[11.00] גוף ונשמה

גוף ונשמה[1]

שלוש תפיסות של גוף ונשמה / גוף ונשמה כמונחים מדעיים בחוכמת הקבלה / הגלוי והנסתר / האיסור להשתמש במדע הבלתי ממשי / ביקורת על תפיסת ההכחשה

שלוש תפיסות של גוף ונשמה

 את כל התפיסות לגבי גוף ונשמה, הקיימות בעולם אפשר לכלול בשלוש קבוצות עיקריות:

1.   תפיסת האמונה

לטענת תפיסת האמונה, לא קיים דבר זולת הנשמה, או הנפש. לדעת המצדדים בתפיסה זו, קיימות ישויות רוחניות, הנבדלות זו מזו באיכותן, והן נקראות נשמות בני האדם. אותן נשמות הן בעלות ישות עצמאית, גם טרם ירידתן והתלבשותן בגוף האדם. ואף לאחר מכן, כאשר הגוף מת, אין המוות חל על ישויות אלה, בשל היותן רוחניות.

לדעת המצדדים בתפיסה זו, מושג המוות עבור ישויות פשוטות אלה, אינו יותר מאשר הפרדה בין היסודות שמהם מורכב הגוף הגשמי. לכן, הם מתייחסים אל הגוף כתרכובת של מספר יסודות, החוזרים ומופרדים לאחר המוות. מה שאין כן הנשמה, אשר ביסודה הרוחני היא ישות פשוטה, שאין בה מרכיבים, ולכן אינה יכולה להתחלק בצורה שתשפיע על המבנה שלה. לפיכך, הנפש היא בת - אלמוות וקיומה נצחי.

על פי הבנתם, הגוף הוא סוג של לבוש לנשמה, שבו היא מתלבשת, ובאמצעותו מבטאת את כל כוחותיה, היינו את תכונותיה וידיעותיה השונות. בנוסף מעניקה הנשמה לגוף חיים ותנועה, ושומרת עליו מכל פגע. מאחר ולגוף עצמו אין חיים ותנועה, ואין בו דבר מלבד חומר מת, כפי שהוא נותר בשעת המיתה לאחר שנטשה אותו הנשמה. ועל כן, כל סימני החיים הנראים בגוף האדם, אינם אלא גילויים של כוחות הנשמה.

2.   תפיסת השניוּת

זו תפיסתם של מי שמאמינים בשניוּת, היינו הגוף הוא יצור מושלם העומד בזכות עצמו. הוא חי, ניזון ומספק לעצמו את כל הנחוץ לקיומו, ואינו נזקק לסיוע של ישות רוחנית כלשהי.

 עם זאת, גוף זה כלל אינו נחשב למהות האדם. עיקר מהותו של האדם היא הנשמה התבונית, הנחשבת לישות רוחנית, כפי שטוענים גם חסידי התפיסה הראשונה.

ההבדל בין שתי תפיסות אלה הוא רק בהבנת הגוף. התפתחותו המרובה של המדע מגלה, כי הטבע הטביע בגוף עצמו את כל הצרכים החיוניים וההכרחיים לחיים. על כן, לנשמה שבגוף נותרה פעילות מוגבלת בלבד, והיא לייחס לגוף הרגלים, תכונות טובות ועניינים רוחניים.

חסידי השניות מאמינים בשתי התיאוריות בעת ובעונה אחת, אבל יחד עם זאת הם טוענים, שהנשמה היא הסיבה הראשונית להיווצרות הגוף. כלומר, הגוף הוא תולדה והמשכה של הנשמה.

3.   תפיסת ההכחשה

בתפיסה זו מצדדים חוקרים, השוללים את קיומה של מציאות רוחנית כלשהי, ומבטלים את קיומה של ישות רוחנית מופשטת בגוף האדם. לדעתם הבלתי ניתנת לערעור, גם תבונת האדם היא אך תולדה של הגוף.

הם מציגים את הגוף כמכונה חשמלית, שבה מותקנים כבלים המחברים בין המוח לגוף. כבלים אלה מופעלים על ידי המפגש עם גירויים חיצוניים, שמועברים למוח בצורת עונג או כאב. בתגובה, המוח פוקד על איבר מסוים את הפעולה שעליו לבצע.

כאמור, הכול מתנהל באמצעות מערכת העצבים, היינו אותם כבלים וגידים, המחוברים לאיברים, שתוכניתם היא להרחיק את האיבר ממקור הכאב ולקרבו למקור העונג. בדרך זו מבארים חסידי תפיסת ההכחשה את תהליך ההכרה האנושית, ואת תגובות האדם לכל מאורעות חייו.

לדבריהם, תחושת התבונה וההיגיון בתוך המוח, דומה רק לצילום או לטביעת חותם של כל המתרחש בתוך הגוף. יתרון האדם על כל בעל חי הוא בכך, שמוחו מפותח במידה כזו, שכל מאורעות הגוף מצטיירים במוחו כצילום, המורגש באדם כתבונה והגיון. מכאן, שמצדדי תפיסת ההכחשה טוענים, שהתבונה וכל מסקנותיה, אינן אלא תוצאת התהליכים המתרחשים בגוף.

גם בקרב חסידי תפיסת השניות ישנם כאלה המסכימים עם תפיסת ההכחשה. עם זאת, הם מוסיפים לה את קיומה של ישות רוחנית נצחית כלשהי המכונה "נשמה", שמתלבשת במנגנון של הגוף. ולטענתם, "נשמה" זו היא מהות האדם, ומנגנון הגוף אינו אלא המעטפת שלה.

באופן כללי, אלה שלוש הדרכים שבהן תיאר המדע את המושגים גוף ונשמה, עד ימינו.

גוף ונשמה כמונחים מדעיים בחוכמת הקבלה

חוכמת הקבלה נועדה לגלות לעוסקים בה את העולם העליון, באותה מידת בהירות ואמינות, שבה מגלים המדעים המדויקים הגשמיים את עולמנו. וכל הידע בנוגע לעולם העליון התקבל על ידי המדענים המקובלים כתוצאה מניסויים ומחקרים שערכו על עצמם כמושא המחקר. לכן, אין בחוכמת הקבלה אף לא מילה שבסיסה הוא תיאורטי, אלא כל מה שנאמר בה הוא רק תוצאה של השגה מעשית.

וכוח התיאוריה וההתפלספות של השכל האנושי שגדל, ממציא מסקנה חדשה לעובדות קודמות וקובע אותה כוודאית. כי האדם הוא ספקן מטבעו וכל מסקנה שקובע השכל האנושי כוודאית, עם הזמן מוטלת בספק.

לכן אם מדובר באדם בעל יכולת חשיבה מופשטת, ודאי שיימָצא סובב במעגל הספק כל חייו. הוודאות של אתמול הופכת לספק של היום, והוודאות של היום תהפוך גם היא לספק של מחר, כך שקביעת מסקנה בגדר ודאות מוחלטת אפשרית רק "נכון להיום".

