[9.02] ארבע צורות: הנקודה, הקו, השטח והמעוקב

קליפ - שבירה ותיקון בתפיסה

ביאור 2 - על "ארבעה עולמות"

ארבע צורות: הנקודה, הקו, השטח והמעוקב

קיימות ארבע צורות: נקודה, קו, שטח ומעוקב, שזו צורה תלת ממדית המהווה מכפלה של הצורות הקודמות. ארבע הצורות האלה כוללות בתוכן את כל הצורות שבעולם הזה ובעולם העליון. פִרטי העולמות כולם, זהים אלה לאלה.

העולם הזה הוא חומר, כלומר הוא הנחתם של העולמות הרוחניים העליונים שהשתלשלו למטה. בזמן עבודת האדם בעולם הזה, כל השגותיו הן רק בצורות הגשמיות, ואין לו כל אפשרות להבין, או להשיג דבר מחוצה להן.

קיימות ארבע צורות של תפיסת המציאות. היינו, הרצון לקבל שמתחיל להתפתח ולהכיר את עצמו, את הצורות שלו, ואת התופעות שבו, תוך כדי ההכרות הזאת מלכד את כל ההתפעלויות וההתרשמויות לאוסף של התפעלויות, המצטבר לצורות של נקודה, קו, שטח ומעוקב - תלת ממד.

נקודה היא מידת ההתפעלות של הרצון לקבל, ללא כיוון, ללא הֶבחן, ללא השוואה בין שתי תופעות, בין שתי תכונות. קו נקרא, כשיש הבדל בין שתי תופעות. כלומר, רצון לקבל מפותח, שלא תופס התפעלות אחת בלבד, אלא יכול להבדיל בין שתי תופעות, ולפי תכונה מסוימת בתוכו יכול לקבוע מה הקשר ביניהן.

הקו הוא ההבדל בין שתי נקודות בתכונות מסוימות, או נקודות רבות שנמצאות בקשר אחת עם השנייה, בדומה לשרשרת, לפי תכונה מיוחדת המייחדת את כולם, ורק היא המִשתנה בין כולם. וכך כולם כביכול עומדים בקו. בדומה לקבוצת אנשים שנמדדת לפי הגובה, ולא בשום צורה אחרת, הצורה הזאת בלבד מעמידה אותם בקו. וגם שתי נקודות שההבדל ביניהן נמדד לפי הקשר ביניהן, ולפי התכונה הזאת הן נקראות קו.

הקו הוא לא קו גיאומטרי, אלא יחס בין שתי נקודות. ונקודות רבות שהיחס ביניהן הוא כמו בקו, הן בונות שטח. בדומה להגדרה הגיאומטרית, ששטח הן שלוש נקודות המחוברות ביניהן בקו. זאת אומרת, יש נקודה אחת, יש שתי נקודות שמחוברות ביניהן, ושלוש נקודות שמחוברות ביניהן.

אבל הרבה נקודות, שמחוברות ביניהן בצורה שווה ביחס של שתי נקודות בקו, הן בונות צורת עיגול הנקראת מעוקב. לכן נאמר שמעוקב הוא צורה תלת ממדית המהווה מכפלה של הצורות הקודמות. במושג "תלת ממד" אין הכוונה לשטח ולגובה בלבד. גם מעוקב נמצא בשטח. אלא צורה תלת ממדית נוצרת בין שלוש נקודות.

מעוקב הוא עיגול. והמיוחד בעיגול, שיש לו נקודה אחת מרכזית, שנמצאת ביחס שווה כלפי כל יתר הנקודות. באותו אופן אפשר לתאר את הבורא כלפי הנבראים. אמנם לכל נברא ונברא יש תכונה משלו לעומת יתר הנבראים, שנמצאים בריחוק או בקירוב ביניהם, אבל כלפי הבורא כולם שווים.

אין צורך לתאר עיגול עם מרכז, אלא לרכז את כל התנאים של מצב מסוים, ולפיהם להגדיר אותו כמעוקב. גם בעל הסולם שמכנה את המצב הזה "תלת ממדי", מתכוון ב"תלת" ל"אני עם הנשמות האחרות" ול"אני עם הבורא". גם כצורה גיאומטרית, מעוקב אינו צורה תלת ממדית. וכך יש לפרש אותו בצורה איכותית, כיחס בין נקודות.

גם השטח מוגדר, או כיחס בין שלוש נקודות, שיש קשר משולש ביניהן או קו ונקודה שמחוץ לקו, אבל הכול נמדד לפי היחס בין הנקודות. ומה שמיוחד בעיגול הוא שכל הנקודות שבו שוות כלפי המרכז. ומה ההבדל בין קו לעיגול? אם לוקחים נקודה מחוץ לקו, היחס של הנקודה הזאת כלפי כל הנקודות שנמצאות על הקו, הוא יחס שונה. אבל אם רוצים שיחס שונה יהפוך ליחס שווה, מעמידים את כל יתר הנקודות ביחס של מעוקב כלפי הנקודה שמודדים.

