[11.05] האם באותו גוף יכולות להתחלף הנשמות?

ביאור 5 - על "גוף ונשמה"

האם באותו גוף יכולות להתחלף הנשמות?

יש אינספור שאלות על התחלפות הנשמה שאין להן תשובות: האם הנשמה מתחלפת או לא? האם הנשמות יוצאות מהגוף ומתחלפות ביניהן? האם הנשמה יוצאת מהגוף בזמן השינה ואחר כך חוזרת? האם מתרחש "עיבור הנשמות"? אין אפשרות לתאר בצורה נכונה מהי נשמה, האם היא רוח רפאים שנכנסת בגוף ויוצאת ממנו, או כוח מיוחד שמהווה תוספת לכוחותיו של האדם.

לפי חוכמת הקבלה הגוף הוא רצון. ולא סתם רצון ליהנות, שהגוף מרגיש מתענוגים גופניים או מתענוגים של כסף, כבוד, מושכלות, אלא רצון ליהנות מהבורא, שמכוון על מנת להשפיע לבורא. הרצון הזה הוא הכלי של הנשמה, הנקרא הכלי המתוקן של הנשמה. ואם הוא מכוון ליהנות לעצמו ולא על מנת להשפיע, הוא נקרא כלי שבור של הנשמה. והאור שממלא את הכלי בהתאם לכוונה של הכלי, נקרא נשמה.

ומה הקשר בין הכלי הנקרא גוף של נשמה יחד עם הנשמה עצמה, שהאור ממלא אותו ושכולו רוחני, לבין הגוף הביולוגי? עוד צריך לדון. אבל לפי תפיסת האמונה יש קשר כזה, ומשהו רוחני הנקרא "נשמה" מתלבש בגוף. השאלה היא לפי איזו חוקיות.

בקבלה לומדים, שהחוקיות שלפיה מתלבש האור בתוך הכלי, נקראת השתוות הצורה. שלפי הרצון שלו לבורא, הכלי צריך ליהנות מהבורא, אבל לשנות את הכוונה שלו לכוונה ליהנות לבורא. ובהתאם לכוונה הזאת האור ממלא אותו. ואז יש התאמה בין הכלי לאור, והמכלול הזה נקרא נשמה.

ומהי מידת ההתאמה, שלפיה הכלי עם האור שבו נכנסים לגוף הביולוגי? האם הגוף הביולוגי צריך להשתנות? במה הוא יכול להשתנות? אפילו הרצונות של הגוף הביולוגי אינם משתנים. גם מקובל גדול מרגיש אותו טעם בבשר וביין, הוא אוכל ושותה ויודע ליהנות מהחיים, או מרגיש בגופו עייפות וחולי. אין שום קשר בין הגוף הביולוגי ותחושותיו, לבין הנשמה. גם אם המקובל שמח או עצוב, גם אם גופו בריא, חולה או מזדקן, הנשמה שבו קיימת.

ומהי אותה התאמה בין גוף לנשמה, שלפיה הנשמה נמצאת בגוף? בגוף מחליפים איברים ומבצעים השתלות, והנשמה לא משתנה. גם דם, שעליו נאמר "והדם הוא הנפש"[5], אפשר להחליף בין יהודי לגוי, נוצרי או מוסלמי, אין איסור. הדם לא משנה אפילו את הגוף. ואין איסור, שבעתיד יחליפו לאדם גם את הראש. אין בחוקי התורה איסור על השתלות למיניהן, בניגוד לעניינים הלכתיים אחרים שחל עליהם איסור מוחלט. כלומר, אין קשר בין הגוף הביולוגי לנשמה.

אבל לפי התפיסה הראשונה, תפיסת האמונה, הנשמה קיימת כל הזמן והגוף חי שנים מעטות ואולי יש קשר ביניהם. כי האדם מרגיש את עצמו בגוף, ויכול לחטט ולחפש בפנים, ואולי למצוא נשמה, למצוא קשר אליה מתוך עצמו.

בלימוד חוכמת הקבלה וגם במאמרים שסביב הלימוד, שמסבירים לאדם את תפיסת העולם שלו ואת החיים, יש דברים שמעוניינים להסביר, ויש דברים שלא מעוניינים להסביר, ואפילו אומרים שלא כדאי. כי לימוד הקבלה לא נועד לתת לאדם הרגשת ידע. אלא ההפך, להביא אותו להבנה עד כמה חסרה לו תפיסה במציאות הנכונה, הרוחנית:

א. שהמחשבה שאדם הבין, היא דווקא חוסר ההבנה והיא השקר הגדול ביותר.

ב. שיחד עם ההבנה שהוא לא הבין, האדם צריך להשתוקק לרוחניות ולא להירגע. כי לפי מידת השתוקקותו הוא מזמין על עצמו אורות מקיפים.

ג. למרות שהאדם בא לשיעור במטרה לדעת ולהתקשר לחומר ולעניין הרוחני, הוא צריך להיות מוכן לכך, שהוא ייצא מהשיעור בחיסרון גדול יותר ממה שנכנס אליו. כי המטרה היא להכין כלי. והרצון, ה"קישוי"[6], כהגדרת בעל הסולם, חייב להיות גדול מאוד. עד כדי שהמתח הזה באדם שרוצה להתקרב ולהכיר את הרוחניות במובנהּ האמיתי, כתכונת ההשפעה, שהיא מעל כל הרצונות שלו, ממש "מפוצץ" אותו מבפנים.

כלומר, אם מתקדמים נכון, ככל שמתקדמים, מתגברת באדם הרגשת החסר. כפי שניתן לראות בסיפור גלות מצרים, או מכל הגלויות של זמננו לעומת הזמנים הקודמים, או מהחושך שבא לפנות בוקר, שהוא החשוך ביותר, או מאדם שלומד חוכמה, שלפני הגילוי, לפני שמגיע לכלי האמיתי, הוא מבולבל ולא מסוגל לקלוט או לקשור משהו לחוכמה - ואז מגיע לו הגילוי.

ואילו הסימנים שהאדם כביכול מתקדם יותר ומבין יותר ורגוע יותר, הם סימנים לא נכונים. אלא כך נראה לאדם שצריך להיות, לפי הרצון שלו. אבל אפילו בגילויים של המדע הרגיל בעולם הזה, זה לא פועל כך. ולכן, גם בלימוד המאמר "גוף ונשמה", שלומדים עניינים לא מובנים, היחס, הדרישה, לא צריכה להיות שהם יתבהרו מתוך קריאה בשני דפים של המאמר. כי בתכונות הנוכחיות, כשנמצאים לפני המחסום, אי אפשר לתפוס מהי רוחניות, למרות שחושבים שיכולים להתפעל נכון מרוחניות. ולכן מידת ההתפעלות או מידת הרגשת הסיפוק, אינן מדד נכון לטוב.

אבל כתוב, שאי אפשר לחיות משלילה, אלא חייבים לחיות מחיוב.[7] ובקבלה החיוב בא דווקא מהשגת השלילה: כשהאדם מרגיש יותר ויותר קטן והוא לא מבין ופחות תופס את גדלות המטרה, את גדלות המציאות, את גדלות המערכת, שבתוכה הוא מגשש. ומהשגת השלילה הזאת הוא מקבל שמחה, מדבר והיפוכו. ושני הקצוות האלה צריכים להתפתח באדם. הוא רק צריך להסכים עם ההתפתחות הזאת.

אחרת האדם לא מכין את הכלי, אלא מרגיע את עצמו, וחושב שיצא מהשיעור יותר מבין. אבל מה התועלת בכך שאנשים מחפשים מהיכן לצאת יותר רגועים? אם הולכים לאותו מישהו שמרגיע, שנותן כמה ידיעות, אולי אפילו ידיעות על רוחניות, מישהו שמסביר הכול, הוא "הורג" את הכלי של האדם, הורס אותו. ולאדם אין יותר עם מה להתקדם. אם יוצאים שמחים ומסופקים, אין יותר צורך לכלום. ואז אם שוב עולה באדם הרצון, הוא שוב צריך ללכת לשם כדי שירגיעו אותו, כמו שנוטלים כדורי הרגעה.

אבל ההתקדמות בדרך הרוחנית דורשת כוח סבל רב. משום שחייבים כל פעם לעורר חיסרון, לטפח אותו כמה שאפשר, ולחיות במתח עם החיסרון הזה. ושהרגשת החיוב תבוא מהידיעה, שמתפתח בנו הכלי האמיתי, שהולך וגדל ככל שגדלה בו הריקנות. והגישה הזאת אפשרית רק אם לא מסתכלים בתוך "הקנקן" שהוא ריק, אלא על הבורא שאליו משתוקקים. וכך, גם את המאמר הזה, הלא מובן, צריך לקרוא ביחס הנכון.

2.   תפיסת השניוּת

זו תפיסתם של מי שמאמינים בשניוּת, היינו הגוף הוא יצור מושלם העומד בזכות עצמו. הוא חי, ניזון ומספק לעצמו את כל הנחוץ לקיומו, ואינו נזקק לסיוע של ישות רוחנית כלשהי. נראה שהאדם אינו שונה מכל בהמה וחיה, שכידוע אין בהן נשמה. ומתוך הטבע מגלים, שהגוף אינו דורש נשמה, אלא הוא חי בזכות עצמו. התאים מצטברים לגוף שלם, גדול ומורכב, שאינו זקוק למשהו רוחני מלמעלה. החיים נוצרים בו מכוחם של התאים החיים עצמם.

עם זאת, גוף זה כלל אינו נחשב למהות האדם. אמנם הגוף חי וקיים, אבל אומרים שבכל זאת צריכה להיות בו עוד ישות. עם עיקר מהותו של האדם היא הנשמה התבונית, הנחשבת לישות רוחנית, כפי שטוענים גם חסידי התפיסה הראשונה.

ההבדל בין שתי תפיסות אלה הוא רק בהבנת הגוף. התפתחותו המרובה של המדע מגלה, כי הטבע הטביע בגוף עצמו את כל הצרכים החיוניים וההכרחיים לחיים. על כן, לנשמה שבגוף נותרה פעילות מוגבלת בלבד, והיא לייחס לגוף הרגלים, תכונות טובות ועניינים רוחניים.

חסידי השניות מאמינים בשתי התיאוריות בעת ובעונה אחת, אבל יחד עם זאת הם טוענים, שהנשמה היא הסיבה הראשונית להיווצרות הגוף. כלומר, הגוף הוא תולדה והמשכה של הנשמה.

התפיסה הזאת, לפיה הגוף קיים בפני עצמו והנשמה קיימת בפני עצמה, ולפעמים הם משתלבים ומוסיפים אחד לשני, אבל לכל אחד תפקיד משלו, נובעת מהתפתחות המדע. המדע גורס שהגוף לא צריך את הנשמה, ויכול להתקיים בצורה בהמית, חומרית, ללא נשמה. אלא, בכל זאת אם יש באדם משהו מיוחד, מעל הגוף הגשמי, המשהו המיוחד הזה מקורו בנשמה.

ולפי תפיסת האמונה הכול תלוי בנשמה. הנשמה בונה לעצמה את הגוף, מתלבשת בו, קיימת בו, וכל מה שיש בגוף נובע מהנשמה. כל חיותו באה מתוך הנשמה. הנשמה היא הראשונה והגוף הוא משני לה בכל דבר. ולפי תפיסת השניות, הגוף קיים בפני עצמו, ולא הנשמה בונה אותו לעצמה. אלא הגוף חי מכוח עצמו, והנשמה חיה מכוח עצמה, ויש שילוב ביניהם. ובין התפיסות האלה רווחות בעולם תפיסות נוספות, ובעיקר אצל הפילוסופים, שבכל רגע יש לכל אחד מהם תפיסה אחרת.

ומהו השילוב? הקשר בין הגוף לנשמה מתואר כאותו משהו מעבר לגוף הבהמי, מעבר לחיות הגופנית שיש לכל אחד ואחד, והוא הנשמה ש"מדברת" בו. והגוף מתקיים בפני עצמו, כפי שלומדים מהטבע. הטבע לא זקוק לכוח רוחני. התאים הביולוגיים מתקיימים מכוח עצמם לפי התוכנית, האנרגיה, החומר, שיש בתוכם. גם רופא לא זקוק לַנשמה כדי לרפא את הגוף. וגם ביולוג, עם כל תפיסתו בתאים הביולוגיים ובחילופיהם, לא זקוק למושגי נשמה.

לכן מי שעוסק בשאלות הקיום החומרי, אין לו צורך לבוא וללמוד קבלה או תיאוריות אחרות. מפני שמתוך החקירות שלו הוא לא מרגיש צורך בכך. די לו בידיעות שהוא מגלה בתוך החומר כדי לדעת למה הוא קיים ואיך הוא קיים. ואכן מהתפיסה הזאת עולה, שקיום הגוף אינו דורש שתהיה בו נשמה.

תפיסת השניות יותר מפותחת מתפיסת האמונה, מפני שהיא נובעת מבדיקת הגוף החומרי, שהאדם רואה שהגוף הביולוגי שלו יכול להתקיים בפני עצמו. אבל לחלק האנושי שבאדם, אין שום מקור בגוף שלו. הגוף לפי טבעו רוצה מנוחה, רוצה ליהנות, בדומה לאותה חיה שאוכלת, ואחר כך משתרעת על הדשא. אבל האדם מוכן לעשות הכול, להרוג את עצמו, להרוס את עצמו, לתלות את עצמו, רק כדי להשיג מעט כבוד.

כדי שכולם יכבדו אותו דקה אחת ביום, הוא מוכן לסבול עשרים וארבע שעות ביממה. שזה ממש לא בריא לגוף. כלומר, באדם יש רצון נוסף מחוץ לרצון הגופני, שיש לכל הבהמות והחיות, שמחייב אותו לעבוד נגד המערכת הגופנית. והכוח הזה נבדל מהגוף, וקיים מתוך שליטה שונה, זרה. האדם לא יודע מה לעשות עם הכוח הזה, אבל רואים עד כמה הוא עומד בניגוד גמור ובסתירה מלאה לבריאות, למנוחה, ולכל מה שהגוף רוצה.

לכן אנשים חושבים שהרצונות הנוספים האלה, מכלול הדחפים האלה, בא ממקור אחר. אבל הגוף הביולוגי של האדם לא בנוי אחרת מגוף של חיה או בהמה. עובדה שמשתילים לאנשים לב או חלקי גוף של חיה בעלי מבנה קרוב. ולמה האדם אינו כמוהם? כי מה שדוחף את האדם בא ממקור שונה לחלוטין ואת המקור הזה אנו מגלים.

מה הוא המקור הזה ובשביל מה הוא, אנו לא יודעים. אלא הוא שולט בנו עד כדי כך, שהאדם למרות שבעצמו היה רוצה לבחור לגוף שלו חיים רגילים ופשוטים, הוא לא מסוגל. הוא חייב לקיים מה שהכוח האנושי שבוער בתוכו, מחייב אותו. ורואים איך הכוח הזה דוחף את האנושות כולה לכל מיני מצבים, במקום שתרבוץ על הדשא כמו עדר מדושן. שהרי יש מספיק דשא לכולם.

 __________________________

[5] דברים יב, כג.

[6] בעל הסולם, אגרת יט, תרפ"ז.

[7] בעל הסולם, שמעתי, מאמר ריח: אורייתא וקוב"ה חד הוא: "אין הגוף מרגיש משלילי אלא מקיום".