הגלוי והנסתר

המדע המודרני כבר הגיע להבנה, שאין במציאות דבר שהוא ודאי באופן מוחלט. אולם חוכמת הקבלה, כבר מימי קדם אסרה את ההתפלספות, היינו את השימוש במסקנות תיאורטיות, אף לא כהשערות, בכל הנוגע לעניינים רוחניים.

המדענים המקובלים חילקו את החוכמה לשני חלקים, הנגלה והנסתר.

א.   החלק הנגלה של החוכמה כולל את כל מה שהאדם מבין מתוך הכרה טבעית פשוטה. כלומר העיוני נבנה על בסיס מעשי, ללא שום התפלספות, אלא רק על פי נתונים מעשיים, ניסויים ומסקנות.

ב.   החלק הנסתר של החוכמה כולל את הידע שהאדם משיג בעצמו, או שמקבל ממקורות מוסמכים, אבל במידה שאינה מאפשרת לעת עתה ניתוח מתוך ביקורת של השכל הישר, או מתוך מודעות טבעית פשוטה. לכן, באופן זמני, עלינו לקבל את החלק הזה של הידע כאמונה פשוטה, ובשום אופן לא לנסות לחקור אותו. משום שהמחקר לא יהיה בנוי על בסיס מעשי, אלא על פילוסופיה בלבד.

אולם השמות של חלקי החוכמה, הנגלה והנסתר, אינם מצביעים על שני סוגי ידע שונים, אלא על תודעת האדם. כלומר, את הידע שגילה האדם על ידי התנסות ממשית, אפשר לכנות ידע גלוי, ואת כל הידע שהוא טרם גילה ברמת הכרה כזו, אפשר להגדיר כנסתר.

מן האמור לעיל מתברר, שבכל הדורות והזמנים לכל אדם היו שני חלקי החוכמה, הנגלה והנסתר. את החלק הגלוי לו הוא חופשי ללמוד ולחקור, מפני שיש לו בסיס ממשי לכך. אך בחלק הנסתר של החוכמה, נאסרה עליו אפילו שמץ של חקירה, מפני ששם אין לו כל בסיס ממשי למחקר.

האיסור להשתמש במדע הבלתי ממשי

חוכמת הקבלה אוסרת על שימוש במדעים האנושיים, שאינם ניתנים למימוש בחומר. מותר להשתמש רק בידע שהוכח בניסוי מעשי, ולא יכול להיות לאדם שום ספק לגבי ממשותו ואמיתוּתו. לכן מתוך שלוש התפיסות שפורטו לעיל, לא נוכל לקבל שום ידע עובדתי על המושגים גוף ונשמה.

את הידיעות על גוף ונשמה נוכל לקבל רק על בסיס ידע עובדתי מחוכמת הקבלה, שבה נרכשו הידיעות האלה בעקבות התנסות, עד כי האדם אינו מטיל ספק באמיתוּתן. ואי אפשר לספק הוכחות כאלה באופן בלתי מוחשי כלשהו.

לפיכך, אנו מורשים להשתמש רק בחלק מסוים מהתיאוריה השלישית, העוסק בענייני הגוף בלבד. כלומר במסקנות שהוכחו על ידי הניסיון, ואין לגביהן שום מחלוקת. לעומת זאת, חוכמת הקבלה אוסרת כל סברות כלליות המבוססות על היגיון, מכל תפיסה שהיא.

ביקורת על תפיסת ההכחשה

תפיסת ההכחשה, התפיסה השלישית, היא זרה לרוח האנושית, ועל כן כמעט אין אדם משכיל שיסכים לקבלה. שהרי היא מוחקת את האישיות, ומציגה את האדם כמכונה, הפועלת ונעה בעזרת כוחות חיצוניים, בלי שום בחירה חופשית מתוך רצונותיו. על פי תפיסה זו האדם נמצא תחת ההשפעה המוחלטת של כוחות הטבע, ומבצע את כל פעולותיו מתוך אילוץ. ולפיכך, אין כל שכר ועונש על מעשיו, משום שחוק השכר והעונש חל רק על בעלי חופש בחירה.

יוצא, שתפיסה זו זרה הן לדתיים, המאמינים בשכר ובעונש מהבורא, ונשענים על המטרה החיובית שבהם, והן לחילונים, שלדעתם משתמע מתפיסת ההכחשה, שהאדם נתון בידי טבע עיוור חסר דעת או מטרה. ואנו, בעלי השכל, איננו אלא כבובות בידיו, בלי שנדע להיכן מוביל אותנו אותו טבע עיוור! משום כך, התפיסה השלישית מאוסה, ואינה מקובלת בעולם.

לכן בעלי תפיסת השניוּת החליטו לתקן את העיוות הזה, וקבעו כי הגוף, שנחשב מכוֹנה על פי תפיסת ההכחשה, אינו מהותו האמיתית של האדם. אלא מהותו של האדם, "האני" שלו, היא ישות רוחנית נצחית, בלתי נראית ובלתי מורגשת, המגולמת בגוף באופן נסתר, ואילו הגוף נחשב רכושה של אותה ישות רוחנית נצחית.

אך כיצד יכולה הישות הרוחנית הזו להפעיל את הגוף? בעלי תפיסת השניות אינם יודעים לפרש זאת, כי על פי טענת הפילוסופיה עצמה, אין לרוחני שום מגע עם הגשמי, והוא אינו משפיע עליו בשום צורה. יוצא מכאן שלפילוסופיה ולמטאפיזיקה אין כל פתרון לשאלת הנשמה.

                                        __________________

מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "גוף ונפש". [1]

[11.01] ביאור על "גוף ונשמה"

קליפ - תפיסת המציאות

ביאור 1 - על "גוף ונשמה"

ביאור על "גוף ונשמה"

כל הרגשות האדם מתקבלות דרך חמשת חושיו. התמונה הכוללת נקלטת במוח דרך חמשת החושים, שם היא מנותחת, מושווית לידע קודם, ומוצגת בהכרת האדם כתמונה שלו עצמו, וכתמונת העולם הסובב אותו. מכאן שהאדם קולט גם את גופו וגם את מה שנמצא סביבו, כתוצאה מהרגשת חמשת חושיו. אך לאמתו של דבר, לא הגוף ולא העולם שסביבו קיימים כשלעצמם. אלא הם רק תוצאה מהרגשת האדם.

אלמלא היו לאדם חושים, הוא כלל לא היה מרגיש את עצמו. כמו כן, אילו היו לו חושים שונים, בעלי כמות ואיכות קליטה אחרים מכפי שיש לו כעת, הוא היה מרגיש את עצמו באופן שונה לחלוטין. שכן הוא היה קולט את עצמו ואת העולם שסביבו בהתאם לאותן הרגשות, שחושיו היו מספקים לו.