מהן הנקודות האלה כלפי היחס לבורא? נקודה היא היכן שמרגישים רק רצון בעלמא, חוכמה. מהנקודה הזאת יוצא קו, יחס בין שני רצונות, לקבל ולהשפיע, שהם התפתחות הבינה. והתוצאה משתי הנקודות האלה הוא שטח, היחס בין הרצון לקבל והרצון להשפיע בפועל, הנקרא זעיר אנפין. והתוצאה מפעולת הזעיר אנפין, אותו רצון של המלכות להיות בחומר דומה לצורת הבינה, הוא נקרא מעוקב.

מדוע מעוקב? מפני שאותה נקודה שהיתה בחוכמה, רוצה להידמות עתה באופן שווה, לכל ההתפעלויות שקיבלה מהבורא, להיות שווה לו. ובכך היא הופכת מנקודה בחוכמה לעיגול במלכות. וכך מתבטא הרצון של הנברא להיות דומה לבורא.

ארבע הצורות האלה כוללות בתוכן את כל הצורות שבעולם הזה ובעולם העליון. הצורות האלה, נקודה, קו, שטח ומעוקב, כוללות בתוכן את כל המציאות. וכל תפיסת האדם את עצמו כנמצא במציאות כלשהי, מתחלקת לארבע התפיסות האלה. פִרטי העולמות כולם, זהים אלה לאלה. כל עולם ועולם כולל אותם פרטים. ההבדל בין מדרגה למדרגה, בין עולם לעולם, הוא רק בחומר: או שהחומר יותר גשמי, או שהוא יותר רוחני. היינו, יותר או פחות רצון לקבל כמותית ואיכותית, בלי מסך או עם מסך.

העולם הזה הוא חומר, כלומר הוא הנחתם של העולמות הרוחניים העליונים שהשתלשלו למטה מעולם אין סוף. בזמן עבודת האדם בעולם הזה, כל השגותיו הן רק בצורות הגשמיות. ומהן הצורות הגשמיות? כשהחומר מתפעל מהצורות שמגיעות אליו מהעולם הרוחני. אבל אסור לדמיין, שהרוחניות מתלבשת בגשמיות. הקשר בין רוחניות לגשמיות אינו שהרוחניות פועלת בתוך הגשמיות. אותם דמיונות הביאו את האדם לעבודת אלילים, היינו, לאותה הטעות של האנושות, שהחלה להשתחוות לחפצים כמו עצים ואבנים, לדמויות אדם, ולפסלים למיניהם, כמו למשל פסל מרובה ידיים ורגליים. הרוחניות יוצרת העתקה בגשמיות, אבל אינה מלובשת בגשמיות. וההבדל הזה הוא גדול.

ואין לו כל אפשרות להבין, או להשיג דבר מחוצה להן. צורה מסוימת שמוטבעת בחומר בדומה לחימר, ויוצאת ממנו, מותירה את ההטבעה שלה בחומר. אבל ללא קשר בין הצורה להטבעה. הצורה אמנם מוטבעת בחומר, אבל נמצאת בתוך החומר. לכן מי שנמצא בתוך החומר לא יכול להבין את הצורה הזאת ברוחניות, למרות שהיא אותה צורה. אבל האדם שעושה את החומר שלו דומה לרוחני, הוא רואה עד כמה הן צורות זהות. ואם יש לו רצון להגיע להשתוות הצורה לרוחניות, הוא רואה שנמצא באותה צורה, חסר לו רק מסך לבצע אותה, לבטא אותה.

לכן הבורא, יוצר הכול, מושג לאדם בשם "הויה", הכולל בתוכו את כל סוגי הצורות הקיימים בעולם. כאשר האות י' היא נקודה, האות ה' היא שטח, האות ו' היא קו, והאות ה' האחרונה היא מעוקב, צורה תלת - ממדית. האות ה' האחרונה היא גילוי של האות ה' הראשונה - כלומר, בינה שהתחילה לקבל צורת המשפיע, מתגלה במלכות, מתוך החומר של המלכות - אבל בצורה גשמית יותר, היינו צורה התופסת מקום, היינו, בחומר. ואילו שלוש הצורות הקודמות אינן תופסות מקום כלל. כלומר, אינן מתלבשות בחומר, שמממש אותן.

כמו כן, ניתן להשיג גם את קוצו של י'. אם מתחילים להשיג מתוך החומר, מתוך הה' האחרונה, אז משיגים את כל הצורות הקודמות, ואף את השורש שלהן, את קוצו של י'. ומכך השם "הויה" הוא מקור כל השמות הקיימים.

כל שם הוא התגלות הבורא בבריאה, כלומר, שמושג על ידי קבלה והשפעה. רק לפי השתוות הצורה משיגים את התופעה עצמה, את יחס הבורא לנברא. יחס הבורא לנברא נקרא "שֵם". "ממעשיך היכרנוך", כל השמות הם התגלות הבורא כלפי הנבראים. ובשמות האלה נקרא הנברא עצמו, מפני שמשיג את פעולת הבורא, את יחס הבורא אליו, מתוך השתוות הצורה. וזה נקרא "שֵם ה' נקרא עליך"[9], שהנברא מקבל את השמות של הבורא. והשם הכללי של הבורא הוא טוב ומטיב.

מהות הבורא אינה בת השגה כלל, האדם משיג רק את ההשפעות הבאות אליו מהבורא. ועל כן, הבריאה כולה היא שמותיו של הבורא. האדם חוקר על עצמו את השם שקיבל, ומייחד אותו עם השורש, הבורא, בכוונה על מנת להשפיע. כלומר, השם הוא הדבר שהאדם חוקר, ומתוכו מכיר ומשיג את הבורא, המשפיע. וכך הוא מקבל שם. הבורא משפיע על הכלי. הכלי מקבל את ההשפעה שלו, מתרומם להשיג את אותה הצורה. ומתוך שמשיג אותה צורה, מתחיל להבין איך הבורא מפעיל אותו, איך הוא משפיע עליו, ולפי ההכרה הזאת מכנה אותו בשמות.

האדם מקבל את שמו לפי מה שגילה על הבורא, לפי מידת השתוות הצורה עם הבורא. האדם קורא באותו השם הן את הבורא, והן את עצמו. כלומר, לפי שם הבורא, שאותו הוא משיג. לפיכך בני האדם השרויים בחושך, אינם רואים את האור המושפע מן הבורא, ועל כן הינם חסרי שם. אדם שלומד קבלה חוקר ומברר את השם, כפועל יוצא של הטוב המתפשט מהבורא. השם שמתגלה נובע מהשתוות הצורה של הנברא עם הבורא. בכך הוא מברר את ניצוץ הבורא שנפל לתוכו, ומעלה את אותו הניצוץ אל מעל לרצונותיו האגואיסטיים.

בהתאם לשלמות הבירור ולגודל ההכרה במחשבת האדם, כך הוא משיג את גדלות ה"שם". על האדם לבוא לייחוד האהבה עם שם הבורא בתוך מחשבותיו ומתוך הכרה מלאה. שכן זוהי יגיעת האדם, הנקראת העלאת מ"ן וירידת מ"ד. כי על ידי תוספת יגיעה, היינו העלאת מ"ן וחזרת מ"ד כמה פעמים, גדלה הכרתו של האדם, עד שהוא נעשה לשותפו של הבורא במעשה בראשית. וכמו שהבורא בורא עולמות, כך גם האדם בורא עולמות, אותם הוא ממלא כמשפיע וכמקבל.

תמיד משיגים רק מתוך השוואה בין הדברים, אף פעם לא את הדבר עצמו, אלא כיתרון האור מתוך החושך, אור וכלי. הרצון לקבל חייב להתפעל ממשהו בעצמו, ללא השגה וללא הכרה. ולכן אפילו אם אומרים, שלעולם שלנו יש אותה צורה כמו לעולמות הרוחניים רק בחומר שונה, אי אפשר להשוות את הצורה הזאת, את מה שיש בה, את כל מה שמשיגים מתוכה, עם העולם הרוחני. אלא רק להשוות בין הפרטים של העולם הזה, ולומר שהיחס בין הפרטים האלה זהה ודומה במשהו, למה שיש בין אותם הפרטים, בשורשים בעולם העליון. אבל איך הם בעולם העליון, מה ההבדל שם בין אותם הפרטים, איש לא יודע.

ניתן רק לקבוע מהו ההבדל ביניהם בעולם הזה, למשל מהו ההבדל ביני לבין הכוס ולבין המים שממלאים את הכוס ולשער שאותו הבדל קיים גם בין הנשמה לבין אותם הפרטים, שנקראים "כוס" ו"מים" בעולם הרוחני. כלומר, האדם לא יודע מה קורה בעולם הרוחני ומה יש בעולם הזה, אלא תופס רק את היחס ביניהם. גם בעולם הזה הוא לא תופס את הפרטים עצמם, מה הם "כוס" או "מים" או "אני", אלא רק את ההשוואה ביניהם, את ההבדל ביניהם, את ההבדל בין אדם לבין הכוס, ולבין המים שממלאים את הכוס. מכאן נובעת ההרגשה של האדם, שהוא לא תופס את התופעה עצמה, אלא רק תוצאה ממנה.

ולכן עלינו לשמוע ולקבל בצורה תיאורטית בלבד, לא בצורה מעשית, שאותם הפרטים שקיימים ברוחניות, קיימים גם בגשמיות, ואותו היחס שקיים ביניהם ברוחניות, קיים ביניהם בגשמיות. אבל לא לעשות מתוך זה השוואה בין העולמות, אלא בתוך העולם הזה לשמוע את העובדה הזאת, ולדעת שיותר מעובדה, היא לא נותנת לנו דבר.

 ___________________________

[9] ברכות דף ו ע"א.