[9.05] עצְמוּת וכלים

ביאור 5 - על "ארבעה עולמות"

עצְמוּת וכלים

עצמות וכלים מצביעים על שני סוגי אורות: האור המתייחס אל הפועֵל, והאור המתייחס אל הנפעלים. האורות האלה נקראים "דכר ונוקבא", אור ששייך לבורא, ואור שמיוחס לנברא. היינו היסוד הזכרי והיסוד הנקבי בבריאה: קו ו"רשימו", נשמה וגוף, בורא ומלכות, חסד ודין, אשר בהתאחדם נשלמת העבודה. ההבדל קיים רק עד שהנברא מגיע לדבקות בבורא, שאז אין חלוקה לעצמוּת וכלים. כלים נעשים כמו האורות. ההשפעה שהכלי מעביר לבורא, היא זהה לאורות שמגיעים מהבורא לנברא. אלא בינתיים עד שחוזרים לאין סוף, קיימים כל ההבדלים בין הפועל לנפעל, יש חילוק לדכר ונוקבא, לרחמים ודין, קו ורשימו.

העצמות שולט על הכלי ומתגלה בו, בהתאם להתעוררות ולהכנת הכלי. האור מופיע בכלי רק לפי ההכנה הקודמת לאור. אבל ההכנה הקודמת נעשית גם על ידי האור, שנקרא האור המתקן את הכלי, התורה, האור המחזיר למוטב. את טבע העצמות ניתן לזהות רק בכלי, שבו הוא מתלבש. אין לו לעצמות, לא טבע, לא אופי, ולא שום גוון. אלא הכלי, על ידי תיקון עצמו, מבטא את האור שמתלבש בו באותה צורה שהכלי תיקן את עצמו. ולכן קוראים לאור על שם הכלי, "אור חסדים", "אור חוכמה", "נרנח"י", "ישר", "חוזר", "מקיף", "פנימי", וכן הלאה. כל המונחים האלה אינם בתוך האור.

האור נמצא באחדות פשוטה במנוחה מוחלטת. וכל מה שאפשר לייחס לאור, מייחסים לו רק מצד תיקון הכלים. האורות נקראים על שם תיקון הכלים. וגם אם האור נקרא "פשוט", היינו, שאין בו שינויים, והבדלים, גם בו מדובר על משהו, שנתפס ונקלט ונקבע מצד הכלי. לכן העצמות שולט על הכלי ומתגלה בו, בהתאם להתעוררות ולהכנת הכלי. את טבע העצמות ניתן לזהות רק בכלי, שבו הוא מתלבש. הכלי משתמש בהכרתו, שאינה תופסת אלא את מה שמתלבש בכלי.

גם כל התיקונים הם מצד הכלי, וגם כל ההרגשה באור היא מצד הכלי. וכל מה שהכלי מרגיש הוא לא יותר מהתיקונים שלו. שלפי התיקונים האלה, הם עצמם נקראים אור. על שם מה ולמה התיקונים האלה נקראים אור? מדוע לא ייקראו התיקונים האלה על שם התיקונים עצמם. ולמה במקום לקרוא למצב בשם אותה המידה שהאדם מתוקן, הוא קורא לו אור? מפני שלפי המטרה, לפי הכוונה, כל התיקונים נעשים רק כדי להידבק במאציל. והרגשת הדבקות במאציל, נקראת אור. לכן, גם אם כל הפעולה וכל ההרגשה הן מתוך הכלי, בשמות האלה נקראים תופעות חיצוניות כביכול. האדם נותן לתיקונים שלו את השם של המאציל.

את הבורא עצמו אי אפשר לתפוס, כי כל ההשגות שלנו מתייחסות רק אל הכלי המתוקן, שבו מלובש עצמותו של הבורא. כפי שבכל המדדים, לא מודדים את העצמות, אלא את גילוי העצמות בכלי המדידה, כלומר את יחסי הגומלין בינו לבין הכלי. מכאן, שגילוי השגחת הבורא, פירושו גילוי אמיתי של הבורא.

ואיך האדם בטוח, שמה שמתגלה בכלי המתוקן שלו, זו לא מידת התיקון של הכלי, אלא שהאדם מגלה בו את הבורא? בעל הסולם משיב: כפי שבכל המדדים לא מודדים את העצְמוּת, אלא את גילוי העצמות בכלי המדידה, כלומר את יחסי הגומלין בינו לבין הכלי. לפי מידת הדבקות, שנקראת יחסי גומלין. מכאן, שגילוי השגחת הבורא, פירושו גילוי אמיתי של הבורא. היינו, אם מתגלה לאדם משהו בתוך הכלי שלו, מה שמתגלה הוא היחס המשותף בינו לבין הבורא. ולכן לפעולה שלו, לתוצאה של התיקון שלו, האדם יכול לקרוא גילוי הבורא.

אין לאדם יותר מהגילוי הזה. כי יותר ממנו נקרא "עצמותו", שלא מתגלה לאדם. בכל מצב של הכלי, גם בעולם הזה, גם בעולם הרוחני, אין לאדם אפשרות לגלות שום צורה מעבר למה שהכלי שלו, הלב והמוח שלו, מכוּוַנים אליו. כלומר רק לפי התיקונים הפנימיים של האדם, לפי ההתאמה שלו לאיזה תופעה שכביכול נמצאת מחוצה לו, רק לפיהם הוא יכול להשיג אותה. ולעולם אין להשיג מעבר למה שהכלי משתווה אליו. והדבקות לבורא היא האמצעי להשיג נכון, את הצורה האמיתית שלו.