וכל מה שהאדם מרגיש בחמשת החושים נקרא גלוי. מובן, שלכל אדם יש מידה אחרת של מציאות גלויה, בהתאם להתפתחותו החושית והשכלית. המציאות הגלויה מורכבת מעניינים פרטיים, אישיים, וכן מעניינים כלליים, שגלויים לאנושות כולה בכל שלב מוגדר של ההתפתחות.

ומה שטרם התגלה, אך מיועד להתגלות בעתיד, נקרא נסתר. הנסתר מתחלק לשני חלקים: הנסתר, שאותו נוכל לגלות אי - פעם בעתיד באמצעות חמשת החושים. והנסתר שלעולם לא ניתן יהיה לגלות אותו באמצעות חמשת חושינו. ואת מה שלא ניתן לגלות בחמשת החושים, נוכל לגלות בחוש השישי. שכן בכל אדם יש זרע של החוש השישי, ואותו הוא יכול לפתח באמצעות השיטה שמיועדת לזה, חוכמת הקבלה.

בדומה לתפיסת חמשת החושים המתחלקת להרגשת הגוף, ולהרגשת העולם הסובב, כך גם להרגשה בחוש השישי ישנם שני מרכיבים: גוף, הנקרא נשמה, והעולם הסובב, הנקרא עולם עליון. והרגשת העולם העליון מתקבלת באדם כהרגשת נצחיות, שלמות וידיעת - כול. אלה התופעות שהאדם חוקר ומרגיש כשהוא מקבל כלי רוחני.

[11.02] שלוש תפיסות של גוף ונשמה

ביאור 2 - על "גוף ונשמה"

שלוש תפיסות של גוף ונשמה

את כל התפיסות של גוף ונשמה, הקיימות בעולם אפשר לכלול בשלוש קבוצות עיקריות:

1.   תפיסת האמונה

לטענת תפיסת האמונה, לא קיים דבר זולת הנשמה, או הנפש. לדעת המצדדים בתפיסה זו, קיימות ישויות רוחניות, הנבדלות זו מזו באיכותן, והן נקראות נשמות בני האדם. אותן נשמות הן בעלות ישות עצמאית, גם טרם ירידתן והתלבשותן בגוף האדם. ואף לאחר מכן, כאשר הגוף מת, אין המוות חל על ישויות אלה, בשל היותן רוחניות.

לדעת המצדדים בתפיסה זו, מושג המוות עבור ישויות פשוטות אלה, אינו יותר מאשר הפרדה בין היסודות שמהם מורכב הגוף הגשמי. לכן, הם מתייחסים אל הגוף כתרכובת של מספר יסודות, החוזרים ומופרדים לאחר המוות. מה שאין כן הנשמה, אשר ביסודה הרוחני היא ישות פשוטה, שאין בה מרכיבים, ולכן אינה יכולה להתחלק בצורה שתשפיע על המבנה שלה. לפיכך, הנפש היא בת - אלמוות וקיומה נצחי.

על פי הבנתם, הגוף הוא סוג של לבוש לנשמה, שבו היא מתלבשת, ובאמצעותו מבטאת את כל כוחותיה, היינו את תכונותיה וידיעותיה השונות. בנוסף מעניקה הנשמה לגוף חיים ותנועה, ושומרת עליו מכל פגע. מאחר ולגוף עצמו אין חיים ותנועה, ואין בו דבר מלבד חומר מת, כפי שהוא נותר בשעת המיתה לאחר שנטשה אותו הנשמה. ועל כן, כל סימני החיים הנראים בגוף האדם, אינם אלא גילויים של כוחות הנשמה.

האנושות חושבת על הגוף והנשמה, והם הדבר העיקרי באמת. כי אדם חושב על עצמו, על קיומו, על המבנה שלו, איך בנו אותו והאצילו אותו, ממה הוא מורכב, מה יש בו, מה נשאר ממנו אחרי מותו. ואת כל הדעות והשמועות האלה, שהאנושות הצליחה לחשוב ולגייס, בלי קשר אם הן נכונות או לא, אפשר לקבץ, אומר בעל הסולם כאן, לשלוש קבוצות עיקריות. והקבוצה הראשונה, התפיסה הראשונה, היא תפיסת האמונה.

לפי תפיסת האמונה, הנשמה היא החלק הנצחי, שמתלבש בגוף ומחייה אותו. הגוף בלי הנשמה הוא חומרים נפרדים, שהנשמה מלבישה על עצמה, ומפעילה בהתאם לתכונותיה. לגוף אין תכונות והוא אינו ישות בפני עצמה, אלא הנשמה מאירה בו. כך האדם חי וקיים תקופת מה, שלאחריה הגוף מת, והנשמה יוצאת מלבוש הגוף, וממשיכה להתקיים כפי שהתקיימה טרם התלבשותה בגוף.

בעל הסולם אינו מפרט כאן מהי ההתחברות בין הגוף לנשמה. אלא הוא אומר שכל התיאורים שאנו מסוגלים לתאר, מתחלקים לשלוש קבוצות. והצורה הטבעית שבה האדם חושב ומתבטא, היא התפיסה הראשונה, ולפיה יש גוף גשמי שהוא בר - חלוף, ובתוכו שוכנת נשמה שהיא החלק הנצחי.

וגם אם מחליפים אבר או מאבדים אבר כמו יד או רגל, הגוף ממשיך לחיות. כי הנשמה שבו היא העיקר, והיא איננה נפגעת. ויש הטוענים, שהאיבר נחתך מן הגוף, מפני שיש פגם בנשמה. שהנשמה מחוברת לכל חלקי הגוף, ואם חותכים איבר מן הגוף, חותכים גם חלק מן הנשמה. כמו השמועות על אותם מנהגים, שבודקים את הנשמה לפי הצל של הגוף באור הלבנה. כלומר, שלפי הגוף ניתן לראות מה קורה לנשמה.

והתפיסה הזאת נפוצה למדי, כי כך יותר נוח להתבטא, אפילו מבחינה מילולית. לכן גם בעל הסולם השתמש בכמה מקומות בדימויים כאלה, שהנשמה מאירה בגוף. גם ב"זוהר" כתוב, "בהכרת כף יד" או "בהכרת פנים", שכביכול לפי הפנים של האדם מכירים את הנשמה.[2] אבל מדובר כך רק בצורה ציורית ולא מדובר על הגוף. אלא הכוונה היא, שלפי הכלי נותנים ציור לאור שממלא את הכלי.

חוכמת הקבלה לעולם אינה מדברת על הגוף הגשמי. אלא "גוף" הכוונה לכלי הרוחני. שתכונות הכלי הרוחני קובעות את התכונות של האור המתלבש בתוך הכלי, לפי השתוות הצורה ביניהם. ב"גוף ונשמה" הכוונה לרצון לקבל שכבר נמצא בעל מנת להשפיע. היינו, כוח הרצון, כוח הנברא, בהתאם לכמה שהוא מתוקן בתכונת הבורא דלהשפיע, הוא נקרא בקבלה גוף ונשמה, כלומר, כלי ואור.

אבל במאמר "גוף ונפש" בעל הסולם מדבר על מה שהאנושות חושבת. היינו, שיש כוח המחייה, שאין לדעת אם הוא נצחי או לא, אבל אנשים חושבים כך מן הסתם, כי יש להם איזו הרגשה, שיש משהו לפני הלידה ואחרי המוות.

ובעלי התפיסה המטריאליסטית[3] לא חושבים כך. לדעתם, לגוף יש כוח מחייה, שנובע מהגוף והוא אינו דבר נצחי שקיים לפני הגוף או אחריו. חוץ מהגוף ומהכוח המחייה שלו אין שום דבר. ובגלל הבעיות שיש לגוף עצמו, נעלם ממנו כוח המחייה. כלומר, כשהגוף מפסיק לייצר אותו, הוא מת. הם לא חושבים שהנשמה היא נצחית, שהכוח המחייה הוא נצחי, אלא שהוא נובע מהגוף.

והאדם בעל תפיסת האמונה חושב ומאמין שיש דבר נצחי, למרות שאינו יכול לחוש ולהרגיש אותו. לפי תפיסה זו, החלק של הנשמה הנחשב נצחי, מתלבש בגוף ולפיו נבנות תכונות הגוף כמו כפפה על יד. וכל תכונות הגוף מסודרות לפי התכונות הפנימיות של הנשמה, וכך היא פועלת. כי בעצמה היא לא מסוגלת לפעול בדרגת העולם הזה בהעדר קשר בין החלק הרוחני הנצחי לבין הגשמיות והחומריות. והתלבשות הנשמה בגוף מאפשרת לה דרך הגוף לפעול בדרגת החומר. זו התוספת שמקבלת הנשמה, ולשם כך היא יורדת למעמד הלא ראוי הזה, שאין בו דבר מלבד ההזדמנות שלה לפעול בדרגה הנמוכה הזאת, כדי לעשות תיקונים.

 __________________________

[2] זוהר עם פרוש הסולם, פרשת יתרו, אות צג: מאמר "ואתא תחזא רזא דדאנפין" וכן אות קכב: מאמר "ואתה תחזא בשרטוטי רזא דידין".

[3] מטריאליזם - השקפה שטוענת שכל הקיים הוא חומרי או מותנה בחומר.

[11.03] למה מאמינים שלנשמות יש ישות עצמאית טרם ירידתן לגוף האדם?

ביאור 3 - על "גוף ונשמה"

למה מאמינים שלנשמות יש ישות עצמאית טרם ירידתן לגוף האדם?

האדם מאמין שקיים משהו נצחי, כלומר, קיים כל הזמן. כי הרגשת הזמן שהוא חי בה לקוּחַה מגוף האדם. מתוך הגוף האדם קובע, שנצחי הוא מה שקיים בהרגשתו ולא נמדד לפי הזמן. שאם רוצים למדוד אותו מקבלים תשובה אינסופית. אין לנו הבנה שלא קיים זמן, אלא החיים בגוף מחולקים לשינויי מצבים, שהם הגורמים לאדם את הרגשת הזמן, ולכן הוא קובע שיש קיום מעל ההרגשה הזאת, לפניה ואחריה.

ואילו חוכמת הקבלה אומרת שהמושג "למעלה מהזמן" אינו תלוי באדם שחי בתוך הגוף, לפני ההתלבשות בגוף או אחרי היציאה מהגוף. אלא הוא תלוי בדרגה שהאדם תופס את המציאות. האם הוא יכול להיות בגוף, ובו בזמן להימצא במושג ללא זמן.

[11.04] מהיכן נובע הצורך של האדם להרגיש נצחי?

ביאור 4 - על "גוף ונשמה"

מהיכן נובע הצורך של האדם להרגיש נצחי?

הקבלה מלמדת אותנו, שהצורך להרגיש נצחיות קיים באדם, כי יש לו נקודה נצחית, הנקראת נקודה שבלב, "חלק אלוקי ממעל"[4], רצון להתקשר לאלוקות. שהוא מעבר לרצונות של דומם, צומח, חי, מדבר, כלומר מעבר לתענוגים גופניים, לכסף, לכבוד, למושכלות. ולכן האדם מרגיש רצון להגיע לנצחיות. חיוֹת לא מרגישות אותו, אלא רק מקיימות את תוכנית הבריאה שהוטבעה בהן, בלי בחירה חופשית ובלי לשאול דבר.

הדרישה של האדם להכיר את הנצחיות נובעת מהרצון לקבל, שבו יש אותו חלק נצחי, נקודה שבלב, "חלק אלוקי ממעל". ואותה בינה, הרגשת האלוקות, שנמצאת בנו בתת ההכרה, גורמת לאדם להימשך לידיעת הבורא. משיכה זו פועלת עליו עם רצון או בלי רצון.

גם בלי שהאדם מגיע בדרגות התפתחותו עד סוף ההתפתחות האגואיסטית, מתענוגים גופניים לתענוגים של כסף, כבוד, מושכלות, אלא נמצא ברצון הנמוך ביותר, גם אז יש בו נטייה לגלות את הנקודה שבלב, המתבטאת בשאלה על קיומו: "מהיכן אני, מי אני, מה אני?". שאלה שאיננה מבוררת דיה, ולכן אינה דוחפת אותו להכיר את הבורא לפי השתוות הצורה, כלומר, מעל כל יתר הרצונות, אלא יחד איתם. אבל הדרישה להרגשת הנצחיות, לאלוקות, אכן נמצאת בתוך כל אדם ואדם.

רואים זאת גם לפי ההיסטוריה של התרבויות בכל הזמנים. בכל תרבות, בכל תפיסה של האדם במציאותו בעולם, הוא מתייחס לחלק הנצחי שבו. לא חשוב אם כקיים או לא קיים. אבל יש לו דחף פנימי להתייחס לחלק הנצחי שבו ולברר על קיומו. והחיפוש הזה אחר הנצחיות הוא חיפוש טבעי, שנמצא בכל אדם בלי קשר לרמת התפתחותו הגופנית, החומרית או הטכנולוגית. הנקודה הזאת נמצאת בו מלמעלה מלכתחילה, משך כל ההיסטוריה של התלבשות "הנשמות" ב"גופים".

 ______________________

[4] איוב לא, ב: "ומה, חלק אלוה ממעל".

[11.05] האם באותו גוף יכולות להתחלף הנשמות?

ביאור 5 - על "גוף ונשמה"

האם באותו גוף יכולות להתחלף הנשמות?

יש אינספור שאלות על התחלפות הנשמה שאין להן תשובות: האם הנשמה מתחלפת או לא? האם הנשמות יוצאות מהגוף ומתחלפות ביניהן? האם הנשמה יוצאת מהגוף בזמן השינה ואחר כך חוזרת? האם מתרחש "עיבור הנשמות"? אין אפשרות לתאר בצורה נכונה מהי נשמה, האם היא רוח רפאים שנכנסת בגוף ויוצאת ממנו, או כוח מיוחד שמהווה תוספת לכוחותיו של האדם.

לפי חוכמת הקבלה הגוף הוא רצון. ולא סתם רצון ליהנות, שהגוף מרגיש מתענוגים גופניים או מתענוגים של כסף, כבוד, מושכלות, אלא רצון ליהנות מהבורא, שמכוון על מנת להשפיע לבורא. הרצון הזה הוא הכלי של הנשמה, הנקרא הכלי המתוקן של הנשמה. ואם הוא מכוון ליהנות לעצמו ולא על מנת להשפיע, הוא נקרא כלי שבור של הנשמה. והאור שממלא את הכלי בהתאם לכוונה של הכלי, נקרא נשמה.

ומה הקשר בין הכלי הנקרא גוף של נשמה יחד עם הנשמה עצמה, שהאור ממלא אותו ושכולו רוחני, לבין הגוף הביולוגי? עוד צריך לדון. אבל לפי תפיסת האמונה יש קשר כזה, ומשהו רוחני הנקרא "נשמה" מתלבש בגוף. השאלה היא לפי איזו חוקיות.

בקבלה לומדים, שהחוקיות שלפיה מתלבש האור בתוך הכלי, נקראת השתוות הצורה. שלפי הרצון שלו לבורא, הכלי צריך ליהנות מהבורא, אבל לשנות את הכוונה שלו לכוונה ליהנות לבורא. ובהתאם לכוונה הזאת האור ממלא אותו. ואז יש התאמה בין הכלי לאור, והמכלול הזה נקרא נשמה.

ומהי מידת ההתאמה, שלפיה הכלי עם האור שבו נכנסים לגוף הביולוגי? האם הגוף הביולוגי צריך להשתנות? במה הוא יכול להשתנות? אפילו הרצונות של הגוף הביולוגי אינם משתנים. גם מקובל גדול מרגיש אותו טעם בבשר וביין, הוא אוכל ושותה ויודע ליהנות מהחיים, או מרגיש בגופו עייפות וחולי. אין שום קשר בין הגוף הביולוגי ותחושותיו, לבין הנשמה. גם אם המקובל שמח או עצוב, גם אם גופו בריא, חולה או מזדקן, הנשמה שבו קיימת.

ומהי אותה התאמה בין גוף לנשמה, שלפיה הנשמה נמצאת בגוף? בגוף מחליפים איברים ומבצעים השתלות, והנשמה לא משתנה. גם דם, שעליו נאמר "והדם הוא הנפש"[5], אפשר להחליף בין יהודי לגוי, נוצרי או מוסלמי, אין איסור. הדם לא משנה אפילו את הגוף. ואין איסור, שבעתיד יחליפו לאדם גם את הראש. אין בחוקי התורה איסור על השתלות למיניהן, בניגוד לעניינים הלכתיים אחרים שחל עליהם איסור מוחלט. כלומר, אין קשר בין הגוף הביולוגי לנשמה.

אבל לפי התפיסה הראשונה, תפיסת האמונה, הנשמה קיימת כל הזמן והגוף חי שנים מעטות ואולי יש קשר ביניהם. כי האדם מרגיש את עצמו בגוף, ויכול לחטט ולחפש בפנים, ואולי למצוא נשמה, למצוא קשר אליה מתוך עצמו.

בלימוד חוכמת הקבלה וגם במאמרים שסביב הלימוד, שמסבירים לאדם את תפיסת העולם שלו ואת החיים, יש דברים שמעוניינים להסביר, ויש דברים שלא מעוניינים להסביר, ואפילו אומרים שלא כדאי. כי לימוד הקבלה לא נועד לתת לאדם הרגשת ידע. אלא ההפך, להביא אותו להבנה עד כמה חסרה לו תפיסה במציאות הנכונה, הרוחנית:

א. שהמחשבה שאדם הבין, היא דווקא חוסר ההבנה והיא השקר הגדול ביותר.

ב. שיחד עם ההבנה שהוא לא הבין, האדם צריך להשתוקק לרוחניות ולא להירגע. כי לפי מידת השתוקקותו הוא מזמין על עצמו אורות מקיפים.

ג. למרות שהאדם בא לשיעור במטרה לדעת ולהתקשר לחומר ולעניין הרוחני, הוא צריך להיות מוכן לכך, שהוא ייצא מהשיעור בחיסרון גדול יותר ממה שנכנס אליו. כי המטרה היא להכין כלי. והרצון, ה"קישוי"[6], כהגדרת בעל הסולם, חייב להיות גדול מאוד. עד כדי שהמתח הזה באדם שרוצה להתקרב ולהכיר את הרוחניות במובנהּ האמיתי, כתכונת ההשפעה, שהיא מעל כל הרצונות שלו, ממש "מפוצץ" אותו מבפנים.

כלומר, אם מתקדמים נכון, ככל שמתקדמים, מתגברת באדם הרגשת החסר. כפי שניתן לראות בסיפור גלות מצרים, או מכל הגלויות של זמננו לעומת הזמנים הקודמים, או מהחושך שבא לפנות בוקר, שהוא החשוך ביותר, או מאדם שלומד חוכמה, שלפני הגילוי, לפני שמגיע לכלי האמיתי, הוא מבולבל ולא מסוגל לקלוט או לקשור משהו לחוכמה - ואז מגיע לו הגילוי.

ואילו הסימנים שהאדם כביכול מתקדם יותר ומבין יותר ורגוע יותר, הם סימנים לא נכונים. אלא כך נראה לאדם שצריך להיות, לפי הרצון שלו. אבל אפילו בגילויים של המדע הרגיל בעולם הזה, זה לא פועל כך. ולכן, גם בלימוד המאמר "גוף ונשמה", שלומדים עניינים לא מובנים, היחס, הדרישה, לא צריכה להיות שהם יתבהרו מתוך קריאה בשני דפים של המאמר. כי בתכונות הנוכחיות, כשנמצאים לפני המחסום, אי אפשר לתפוס מהי רוחניות, למרות שחושבים שיכולים להתפעל נכון מרוחניות. ולכן מידת ההתפעלות או מידת הרגשת הסיפוק, אינן מדד נכון לטוב.

אבל כתוב, שאי אפשר לחיות משלילה, אלא חייבים לחיות מחיוב.[7] ובקבלה החיוב בא דווקא מהשגת השלילה: כשהאדם מרגיש יותר ויותר קטן והוא לא מבין ופחות תופס את גדלות המטרה, את גדלות המציאות, את גדלות המערכת, שבתוכה הוא מגשש. ומהשגת השלילה הזאת הוא מקבל שמחה, מדבר והיפוכו. ושני הקצוות האלה צריכים להתפתח באדם. הוא רק צריך להסכים עם ההתפתחות הזאת.

