח לקיים אותם. במסגרת כזאת התקיים רוב העם עד לפני מאה שנה. אבל המסגרת של היום היא לא מסגרת של דומם דקדושה, מפני שהיא מחזיקה את האנשים משיקולים של כדאיות כלכלית ופוליטית.

ולמרות זאת, עד שהאדם לא פורץ את המסגרת, ורוצה להיות "אחד, יחיד ומיוחד"[27], בהתאמה לכוח העליון, כדי להתקשר עימו, לא רשאים לבוא ולשבור לו את המסגרת. המקובל הוא לא מהפכן, והקבלה לא נועדה לעשות מהפכות, אחרת הפעולה שלה הופכת להיות הרסנית, ואסור לה לעשות זאת. אלא, שיטת ההפצה של הקבלה, שיטת ההשפעה שלה, חייבת להיות מאוד נוחה לאדם, ולא להיות נגד חוקי העולם וחוקי הטבע.

בהפצה אפשר לעשות הכול, אבל בצורה לא מחייבת, שלא אונסת את האדם, אלא מביאה לו את הקבלה באותה הצורה שהוא מקבל ידיעות והשפעות חיצוניות אחרות. בצורה שלא מפחידה אותו ולא מאיימת עליו, כי אחרת אונסים אותו, מחייבים אותו, מכניסים אותו למצב שלא הגיע אליו מעצמו.

אדם שאין לו עדיין פחד ואין הרגשת מחויבות, אין טעם להכניס לו אותם. מי שיש לו הרגשת פחד ומחויבות, בא ויושב בשיעור. ולמי שאין, אסור להחדיר אותם מבחוץ, אלא עליו לגדול אליהם מתוך עצמו, מתוך שכנוע עצמי. צריך לזרז לאדם את ההתפתחות, אך לא לחייב אותו מבחוץ לפחד.

אסור למרר לאנשים את החיים. יש להתייחס אליהם כמו שנהג לספר הרב"ש, שכשעבר ליד מגרש כדורגל, אמר שחייבים לכבד את המקום הזה, מפני שהוא נותן לאנשים שמחה, שהם באים אליו כדי לשמוח. כלומר, אסור להכניס את הקבלה בכוח, אלא צריך לגרום לאנשים התפתחות טבעית, בזריזות יתר בלבד.

הזירוז הוא עניין מאוד עדין. על ידי הזירוז האדם מבחין ורואה יותר ויותר מהר, אבל הוא מבחין ורואה בעצמו. אחרת אין זירוז, אלא קלקול, והעולם חוזר לסורו עד שאדם יגיע בעצמו, מאין ברירה. ואי אפשר אחרת, הכול נובע מ"חטא אדם הראשון". לכן, כשבהפצת הקבלה מפרסמים אמצעי חזק וכוח גדול, צריך להיזהר שלא לגרום כנגדו דברים רעים.

חוסר ההתאמה בין חיי היומיום לבין הפצת החוכמה, לימודה וקליטתה, גורם אפילו לאדם הלומד, חוסר יכולת לחבר את החיים הפרטיים שלו בעבודה ובמשפחה עם לימוד חוכמת הקבלה ועם קליטת הרעיון שלה. חוסר היכולת הזה לחבר יחד את ההתפתחות הפנימית עם הגבולות, ההגדרות והמסגרות החיצוניות של העולם הזה, עולה לאדם בכוחות מרובים, וגורם לו בלבול, קשיים ומשברים. לכן כנגד זה חובה לסדר ולחייב ולהחזיק את האדם, עד שהשלב הזה יעבור, והוא יתפתח להבין ששני העולמות חייבים ללכת יחד זה עם זה, אחרת אין התפתחות נכונה.

לכן, גם אם בזמננו פותחים את החוכמה ומותר לפרסם אותה ללא שום הגבלה, אין זה אומר שמותר לפתוח אותה לכל אחד, בכל המידה והצורה שהוא מסוגל לקבל. אי אפשר לבוא לילד קטן ולדחוף לו לפה כף גדולה מדי בגלל שמותר, אלא צריך לתת לו את המידה השלמה שלו, באופן ובצורה שמתאימים לו.

_____________________________

[27] הרמב"ן, פירוש על ספר היצירה פ"א מ"ז. על המושג הזה ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, הסתכלות פנימית, דף יד.

[4.16] למה לא כדאי להלביש את האמת בכל מיני סגולות גשמיות?

קליפ - אני עולם בורא

ביאור 16 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

למה לא כדאי להלביש את האמת בכל מיני סגולות גשמיות?

סגולות של קמעות, של מים קדושים, חוטים אדומים ופתקים, לא מפתחות את האדם. הן היו קיימות במשך אלפי שנים בכל מקום, במצרים העתיקה, בהודו, ביוון, בסין ובקרב האינדיאנים בדרום אמריקה, כמערכת של סמלים משולבים בתרופות מיוחדות וסמים. מערכת שלימה שהשפיעה על האדם בצורות שונות, הרגיע אותו וניתקה אותו מהסבל.

אלא שלנתק את האדם מהסבל פירושו לנתק אותו מהבנת המקור של הסבל. והקבלה לא יכולה לתמוך בגישה כזאת. הקבלה לא באה להרגיע את האדם. הבורא לא נותן לאדם בעיה, כדי שהקבלה תבוא ותרפא אותה. אין זה מתפקידה. תפקידה של הקבלה לעזור לאדם להבין למה יש לו בעיות ומה מקורן, שהמקור להן הוא אותו בורא. ולא לספר לו סיפורים שקמע יעזור לו. כי הסיפור הזה שיקרי, ודרך קמע האדם לא מתקשר למקור הסבל.

לכן כל סגולה חוץ מהבורא עצמו, חוץ מ"אין עוד מלבדו"[28] נקראת עבודה זרה. לא חשוב איך קוראים לה: קמע, חוט אדום, פסל או תמונה. אם מצביעים על גורם אחר, שיכול לעזור לאדם חוץ מהבורא, עובדים עבודה זרה, כי מטים את האדם מהכיוון הנכון. אבל אם היו מתייחסים לקמעות כאמצעים להגיע לבורא, לדרוש ממנו, להתקשר אליו, כמו שמתייחסים בקבלה לספרים, לרב ולקבוצה, הגישה הזאת היתה נכונה, למרות שאין קשר ישיר בין הדברים.

הבעיה היא שמוכרים את הקמעות כתרופה עצמה. וקמע איננו אמצעי ישיר. בעזרת הקמע מרגיעים את האדם, עד שבאים לו ייסורים גדולים יותר, והוא נוכח לדעת שהקמע לא עוזר לו. וכך האנושות עוברת אלפי שנות התפתחות ללא תועלת, למרות אותן סגולות. ועדיין יש אנשים שעושים הון רב על חשבון אנשים אחרים, שממשיכים לסבול. וכך מתפרנסים אלה מאלה.

אבל אדם שרע לו אי אפשר להמליץ לו לקרוא בספרי קבלה, אם הוא לא התפתח לזה. אבל כשהוא מבין כבר שאין תרופה, הוא יקשיב להצעה. הוא יהיה מוכן לה בתוכו בצורה טבעית. והפצת הקבלה מספרת לאדם על האמצעי הזה, רגע לפני שהוא מגלה אותו בעצמו, ובכך מזרזת לו במעט את המגע הראשוני של הקשר עם האמצעי הנכון.

אבל אם מכניסים לו הבנות, שההצלה שלו תבוא מקלף של ברכות, או מחוט אדום, או ממים קדושים, הוא נצמד אליהם כמו ילד קטן, שנותר צמוד לצעצוע מסוים משך כל התפתחותו, או נצמד לצעצוע מסוים ואחרי כמה חודשים זורק אותו ונצמד לאחר. הסגולות האלה נותנות לאדם מילוי שקרי לבעיה שלו. אמנם במקום להיות אומלל, הוא נעשה יותר רגוע, שזו המטרה של כל הדתות, להרגיע את בני האדם, מזה פרנסתן, אבל הפתרון הזה הוא שיקרי.

________________________

[28] דברים ד, לה.

[4.17] האם ספר תהילים הוא ספר שמתקן או סגולה בלבד?

קליפ - תהילים

ביאור 17 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

האם ספר תהילים הוא ספר שמתקן או סגולה בלבד?

בספר תהילים נמצא המאור המחזיר למוטב. ומי שקורא בו נשאר אמנם בדרגת דומם, אבל מדרגת דומם הוא יבוא לדרגת צומח. כי הוא תלוי בספרים הקדושים ולא בסגולות. וכאן ההבדל הוא מאוד עדין.

אדם שמקיים תורה ומצוות בתמימות, שמאמין שמקריאת ספר תהילים לו ולמשפחתו יהיה טוב, והוא צריך לקרוא בספר הזה מפני שהבורא ציווה. זו אינה עבודה זרה כמו חוט אדום או קמע, אלא לפי דרגתו של האדם זו מידת הקשר שלו עם הבורא. ואחר כך מאותו ספר הוא יבוא לספרי הקבלה. במשך הזמן הוא יראה שספר תהילים וספר "הזוהר" ו"תלמוד עשר הספירות" הם אותו ספר. בכולם הוא קשור עם הבורא ומבקש ממנו שיעזור לו. הוא אולי קורא בו "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא"[29], ולא חושב על משהו אחר חוץ מטובת עצמו, אבל הוא מבקש שהבורא בעצמו יביא לו טוב. והיחס הזה הוא כל ההבדל בין הדת היהודית המקורית לבין יתר האמונות.

במקורה, הדת היהודית חייבת לתת לאדם התפתחות הדרגתית מדרגה לדרגה, לפי מידת הדרישה שלו, כי הכול נמצא בתורה. כך היה עד חורבן בית ראשון ושני, כשהמנהיגים היו מקובלים. הם חינכו את העם בהתאם לתהליך ההתפתחות. אבל לאחר חורבן בית שני נוצרה מחיצה מבדלת בין העם לקבלה, עד שבדורות האחרונים נעשו "פני הדור כפני הכלב"[30], שהולכים ומחפשים כמו כלב מרחרח, איפה יש יותר רווח.

אם המנהיגים של היום היו הולכים לפי מה שכתוב בתורה, הם היו מחנכים את העם להתפלל ולקרוא תהילים, כדי שיהיו לו בריאות ואושר. וכך העם היה מתפתח, שהוא קשור לאותו מקור, ולא משתחווה לחפצים מהעולם הזה. האדם היה יודע שאפשר להשיג טוב דרך התפילה. ולמרות שתפילתו היתה "לא לשמה", והאמצעים שלו היו רק לעצמו, לא היה בחייו דבר שיסיט אותו מהדרך.

______________________________

[29] סוכה ב ד, ג.
[30] מדרש רבה, שיר השירים, פרשה ב, פסקה לג.

[4.18] מי שמקיים מצוות בתמימות, מה הסיכויים שלו להגיע לתיקון?

ביאור 18 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

מי שמקיים מצוות בתמימות, מה הסיכויים שלו להגיע לתיקון?

לאט לאט הוא יתבגר מבפנים ויגיע לרצון לתיקון. לכן המחשבה, שהקבלה מתנגדת לדת ולדתיים אינה נכונה, אלא היא נגד הצורה הנוכחית של הדת. והרי כל החכמים, החל ממשה רבנו, שייסדו את מוסד הדת היהודית, הם שהביאו את כל הצורה החיצונית הזאת מלמעלה, מהמקור הגבוה ביותר, והלבישו אותה בעם.

