[6.01] מהו היסוד של חוכמת הקבלה

קליפ - עולמות עליונים

ביאור 1 - על "מהות חוכמת הקבלה"

מהו היסוד של חוכמת הקבלה

חוכמת הקבלה היא סדר ההשתלשלות של הכוחות העליונים על דרך סיבה ומסובב הכפוף לחוקים קבועים ומוחלטים, הקשורים ביניהם ומכוונים לגילוי הכוח המשגיח העליון, הבורא, לאדם בעולם הזה.

מהתעמקות בהגדרה הזאת מובן, שחוכמת הקבלה היא החוכמה שמקיפה את כל המציאות וכוללת אותה בתוכה. כי אין חוץ מהאור שיוצא מהבורא, ובסדר סיבה ומסובב בונה, בורא, יוצר ומאציל את כל הכלים, את כל העולמות, הנשמות, ואת כל מה שבהם ואיתם.

הכול כלול באותה השתלשלות של כוחות עליונים, של אורות עליונים, שמשתלשלים מהבורא, וכוללים לא רק את הנבראים עצמם, שנולדים באותה השתלשלות, אלא גם את סדר הנהגתם, את סדר תיקונם, ואת סדר הגעתם לתכלית הבריאה. כלומר, חוץ מ"עצמותו", שבו אסור לגעת, כי אין לאדם אחיזה בו, אין בכל המציאות נושא, שלא יהיה כלול בחוכמה הזאת, הנקראת חוכמת הקבלה.

 סדר ההשתלשלות הוא לא רק עניין כללי, אלא הוא גם מתפרס לפרטי פרטים ומגיע לעמקות כל הנבראים, על כל הכוחות שפועלים בהם, והתכונות שמהן הם מורכבים. ואין פרט, ולו הקטן ביותר, שלא נכלל בחוכמה הזאת. וכל יתר החוכמות חוץ מחוכמת הקבלה, אומנם שאי אפשר לומר עליהן שהן מחוץ לה, כי הן כלולות בה, הן חוכמות שהאדם ממציא, ורק במסגרת העולם הזה.

 העולם הזה הוא אותו מצב בהשתלשלות הנשמות, שבו הן מגיעות לניתוק מהתמונה האמיתית, מהמצב האמיתי, מההשגה האמיתית של המציאות. והעולמות נמצאים באיזה סחרור, דמיון, מימד, שנחשב מתחת לחיים האמיתיים, שלפעמים קוראים לו חלום ולפעמים מצב פחות מדרגת מוות. והאדם שנמצא בניתוק מהעולם הרוחני, האמיתי, במציאות מוגבלת של חמישה חושים בלבד, מתוך המסגרת הקטנה והצרה הזאת, הוא בונה לעצמו חוכמות שעוזרות לו לשרת את הרצון לקבל ששולט בו, בתקווה למלא אותו, את הרצונות האגואיסטיים שלו.

על ידי העיסוק בחוכמת הקבלה, אפילו ב"לא לשמה", גם לא בחוכמת הקבלה האמיתית אלא במה שניתן בעולם הזה כדי למשוך את האורות המקיפים, את האור המחזיר למוטב, כשמשתדלים ויוצאים להשגות עליונות, אמיתיות, נצחיות, ומגיעים לחוכמת הקבלה האמיתית, החוכמה על המציאות האמיתית ולא זו שמורגשת בחמשת החושים, במוגבלות של הרצון לקבל. אז רואים עד כמה כל יתר החוכמות שהאדם מפתח הן מוגבלות ולא אמיתיות. כלומר, הן לא יכולות לתאר ולהסביר לאדם את ההנהגה האמיתית, ואת הקשר האמיתי בין כלים לאורות, בין חומר לכוח, בין בורא לנברא.

 לכן בסופו של דבר, הסדר הזה של השתלשלות הכוחות העליונים, הוא שיביא את הנשמות להשגות עליונות. ואז יתבטלו כל יתר החוכמות, ותישאר רק חוכמת הקבלה, שעל ידה האדם מגיע למטרה שבשבילה הוא נברא. שלמענה יצאו מהבורא מלכתחילה כל הכוחות האלה, כל האורות, בסדר סיבה ומסובב, בסדר קודם ונמשך, כדי להגיע שוב לאותה מטרה, ל"סוף מעשה במחשבה תחילה".[4]

 וכך יוצא, שאפילו בעולם הזה, אין לאדם עיסוק אחר חוץ מהעיסוק בחוכמת הקבלה, באותה מידה שהוא מסוגל לעסוק בה. כי הוא נמצא בכלים אגואיסטיים, שבהם לא יכולים לגלות את חוכמת הקבלה, אלא רק אור מקיף. אבל אם על ידי עיסוק כזה בקבלה האדם מגיע להשגת העולם העליון, אז הוא מתחיל לעסוק בחוכמת הקבלה.

כלומר, מהגדרת היסוד של חוכמת הקבלה שבמאמר הזה מתבאר, שאין לאדם במה לעסוק יותר, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אלא בחוכמת הקבלה. מפני שכל השורשים העליונים שיוצאים מהבורא כוללים בתוכם את כל המציאות.

________________________________________

[4] על "סוף מעשה במחשבה תחילה" ראה המאמר "הקדמה לספר 'פי חכם'" בעמ' 198.

[6.02] חוק הכלל והפרט

קליפ - טענות אל הבורא

ביאור 2 - על "מהות חוכמת הקבלה"

חוק הכלל והפרט

חוק הכלל אומר שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו.

חוק נקרא תנאי, ששולט מהמדרגה העליונה על המדרגה התחתונה. שהמדרגה התחתונה בהכרח כוללת את התנאי הזה ומופעלת על ידיו. אבל מצד שני, יש בה חופש לקיים את התנאי הזה מרצונה, ואז להרגיש את התוצאה, כשהרצון שלה משתווה עם העליון, עם המדרגה העליונה. או לא לקיים אותו, כלומר, עדיין לא להשוות את רצונה למדרגה העליונה, ואז לראות מה התוצאה מהפרש הרצונות בינה לבין המדרגה העליונה.

אבל החוק תמיד פועל, ותמיד הוא פועל ממדרגה עליונה על מדרגה תחתונה. אלא מדובר על הרצון של המדרגה התחתונה. שהמדרגה התחתונה יכולה לרצות לקיים את המדרגה העליונה, כלומר להידבק במדרגה העליונה, או לא לרצות לקיים אותה.

החוק הכללי הזה, שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח העליון ולהשיג אותו במלואו, אומר, שגם בכל רגע ורגע, וגם בכללות כל הזמנים, וגם בכל פרט ופרט שיש במציאות, וגם בכללות כל המציאות, כל דבר פועל רק כדי להגיע למטרה הנקובה הזאת, של גילוי הכוח המשגיח העליון, שהיא נקראת "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה".[5]

אלא שנשאר לבני האנוש רצון חופשי, להצטרף או לא להצטרף לתהליך הזה. כלומר, נשארת לאדם אפשרות לרצות או לא לרצות לקיים את החוק הזה. להצטרף לבורא, למחשבה שלו, או להתייצב כנגדו. אבל אין פעולות שלא מבצעים בהן את החוק הזה. אי אפשר שלא לקיים אותו. כי מלמעלה יורד סדר השתלשלות הכוחות העליונים, על דרך סיבה ומסובב, כלומר, בסדר מוחלט, כשלכל הכוחות רק כוונה אחת, מטרה אחת, להביא את כל הנבראים דרך כל המצבים, ממצבים ההפוכים מהמטרה אל המטרה.

ואף אחד מהנבראים, באף מצב, לא יכול להימצא מחוץ לשליטה העליונה הזאת. אלא מה שנותר לנבראים, בכל מצב ומצב, הוא להיות בהסכמה עם התהליך שקורה להם, בהסכמה עם ההתפתחות הזאת, או לא. כלומר, כל ההבדל הוא לא בלקיים או לא לקיים, בלהיות או לא להיות תחת שליטת החוק, אלא בלרצות או לא לרצות להיות בו. וכל התיקונים הם לתקן את הרצון להשתוות הצורה.

כלומר, כולנו עושים רק מה שהחוק הזה מחייב, מה שסדר סיבה ומסובב, בחוקים מוחלטים, פועל בתוך המציאות. על זה אין שום ויכוח, ואין בכך שום ספק. כולם חוזרים לשורש העליון שלהם. אלא ההפרש הוא בהסכמה, במידת ההסכמה, שנותנת לנברא חוץ מהרצון לקבל, שנמצא תחת שליטתו המלאה של החוק הזה, תוספת של מחשבה, יכולת להיות כביכול חופשי. להרגיש את עצמו, לא לפי מה שהוא עושה במחויב, אלא לחיות במה שהוא רוצה, בעולם הרצונות ולא בעולם הכוחות.

אם היינו מסתכלים מהצד, היינו רואים שכולנו מקיימים בכל רגע רק את רצון הבורא כמו כל פרט אחר בבריאה, בלי יוצא מן הכלל. כל פרט בבריאה נמצא תחת השפעתו השלמה והמלאה של הכוח, שמוליד אותו ומוביל אותו ואין שום פרט שיכול לצאת משליטת הבורא. לא שבתוך האדם יש דרגות דומם, צומח, חי, מדבר, שבהן הוא מרגיש את רצונו כרצון חופשי, שלא תלוי באף אחד. והאדם חי, לא בתוך מה שהוא מקיים כל רגע, אלא במה שנמצא הרצון שלו.

למשל, האדם לא חושב איך הגוף שלו מתקיים, איך הלב עובד עם הכבד ועם הכליות, איך פועלים הבטן והחזה והראש. אלא הגוף מתקיים בצורה טבעית ללא שליטת האדם. האדם לא חי בתוך פעולת המערכת הזאת, המערכת פועלת בצורה בלתי תלויה בו. אלא במה הוא חי? מה עולמו? העולם שלו הם הרצונות שלו, כביכול רצונות חופשיים, שהוא חי בהם כמו בבועה.

והבועה הזאת שניתנה לאדם, היא תוצאה מכניסתה של תכונת הבינה לתוך המלכות. שהבורא העניק לאדם משהו מהמחשבה שלו, ממחשבת הבריאה, מחשבה של השפעה, בינה. אבל כאשר בינה נכנסת למלכות, היא עובדת בצורה אחרת לגמרי. המחשבה הזאת, מחשבה של השפעה, מולידה באדם את הרגשת החופש, את ההרגשה שהוא חי בתוך המטרות שלו, בסדר סיבה ומסובב, בכוונות שלו. שיש לו חיים משלו.

על ידי כניסתה של תכונת הבינה, תכונת הכתר, לתוך המלכות, האדם נעשה במשהו כמו בורא, חופשי רק בקטן, כמו קטן שיוצא משליטת הגדול. שלפתע יש לו ראש, והוא מתחיל לעשות מה שהוא רוצה, להתפרע במרחב מסוים משלו, כאילו יש לו חיים משלו. בדומה לילד קטן, שחושב שיש לו חיים משלו, אזור קטן שבו הוא פועל באופן עצמאי, ולא מרגיש שהגדולים פועלים עליו, וקובעים לו את כל הדברים. מפני שיש בו קצת מהראש של הגדול, והוא משתמש בו כך.

היכולת הזאת ניתנת לאדם, רק כדי שישתווה ברצונות שלו, בראש שלו, לראש של הבורא, למחשבות של הבורא, אבל הרצונות האלה הם כל החיים שלו, עד כדי כך שהאדם לא מרגיש שום דבר חוץ מהרצונות שלו.

יוצא שחוק הכלל הזה, שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו, אומר שיש לאדם חופש. אבל לא לעשות את הפעולות בפועל, אלא רק לתקן את היחס שלו, לתקן את הרצון. ובתיקון הרצון, ולמרות שגם בו יש סדר סיבה ומסובב, וגם בו מתקיימים ומתקדמים בסדר קודם ונמשך, אבל כאן נוספת לאדם היכולת לקבוע את היחס שלו, עד כמה רצונותיו הם בהשתוות הצורה עם הבורא.
                           ________________________________

[5] בעל הסולם, מהות חכמת הקבלה, ד"ה: על מה סובבת החכמה

[6.03] חוק הפרט אומר שבכל דור יהיו יחידים.. עוד לפני שכל האנושות תגיע לכך בעצמה.

ביאור 3 - על "מהות חוכמת הקבלה"

חוק הפרט אומר שבכל דור יהיו יחידים שיוכלו להגיע להשגת הכוח המשגיח העליון, עוד לפני שכל האנושות תגיע לכך בעצמה.

יש פרט ויש כלל. כולם מחויבים לתהליך, אף אחד לא יוכל להימלט ממנו עד סופו. אלא ישנם כאלה שיכולים לבצע אותו לפני כולם. גם לפי החוק של הכלל, וגם לפי החוק של הפרט. כלומר, מהו חוק? מה שקיים, שמתקיים, אם רוצים או לא רוצים. אם נקבע מלמעלה, שעל אדם מסוים חל החוק הפרטי, כלומר, להגיע למטרה כיחיד, לפני אחרים, אז אין לו ברירה, כי זהו החוק שנקרא "חוק הפרט". והוא מביא אותו לפעול כיחיד. ואז גם בבועה הזאת, שהוא חי ברצונות שלו בהשתוות הצורה לבורא, גם בה הוא לא מתקדם בצורה חופשית.

אבל במה הוא יכול לסייע לעצמו? בעל הסולם מסביר, שאם האדם מתחיל לשים לב ולרצות להשתייך להסכמה שלו עם התפתחותו, אז ההסכמה שלו, במקום להתייצב בו על ידי ייסורים, יכולה להתייצב, להתבשל בו, בצורה אחרת. בצורה מבוקרת, בוגרת, על ידי יגיעתו, על ידי מה שנקרא תורה. שהאדם בכוחות עצמו משתדל לטכס עצה ולגייס כוחות, כדי לזרז את ההסכמה שלו עם ההתפתחות שלו, שרצונו יהיה כרצון הבורא, כרצון העליון.[6]

כלומר, בכל מדרגה הוא משתדל לגלות מדרגה יותר גדולה, יותר עליונה, ומהר ככל האפשר להגיע אליה. אבל המעשים של האדם הם תמיד כמעשי הצדיקים. וברצונות שלו, רוצה או לא רוצה, הוא מקיים את רצון הבורא. אלא, החופש של האדם הוא לקבוע בעצמו את מידת ההשתתפות הרצונית שלו.

ואם כל המציאות באה ומתגלגלת מהבורא, ועל האדם רק להסכים או לא להסכים עם מה שקורה, סימן שכל הרע שרואים, מרגישים וצופים בו, הוא בא מהבורא. אם כך, איך אפשר להצדיק אותו, לסגור את העיניים ולקבל כל מה שבא?

במציאות שבה אנו חיים, אנחנו כמו אותו ילד שמתפרע וחושב שאין לו משגיח. אנו חיים באותה בועה, ולא חיים בעולם הפעולות הנכונות של הבורא. האדם לא מרגיש אותן, כפי שהוא לא מרגיש איך פועל הגוף שלו, מה הפעולות והקשרים הרבים שנעשים בפנים בתוכו. הוא כביכול מחוץ לפעולות האלה, שמתרחשות בו מתחת לסף ההרגשה.

האדם מרגיש רק את היחס שלו. ביחס שלו למציאות הוא חי. היחס הזה בונה לו את תמונת העולם. לכן, אם היחס שלו למציאות משתנה, אז העולם נראה לו אחרת, כי העולם שלו בנוי מהיחס שלו. את עניין היחס, רואים גם בפעולות רגילות, שעושים בחיים, שדורשים מהאדם לא פעם להתייחס אובייקטיבית, בצורה בלתי תלויה.

למה? כי לכל אחד יש זווית הסתכלות משלו על החיים, ולפי יחסו לעולם הוא בונה את תמונת העולם שלו, איך העולם מחוץ לו. כל אחד אומר אחרת, וכולם לגמרי שונים. ואף אחד לא יודע איך העולם באמת, כי כל אחד מתייחס אל העולם בצורה אישית בלבד.

לכן גם טוב או רע לא נשארים כפי שקובעים באותו רגע. אלא כל תמונת המציאות, כולל הטוב והרע, נבנית באדם מתוך היחס שלו למה שקורה. ומה מתרחש באמת? מתרחשות רק פעולות של אורות בתוך כלים, בצורה קצרה ומוצדקת, שמביאה אותם לתיקון.

ואם האדם קונה יחס אמיתי לפעולות האלה, שהתיקון הוא העיקר, בכל מה שקורה עם הכלי, אז הוא חי בעולם שכולו טוב. כי חוץ מטוב, חוץ מתיקון, חוץ מכל רגע ורגע להגיע יותר ויותר לדבקות, לא קורה כלום. כלומר, כל שנייה האדם מקבל עוד ועוד מתנות יותר ויותר גדולות, ובתוך זה הוא שרוי כל חייו.

והכול מפני שהאדם משנה את היחס שלו, את הבועה שלו. אם קודם הוא צייר את החיים בצורה מסוימת, עכשיו הוא מצייר אותם בצורה אחרת, וחי רק בה. במה הוא חי? לא במלכות עצמה, שמתקיימת בצורה מוחלטת על ידי האור, ששם אין מה לשאול. הוא חי, במה שבינה מסרה למלכות, ומלכות הפכה את הבינה הזאת כך, שהיא מסתכלת על הפעולות מהצד האגואיסטי, לכן כל הפעולות האלה נראות לה רעות.

אבל אם הופכים את הבינה, אם מתקנים את הבינה שבמלכות, ומסתכלים על כל הפעולות האלה מצד הבינה המתוקנת, מצד הבורא, אז רואים שהפעולות נכונות, מחויבות, דבוקות כבר כעת במאציל. ואין מצב שהוא פחות משלמות ונצחיות. אין עולם. אלא את הכול קובע היחס של האדם, לחוק שמתקיים בצורה קבועה בלי שום יוצאי דופן. היחס בונה באדם את תמונת העולם. וככל שנפטרים מהיחס השקרי הזה, נקרא שיוצאים מהחלום.

האדם נמצא תחת חוק כללי ופרטי. מה פירוש "תחת חוק"? מה שמתקיים וחל על האדם בכל מקרה ובכל מצב, אפילו בלי להרגיש, כפי שלא מרגישים את פעולות הגוף. אבל האדם חי, מרגיש וחש רק מעל החוק, היכן שהוא חופשי להביע הסכמה או אי הסכמה עם מה שהחוק עושה. אבל החוק הוא מוחלט, ותמיד עושה את שלו.

ביחס הזה שהאדם נותן, הוא בונה את "ראש הפרצוף", ונעשה כמו בורא. הוא קונה את המחשבה של הבורא, את מחשבת הבריאה. "ממעשיך היכרנוך".[7] הוא מכיר את האישיות הזאת הנקראת בורא, ומעתיק אותה על עצמו. לא בפעולות, אלא מתוך שהוא משתדל לעשות פעולות, בכוונה לקנות את הראש של הבורא.

ראש של הבורא נקרא היחס, הכוונות. והבועה הזאת שבה אנו חיים, היא נקראת הראש שלנו. כי קודם לכן, בעולם אין סוף, לא היה ראש ולא סוף, אלא רק תוך. ויש ג' מצבים: מצב הא' הוא מצב אין סוף, מצב הב' הוא מצב התיקונים, ובמצב הג' חוזרים לאין סוף בצורה המתוקנת. וכל ההבדל בין המצב הראשון למצב השלישי, לחזרה לאין סוף, הוא בקניית הראש.

באין סוף לא היה ראש. הכלי קיבל בלי שום הגבלה. ואחר כך מהכלי "העגוֹל" הזה עושים "קו", כלומר, מקבלים על ידי המסכים, ומרבים את המסכים, עד שכל הקו הופך שוב לעיגול. ומה ההבדל בין המצבים? הראש. שבמקום הבועה הזאת, שבה נדמה לאדם שהוא חי חופשי במחשבות וברצונות משלו, הוא לאט לאט קונה ראש של הבורא, את כוונת הבריאה, את מחשבת הבריאה.

והרגשת העולם עליון, היא רק קניית היחס הנכון. ואם מגלים את המציאות רואים ש"עולם כמנהגו נוהג"[8], שכולנו בגמר התיקון, "ואכלתם ישן נושן"[9], ונמצאים כבר בהשגת העולם העליון. ומה שמשתנה הוא רק היחס של האדם, אבל היחס הזה הוא מה שמוסיף לו עולם.

_________________________________________________

[6] להסבר ראה בעל הסולם, אחור וקדם צרתני.

[7] על עיקרון "ממעשך היכרנוך" ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו. ראה גם הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".

[8] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[9] ויקרא כו, י.

[6.04] מה ההבדל בין כלל ופרט

קליפ - כפייה וחופש בחירה

ביאור 4 - על "מהות חוכמת הקבלה"

מה ההבדל בין כלל ופרט

יש נשמות, שלפי התוכנית העליונה חייבות להגיע למטרה לפני האחרות. למה? מפני שיש במהלך הזה תוכנית, יש בו צורך. עליהם להוביל את האחרים, או להכין עבורם משהו. על כך, בעל הסולם לא מפרט יותר. וזה לא בהבנתנו. הרי גם את המדרגה שנמצאים בה אנחנו אף פעם לא מבינים, לא כל שכן עליונה ממנה, אלא מבינים רק את המדרגה התחתונה, היכן שעברנו כבר, וצופים עליה מלמעלה. אותה בלבד אפשר להבין.

החוק הזה של הפרט, הוא חוק שקיים, שקובע לאדם איך עליו להיות, ללא שום בחירה חופשית. אלא כמו שנאמר, שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב, ואומר לו: "קח לך"[10] ואם האדם לא רוצה, מצפה לו גורל רע, שהוא עניינו. הבחירה שבידי האדם היא רק להסכים או לא להסכים, ובדרך ייסורים הוא תמיד מסכים. אבל הוא יכול לקצר את הדרך, ולהגיע להחלטות האלה בכוחות עצמו.

ובתוך הבחירה שיש לו, אם מבקרים את היחס של הנברא למציאות, רואים עד כמה הוא מוגבל בהחלטתו החופשית, וביגיעתו החופשית. כדי להגדיר היכן בדיוק נמצאת הבחירה החופשית, צריך להבין את המבנה של שליש אמצעי דתפארת, של קליפת נוגה. עד כמה הוא מבנה דק ועדין, שנמצא בין כלים דקבלה לכלים דהשפעה, וכביכול לא שייך לשניהם.

__________________________________________

[10] בעל הסולם מביא את פירוש רש"י על דברים ל, יט: "ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך ועל זה נאמר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך" (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ד).

[6.05] ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים

ביאור 5 - על "מהות חוכמת הקבלה"

ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים

מדוע מלאים ספרי הקבלה בתיאורים רבים של ספירות ופרצופים, אם מדובר בהשגת מטרה אחת בלבד כפי שהוזכר? חוכמת הקבלה חוקרת את הדרכים בהן האדם משיג את הכוח העליון, כלומר את הדרכים שהוא משתווה אליו. לפיכך חוקרת חוכמה זו את כל ריבוי המבנים והגופים הרוחניים והקשרים ביניהם שבעולמות העליונים.

נתבונן למשל בגופו הקטן של בעל חיים כלשהו, הרי כל תפקידו הוא לספק לעצמו מזון, לחיות בעולם במשך תקופה מסוימת, שהכרחית על מנת להוליד עוד פרטים כמוהו, ובכך להבטיח את קיום הזן. אבל אם נחקור את גופו של בעל החיים נגלה שהוא מהווה צירוף מורכב מאלף אלפי סיבים וגידים, כמו שקבעו הפיזיולוגים והאנטומים במחקרים שלהם, ועוד עשרות אלפי צירופים שאינם ידועים עדיין לאדם.

כל שכן נוכל להבין את מספרם הרב של מיני החיבורים והקשרים בין הגופים הרוחניים הכלולים בדרך להשגת המטרה הנשגבת, השגת הכוח המשגיח העליון.

כשלומדים בחוכמת הקבלה, איך מלכות דאין סוף התחילה להתפתח, מבינים שכל ההתפתחות של המלכות, ההשתלשלות מלמעלה למטה, ולאחריה דרגות ההשגה מלמטה למעלה, הכול נבנה על היחס בין נברא לבורא. על צורות היחס, ההבדלים בכוח, בקשר, בחוזק, באופן, שבין בורא לנברא.

לא מדובר על הפעולות עצמן, אלא רק עד כמה הפעולות האלה נובעות מהיחס בין בורא לנברא. כלומר, כל המציאות שאנו רואים ומרגישים היא רק יחסים בין בורא לנברא ולא פעולות. כל העולם שלנו הוא תמונת היחסים בינינו לבין הבורא.

האדם חי בתוך "ים" של רגשות, שהוא מבדיל אותו כדומם, צומח, חי, מדבר. ומבדיל איך הוא מתייחס אליהם ואיך הם פועלים עליו. אבל כל המציאות, ממלכות דאין סוף ועד ההתגשמות האחרונה, היא מציאות שנבנית מהשיתוף בין בורא לנברא, כתוצאה מהשיתוף הזה, מהיחס ביניהם.

ולכן כל ריבוי הפרצופים, הספירות, העולמות, הזיווגים, כולל כל המרכיבים והפרטים שלהם, נובע רק מפגישה בין אורות לכלים. ומהי אותה פגישה בין אורות לכלים? לא פגישה בין החומר ומה שמוליד אותו, אלא פגישה בין שני עקרונות, בין שני דברים מנוגדים. מלכתחילה מדובר על איכות, ולא על דבר שקיים בפני עצמו. מדובר על דברים איכותיים, על התכונות, שהתוצאה מהפגישה שלהם מצטיירת בנו כעולם.

