[11.09] מהם כלים פנימיים וכלים חיצוניים?

ביאור 9 - על "גוף ונשמה"

מהם כלים פנימיים וכלים חיצוניים?

מדובר רק על הרצון לקבל. יש חלל, ריק, אין כלום. ובאין כלום הזה יש רצון. רצון הוא כוח, כוח הרצון. הכוח הזה יכול להיות בדרגות כמו אחרי ד' בחינות דאור ישר, שהוא מתחיל להרגיש את עצמו ויכול להרגיש את עצמו כלפי עצמו, וכלפי מי שממלא אותו, מי שמוליד אותו, מי שבורא אותו. וכך מתחילות בכוח הזה הבחנות, גם כלפי המילויים שבו, שמרגיש שוני בין המילויים, שהוא בנוי מחמש שכבות של רצון, של כוח הרצון, וגם באופן שהכוח הזה ממלא את עצמו, בהתאם לממלא, לבעל הבית.

כלומר, הרצון לקבל נעשה משובח. כעת הוא כולל "ראש, תוך, סוף" וחשבונות למיניהם. אבל זה עדיין הוא עצמו. הוא לא יודע מה נמצא מחוץ לו, אבל יש לו בפנים, בתוכו, הרגשה יחסית כלפי משהו שנמצא כביכול מבחוץ. משהו שנמצא שם קודם, לפניו, ונקרא בורא, עליון, בעל הבית.

והרצון לקבל הזה מתחיל להרגיש בכל מיני מצבים שלו, כל מיני תופעות. וכאשר נמצא במקומות שונים, היינו, במצבים שונים, גם מצליח למצוא קשר בין המצבים. להתעשר בחקירות ובאיסוף מידע, הנקרא בקבלה, שמתאספות בו כל מיני רשימות. וכל הפעולות שעוברות עליו מושגות בו בחלקן כמעשה שלו או כנעשות מאליו על ידי אותו כוח עליון, שגם הוא מתואר בו כתופעה פנימית בתוך הרצון לקבל.

וכל הצורות האלה שרוכש, מצטרפות בו לסדרת פרצופים, לפעולות שעברו על הרצון לקבל. ומתוך כל ההתפתחות הפנימית הזאת, שעוברת עליו בתוכו, מתוך ההתבשלות מן ההתחלה הנקראת בחינה א' דד' בחינות דאור ישר, שהרצון לקבל עוד לא מרגיש את עצמו, הוא מגיע למצב שמרגיש את עצמו כנמצא בעולם הזה, כמו שאנו מרגישים את עצמנו. אבל זה אותו רצון לקבל שמרגיש את עצמו במצב כזה.

ובהתאם לזה הוא ממשיך להשתכלל. וכל פעם רואה את עצמו מחולק לפנימיות ולחיצוניות, ל"אני" והעולם, "אני" גשמי ועולם גשמי, או אולי רוחני. שכל ההבדל בין גשמי לרוחני מתמצה באופני הרצון לקבל, בחלקי הרצון לקבל, שנמצאים באדם בתנאים שונים, שאותם הוא מכנה בהתאם בשמות. ואין חוץ מהרצון לקבל.

כל ההשכלה של האדם היא רק ברצון לקבל. איך לתקן אותו בהתאם לכוח המשפיע ולעשות ממנו המשפיע. יש לו דוגמת המשפיע, והאדם רוצה שהרצון לקבל שלו יהיה דומה לדוגמה הזאת. ודוגמת המשפיע נקראת בקבלה ט' ראשונות. והרצון לקבל נקרא מלכות. ואת הדוגמה עושים על ידי המסך כי אי אפשר מיד לעבוד עם כל הרצון לקבל, אלא מחלקים אותו לחלקים, כדי לעשות דוגמאות חלקיות. וזו כל החוכמה שלנו, וכל מה שעובר על חומר הרצון לקבל מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה.

הרצון לקבל הוא הבריאה היחידה, ורק עליה מדברים. מדברים על הרצון לקבל, ועל הצורות שלו, על האופנים החיצוניים שהוא יכול לקבל. ומשתמשים ברצון לקבל, או כפי שהוא, רק כרוצה לקבל, כרוצה ליהנות, או כמה הוא יכול לקבל את תכונת ההשפעה, ואיזה צורות של השפעה הוא יכול לקבל. אבל לשימוש להנאת עצמו יש הגבלות מסוימות. כי לא רק הוא בעצמו קובע איך הוא יתמלא, אלא הוא חייב לעשות חשבון גם עם המילוי, שלא נמצא ברשותו.