העם היה להם כחומר ביד היוצר. חומר גלם ללא צורה, שהמקובלים יצרו ממנו צורה. הם קבעו איך להתייחס לכל דבר, מה ללמוד ואיך ללמוד, איזה חוקים, ואיך לקיים אותם ומתי. הם הביאו מלמעלה צורה ועשו כעין תבנית, הטבעה, איך האדם, המשפחה, והעם צריכים להיות. ואין פרט אחד בחיינו, ולו הקטן ביותר, שאין הנחיה ברורה איך צריך להתנהג בו.

המיסוד הזה נעשה על ידי המקובלים הגדולים. הם הכניסו אותו בתוך האומה בצורה דוממת, שאם מתפתחים ממנה, לאט לאט יוצאים לדרגות יותר גבוהות. אלא שבמשך הזמן הרצון לקבל גדל, ונעשו קלקולים שהביאו למצב, שצורה זאת של הדת אינה קיימת לצורך הגבוה, אלא לרווח של בעלי עניין. וגם בתוך המסגרת, האנשים עצמם השתנו ועשו בה קלקול גדול.

והקלקול הזה הוא בהתאמה מלאה לקלקול בכל העולם. ולא שיש קלקול יוצא דופן באומה הישראלית, ובכל העולם אין. הקלקול הוא הדרגתי, חוקי, שגם אותו יהיה צורך לפתור ולתקן. המערכת נשארת שלמה, גם כשהיא מתפקדת בצורה מעוותת. העיוות הולך ומסתובב כולו לאט לאט, ומגלה מבפנים את כל המשקעים שלו, את כל השליליות שבו, בצורה הדרגתית ובקשר הנכון.

וכך האנשים יתחילו לחפש צורה נכונה גם בדרגת דומם. כמו למשל חזרה בתשובה, שהיא חיפוש של דומם בעל צורה נכונה. חיפוש של מסגרת נכונה שקשורה למטרה. שאם האדם נמצא בה, הוא לבטח נמצא במקום הנכון, וכבר נכנס לביטחון ולהבטחה בצורה חברתית משותפת. ובעתיד עוד יתגלה, שגם דרגת דומם דקדושה נדרשת על ידי העם, אלא שאז יחפשו ויבנו אותה בצורה נכונה. כי לפי מבנה הפירמידה, הרוב שייך לדומם דקדושה, שמוכן להשתייך לדרך הרוחנית ולעשות למענה, כדי שגם לו יהיה עתיד וחלק בנצחיות, בבורא.

[4.19] מהו אותו דומם שמדובר עליו בדומם דקדושה?

ביאור 19 – על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

מהו אותו דומם שמדובר עליו בדומם דקדושה?

     דומם דקדושה הוא מושג. והדומם הוא מושג מאוד רחב. האנושות ברובה שייכת לדרגת דומם, בדומה ליחס בין הדומם לבין יתר צורות ההתפתחות בכל היקום. מלבד הצומח, החי והמדבר שעל פני כדור הארץ, כל יתר היקום הוא דומם. והיחס בין הדומם ליתר הדרגות הוא אפסי. כי המבנה של הפירמידה שטוח, קהה, עם חוד קצר, וכל היתר דומם.

הדומם לא מזיק. הוא חלק מהרצון לקבל, שהתפתחותו אינה לגובה, אלא בקליטת המאור שמחזיק אותו בצורת דומם. הוא מוכן להישאר בצורת דומם ולא רוצה יותר, ובלבד שצורת הדומם שלו תהיה מקושרת לבורא. הוא רק מבטל את עצמו, לא יותר, לא מסוגל ליותר, לא לזוז ולא לעשות לבדו, אלא שבעל הבית ישלוט עליו. ולעצמו, אין לו שום דבר, הוא מבטל את עצמיותו. כל עצמיותו היא רק כדי להידבק ל"עצמותו", לעצמיותו של בעל הבית. ההתבטלות הזאת היא נקראת דומם.[31]

הקיום של הדומם הוא הכרחי. הוא קיים בטבע, ומה שקיים בטבע אינו מזיק, אלא הוא מציאות. אבל היום, בצורתו המקולקלת בעולם שלנו, כשאנשים עושים איתו מה שעושים, ונותנים לו מסגרת בעלת עניין פוליטי וכלכלי, הדומם הולך ונהרס בהדרגה. לכן היהדות המודרנית נמצאת במשבר. אבל כאשר היא תחזור למצב מתוקן יותר, הדומם המתוקן יהיה הדומם הנכון. והרוב יהיה דומם. כי רוב החומר, רוב הרצון לקבל, הוא דומם.

דומם נקרא כל תא בגוף, שמבטל את עצמו, ופועל רק כדי להחזיק את הגוף, ולא לצורך עצמו. וגם במפעל, מעטים שייכים להנהלה. הרוב הם העובדים, הנקראים דומם, מפני שחובתם לבצע. הרצון של הדומם הוא רק לקיים מה שמביאים לו מִדרגה יותר גבוהה. למרות שלדומם כמו לכל הגוף יש יכולת ביצוע ושכל משלו כי כלל ופרט שווים.

והדרגה הזאת אינה דרגה קטנה. על ידי הרצון הזה, הדומם נמצא בתוך העליון, כמו עובר בבטן אמו, וזוכה לכל מה שיש בעליון. עובר שאוכל מה שאימו אוכלת, כשהוא יוצא החוצה, הוא אמנם רוכש עצמאות, אבל כבר אינו שייך לדרגה של אמא, אלא לדרגה פחותה ממנה.

במעמד הזה יש יתרונות וחסרונות. לא פשוט לאדם לעבור מדרגת דומם לדרגת צומח, הוא מפסיד מאותו מעבר. הוא צריך להגדיל את הייחודיות שלו, את העצמיות, שהצורך להיות עצמאי מהבורא יהיה במימד אחר לגמרי, במושג אחר. ואז יש לו יוצרות, נכונוּת, כוחות, לעזוב את הדומם. קשה מאוד לעזוב את הדומם. מכל הדרגות, הדרגה הקלה ביותר היא הדומם. היא לא פשוטה, אבל קלה, כי עוזרים לדומם, הוא מקבל אור מקיף כללי, בדומה לעובר שנשמר ברחם אימו. אבל ברגע שהוא יוצא החוצה לאוויר העולם, ונעשה צומח, הוא מתחיל לפתח בעיות ומחלות.

בחייו האדם לא יכול להעדיף להיות דומם או להיות מישהו אחר. מאותו שורש שהאדם בא, עד אליו הוא צריך להתפתח, ולבצע כל מה שהשורש שלו מחייב. בכוחנו רק לגרום להתפתחות מהירה יותר. אבל גם על "מהירה יותר" יש שאלה. אם יד של ילד קטן מתחילה לפתע לגדול יותר מהר משאר גוף, זו אינה גדילה תקינה ובריאה. אותו דבר קורה בגוף נשמת אדם הראשון. אם חלק ממנו מתפתח יותר מהר משאר החלקים, זו כבר אינה גדילה בריאה, אלא מחלה.

אם כך, איך אפשר לגרום לזירוז התפתחותו של כל אחד ואחד, מי שרוצה ומי שלא רוצה, כדי שתהיה התפתחות כללית נכונה והרמונית? מי שמתפתח חייב לגרום להתפתחותם של כל האחרים. באותה מידה בלבד הוא יוכל להמשיך ולהתפתח. אחרת, תא שמתחיל לגדול ללא קשר עם תאים אחרים, גורם לסרטן.

לכן ההתפתחות הרוחנית שלנו יכולה להיות רק על ידי הפצת חוכמת הקבלה. רק על ידי התקשרות עם כלל האנושות. במידה שקשורים אליה ודואגים לה, באותה מידה הולכים וגדלים. מלמעלה לא נותנים לאף אחד לגדול יותר ממה שהוא משקיע בהתפתחותה היחסית של כל האנושות. אחרת ההתפתחות שלנו בגוף הכללי של הנשמות איננה התפתחות בריאה.

_____________________________

[31] בעל הסולם, שמעתי, מאמר קטו: ענין דומם צומח חי מדבר.