[11.08] הגלוי והנסתר

ביאור 8 - על "גוף ונשמה"

הגלוי והנסתר

המדע המודרני כבר הגיע להבנה, שאין במציאות דבר שהוא ודאי באופן מוחלט. אולם חוכמת הקבלה, כבר מימי קדם אסרה את ההתפלספות, היינו את השימוש במסקנות תיאורטיות, אף לא כהשערות, בכל הנוגע לעניינים רוחניים.

המדענים המקובלים חילקו את החוכמה לשני חלקים, הנגלה והנסתר.

א.   החלק הנגלה של החוכמה כולל את כל מה שהאדם מבין מתוך הכרה טבעית פשוטה. כלומר העיוני נבנה על בסיס מעשי, ללא שום התפלספות, אלא רק על פי נתונים מעשיים, ניסויים ומסקנות.

ב.   החלק הנסתר של החוכמה כולל את הידע שהאדם משיג בעצמו, או שמקבל ממקורות מוסמכים, אבל במידה שאינה מאפשרת לעת עתה ניתוח מתוך ביקורת של השכל הישר, או מתוך מודעות טבעית פשוטה.

גם החלק הנסתר הוא חלק שנגלה, אחרת לא היינו קובעים שהוא נסתר. אי אפשר לדבר עליו כנסתר ללא תפיסה מסוימת בו, שידוע אופן מסוים שבו הוא נגלה ואופן שבו הוא נסתר. אבל הוא נקרא נסתר כי התפיסה בו אינה תפיסה מספקת כדי לקבוע בוודאות מהם התכונות והערכים שלה.

לכן חוכמת הקבלה נקראת חוכמת הנסתר לא מפני שכלל לא מבינים אותה, כי אז היא לא היתה נסתרת, אלא היתה לא קיימת. "נסתר" הכוונה, שמשיגים משהו מהתופעה, ובמידה מסוימת ברור מה משיגים. וגם על אותו חלק שלא משיגים, אפשר לומר משהו, יש כמה נתונים גם עליו. אבל אי אפשר לתפוס אותו כתמונה שלמה, חסרה החוקיות הכוללת שלו. הכלים לא תופסים אותו עדיין בצורה פנימית, אלא משיגים אותו בצורה חיצונית, בכלים חיצוניים. זאת אומרת, הנסתר הוא הנִגְלֶה באופן מסוים.

לכן, באופן זמני, עלינו לקבל את החלק הזה של הידע כאמונה פשוטה, ובשום אופן לא לנסות לחקור אותו. משום שהמחקר לא יהיה בנוי על בסיס מעשי, אלא על פילוסופיה בלבד.

המקובלים יודעים בדיוק איזה חלק נִגְלֶה ואיזה חלק נסתר. ולכן בנסתר הם נזהרים מאוד לחקור, כי הם יודעים ששם המקום שטועים, שהוא לא מדע, ואי אפשר להניח לגביו השערות, ולחקור לפי מה שלא נגלה עדיין בצורה מבוססת מדעית. ומתוך כך הם מחלקים את כל המציאות לנגלה ונסתר בצורה ברורה. הנגלה נקרא, שיש לנו בוודאות את כל הנתונים על הדבר, על התופעה. והנסתר נקרא, שאין נתונים מספיקים כדי לקלוט את התופעות בצורה מדעית כמו הנגלה.

ולכן, החלקים האלה, הנגלה והנסתר, כל פעם משתנים. בכל רגע שהאדם משנה את הכלים שלו ומתקן אותם, חלק מהנסתר הופך מיד לנגלה. ואז מתגלים לאדם כלים חיצוניים יותר גדולים, והוא רואה עוד משהו שמתגלה כלפיו כנסתר. שקודם כלל לא היה קיים לא בוודאות ולא בתפיסה ולא בהבנה.

זאת אומרת, יש חלק שנתפס בנו בוודאות, יש חלק שנתפס כנסתר, ויש חלק שהאדם כלל לא מכיר ולא מבין ולא יודע, שאינו מורגש בחושים. וכל פעם שהאדם מקרב את החלקים האלה אליו על ידי תיקון, החלק הרחוק ביותר, שלא מורגש בו, הופך לנסתר ואדם מתחיל להרגיש אותו בכלים חיצוניים. והחלקים שהיו בנסתר, כל מה שהאדם יכול לקלוט כבר בכלים פנימיים, נכנסים לכלים פנימיים, להרגשה ודאית. וכך האדם "בולע" אט אט את המרחב הרוחני. זאת אומרת, הרצון לקבל המתוקן מגלה עוד ועוד מעולם אין סוף. עד שהאדם תופס את כל המציאות, מפני שמתגלה לו כל הרצון בצורתו המתוקנת.

כל הרצון שבבריאה מתחלק כלפי המשיג לשלושה חלקים:

 א.  חלק שהוא מקבל בכלים מתוקנים.

 ב.  חלק שהוא מקבל בכלים מתוקנים חלקית, כמו החלקים "בשר" ו"עור", שאינו יכול לתקן עד גמר התיקון. אלה כלים שבהם מקבלים את המציאות בצורה חלקית.

 ג.  חלק שעדיין לא נגלה בו כרצון, מפני שהוא עוד לא גדל לדרגות הרצון האלה. והתגלות הרצון היא עניין של מדרגות.

ויש רצונות הנקראים "קליפות", בהם לא נוגעים ולא חוקרים בהם את המציאות, כי החקירה הזאת לא יכולה להיות בעל מנת להשפיע. אלא אפשר לחקור בהם רק את האופן החיצון של המציאות. היינו, אפילו את הרצון שהוא על מנת לקבל, אי אפשר לחקור בוודאות. כי אין כנגדו אור שמתגלה. כי רק מתוך האור חוקרים את הרצון.

זאת אומרת, גם למקובל יש חלקים שנגלים לו, וחלקים שנסתרים ממנו במציאות. "מציאות" נקראת הרצון ומה שהרצון מגלה בתוכו. ופסגת כל החקירות היא צורות ההשפעה שמתגלות ברצון, שבהן המקובל מרגיש, שהוא קונה וחוקר ורוכש את תכונות הבורא, את דמויות הבורא. הצורות האלה הן סוף החקירה, התוצאה הרצויה מהחקירה. אבל גם ברצונות האלה יש תמיד שינויים, יתר דיוק ושכלול התפיסה. והתמונה האמיתית, הנכונה, הקבועה, יכולה להיות רק במצב הקבוע, בגמר התיקון. ועד גמר התיקון תמיד ישנם שינויים ותוספות.

והדרגה העליונה מכחישה את התחתונה. לא מפני שהתחתונה אינה אמיתית, הפוכה מן האמת, אלא מפני שהיא לא יכולה להסכים עם הערכים של התחתונה. ולא שהם לא נכונים. הם בדרגה רוחנית אחרת. שתיהן אמת. האדם רק לא יכול לעלות ממדרגה למדרגה כל עוד הוא לא "בועט" בכל התנאים שבדרגה הנוכחית שלו ולא מסוגל להישאר בה יותר.

בהתאם לכלים שעכשיו גדלים באדם, הוא רואה במדרגה הנוכחית, לא מצב הפוך מהבורא, אלא שהוא לא מסוגל להישאר בתנאים האלה. כי המוסר שלו, האתיקה שלו, הדרישה שלו להיות מותאם לבורא, לא מספקים אותו יותר. עד כדי כך שהוא לא מסוגל להישאר באותה מדרגה. ולא שהמדרגה עצמה היא שקר.

המדרגה הרוחנית התחתונה היא נכונה, היא לא שקר, היא "על מנת להשפיע", אבל במידה שכבר הפכה בזויה בעיני האדם, כי הוא רוצה להיות בצורה יותר נעלה. עד כדי כך שמסתכל על המדרגה התחתונה כמו על רע ממש, ושואף להיות ביותר טובה. אבל היא עצמה לא שקרית. אלא היא כמו תינוק כלפי גדול. או סוג של מוסריות, כמו שבעל הסולם מתאר, איך האדם, שעובר מדאגה למשפחה, לדאגה למדינה ואחר כך לדאגה לעולם כולו, לא מסוגל אז לדאוג רק למשפחה. הדבר מאוס בעיניו והוא רואה עד כמה הדאגה הזאת נמוכה לעומת הדאגה לכל העולם. אבל הדאגה הזאת איננה דבר רע. אלא המסגרת שלה, טווח הדאגה, לא מקובל עליו יותר, ונעשה מאוס בעיניו. אבל לא שהמצב עצמו הוא מצב רע או קליפה.[13]

________________________________

[13] בעל הסולם, השלום בעולם, ד"ה: שלום ציבור מסויים ושלום העולם כולו.