ואם מדברים על כל סוגי היחסים, שיכולים להיות בין בורא לנברא, שהם בעצם כל המציאות, אז העולם שלנו מלא באין סוף פרטים. והוא נראה לנו מבולבל, מפני שאנחנו לא יכולים לסדר את כל הפרטים שבו, כל החלקים שבו, לעיקרון אחד. אבל ברגע שהאדם משתדל לגלות שיש בהם פועל אחד, עיקרון אחד, כוח אחד, מטרה אחת, שהכול זורם אליה, אז הוא יכול לראות את העולם כמו שהמקובלים מביעים אותו בשפתם הפשוטה, ככלי ואור ופעולות אחדות.

ותמונת העולם הזה, כמלא פרטים עד אין סוף, היא נובעת רק מתוך שהאדם עוד לא הצליח לרכז את כל התכונות שבו לנקודת קשר, לנקודת דבקות אחת. אבל ברגע שהוא מרכז אותה, אין לו יותר פרטים. כי האדם חי בעולם דמיוני, בעולם של יחסים שלו עם הבורא. ואם הפרטים מצטברים כולם לעיקרון אחד, ליחס אחד, אין יותר פרטים. אלא הכול מתקבץ לכעין נשמה אחת, ואין יותר חוץ מכלי אחד.

כי העולם שלנו אינו מורכב מאלמנטים מוצקים, אלא ממחשבות ורצונות מפורקים ומנותקים, כלומר, שכל אחד מהם מכוון כלפי מטרה משלו, לעצמו. אבל כאשר מחברים את כל המרכיבים האלה לאחד, הם בהחלט נעשים כאחד, והעולם נעשה פשוט, עולם אחד עם שליטה אחת. לב אחד של האדם ומחשבה אחת של הבורא.

תמונת העולם היא תמונה משתנה בהרגשת האדם. רגע אחד הוא יכול לחשוב על הגוף הפיזיולוגי שלו, איך הוא פועל ומה נעשה בו, ולאחריו להתעלות מעל הגוף ולחיות ברגשות, ולאחר מכן לחיות במחשבה אחת ורצון אחד. כלומר, "העולם שלו" נקרא מה שהוא חש, במה שהוא חי באותו רגע. ואי אפשר לקבוע מהי האמת, מה קיים או לא קיים, כי הכול נמדד רק כלפי האדם המשיג, האדם המרגיש.

אדם שמסתכל על מסך טלוויזיה, מתרשם ממה שרואות עיניו. מישהו זז שם, מצטרפים אליו, מתחלפים וכדומה. אבל איפה האנשים האלה שבקופסה נמצאים? איך הם הגיעו לשם? מה מפעיל אותם? האם המצב הזה דמיוני או מציאותי? איזה תדרים שולחים לאדם, שפתאום הוא רואה מישהו? כלומר, רואים עד כמה אנו פועלים ומופעלים על ידי כוחות בלבד, שפועלים באדם ובונים בו תמונת עולם.

אם מכניסים אדם לסְפֵרה, לחדר, שכולו מסך טלוויזיה עצום, ודרך המסך מתחילים לשחק צורת חיים, האדם הזה חי את החיים שעל המסך, וכלל לא יודע שיש משהו אחר. הוא חי בחיים האלה, אין יותר ואין אחר. בלי יכולת לקבוע שרק משחקים לפניו כאילו חיים. גם החיים שלנו, התמונה שאנו רואים, יכולה להיות בנויה מכוחות, מווקטורים, בדומה לצורה שבונים תמונת טלוויזיה. אבל מה הם הכוחות האלה? ממה הם נובעים? או שהתמונה בנויה מיחסים בין האנשים, או בנויה מנוסחה אחרת, תמונה שיכולה להיות לגמרי משונה ובמימדים משתנים.

וההבדל הזה במימדים הוא כל ההבדל בין המדרגות שעוברים בעולמות. עולמות הם עניין יחסי. הם לא קיימים לעצמם. הם קיימים בתוך האדם, כקביעת היחסים לעת עתה בין האדם לבורא. כלומר, העולם אינו עולם שקיים, אלא הוא מידת הקשר של האדם עם הבורא, שבצורה כזאת מתבטאת לפנינו.

בעולם הזה האדם רואה עולם מלא אנשים, שמונה מיליארד איש, שמסתובבים סביבו ופועלים עליו. אבל איך הוא צריך להתייחס לזה? שכך הבורא עיצב לפניו את המציאות, ובצורה כזאת המציאות הזאת פועלת עליו. ואין חוץ מזה כלום, לא שמונה מיליארד איש ולא עולם הזה, אלא היחס שלו כלפי הבורא מתבטא בצורה של עולם.

אם היחס של האדם לבורא משתנה, משתנה כל צורת המציאות הזאת. ובמקומה האדם מתחיל להרגיש כוח אחד, שמתייחס אליו בצורה אחידה. ולא כיחסים שלו עם אנשים אחרים, שאחד צוחק עליו, ושני אוהב אותו, ושלישי רוצה את רעתו או טובתו, וכך גם הוא כלפיהם. אלא הוא מאחד אותם, והם מתאחדים כלפיו.

כלומר, התמונה בנויה מווקטורים, וכמו בתמונת טלוויזיה, אפשר לבנות אותה כך, ואפשר אחרת. כמו בכלכלה, שרוצים להראות את ההתנהגות של מוצר מסוים בעולם, איך הוא מתחלק כלפי האנושות, כלפי המדינות, כלפי התוצר לנפש ועוד, ממחישים אותה בגרפים, ומתקבלים גרפים שונים לגמרי. כל פעם לוקחים וקטור אחר וכלפיו מודדים משהו שקיים בעולם. מודדים אותו כלפי גורמים שונים ומקבלים תמונה שונה.

ותמונת העולם שלנו היא תוצאה מהיחס של האדם כלפי הבורא. ואם משתנה היחס לבורא, משתנה העולם. ושינוי היחס כלפי הבורא נקרא לעלות מעולם העשיה, לעולם היצירה, לעולם הבריאה ולעולם האצילות.

האם משתנה באדם גם התמונה שנתפסת בחמשת החושים? אם האדם חי, היא לא משתנה. אם הוא מת, היא ודאי משתנה. אבל עוד בחייו נוספת לתמונה הזאת עוד צורה, תמונת הרגש, היחס לבורא. וישנה אותה צורה שנשארת כתמונה גופנית - גשמית. לצורך מה? זו תמונת היסוד שבינתיים האדם מרגיש אותה בחושים שלו, שבה הוא משותף עם האנשים האחרים. ומה קורה מעבר לה, אין יכולת לבטא.

אלא האדם אינו לבד. הוא נמצא במערכת אחידה. וחייו הם לעולם לא חיים פרטיים. רוצה או לא, הוא תמיד נחשב רק כפרט בתוך מערכת. לא חשוב מי, גם הגדול ביותר, גם המיוחד ביותר באחת מהתכונות העיקריות של הנשמה הכללית, המשקל הסגולי שלו הוא רק כלפי כל המערכת. הוא כשלעצמו אין לו שום חשיבות.

[6.06] למה הקבלה מתייחסת לרגשות בשפה יבשה של פרצופים ועולמות כמו הכימיה

קליפ - מיליארד חלקים שלי

ביאור 6 - על "מהות חוכמת הקבלה"

למה הקבלה מתייחסת לרגשות בשפה יבשה של פרצופים ועולמות כמו הכימיה

השיטה של מדע הכימיה לגרום לרגש היא לחבר אלקטרודה למוח או לטפטף חומר, כדי שהאדם ירגיש אוהב או שונא, וכמו הקבלה גם הכימיה מדברת על הסיבות לרגש ברמה אחרת ממה שהאדם מרגיש.

יש עולם, כלומר, יחס של האדם, שהוא מתייחס אל העולם כדבר שנמצא מחוץ לו, כמו כימאי. אלא שהכימאי שעורך ניסוי, גם לפני הניסוי, וגם בזמן הניסוי ולאחריו, גם עליו נעשות פעולות מבחוץ. ורק באופן שבו הוא תופס את העולם, תלוי העולם שבו הוא נמצא ואותו הוא מבטא. אבל למרות שהוא מתייחס לניסוי כמשהו מחוץ לו, גם הוא עצמו נמצא בתוך הניסוי.

כלומר יש עולם, שהאדם מתייחס אל עצמו, שבו נעשות הפעולות, וכך מסתכל על העולם. חוכמת הקבלה לא רוצה לדבר על הרגש, אלא על הסיבות לרגש. שאם האדם רוצה לעשות את הפעולות של חוכמת הקבלה על עצמו, אז הוא מגיע מרמת הניסוי לרמה של התוצאות, לרמה של הרגשה.

בקבלה האדם רוצה שהפעולות האלה יעברו עליו. ואם הוא רוצה, הוא מביא אותן אליו. הוא מעתיק אותן מהעליון, מיישם אותן, מבצע אותן, על עצמו. ואז הוא מרגיש גם את הפעולה וגם את התוצאה. הוא כביכול עולה מדרגת הפעולה לדרגת ההרגשה. הוא חי בהרגשות, ברצונות, ולא בפעולות עצמן.

אבל גם הפעולות, שחוכמת הקבלה מדברת עליהן, אינן פעולות יבשות, אלא האדם עצמו יכול להכניס או לא להכניס בהן רגש. התיאורים האלה של "בחינה א'", "בחינה ב'", "מסך", "אורות", "רשימות", שנמצאים במצבים שונים, הם בדומה למוסיקאי, שמרגיש את המוסיקה לפי התווים, ויכול לשיר ולבכות מקריאת התווים. אבל מי שלא מבין תווים, רואה בהם רק נקודות קטנות עם זנבות, בלי להרגיש בהם כלום.

הכול עניין של שפה. לכן אי אפשר לומר על ספרי המקובלים, שהם כתובים בצורה יבשה, אלא הם לא מדברים אלינו. כי יש הבדל בינם לבינינו. בשביל אדם רגיל, תיאורים של מסך מסוים או כמות אורות מסוימת הם רק תיאורים של תוספת כמות. אבל בשביל מקובל, שנמצא ברמה של רגשות, התיאורים האלה הם משהו אחר. בעיקר, שהרגשות האלה אינם כלפי עצמו, אלא כלפי החיבור עם הבורא, ששם ההגברה שלהם היא לאין שיעור.

[6.07] שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלטה למעלה

ביאור 7 - על "מהות חוכמת הקבלה"

שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

חוכמת הקבלה מחולקת לשתי דרכים מקבילות של השגת הכוח המשגיח העליון. שתיהן שוות זו לזו, וכל ההבדל ביניהן הוא רק בכך שדרך אחת מובילה מלמעלה למטה, עד העולם הזה, והדרך השנייה מתחילה בעולם הזה ועולה מלמטה למעלה באותן המדרגות שנוצרו בזמן השתלשלות השורשים העליונים והתגלותם בהדרגה מלמעלה למטה.

הדרך הראשונה נקראת בקבלה "סדר השתלשלות העולמות, הפרצופים והספירות". והדרך השנייה נקראת בקבלה "השגת הכוח העליון".

המשיג את הכוח העליון חייב ללכת מלמטה למעלה באותה הדרך, ולהשיג בהדרגה כל פרט וכל מדרגה, בהתאמה מלאה לחוקים שנקבעו בהשתלשלות הכוח העליון מלמעלה למטה.

השגה שלמה של הכוח המשגיח העליון לא נעשית בבת אחת אלא בהדרגה, הגילוי אורך זמן ומופיע בהרגשות של המשיג בהתאם למהירות הזדככותו מהאגואיזם שלו, עד שכל התכונות של המדרגות המשתלשלות מלמעלה למטה מושגות על ידו. סדר השגת המדרגות קבוע מראש. כל המדרגות שבאות בזו אחר זו, נמצאות זו מעל זו, וזה מזכיר סולם המורכב משלבים, ולכן נקרא "שלבי הסולם".

האדם נמצא מול הבורא. זהו מעמד שהוא והבורא נמצאים בו תמיד. לא חשוב אם הוא מרגיש את המעמד הזה או לא, מרגיש יותר או מרגיש פחות, המעמד עצמו הוא תמיד אותו מעמד. אלא באדם בלבד תלוי עד כמה הוא מסוגל לגלות לעצמו, לפי התנאי של השתוות הצורה, את הבורא, את הכוח שלו, את ההנהגה וההשגחה שלו, את היחס שלו כלפיו.

לגלות אותו אנו חייבים ממצב שלא נמצא בבורא, ממצב שלא היה במציאות לפני שהאדם התייצב במצב המיוחד הזה, הנקרא מקום הראוי, מקום הרצוי, שהוא מצבנו בעולם הזה.[11] שממנו, מהנקודה הזאת ואילך, עלינו לגלות מי עומד לפנינו, מולנו, כנגדנו. מלבדו אין דבר אחר במציאות. היחס שלנו כלפיו, או היחסים בינינו, הם שבונים באדם את תמונת העולם. ומה שקורה לו, מה שעובר עליו בעולמו, הוא רק גילוי היחס של הבורא בנברא, בהתאם לאיך שהנברא מתאים, דומה, מבין, מחקה את הבורא. ובתהליך הזה בלבד נמצא חופש הבחירה שלו. כלומר, כשמציבים את עצמנו נכון וקוראים נכון את התמונה שעומדים מול הבורא, אז מגלים את היחסים בינינו, על ידי זה שמתאימים את עצמנו אליו, בהתאם ליחס שלו כלפינו. הגילוי הזה בלבד הוא הפעולה החופשית שביכולתו של האדם לעשות.

וכל יתר הפעולות, שנדמה לאדם שהוא עושה במציאות חייו, וחושב שבהן הוא משפיע או מקבל, הן פעולות שנובעות מתוך הרצון לקבל הטבעי, שקובע לו מראש את כל הדחפים, הרצונות והכיוונים. שהוא כלל לא מביע את עצמו, אלא הרצון לקבל בדרכו הטבעית, מביא את האדם להכרה, שעליו להבין, שהוא עומד מול הבורא, וחייב לממש את בחירתו החופשית.

ומה הן שתי הדרכים האלה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה? הן לא שתי דרכים לעלות ולרדת כבסולם מדרגות. אלא הכוונה היא למעמד האדם מול הבורא, בשרשרת גילוי היחסים עימו, שהיא נקראת סולם המדרגות. שבכל מצב ומצב שהאדם נמצא בו, יש לו יכולת לגלות יחס יתר של הבורא אליו, ובהתאם, יחס יתר של האדם לבורא. והגילוי הזה הוא נקרא לרכוש את המדרגה הבאה. וגילוי הולך וגובר של היחסים האלה ביניהם, כמו בין שני בני אדם, הוא נקרא לעלות בסולם המדרגות.

ולמה ההשתלשלות הזאת נקראת השתלשלות מלמעלה למטה? מפני שהבורא מייצר לאדם את התנאים המתאימים לגילוי יחס יתר מצד האדם. הבורא מזמין תחילה את האדם למעמד מסוים, שבו עליו לתת יגיעה לגילוי אותו מעמד, אותו היחס, ולאחריו האדם מגלה את הבורא, ומתחבר עימו בצורת חיבור חדשה. וזה נקרא שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב, ואומר לו: "קח לך את זה, ותתקדם אלי".[12] והאדם, או מתחזק ובוחר בדרך הנכונה, או שעוזב. ואז בהתאם לרצון לקבל שלו, מתגלגל שוב לאותו מעמד, אלא לאחר שהייסורים מחייבים אותו לכך, ולא בחירתו החופשית.

כלומר, או שהאדם בוחר בחברה טובה, שמסייעת לו בגילוי יתר יחס עם הבורא. בחירה חדשה, בחירה טובה, שעולה לו במאמצים רבים. כי עליו לבנות את החברה הזאת, להתבטל כלפיה, ולדאוג שתשפיע עליו יחס מיוחד, כיוון מיוחד והתפתחות מיוחדת - השקעה שהיא כולה נגד הרצון לקבל שלו. או שהוא בוחר חברות אחרות, ולאחר שבכולן מקבל מכות, ונשאר לא מסופק וממורמר, הוא מגיע לאותו מצב שחייב לבחור בחברה נכונה, אבל בדרך ייסורים. לאחר שמתגלגל, מגיע לאותה נקודה, לאותה הבחירה. אבל מרגע שבוחר בה, בוחר.

ומהי אותה בחירה בחברה? בחירה בגילוי יחס הבורא אליו, איך הוא מתגלה אליו ב"ייחוד הוי"ה אלוקים".[13] היינו, הבורא נותן לאדם תמונת עולם, תמונת יחסים כאלה בינו לבין האדם, שמותירה לאדם שתי אפשרויות. או לומר, שהכול בידי שמים, הכול מהבורא, או לומר "הכול אני". כלומר, שיש שתי רשויות. רשות אחת, רשות של הבורא בלבד, ולאדם אין שום בחירה חופשית. או רשות אחרת, שהבורא לא קיים, אלא "הכול אני".

ושני המעמדים האלה, שתי ההתייחסויות האלה כלפי העולם, הן פסולות. כי הן מנתקות את הקשר בין הבורא לנברא. או הבורא איננו, או הנברא איננו. והתקשרות, התקדמות לאיחוד ודבקות בין בורא לנברא, יכולה להיות רק אם שניהם קיימים, אך לא כרשות הרבים, אלא כרשות היחיד. אבל איך תיתכן התקשרות בין שניים כשכל אחד הוא כרשות היחיד, והרי זה סותר את זה? עושים זאת על ידי טיפול ב"קליפת נוגה". שאין כוח בורא בנפרד ואין כוח נברא בנפרד, אלא מה שאפשר מעבירים לצד הקדושה, ומה שלא, משאירים למטה.

כלומר, כל הגוף שבו מטפלים, ואותו מביאים לתיקון, מתחלק לשלושה שלישים: שליש עליון דתפארת, שליש אמצעי דתפארת, ושליש תחתון דתפארת. בשליש העליון ובשליש התחתון אין מה לטפל, כי שליש עליון הוא קדושה, ושליש תחתון הוא "סיטרא אחרא". אלא כל הטיפול הוא בשליש אמצעי דתפארת, שבו מקום הבחירה.

לכן בעל הסולם אומר, שבכל פעולה שהאדם עומד לבצע בחייו, עליו לצרף אליה את יחסו לחיים, לקיומו. ולמרות הנטייה שלו לומר, שהכל בידי שמים, עליו מלכתחילה לומר: "אם אין אני לי מי לי".[14] זאת אומרת, לעשות מאמץ לראות את עצמו כפועל מתוך בחירתו החופשית. לדעת בוודאות, שהבורא הוא לבדו הכוח הפועל, ועל רקע זה ליטול את עצמאותו, ולפעול כאילו הבורא לא נמצא. למרות ידיעתו על התנאי הראשון "אין עוד מלבדו".[15]

ולאחר שהאדם עובד כך במשך כל התהליך ומגיע למטרה, בהשיגו את המטרה חובתו לומר, ש"אין עוד מלבדו". שאפילו אם לא היה עושה דבר, אפילו בבחירתו החופשית, הוא היה מגיע לאותה תוצאה שזכה לה. כי הבורא קובע את הכול וגם את התוצאה. ובשביל מה הבחירה? הבחירה היא רק כדי לצרף את היגיעה, את הכיוון, את ההשתוקקות, אל הבורא. וכך על ידי התנאים, שהבורא מייצר כלפי האדם, בדרגת קושי שהאדם חייב לעבוד כנגדה בשני התנאים האלה: "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו". שלא רוצה להצטרף לכוח האחד, לא של הבורא ולא של "האני", לא לשליש עליון דתפארת ולא לשליש תחתון דתפארת, אלא עוסק רק בבירור שליש אמצעי דתפארת, אותו חלק שמותר וניתן לו לברר, בו הוא מייחֵד "הוי"ה אלוקים".

הוי"ה היא ההשתלשלות מלמעלה למטה, שהבורא פועל בכל המציאות. ואלוקים הוא איך הבורא מתלבש בכל הטבע, אותו גילוי שהאדם מוסיף מלמטה למעלה. בכך מגיעות פעולות הבורא להתאמה עם פעולות הנברא, ונעשה הייחוד, הקשר, הדבקות, ורכישת המדרגה, אותה מציב הבורא כלפי האדם. ולאחריה שוב מתגלים תנאים למדרגה הבאה, וגם שם מוצבים לאדם אותם התנאים ואותן העבודות. אבל אין מדרגה אחת דומה לחברתה, מפני שהכול מתבאר ונעשה ברצון לקבל שונה, ואז יש לאדם תמונת עולם שונה.

וזה נקרא שתי דרכים, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. שאין לתאר אותן כדרך משתלשלת, אלא כמעמד בין האדם לבורא. שהבורא מציב תנאים, והאדם מקיים אותם, מגיע להשתוות הצורה, מברר את היחסים ביניהם. ושוב הבורא מציב תנאים, ושוב האדם מקיים אותם ומברר את התנאים ביניהם. וכך הולכים ומתגלים ביניהם היחסים יותר ויותר. וגילוי היתר הזה נקרא מדרגות, עד שהאדם מגיע לגילוי כל פעולות הבורא.

ולרכוש מדרגה נקרא כל פעם לבאר עוד יותר את היחסים בין האדם לבורא. על ידי מה? על ידי שהבורא נותן תנאים לאדם, וזה נקרא "מלמעלה למטה". והאדם מתוך בחירה חופשית עובד בתנאים האלה, ומגלה את היחס שלו לבורא, בהתאם, בדומה, ליחס של הבורא אליו. העבודה הזאת נקראת לרכוש את המדרגות, לעלות במדרגות.

בדומה ליחסים בין בני אדם. שהאחד מגלה שהשני חשוב לו, אבל שמערכת היחסים ביניהם ממש מקולקלת, ואין להם ברירה אלא לשפר אותה. ואז האדם חושב איך לשפר אותה, ובצורה הדרגתית, לאט לאט, בתחבולות שונות ובפעולות עקיפות וישירות הוא מנסה להתקרב אל חברו.

וכל פעם בהתאם להתקרבות שלו, השני דוחה אותו או פועל כלפיו, ובהתאם לכך הוא משתנה. אבל אין לו ברירה, הוא חייב לנסות. ומה השני רוצה? אולי הוא לא רוצה אותו, כמו בעולם הזה, ולכן דוחה אותו ומעמיד לו מכשולים, שלא יתקרב אליו. ואולי דווקא רוצה אותו, אבל שזה ידרוש ממנו כוחות להגיע אליו, כדי שהקשר הזה יהיה לו יקר, שבעתיד לא ישליך אותו מן הסתם.

רואים זאת אצל נשים, שיש להן טבע של הרצון לקבל, שהן רוצות שהגבר יחזר אחריהן. והחיזור הזה נקרא קניין. האדם משקיע כוחות, והדבר הופך לשלו, כאילו ששילם בעדו. והקניין הזה הוא הדדי. האדם משקיע כוח בבורא, מכניס בו כביכול את היגיעה שלו, וכך יש לו מקום שהשקיע, מקום ששייך לו. ואז הוא נעשה יקר לאדם, והוא קונה אותו. ובצורה כזאת הוא רוכש הבנות, השגות, מחשבות, של הבורא.

השגת המדרגות של היחסים בין בורא לנברא, היא השגה שבאה ביגיעה גדולה, והיא חייבת להיות כך. לכן נברא הרצון לקבל, שהוא נגד הקשר הזה. והאדם חייב למצוא תחבולות מיוחדות כדי להתגבר על ההתנגדות שלו לקשר הזה. ואין דבר בעולם שיש לנו התנגדות אליו, חוץ מהתנגדות להתקשרות לבורא.

הרצון לקבל, אופיו, טבעו, מיוצב ובנוי בתוכו בצורה כזאת, שהוא מתנגד רק לקשר הזה. ולכן כל הדברים האחרים בעולם, שהאדם הולך לעשות, הם בהסכמת הרצון לקבל. ורק ההליכה לבורא, היא לא בהסכמתו. והבורא מגלה לאדם את מקום היגיעה שלו, הנקרא בחירה חופשית, ששם ידו של האדם על גורל הטוב, ואומר לו: "בזה תתחזק". אבל זהו הדבר הקשה ביותר. והוא היחיד שקשה.

לכל הפעולות של הרצון לקבל, האדם יכול למצוא תמיכה, גם בציבור וגם בתוך עצמו. כי יש לו רווח כלשהו, אבל לא כנגד התקשרות לבורא. כאילו יש סביב האדם מעגל ובכל שלוש מאות שישים מעלות הוא יכול להסתובב, ורק לכיוון אחד ישנה התנגדות. כך בכל יתר הכיוונים, מלבד להתקשר לבורא, האדם מוצא תומכים, רווח, הצדקה כלשהי בעולם. כך אנו בנויים.

 ____________________________

[11] על מצב האדם בעולם הזה ראה בעל הסולם, מתן תורה, אות יב: "מפני שעייר פרא אדם יולד, כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה הוא מצוי בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושם הוא ענין רבוי גדלות האהבה העצמית הנטבעת בו, אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית', דהיינו מן הקצה אל הקצה, בהיות השורש ית' כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל ח"ו, ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום, וע"כ נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמה המצויה בעולמנו האנושי"; ראה גם בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אותיות ב, ד.

[12] ראה הערה מס' 10 לעיל.

[13] על "ייחוד הוי"ה אלוקים" ראה בעל הסולם, אגרת טז, תרפ"ה: "וזהו סוד היחוד "הוי"ה אלקים", שסוד הוי"ה, הוא סוד ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מהוה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חומר יעזרו לו. ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על פי הטבע שהטביע במערכות שמים וארץ הגשמיים, ושומר חוּקָם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הויה, כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נָחַת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות".

[14] אבות א, יד.

[15] דברים ד, לה. על הבחירה החופשית ראה בעל הסולם, אגרת טז, תרפ"ה: "קודם עשיית המצוה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: "אם אין אני לי מי לי". אבל אחר המעשה, מחוייב האדם להתיישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי עשיתי המצוה, אלא רק מכח ה', שכן חשב עלי מכל ראשי, וכן הייתי מוכרח לעשות".