אחרת האדם לא מכין את הכלי, אלא מרגיע את עצמו, וחושב שיצא מהשיעור יותר מבין. אבל מה התועלת בכך שאנשים מחפשים מהיכן לצאת יותר רגועים? אם הולכים לאותו מישהו שמרגיע, שנותן כמה ידיעות, אולי אפילו ידיעות על רוחניות, מישהו שמסביר הכול, הוא "הורג" את הכלי של האדם, הורס אותו. ולאדם אין יותר עם מה להתקדם. אם יוצאים שמחים ומסופקים, אין יותר צורך לכלום. ואז אם שוב עולה באדם הרצון, הוא שוב צריך ללכת לשם כדי שירגיעו אותו, כמו שנוטלים כדורי הרגעה.

אבל ההתקדמות בדרך הרוחנית דורשת כוח סבל רב. משום שחייבים כל פעם לעורר חיסרון, לטפח אותו כמה שאפשר, ולחיות במתח עם החיסרון הזה. ושהרגשת החיוב תבוא מהידיעה, שמתפתח בנו הכלי האמיתי, שהולך וגדל ככל שגדלה בו הריקנות. והגישה הזאת אפשרית רק אם לא מסתכלים בתוך "הקנקן" שהוא ריק, אלא על הבורא שאליו משתוקקים. וכך, גם את המאמר הזה, הלא מובן, צריך לקרוא ביחס הנכון.

2.   תפיסת השניוּת

זו תפיסתם של מי שמאמינים בשניוּת, היינו הגוף הוא יצור מושלם העומד בזכות עצמו. הוא חי, ניזון ומספק לעצמו את כל הנחוץ לקיומו, ואינו נזקק לסיוע של ישות רוחנית כלשהי. נראה שהאדם אינו שונה מכל בהמה וחיה, שכידוע אין בהן נשמה. ומתוך הטבע מגלים, שהגוף אינו דורש נשמה, אלא הוא חי בזכות עצמו. התאים מצטברים לגוף שלם, גדול ומורכב, שאינו זקוק למשהו רוחני מלמעלה. החיים נוצרים בו מכוחם של התאים החיים עצמם.

עם זאת, גוף זה כלל אינו נחשב למהות האדם. אמנם הגוף חי וקיים, אבל אומרים שבכל זאת צריכה להיות בו עוד ישות. עם עיקר מהותו של האדם היא הנשמה התבונית, הנחשבת לישות רוחנית, כפי שטוענים גם חסידי התפיסה הראשונה.

ההבדל בין שתי תפיסות אלה הוא רק בהבנת הגוף. התפתחותו המרובה של המדע מגלה, כי הטבע הטביע בגוף עצמו את כל הצרכים החיוניים וההכרחיים לחיים. על כן, לנשמה שבגוף נותרה פעילות מוגבלת בלבד, והיא לייחס לגוף הרגלים, תכונות טובות ועניינים רוחניים.

חסידי השניות מאמינים בשתי התיאוריות בעת ובעונה אחת, אבל יחד עם זאת הם טוענים, שהנשמה היא הסיבה הראשונית להיווצרות הגוף. כלומר, הגוף הוא תולדה והמשכה של הנשמה.

התפיסה הזאת, לפיה הגוף קיים בפני עצמו והנשמה קיימת בפני עצמה, ולפעמים הם משתלבים ומוסיפים אחד לשני, אבל לכל אחד תפקיד משלו, נובעת מהתפתחות המדע. המדע גורס שהגוף לא צריך את הנשמה, ויכול להתקיים בצורה בהמית, חומרית, ללא נשמה. אלא, בכל זאת אם יש באדם משהו מיוחד, מעל הגוף הגשמי, המשהו המיוחד הזה מקורו בנשמה.

ולפי תפיסת האמונה הכול תלוי בנשמה. הנשמה בונה לעצמה את הגוף, מתלבשת בו, קיימת בו, וכל מה שיש בגוף נובע מהנשמה. כל חיותו באה מתוך הנשמה. הנשמה היא הראשונה והגוף הוא משני לה בכל דבר. ולפי תפיסת השניות, הגוף קיים בפני עצמו, ולא הנשמה בונה אותו לעצמה. אלא הגוף חי מכוח עצמו, והנשמה חיה מכוח עצמה, ויש שילוב ביניהם. ובין התפיסות האלה רווחות בעולם תפיסות נוספות, ובעיקר אצל הפילוסופים, שבכל רגע יש לכל אחד מהם תפיסה אחרת.

ומהו השילוב? הקשר בין הגוף לנשמה מתואר כאותו משהו מעבר לגוף הבהמי, מעבר לחיות הגופנית שיש לכל אחד ואחד, והוא הנשמה ש"מדברת" בו. והגוף מתקיים בפני עצמו, כפי שלומדים מהטבע. הטבע לא זקוק לכוח רוחני. התאים הביולוגיים מתקיימים מכוח עצמם לפי התוכנית, האנרגיה, החומר, שיש בתוכם. גם רופא לא זקוק לַנשמה כדי לרפא את הגוף. וגם ביולוג, עם כל תפיסתו בתאים הביולוגיים ובחילופיהם, לא זקוק למושגי נשמה.

לכן מי שעוסק בשאלות הקיום החומרי, אין לו צורך לבוא וללמוד קבלה או תיאוריות אחרות. מפני שמתוך החקירות שלו הוא לא מרגיש צורך בכך. די לו בידיעות שהוא מגלה בתוך החומר כדי לדעת למה הוא קיים ואיך הוא קיים. ואכן מהתפיסה הזאת עולה, שקיום הגוף אינו דורש שתהיה בו נשמה.

תפיסת השניות יותר מפותחת מתפיסת האמונה, מפני שהיא נובעת מבדיקת הגוף החומרי, שהאדם רואה שהגוף הביולוגי שלו יכול להתקיים בפני עצמו. אבל לחלק האנושי שבאדם, אין שום מקור בגוף שלו. הגוף לפי טבעו רוצה מנוחה, רוצה ליהנות, בדומה לאותה חיה שאוכלת, ואחר כך משתרעת על הדשא. אבל האדם מוכן לעשות הכול, להרוג את עצמו, להרוס את עצמו, לתלות את עצמו, רק כדי להשיג מעט כבוד.

כדי שכולם יכבדו אותו דקה אחת ביום, הוא מוכן לסבול עשרים וארבע שעות ביממה. שזה ממש לא בריא לגוף. כלומר, באדם יש רצון נוסף מחוץ לרצון הגופני, שיש לכל הבהמות והחיות, שמחייב אותו לעבוד נגד המערכת הגופנית. והכוח הזה נבדל מהגוף, וקיים מתוך שליטה שונה, זרה. האדם לא יודע מה לעשות עם הכוח הזה, אבל רואים עד כמה הוא עומד בניגוד גמור ובסתירה מלאה לבריאות, למנוחה, ולכל מה שהגוף רוצה.

לכן אנשים חושבים שהרצונות הנוספים האלה, מכלול הדחפים האלה, בא ממקור אחר. אבל הגוף הביולוגי של האדם לא בנוי אחרת מגוף של חיה או בהמה. עובדה שמשתילים לאנשים לב או חלקי גוף של חיה בעלי מבנה קרוב. ולמה האדם אינו כמוהם? כי מה שדוחף את האדם בא ממקור שונה לחלוטין ואת המקור הזה אנו מגלים.

מה הוא המקור הזה ובשביל מה הוא, אנו לא יודעים. אלא הוא שולט בנו עד כדי כך, שהאדם למרות שבעצמו היה רוצה לבחור לגוף שלו חיים רגילים ופשוטים, הוא לא מסוגל. הוא חייב לקיים מה שהכוח האנושי שבוער בתוכו, מחייב אותו. ורואים איך הכוח הזה דוחף את האנושות כולה לכל מיני מצבים, במקום שתרבוץ על הדשא כמו עדר מדושן. שהרי יש מספיק דשא לכולם.

 __________________________

[5] דברים יב, כג.

[6] בעל הסולם, אגרת יט, תרפ"ז.

[7] בעל הסולם, שמעתי, מאמר ריח: אורייתא וקוב"ה חד הוא: "אין הגוף מרגיש משלילי אלא מקיום".

[11.06] מה הקשר בין הרצונות הרוחניים שמתפתחים באדם לבין הגוף?

ביאור 6 - על "גוף ונשמה"

מה הקשר בין הרצונות הרוחניים שמתפתחים באדם לבין הגוף?

אדם שמתחיל להתפתח בו הרצון לרוחניות, מתחילים להתפתח בו גם הרצונות הגשמיים לתענוגים גופניים של אוכל, מין, או לתענוגים של כסף, כבוד, שליטה ומושכלות. מה הקשר של הרצונות האלה, לקשר שיש או אין בין הגוף לנשמה? הקשר הוא פשוט. גם הרצונות של האדם לאוכל, מין, כסף, כבוד, מושכלות, הם לא רצונות גשמיים. אפילו הרצון שלו לאוכל, הוא לא רצון כמו אצל בהמות וחיות, שבאות ואוכלות רק לפי מידת הרצון לאכול. אצל האדם כוח הרצון דוחף אותו מעבר למה שנחוץ לו, מעבר למה שגופו דורש.

הבהמה לא אוכלת יותר ממה שהיא צריכה. משמילאה את הרצון שלה, מפסיק בה הרצון, אין לה עניין באוכל נוסף. ואילו האדם חייב לתפוס גם את כל מה שרואה אצל האחרים, שיהיה רק לו ולא להם, אחרת הוא לא מרגיש מלא. זאת אומרת, כל רצון, אפילו רצונות שהגוף דורש כביכול: אוכל, משפחה, מין, הם לא רצון הכרחי שהגוף צריך ככל חיה ובהמה, אלא רצון שהאדם תופס כרצון נוסף, שמגיע מדרגת "אדם".

לבהמות אין יותר מהרצון למלא את התאים הביולוגים שלהם. ואדם שרוצה לאכול הולך למסעדה, כי הרצון שלו אינו רצון לאכול. הוא מתלבש באוכל, אבל הוא רצון מעל הרצון הבהמי. הוא רוצה את התוספות הרוחניות שכביכול מתלבשות באוכל. כל אותם דברים נוספים: איך אוכלים, היכן אוכלים ועוד.

ולכן, הרצונות שיש באדם לאוכל, מין, משפחה, בית, בגד, שהגוף דורש גם כשהאדם חי בג'ונגל, הם מעבר לרצונות של חיות ובהמות אחרות בג'ונגל. אלה רצונות נוספים. ורק על הרצונות הנוספים האלה מדברים בקבלה. כי מלכתחילה עוסקים באדם, ולא ברצונות ששייכים לגוף בלבד, שהם "לא יגונה ולא ישובח", שעליהם אין שום חשבון.

אפשר כמו החיות להקים להקה, שאצלנו נקראת משפחה, ולמצוא מקום, מאורה, שנקראת אצלנו בית. אבל הרצונות האלה אינם נקראים רצון לקבל. אלא הם דרישה טבעית של הגוף, שאין חוקיות איך ממלאים אותה, אלא עושים מה שהגוף דורש. ולכן כאשר נאמר בקבלה, שבמהלך ההתפתחות הרוחנית של האדם, יחד עם הרצון הרוחני, גדלים בו גם הרצונות לאוכל, מין, כסף, כבוד, מושכלות, הרצונות האלה גם הם רוחניים.

לכן נאמר, מזמן שנחרב בית המקדש, טעם ביאה נשאר לעובדי ה'.[8] הרצון הנמוך ביותר שהוא יסוד כל התענוגים, נשאר לאלה שמגיעים לדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר. כי הרצון הזה הוא לא כמו של בהמות וחיות. אצלן הוא לא קיים באותה צורה שיש אצל בני האדם, שהיא מן התלבשות בזיווג הגשמי. רצון שרק בא בהתלבשות גשמית, ולא יותר.

כלומר, בכל הרצונות צריך לראות את הרצון הרוחני. תוספת רצון של האדם ולא של בהמה. רצונות שאינם שייכים לגוף הבהמי. ובאמת הגוף עצמו לא זקוק להם. הוא לא זקוק לא למאכלי גורמה, לא לכבוד ליד המאכלים, לא למין שמפתחים, ולא למשחקי כבוד ושליטה. ולכן הרצונות האלה מתפתחים יחד עם ההתפתחות הרוחנית.

3.   תפיסת ההכחשה

בתפיסה זו מצדדים חוקרים, השוללים את קיומה של מציאות רוחנית כלשהי, ומבטלים את קיומה של ישות רוחנית מופשטת בגוף האדם. לדעתם הבלתי ניתנת לערעור, גם תבונת האדם היא אך תולדה של הגוף.

הם מציגים את הגוף כמכונה חשמלית, שבה מותקנים כבלים המחברים בין המוח לגוף. כבלים אלה מופעלים על ידי המפגש עם גירויים חיצוניים, שמועברים למוח בצורת עונג או כאב. בתגובה, המוח פוקד על איבר מסוים את הפעולה שעליו לבצע.

כאמור, הכול מתנהל באמצעות מערכת העצבים, היינו אותם כבלים וגידים, המחוברים לאיברים, שתוכניתם היא להרחיק את האיבר ממקור הכאב ולקרבו למקור העונג. בדרך זו מבארים חסידי תפיסת ההכחשה את תהליך ההכרה האנושית, ואת תגובות האדם לכל מאורעות חייו.