וגם כשהוא רוצה לקבל את צורת ההשפעה, עליו לבדוק איזה חלק ממנו מוכן להשפיע. כי צורת ההשפעה שהוא לובש על עצמו, היא נגד הטבע הראשון שלו, הטבעי. ולכן הוא מוגבל. הוא חייב לקבל כוח חיצון מן האור, כדי לעשות על עצמו אותה צורה על טבעית, אנטי טבעית. וכך, בהתאם לכמה כוחות שהוא יכול לקבל מן האור, הוא לוקח חלק מהרצון שלו, ורק ממנו עושה צורה שדומה למשפיע.

במה תלוי כמה כוח הוא יכול לקבל מן האור כדי להיות משפיע? בהכנה שלו, עד כמה הוא רוצה לקבל את הכוחות האלה מן האור. זאת אומרת, הכול תלוי בהתפעלות ובהתרשמות קודמות, שבאות מהחברה ומתוך לימוד. וזו כל ההשכלה הנקראת חוכמת הקבלה. היא מדברת אך ורק על אור וכלי. וגם כל יתר החוכמות מדברות עליהם בלבד, רק בצורה נסתרת, כי המדענים לא מבינים מה באמת חוקרים בהן. אבל חוקרים בהן רק אותו יחס בין אור לכלי.

ביתר החוכמות חוקרים תופעות של החומר בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר. איך החומר הזה פועל בהתאם למילוי, בכל שטחי החיים. כל החיים שלנו הם התפעלות של חומר הרצון לקבל מן האור, שמתגלה בו ונסתר בו, ושוב מתגלה מעט ושוב נסתר. ואת כל האופנים האלה, של גילוי והסתר של האור בחומר, אנו מרגישים כזרימת החיים. וחוץ מהתופעות האלה אין שום דבר במציאות. כל המציאות היא רצון לקבל והמילוי שבו.

יש רצון לקבל והמילוי שבו, בדרגות שהרצון לקבל לא מכיר את עצמו, לא מרגיש את עצמו. ויש דרגות שהרצון לקבל מתחיל להרגיש שהוא חי ואת החיים שבו. וכבר יכול לעשות משהו בהתאם, ולרכוש יתר כוח חיים. כלומר, יותר רצון, יותר הרגשת החיים, יותר מילוי. יש דרגות, שכבר יכול להבין איך הוא צריך לפעול כדי להגיע ליותר חיים וליותר מילוי.

ויש דרגות, שהרצון לקבל כבר מתחיל להכיר את עצמו איך הוא יכול לקבל צורות נצחיות בהתאם למילוי, להיות בעצמו כמילוי. הוא מתחיל ללמוד מהמילוי, ולהידמות לו. רואה את המילוי כעליון, ואז משתוקק להיות דומה למילוי כמו התענוג האמיתי. לא תענוג שהרצון לקבל מתמלא, אלא תענוג שהוא דומה למי שממלא אותו. וזה הרצון לקבל הגדול ביותר. אבל כל המציאות היא צורות של הרצון לקבל.

אולם השמות של חלקי החוכמה, הנגלה והנסתר, אינם מצביעים על שני סוגי ידע שונים, אלא על תודעת האדם. כלומר, את הידע שגילה האדם על ידי התנסות ממשית, אפשר לכנות ידע גלוי, ואת כל הידע שהוא טרם גילה ברמת הכרה כזו, אפשר להגדיר כנסתר.

מן האמור לעיל מתברר, שבכל הדורות והזמנים לכל אדם היו שני חלקי החוכמה, הנגלה והנסתר. את החלק הגלוי לו הוא חופשי ללמוד ולחקור, מפני שיש לו בסיס ממשי לכך. אך בחלק הנסתר של החוכמה, נאסרה עליו אפילו שמץ של חקירה, מפני ששם אין לו כל בסיס ממשי למחקר.

חוכמת הקבלה מתייחסת לגַלוי ולנסתר בצורה רצינית והחלטית. הנסתר הוא בחלקו גם גלוי, אבל ללא ודאות. כלומר, התוצאות שמתקבלות מהשימוש באותם נתונים, הן לא תוצאות בטוחות, כי אף פעם לא התגלו בחומר. ולכן הן עלולות להטעות את האדם בדרכו למטרה. אבל העוול שיגרם, הוא רק לאדם עצמו, או ליתר הכלים, ליתר האנושות, שנמצאת בדרגה הזאת.

והמקובלים, כדי לכוון את האדם בצורה המועילה ביותר בהתקדמותו למטרת הבריאה - כי לשם כך הם פיתחו את חוכמת הקבלה, ולשם כך הם מעבירים לנו את המידע - מזהירים אותו שלא לעסוק בנתונים בדויים בלתי מדויקים, שבאים מהחלק הנסתר של החוכמה. כלומר, למרות שהיא נקראת חוכמת הנסתר, חוכמת הקבלה עוסקת בגילויים, במה שגלוי לאדם. דווקא שם, בחלק הגלוי, המקובלים נזהרים מאוד ועוסקים במה שגלוי להם ולא במה שנסתר מהם. לכן כתוב, "שבנסתר ממך, בלמעלה ממך, אל תחקור".[14] ולא מדובר על חוכמת הקבלה בכללה, אלא על אותו חלק שנסתר עדיין מהאדם.

ולכן חוכמת הקבלה מתייחסת בכבוד, בהבנה ובאהדה, לכל החוכמות של העולם הזה, למעט הפילוסופיה. והמקובלים אף קבעו בעבר, שלפני שנכנסים לחוכמת הקבלה יש ללמוד את כל "שבע חוכמות העולם".[15] משום שבאותה דרך שחוקרים את העולם הזה, ממשיכים לחקור את העולם העליון. כי "נגלה ונסתר" הכוונה לנגלה ונסתר כלפי האדם, שכך פוסע ומתקדם.

אבל המקובלים דוחים בשאת נפש את הפילוסופיה, שמתעסקת בחקירת מושגים, שאף פעם לא התלבשו בחומר, ואין בהם שום ודאות, אלא הם פרי דמיון של אנשים מתוך חקירות השכל בלבד, שלא מתלבשים כלל בחומר. כיוון החקירה הזה מאוס בעיני המקובלים, כי הוא עוסק בנסתר מן האדם, שהתוצאות ממנו עלולות להיות לא נכונות. ואסור לאדם לקבל אותן כיחס לחיים.

והאיסור הוא גם לעסוק בחקירות הנסתר בלי כוונה לקבל את התוצאות שלהן כהלכה למעשה. כי האיסור לעסוק בנסתר, בחלק הלא ודאִי, כולל את העיסוק בעניינים שאין להם תוצאה ממשית, כי הם מונעים מהאדם לעסוק במה שעליו לעסוק בחיים. הוא לא עוסק בתיקונים. ובנוסף לכך הוא מכשיל את עצמו ואת האחרים, משום שנדמה לו שהוא עוסק בחקירות ממשיות.

חקירת המציאות נקראת חקירת הרצון לקבל כלפי המילוי שעומד לפניו. ואין דבר חוץ מהחקירה הזאת, היא כל המציאות. ו"מציאות" נקרא מה שממלא אותי. והמילוי שממלא את האדם, מחלק את הרצון לקבל שלו לחלקים שונים. לפנימי וחיצוני, ליותר רחוק ויותר קרוב, לאני ולאחרים, לפנימי וחיצוני בדרגת דומם, צומח, חי, מדבר ועוד. אלה כל החקירות של האדם. ואין לו יותר במה לחקור, כי הוא כולו רצון לקבל. אבל בחקירה הזאת נמצא עולם ומלואו.

לכן, על האדם לחקור את החומר שלו, לחקור את האופנים שהחומר שלו יכול לקבל בהתאם לבורא, אבל חקירות שהן בגדר הממשי. כלומר, עם רצון לקבל, עם המסך, עם הכלים שנמצאים ברשותו, ולא עם מה שאינו ברשותו. והתוצאה מכך פשוטה מאוד. צריך להתרכז בעבודה רק במה שאפשר לעסוק בו כרגע, לעת עתה. מתוך הרצון לקבל שלפי הבנתנו נמצא כרגע ברשותנו, ומתוך הפעולות שיכולות לתקן אותו. ואם מתקדמים כך שלב אחר שלב, זו הצורה הנכונה להגיע לתכלית הבריאה. ולא שאדם מדמיין שהוא נמצא כבר בעולם אין סוף, או כביכול בפעולות רוחניות. כי הדמיונות רק מבלבלים את האדם ומאריכים את זמן התיקון.

_______________________

[14] חגיגה דף יג ע"א: "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות".

[15] בעל הסולם, אגרת לח, תרפ"ז.