[11.07] גוף ונשמה כמונחים מדעיים בחוכמת הקבלה

ביאור 7 - על "גוף ונשמה"

גוף ונשמה כמונחים מדעיים בחוכמת הקבלה

חוכמת הקבלה נועדה לגלות לעוסקים בה את העולם העליון, באותה מידת בהירות ואמינות, שבה מגלים המדעים המדויקים הגשמיים את עולמנו. וכל הידע בנוגע לעולם העליון התקבל על ידי המדענים המקובלים כתוצאה מניסויים ומחקרים שערכו על עצמם כמושא המחקר. לכן, אין בחוכמת הקבלה אף לא מילה שבסיסה הוא תיאורטי, אלא כל מה שנאמר בה הוא רק תוצאה של השגה מעשית.

וכוח התיאוריה וההתפלספות של השכל האנושי שגדל, ממציא מסקנה חדשה לעובדות קודמות וקובע אותה כוודאית. כי האדם הוא ספקן מטבעו וכל מסקנה שקובע השכל האנושי כוודאית, עם הזמן מוטלת בספק.

לכן אם מדובר באדם בעל יכולת חשיבה מופשטת, ודאי שיימָצא סובב במעגל הספק כל חייו. הוודאות של אתמול הופכת לספק של היום, והוודאות של היום תהפוך גם היא לספק של מחר, כך שקביעת מסקנה בגדר ודאות מוחלטת אפשרית רק "נכון להיום".

אין אפשרות להגדיר מהם גוף ונשמה במונחים מדעיים, מפני שבכל פעם מתקדמים ומשתנים, ובהתאם לכך משנים את הדעה. לכן לא ניתן לומר דבר על גוף ונשמה מתוך גילויים בחוכמות אחרות. כי איך שלא מתקדמים בחוכמה האנושית, תמיד יתגלה מחר משהו נוסף, שיכחיש את המחשבה הקודמת של אתמול והיום, ויסובב אותה לכיוון אחר.

לכן, שלוש התפיסות לגבי גוף ונשמה: תפיסת האמונה, תפיסת השניות ותפיסת ההכחשה, שבעל הסולם קיבץ מתוך ההתפתחות המדעית והפילוסופית ומתפיסת האדם את החיים ואת עצמו, הן תפיסות שגויות, שנכונות להיום, להתפתחות האנושית הנוכחית, ולא למחר. כי מדובר בנשמה, ונשמה אינה נמדדת במכשיר ואינה ניתנת לחקירה. אלא כתוצאה מהתפתחות החקירות של גופים בעולם הזה, ושל תופעות טבע שקורות סביבנו, בדומם, צומח, חי ומדבר, אנשים מתחילים להרהר שיש חלק עוד יותר פנימי, שלא מרגישים ולא מגלים. ולכן רק משערים שנמצא או לא נמצא, ומנחשים באיזה מקרים הוא קיים בתוך הגוף או יוצא מהגוף.

אבל הנשמה היא החלק הרוחני, שהמדע לא יכול לגלות ועם זאת, כתוצאה מגילוי פעולות החומר, הוא לא מפסיק לחשוב עליה. כלומר, בכל החקירות המדעיות לא עוסקים בנשמה, אבל מגיעים לחשוב עליה מתוך חקירות הגוף והחומר. ולכן ככל שמתקדמים בחקירות האלה היום, כך מחר יבואו תפיסה אחרת ותיאוריות אחרות. אבל לאמתו של דבר אי אפשר לקבוע אם היא קיימת או לא, כאותה תפיסת המכחישים. או לקבוע אם היא באה ומתלבשת בגוף או לא, או לומר בברור שהיא נמצאת או לא, באדם ולא ביתר היצורים, או באדם חי ולא במי שמת, ועוד.

זאת אומרת, המדע יכול להכריז מה שהוא רוצה, בלי שיגיע אי פעם להכרעה אמיתית. מפני שאותו חלק שבנו שנקרא נשמה, גם אם הוא נמצא, הוא לא מזומן לחקירה ממשית, מדעית. ולכן כל שלוש התפיסות האלה, הן לא תפיסות בנשמה, אלא תפיסות בחומר, שמתוכו רוצים לקבוע מהי הנשמה. אבל לא מגיעים לחקר האמת, ולעולם לא יגיעו אליה בדרך הזאת. רק המקובלים, שמגיעים לתפיסה בחלק הרוחני, הם היחידים שיכולים לומר משהו ודאי על הנשמה.

וחוכמת הקבלה, כמו כל חוכמה ומדע במסגרת העולם הזה, חוקרת על ידי חמשת החושים, לפי המשפט "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".[11] אוספים ידיעות על פי הניסיון, ורוצים לקבל מכל הידיעות והחקירות תמונה אחת ברורה ואחידה, מה הקשר בין חלקי הבריאה, ומה הנוסחאות, הכוחות והתוכניות, שלפיהם הטבע פועל.

המקובלים מגיעים לתפיסת הנשמה, לתפיסת צורות החומר הרוחני, היינו, האורות שמתלבשים בתוך החומר הזה, כמו שהמדענים תופסים את תכונות החומר על ידי מחקר מעמיק, שמגלה את החוקים והתנאים, שקיימים בכל צורות החומר המורכבות. ולכן המקובלים יכולים לדון על הנשמה, על החומר הרוחני, מתוך חקירה ממשית, כמו שהמדענים דנים מתוך חקירתם בחומר הגשמי. ולכן אפשר לסמוך על קביעתם אם יש נשמה, או לא. אם היא מתלבשת בגוף, או לא. אם היא קשורה לגוף הביולוגי ומשפיעה עליו, או לא, ובאילו מקרים.

בכל המדעים, דבר שלומדים וחוקרים כעת הוא נכון להיום. כי מחר אפשר שייאספו נתונים נוספים, שיתנו תמונה יותר ברורה. ודבר שהיה נראה נכון להיום, מחר יהיה חלקי, או אפילו יוכחש. משום שיתברר, שהנתונים התקבלו במקרה או בתנאים מוגבלים, שאינם שייכים לחוק כללי.

והמקובל חוקר באותה דרך. אבל הוא חוקר את התפתחות חמשת החושים הרוחניים שלו, שנקראים יחד "פרצוף". בדומה לגוף שלנו, שיש בו חמישה חושים, ואין בו חושים חדשים, אלא רק מוסיפים לו מכשירים, כך גם המקובל שרוכש חוש חדש. בחוש החדש שרכש יש חמישה חלקים, חמש ספירות, חמישה חושים, אופני קליטה.

כמו שאצלנו יש חוש ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, שמאחוריהם עובד הרצון לקבל, שמקבל מהם את כל המידע ומעבד ואוסף אותו, וממנו צובר את כל המידע והתפיסה והמדע שלו. כך לחוקר המקובל יש חמישה חושים: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, שמאחוריהם יש רצון לקבל, שעובד עם כל החמישה חושים האלה, הנקראים ט' ראשונות, וחוקר אותם.

ומה שנראה לחוקר המקובל נכון היום, אף פעם לא יהיה נכון מחר. כך לפי החוק הרוחני, וגם לפי כלל חוקי הטבע, ש"אוכל לתחתון הוא פסולת לעליון".[12] שאי אפשר לעלות לדרגה יותר עליונה, אלא רק אם מכחישים ודוחים את המדרגה התחתונה כלא טובה, כמוגבלת, כלא נכונה. שלא רוצים להסכים איתה. ואז עולים למדרגה יותר עליונה. כלומר, המידע משתנה כל הזמן, והעולם לא רק מתרחב, אלא מחליף את הערכים שלו בערכים אחרים.

ולכן, כמו שהמדע, במסגרת חמשת החושים הגופניים, עם רצון לקבל גופני, מוגבל בחקר המציאות, וכל פעם משנה את התיאוריות ואת תוצאות הניסויים שהמדענים אוספים. כי מקבלים נוסחאות אחרות, ומגלים חוקי טבע אחרים ושונים, ולעולם לא יודעים מהו החוק הכללי האידיאלי והבלתי תלוי, שיש מחוץ לנו, איך זה באמת קורה בטבע. כך גם המקובל, שחוקר את המציאות העליונה, לא יודע בוודאות מה הוא חוקר.

אלא מה שיש לו היום, זה היום. ומה שמחר, יהיה מחר. ומחר יכול להכחיש את היום. וכך הוא מתקדם לפי המשפט "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". ולכן בין המקובלים יש חילוקי דעות, שלאחד נדמה שהשני טועה. לא בהרגשה, שאין עליה חילוקי דעות, כי מה שמתקבל בתוך הרצון לקבל, כלפי אותו רצון לקבל הוא עובדה. אלא בניסיון לקשור כמה נתונים וידיעות לידי תמונה כוללת, נוסחה כוללת, שהיא יותר ממה שהחוקר השיג. והתיאוריה הזאת עלולה להיות מאוד לא נכונה, גם אצל חוקר מקובל.

זאת אומרת, גם ההשגה הרוחנית היא יחסית כלפי האדם המשיג. הוא יכול לשנות את דעותיו בהתאם לכמה שהוא משתנה. הוא לא מכחיש את הדעות הקודמות, אלא הוא רואה שהן היו בדרגה אחרת, במצב אחר, בתנאים אחרים.

 ___________________ 

[11] נידה דף כ ע"ב.

[12] להסבר ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"ח, דף תשכט: "כל הרשימות הנשארות אחר פרצוף עתיק, נחשבות אז כפסולת, וירדו כולן לרשות התחתון [...] והרשימות שנשארות אחר בירור א"א [אריך אנפין], נחשבות אז כפסולת [...] והשאר הם פסולת בערכו, וירדו אל התחתון שהם או"א [אבא ואמא], וכו' עד"ז עד סוף עשיה".