התיאור, שלפיו הגוף שלנו אינו זקוק ליותר מגוף, הוא תיאור מדעי, שרואה בגוף מכונה, שפועלת לפי עיקרון של תענוג מירבי ביגיעה מזערית. היא טבע הרצון לקבל, הנמצא ביסוד הבריאה. ובאמת, בגוף אין יותר ממה שמתואר כאן, אלא התוספת היא רק בתוכנה. היינו, שאין רק גוף בהמי, אלא ישנם רצונות נעלים יותר, שיש להם אותה תוכנה של השתוקקות למילוי. והשאלה היא רק מהו המילוי לאותו רצון, ואם אפשר לשלוט בסוג המילוי, ובצורה כזאת לקבוע שיתחוללו בנו שינויים.

אבל לפיזיולוגים, לרופאים או לביולוגים מתגלות בינתיים רק תופעות שהגוף פועל כמכונה. גם באותו חלק הנקרא רוחני או פסיכולוגי, ככל שהוא נחקר יותר, מגלים שפועלים בו חוקים מוחלטים, ושהנטיות של האדם מושרשות בגנים שלו. גם הדחפים שלו, למרות שאי אפשר להצביע על עקרונות הפעולה שלהם, טמונים מראש בתוך האדם. כך שאין באדם שום דבר שלא נמצא בטבע שלו, שלא מתוכנן ונכלל בתוך הרשימות, בתוך התוכנה שלו. ואם כך, תפיסת ההכחשה היא התפיסה הקרובה ביותר למה שקורה באמת.

לדבריהם, תחושת התבונה וההיגיון בתוך המוח, דומה רק לצילום או לטביעת חותם של כל המתרחש בתוך הגוף. יתרון האדם על כל בעל חי הוא בכך, שמוחו מפותח במידה כזו, שכל מאורעות הגוף מצטיירים במוחו כצילום, המורגש באדם כתבונה והגיון. מכאן, שמצדדי תפיסת ההכחשה טוענים, שהתבונה וכל מסקנותיה, אינן אלא תוצאת התהליכים המתרחשים בגוף.

גם בקרב חסידי תפיסת השניות ישנם כאלה המסכימים עם תפיסת ההכחשה. עם זאת, הם מוסיפים לה את קיומה של ישות רוחנית נצחית כלשהי המכונה "נשמה", שמתלבשת במנגנון של הגוף. ולטענתם, "נשמה" זו היא מהות האדם, ומנגנון הגוף אינו אלא המעטפת שלה.

באופן כללי, אלה שלוש הדרכים שבהן תיאר המדע את המושגים גוף ונשמה, עד ימינו.

האנושות אינה מדברת מתוך השגה ברורה ברוחניות, ולכן אינה מסוגלת לקבוע מהו מושג "האדם". אבל אין חוץ ממושג "האדם". יש רק "האני", "האני" שמרגיש את עצמו ואת המציאות, את הסביבה, כדומם, צומח, חי, מדבר, או כרוחניות. שהם כולם "האדם", שמרגיש רק את עצמו. ומתוך שמרגיש את עצמו קובע, שמרגיש משהו מחוץ לו, הנקרא מציאות.

ואותו עולם, אותה תמונה, יתכן שכלל לא קיימת מחוץ לו, אלא מתוארת כך רק מתוך עצמו. אם נדע מהו "האדם", נדע על כל המציאות. האם המציאות הזאת קיימת או לא, האם היא נמצאת מחוץ לאדם או לא, האם היא רק מתוארת על ידו, או לא. כלומר, כל מה שצריך ללמוד הוא את המושג "אדם", ומתוכו כבר נבין את הכול. כי האדם עצמו הוא הקובע איך הכול נראה, נמצא וקיים.

לכן עלינו לחקור את "האדם". ואז נבין אם הוא מחולק לגוף ונשמה, או רק נדמה לנו שיש חלוקה לגוף ונשמה, וכמוה החלוקה של המציאות לאדם עצמו ולמשהו מחוץ לו. וגם מה שמחוץ לו נחלק לעוד אופנים ודרגות למיניהם. כל זאת נוכל לדעת ולהבין רק בתנאי שנחקור את האדם.

ובקבלה לומדים, שלא נברא דבר חוץ מהרצון לקבל. ומה שנראה לנו כאן, בקצה השני מתחילת הבריאה, שהמציאות מתחלקת לחלקים ואופנים וציורים רבים, הם כולם אותם שיעורים של רצון לקבל עם המילויים שבו. גם החומר שנקרא גשמי, הנחשב מוחשי, כלומר, שמתקבל בחושינו, גם הוא רק רצון לקבל שמרגיש את סוגי המילוי שבו, אבל שניתן לנו בצורה אחרת מהצורה הרוחנית.

בצורה הרוחנית, הרצון לקבל עובד עם הכוונה על מנת להשפיע, ונעשה דומה למאציל, דומה לאור. והצורה של הרצון לקבל, שאינה דומה לאור, אלא הפוכה ממנו, נקראת העולם הזה. והיא נראית לנו כסוגי חומר של דומם, צומח, חי, מדבר, שהם כולם אותו רצון לקבל, שרק נראה לחושינו כבעל ממשות אחרת מרוחניות. שכביכול יש הבדל מהותי בין דומם, צומח, חי, מדבר. אבל אין הבדל ביניהם חוץ מדרגת הרצון לקבל. וכך גם בכל הדרגות ברוחניות.

כלומר, אין במציאות כלום חוץ מרצון. אלא סוגי הרצון, דרגות הרצון, אופני הרצון, נתפסים באדם כגשמיים או כרוחניים, כמוחשיים או כבלתי מורגשים בחושיו. אבל הם כולם רק רצון ליהנות. ואצלנו, סוג אחד של רצון ליהנות נקרא גוף, וסוג שני נקרא נשמה, עם כל מה שיש במושגים האלה. שהרצון לקבל מתחלק ל"שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל"[9], או מתחלק בגוף שלנו לפנימיות, חיצוניות ואיברים ומתראה לחושים כגוף שלנו, כלבוש, כעולם שסביבנו, כקרוב יותר או יותר רחוק. ובסך הכול, כך הרצון לקבל מתאר לנו את המילויים שלו, את האופנים שלו.

ואם ההבדל המהותי בין הגוף לנשמה הוא ברצון לקבל, אז צריך לדבר רק על האופנים שלו. לאיזה אופן של רצון לקבל קוראים "גוף" ולאיזה "נשמה", גשמיות או רוחניות. וכפי שבעל הסולם אומר, כל הבריאה מראשה ועד סופה, חוץ מהאור העליון שממלא אותה, היא לא יותר מרצון לקבל בכל שיעוריו.[10]

---

[8] סנהדרין דף עה ע"א: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה".

[9] בעל הסולם, תלמוד עשר ספירות ח"ג, דף קמה.

[10] בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אות א: "שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה מראשה ועד סופה, עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל".