ביאור 6 - על "גוף
ונשמה"
מה הקשר בין הרצונות הרוחניים שמתפתחים באדם לבין הגוף?
אדם
שמתחיל להתפתח בו הרצון לרוחניות, מתחילים להתפתח בו גם הרצונות הגשמיים לתענוגים
גופניים של אוכל, מין, או לתענוגים של כסף, כבוד, שליטה ומושכלות. מה הקשר של
הרצונות האלה, לקשר שיש או אין בין הגוף לנשמה? הקשר הוא פשוט. גם הרצונות של האדם
לאוכל, מין, כסף, כבוד, מושכלות, הם לא רצונות גשמיים. אפילו הרצון שלו לאוכל, הוא
לא רצון כמו אצל בהמות וחיות, שבאות ואוכלות רק לפי מידת הרצון לאכול. אצל האדם
כוח הרצון דוחף אותו מעבר למה שנחוץ לו, מעבר למה שגופו דורש.
הבהמה לא אוכלת יותר
ממה שהיא צריכה. משמילאה את הרצון שלה, מפסיק בה הרצון, אין לה עניין באוכל נוסף. ואילו
האדם חייב לתפוס גם את כל מה שרואה אצל האחרים, שיהיה רק לו ולא להם, אחרת הוא לא
מרגיש מלא. זאת אומרת, כל רצון, אפילו רצונות שהגוף דורש כביכול: אוכל, משפחה,
מין, הם לא רצון הכרחי שהגוף צריך ככל חיה ובהמה, אלא רצון שהאדם תופס כרצון נוסף,
שמגיע מדרגת "אדם".
לבהמות אין יותר
מהרצון למלא את התאים הביולוגים שלהם. ואדם שרוצה לאכול הולך למסעדה, כי הרצון שלו
אינו רצון לאכול. הוא מתלבש באוכל, אבל הוא רצון מעל הרצון הבהמי. הוא רוצה את
התוספות הרוחניות שכביכול מתלבשות באוכל. כל אותם דברים נוספים: איך אוכלים, היכן אוכלים
ועוד.
ולכן, הרצונות שיש
באדם לאוכל, מין, משפחה, בית, בגד, שהגוף דורש גם כשהאדם חי בג'ונגל, הם מעבר
לרצונות של חיות ובהמות אחרות בג'ונגל. אלה רצונות נוספים. ורק על הרצונות הנוספים
האלה מדברים בקבלה. כי מלכתחילה עוסקים באדם, ולא ברצונות ששייכים לגוף בלבד, שהם
"לא יגונה ולא ישובח", שעליהם אין שום חשבון.
אפשר כמו החיות להקים
להקה, שאצלנו נקראת משפחה, ולמצוא מקום, מאורה, שנקראת אצלנו בית. אבל הרצונות
האלה אינם נקראים רצון לקבל. אלא הם דרישה טבעית של הגוף, שאין חוקיות איך ממלאים
אותה, אלא עושים מה שהגוף דורש. ולכן כאשר נאמר בקבלה, שבמהלך ההתפתחות הרוחנית של
האדם, יחד עם הרצון הרוחני, גדלים בו גם הרצונות לאוכל, מין, כסף, כבוד, מושכלות,
הרצונות האלה גם הם רוחניים.
לכן נאמר, מזמן שנחרב
בית המקדש, טעם ביאה נשאר לעובדי ה'.[8] הרצון הנמוך ביותר שהוא יסוד כל התענוגים, נשאר לאלה שמגיעים לדרגות הרוחניות
הגבוהות ביותר. כי הרצון הזה הוא לא כמו של בהמות וחיות. אצלן הוא לא קיים באותה
צורה שיש אצל בני האדם, שהיא מן התלבשות בזיווג הגשמי. רצון שרק בא בהתלבשות
גשמית, ולא יותר.
כלומר, בכל הרצונות
צריך לראות את הרצון הרוחני. תוספת רצון של האדם ולא של בהמה. רצונות שאינם שייכים
לגוף הבהמי. ובאמת הגוף עצמו לא זקוק להם. הוא לא זקוק לא למאכלי גורמה, לא לכבוד
ליד המאכלים, לא למין שמפתחים, ולא למשחקי כבוד ושליטה. ולכן הרצונות האלה מתפתחים
יחד עם ההתפתחות הרוחנית.
3. תפיסת ההכחשה
בתפיסה זו מצדדים חוקרים, השוללים את קיומה של מציאות
רוחנית כלשהי, ומבטלים את קיומה של ישות רוחנית מופשטת בגוף האדם. לדעתם הבלתי
ניתנת לערעור, גם תבונת האדם היא אך תולדה של הגוף.
הם מציגים את הגוף כמכונה חשמלית, שבה מותקנים כבלים
המחברים בין המוח לגוף. כבלים אלה מופעלים על ידי המפגש עם גירויים חיצוניים,
שמועברים למוח בצורת עונג או כאב. בתגובה, המוח פוקד על איבר מסוים את הפעולה
שעליו לבצע.
כאמור, הכול מתנהל באמצעות מערכת העצבים, היינו אותם כבלים
וגידים, המחוברים לאיברים, שתוכניתם היא להרחיק את האיבר ממקור הכאב ולקרבו למקור
העונג. בדרך זו מבארים חסידי תפיסת ההכחשה את תהליך ההכרה האנושית, ואת תגובות
האדם לכל מאורעות חייו.
התיאור,
שלפיו הגוף שלנו אינו זקוק ליותר מגוף, הוא תיאור מדעי, שרואה בגוף מכונה, שפועלת
לפי עיקרון של תענוג מירבי ביגיעה מזערית. היא טבע הרצון לקבל, הנמצא ביסוד
הבריאה. ובאמת, בגוף אין יותר ממה שמתואר כאן, אלא התוספת היא רק בתוכנה. היינו,
שאין רק גוף בהמי, אלא ישנם רצונות נעלים יותר, שיש להם אותה תוכנה של השתוקקות
למילוי. והשאלה היא רק מהו המילוי לאותו רצון, ואם אפשר לשלוט בסוג המילוי, ובצורה
כזאת לקבוע שיתחוללו בנו שינויים.
אבל לפיזיולוגים,
לרופאים או לביולוגים מתגלות בינתיים רק תופעות שהגוף פועל כמכונה. גם באותו חלק
הנקרא רוחני או פסיכולוגי, ככל שהוא נחקר יותר, מגלים שפועלים בו חוקים מוחלטים,
ושהנטיות של האדם מושרשות בגנים שלו. גם הדחפים שלו, למרות שאי אפשר להצביע על
עקרונות הפעולה שלהם, טמונים מראש בתוך האדם. כך שאין באדם שום דבר שלא נמצא בטבע
שלו, שלא מתוכנן ונכלל בתוך הרשימות, בתוך התוכנה שלו. ואם כך, תפיסת ההכחשה היא
התפיסה הקרובה ביותר למה שקורה באמת.
לדבריהם, תחושת התבונה וההיגיון בתוך המוח, דומה רק לצילום
או לטביעת חותם של כל המתרחש בתוך הגוף. יתרון האדם על כל בעל חי הוא בכך, שמוחו
מפותח במידה כזו, שכל מאורעות הגוף מצטיירים במוחו כצילום, המורגש באדם כתבונה
והגיון. מכאן, שמצדדי תפיסת ההכחשה טוענים, שהתבונה וכל מסקנותיה, אינן אלא תוצאת
התהליכים המתרחשים בגוף.
גם בקרב חסידי תפיסת השניות ישנם כאלה המסכימים עם תפיסת
ההכחשה. עם זאת, הם מוסיפים לה את קיומה של ישות רוחנית נצחית כלשהי המכונה
"נשמה", שמתלבשת במנגנון של הגוף. ולטענתם, "נשמה" זו היא
מהות האדם, ומנגנון הגוף אינו אלא המעטפת שלה.
באופן כללי, אלה שלוש הדרכים שבהן תיאר המדע את המושגים גוף
ונשמה, עד ימינו.
האנושות
אינה מדברת מתוך השגה ברורה ברוחניות, ולכן אינה מסוגלת לקבוע מהו מושג
"האדם". אבל אין חוץ ממושג "האדם". יש רק "האני",
"האני" שמרגיש את עצמו ואת המציאות, את הסביבה, כדומם, צומח, חי, מדבר,
או כרוחניות. שהם כולם "האדם", שמרגיש רק את עצמו. ומתוך שמרגיש את עצמו
קובע, שמרגיש משהו מחוץ לו, הנקרא מציאות.
ואותו עולם, אותה
תמונה, יתכן שכלל לא קיימת מחוץ לו, אלא מתוארת כך רק מתוך עצמו. אם נדע מהו
"האדם", נדע על כל המציאות. האם המציאות הזאת קיימת או לא, האם היא
נמצאת מחוץ לאדם או לא, האם היא רק מתוארת על ידו, או לא. כלומר, כל מה שצריך
ללמוד הוא את המושג "אדם", ומתוכו כבר נבין את הכול. כי האדם עצמו הוא
הקובע איך הכול נראה, נמצא וקיים.
לכן עלינו לחקור את
"האדם". ואז נבין אם הוא מחולק לגוף ונשמה, או רק נדמה לנו שיש חלוקה
לגוף ונשמה, וכמוה החלוקה של המציאות לאדם עצמו ולמשהו מחוץ לו. וגם מה שמחוץ לו
נחלק לעוד אופנים ודרגות למיניהם. כל זאת נוכל לדעת ולהבין רק בתנאי שנחקור את
האדם.
ובקבלה לומדים, שלא
נברא דבר חוץ מהרצון לקבל. ומה שנראה לנו כאן, בקצה השני מתחילת הבריאה, שהמציאות
מתחלקת לחלקים ואופנים וציורים רבים, הם כולם אותם שיעורים של רצון לקבל עם
המילויים שבו. גם החומר שנקרא גשמי, הנחשב מוחשי, כלומר, שמתקבל בחושינו, גם הוא
רק רצון לקבל שמרגיש את סוגי המילוי שבו, אבל שניתן לנו בצורה אחרת מהצורה הרוחנית.
בצורה הרוחנית, הרצון
לקבל עובד עם הכוונה על מנת להשפיע, ונעשה דומה למאציל, דומה לאור. והצורה של
הרצון לקבל, שאינה דומה לאור, אלא הפוכה ממנו, נקראת העולם הזה. והיא נראית לנו
כסוגי חומר של דומם, צומח, חי, מדבר, שהם כולם אותו רצון לקבל, שרק נראה לחושינו
כבעל ממשות אחרת מרוחניות. שכביכול יש הבדל מהותי בין דומם, צומח, חי, מדבר. אבל
אין הבדל ביניהם חוץ מדרגת הרצון לקבל. וכך גם בכל הדרגות ברוחניות.
כלומר, אין במציאות
כלום חוץ מרצון. אלא סוגי הרצון, דרגות הרצון, אופני הרצון, נתפסים באדם כגשמיים
או כרוחניים, כמוחשיים או כבלתי מורגשים בחושיו. אבל הם כולם רק רצון ליהנות.
ואצלנו, סוג אחד של רצון ליהנות נקרא גוף, וסוג שני נקרא נשמה, עם כל מה שיש
במושגים האלה. שהרצון לקבל מתחלק ל"שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל"[9],
או מתחלק בגוף שלנו לפנימיות, חיצוניות ואיברים ומתראה לחושים כגוף שלנו, כלבוש,
כעולם שסביבנו, כקרוב יותר או יותר רחוק. ובסך הכול, כך הרצון לקבל מתאר לנו את
המילויים שלו, את האופנים שלו.
ואם ההבדל המהותי בין
הגוף לנשמה הוא ברצון לקבל, אז צריך לדבר רק על האופנים שלו. לאיזה אופן של רצון
לקבל קוראים "גוף" ולאיזה "נשמה", גשמיות או רוחניות. וכפי
שבעל הסולם אומר, כל הבריאה מראשה ועד סופה, חוץ מהאור העליון שממלא אותה, היא לא
יותר מרצון לקבל בכל שיעוריו.[10]
[8] סנהדרין דף עה ע"א: "מיום שחרב בית
המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה".
[9] בעל הסולם, תלמוד עשר ספירות ח"ג, דף קמה.
[10] בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אות א:
"שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה מראשה ועד סופה, עד שכל מיני
הבריות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן
שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה