קליפ - רשימו
ביאור 4 - על
"החומר והצורה בחוכמת הקבלה"
האם בתוך
החומר קיימת מערכת כוחות שדוחפת לקבלת הצורות החדשות מהבורא?
בתוך החומר אין דבר מלבד רשימות המהוות הכנה לקבלת הצורות, בהתאם
להשפעה מלמעלה. כמו שלומדים בחוכמת הקבלה, ללא המונחים בורא ונברא, אלא במונחים של
אור וכלי, שהאורות משפיעים על הכלים ומעוררים בהם תגובות שונות. התגובות מתפתחות
בכלים בצורה הדרגתית של סדר סיבה ומסובֵב, קודם ונמשך, לפי שרשרת הרשימות שבכלי.
האורות מנענעים את הכלים. או בלא הרגשתם ובלא ידיעתם, שנקרא בחוסר
הכרה מצד הכלים. כפי שבמסגרת העולם הזה מתפתח הכול על ידי האור שיורד בעצמו, ללא
הזמנה מצד הכלי (מצד התחתון), ועל ידי שמאיר לכלי, מחייב אותו להתפתח. שזוהי דרך
ייסורים, היות שהאור מגיע לכלי בהתנגדות לפי התכונות, ולכן מעורר בכלי הרגשה לא
טובה. ואז מאין ברירה הכלי מתפתח. שעוזב צורתו הנוכחית כי מרגיש עצמו רע, ועובר
לחפש צורה טובה יותר, מצב טוב יותר. כמו שמתפתחים הדומם, הצומח והחי במשך מיליוני
שנים.
ואם האדם, שהוא הנברא היחיד שמסוגל להקדים את התפתחותו, לא ימתין
שיבוא אור ויפַתח אותו, אלא בעצמו יזמין הגעת האור אליו, בעצמו ימשוך את האור, אז
זו התפתחות על ידי תורה, ולא על ידי ייסורים. זאת אומרת, ההתפתחות היא תמיד על ידי
האור, אבל בדרך תורה אדם מושך את האור בעצמו.
ודאי שהבעיה בדרך הזאת היא, שכאשר אדם מזמין את האור הוא כביכול
מזמין על עצמו צרות. כי הוא ירגיש את האור כהפוך ממנו. ומפני שאדם צריך להרגיש את
עצמו כרע, חייבת להיות מצד הנברא הכנה לראות בהרגשת הייסורים תרופה, תיקון, הבראה.
ובמידה שהנברא מתחיל לגלות גדלות המטרה מעל לסבל שהוא שרוי בו, או מעל לסבל שעלול
לבוא, בכך הוא מוכן למשוך את האור שיבוא אליו. ובביאת האור אליו לא ירגיש שבאים לו
סבל וייסורים. אלא להפך, תרופה וטוב.
יוצא, שיש הכנה שאדם צריך לעשות. ולאחר שעשה את ההכנה הוא מושך כבר
את האורות, ורוצה בבואם, רוצה בהתפתחות. אלא הבעייתיות היא בהכנה, מפני שהיא
בחושך. ולכן חייבים למצוא תחבולות, איך לחשוב על ההתפתחות שמורגשת ברצון לקבל של
האדם כלא נעימה, כך שתתקבל כדבר טוב ונעים. אחרת אי אפשר למשוך את האור, ויכולים
לצעוק שמושכים אורות ורוצים תיקונים, אבל לא רוצים בהם. אלא אדם יכול לרצות בהם רק
בתנאי שרואה שהם הטוב ביותר מכל מה שיכול להיות לו.
ולשם כך צריכים פרסום גדול, שכנוע לאדם שיכול להיות רק על ידי החברה.
שהסביבה יכולה לשטוף לו את השכל, לבלבל אותו ולחייב אותו לחשוב שרוחניות זה טוב.
ומדוע נקרא לבלבל? כי אם זו רוחניות, השפעה, אלטרואיזם, אדם לפי הרצון שלו לעולם
לא יחשוב עליה טוב, היות שהיא נגד הטבע שלו. לכן כל מה שיש באדם זו ההכנה לחשוב
שיבוא האור, יבוא התיקון, והוא לטובתו. כמו מישהו שמוכרח לקבל תרופה מרה, ואמנם
שילד מקבל סירופ מומתק, על האדם לגדול מעל הילד ולהבין שהתיקון כדאי, אפילו תמורת
תשלום. רק שיבוא האור וירפא אותו.
ואותה ההכנה היא הנקודה שבה אומר הבורא לאדם שעליו לתת יגיעה מצדו.
כי הבורא מביא את האדם לספרים, לקבוצה, למורה, אבל כעת עליו לעשות את היגיעה,
ולהגיע מדרגת תינוק לדרגת הבוגר. ולהבין שהוא חייב להזמין על עצמו תיקון שמורגש
בעצמות כמר, כלא נעים. והוא יהיה נעים וקל, בתנאי שהאדם ישכנע את עצמו על ידי
החברה, שזה הכי טוב והכי כדאי לו.
לכן נאמר, שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב, ואומר: "קח
לך"[8],וכעת על האדם להתחזק, ולשכנע את עצמו ב"קח לך", שכדאי לו
לקחת. וזאת כל העבודה. כי לאחר מכן אדם מושך ברצון את התרופה הזאת, את האור. והיא
באה ומשנה אותו. לכן הקושי הוא רק בהכנה.
בהתאם לכך, כל מחקר מדעי מסוג זה, מתבסס אך ורק על הנחה תאורטית.
בצורה המופשטת שאסור לסמוך עליה בוודאות. כלומר, הוא אינו מאושש באמצעות ניסויים
מעשיים, אלא הוא מהווה רק תוצאה של דיונים ומחקר עיוני. לקטגוריה הזו שייכת כל
הפילוסופיה הגבוהה. לכן, רוב המדענים המודרניים זנחו את העיסוק בה, משום שאינם
מרוצים מהדיונים האלה, המבוססים על ממצאים עיוניים. לדעתם, ממצאים אלה אינם מהווים
בסיס מהימן, משום שרק הבסיס הניסיוני, המבוסס על העובדות, נחשב בעיניהם מהימן.
גם חוכמת הקבלה מתחלקת לשני החלקים הנזכרים לעיל, השגת החומר והשגת
הצורה. אבל בניגוד למדע הגשמי, אפילו השגת הצורה בחוכמת הקבלה נבנית על מחקר מדעי,
המסתמך על תפיסה מעשית, כלומר על סמך ניסיון מעשי.
אמנם בחיינו אנו לא נתקלים בחומר הנקי, אלא רק בחומר שמלובשת בו איזו
צורה. אבל אפשר ומותר לחקור חומר ללא צורה, על ידי הפרדת הצורה מהחומר וחקירת
החומר בלבד. אלא רק אם מפרידים צורה מחומר, וחוקרים את הצורה, זה אסור. כי החומר
הוא של האדם, והצורה באה כבר ממישהו.
ולכן את החומר אפשר לחקור, אפילו אם יש בו איזו צורה. כי יכולים
להפריד את הצורה מהחומר, ולהתעסק רק בחומר. ומדוע שיהא איכפת לחוקר שזה שולחן, כל
עוד מושא המחקר הוא העץ? הוא יכול להתנער מהצורה, מפני שהחומר הוא שלו, הוא האני.
אבל צורת השולחן באה כביכול מלמעלה, מהבורא, והתלבשה בעץ. ולכן את הצורה בעודה
מחוץ לעץ, אי אפשר לחקור, כי היא איננה נמצאת באדם, אלא באה מבחוץ.
מדע הוא תוצאה מחקירות האדם, היינו רישום המחקר. ואם אוספים בו את
מכלול הצורות שהחומר יכול לקבל מתחילתו, מאז שנולד, ועד הסוף, שגומר את התיקון שלו
בהתאמה לבורא. ולומדים את הסיבות, איך אפשר לקנות את הצורות, איך לקבל אותן, איך
להתלבש בהן בצורה של סיבה ומסובב, מהקל לכבד, מתוך רצון קטן לרצון גדול. אז מימוש
התהליך הזה על עצמנו נקרא חוכמת הקבלה.
זאת אומרת, חוכמת הקבלה אינה החוכמה התיאורטית הכתובה בספר. אלא היא
סדר השורשים שבאים בצורת סיבה ומסובב, קודם ונמשך, ומתגלים באדם. שעל ידי גילוי
השורשים האלה אדם מקבל בכל פעם צורות הבורא המלובשות בחומר שלו, ונעשה בהשתוות
הצורה עימו. והחוכמה איך לקבל צורות הבורא המלובשות בחומר של הנברא, הרצון לקבל,
היא מדע הנקרא חוכמת הקבלה.
חוכמת הקבלה מגדירה חקירה מדעית כאמיתית רק חקירה בחומר, או בצורה
שמלובשת בחומר, כי לפי מבנה האדם הוא מוגבל לתפוס רק אותם. החומר שלנו הוא הרצון
לקבל, ואנו משיגים את הצורות שהחומר מקבל, ואת הרשימות מהן הנשארות בתוך החומר.
כמו שבלימוד "תלמוד עשר הספירות" הכול לומדים מתוך התפעלות הכלי.
ואיך לומדים על האור? לפי התיקון שבכלי מדברים על האורות הממלאים
אותו. אבל את האורות לא מרגישים. אלא אדם מרגיש את התיקונים שלו, את ההתפעלות שלו,
בהתאם למידה שמשנה עצמו למשהו שכביכול נמצא מחוצה לו. אבל רק כביכול, כי גם אותו
לא מרגישים. ואסור לדבר על משהו בצורה מופשטת מהאדם, אלא רק על החומר שלו, ואיך
משתנה החומר שלו. והוא שמשתנה בלבד.
כי אם לדבר על צורה מופשטת, מדברים על האור שנמצא בתוך החומר. ובו
אסור לדבר או לגעת. אלא אדם רק מתפעל ממשהו שמשפיע עליו, ומודד את מידות ההתפעלות
של עצמו, שהן נקראות צורות מלובשות בחומר. ומלבדן אין לאדם כלום. לכן "ממעשיך
היכרנוך".[9] שלפי השתוות הצורה, היינו לפי השוואת הצורות, המחשבות, הרצונות
והמעשים, אדם יכול לומר משהו על הבורא. וזו נקראת התגלות הבורא לנברא. שהבורא
איננו מתגלה בעצמו, אלא האדם על ידי השינויים שלו יכול לומר שהבין משהו מהבורא.
הוא שינה את עצמו כמה וכמה פעמים, ועל אותן הצורות בהן האדם מתלבש כעת, הוא יכול
לומר שהן דומות לבורא, שהן קיימות גם בבורא, אבל לא שהן הבורא.
ואם אדם מדבר על הבורא ללא התלבשותו באדם, היינו ללא תגובת האדם, זה
כבר דיון על "עצמותו". לכן ההגבלות האלה חשובות ביותר. ולא מפני שעלולים
להתבלבל בדיבור, אלא מפני שאדם טועה בדרך, ולא מגיע לבורא בצורה ישירה. כי קו ישר,
כמו שאומר בעל הסולם, נקרא "ישראל, אורייתא, קוב"ה, חד
הוא".[10]"ישראל" הוא זה שמשתוקק. "אורייתא" אלה
האמצעים, שאדם מקבל כל מיני צורות הדומות לבורא. ומהיכן הוא יודע? כי מרגיש שהבורא
מתלבש בו. ואם בכל מצב ברגעי חייו אדם מצליב את כל אלה יחד, אז נקרא שמחבר את
הצורות והחומר אחד באחד, שהחומר שלו מקבל בדיוק אותה צורה כמו הבורא.
______________________________
[8] ראה: בעל הסולם, הקדמה לתלמוד
עשר הספירות, אות ד; וכן הערה מס' 25בביאור על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים
אחרים".
[9] להסבר ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו. ראה גם
הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".
זוהר עם פירוש הסולם, פרשת
אחרי מות, אות רצט: "אורייתא ישראל וקוב"ה חד הוא".[10]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה