קליפ - להתנגד לבורא
ביאור 1 - על "חוק
אחד"
תיקון הנברא הוא בּכַּוונה
תיקון
טבעו המקורי של האדם, תיקון רצונותיו האגואיסטיים, נועד אך ורק לשם השגת הדבקות
בכוח העליון. וזאת על ידי ההידמות לבורא, היינו השתוות לו בתכונת ההשפעה. על האדם
להשפיע לבורא תענוג כשם שהבורא מבקש להשפיע תענוג לנבראיו.
למטרה הזאת לא מגיעים מיד, אלא על ידי
השתלשלות של סיבות ותוצאות, שמתעוררות באדם לאט לאט, על ידי לימוד ועבודה עצמית.
לא מיד הוא יכול להחליט על הנחיצות להגיע למטרה הזאת, לרצות כולו להשפיע לכוח
העליון, ללא שום פנייה לעצמו. שהשפעתו תהיה השפעה שלימה. אלא, כמו שכתוב:
"מלא לשמה בא לשמה".[6]
מ"לא לשמה" זאת אומרת, דרך סדר
המצבים שהאדם עובר בזמן ההכנה, במשך ההתפתחות בהסתר כפול ובהסתר רגיל.[7] המצבים האלה מתגלגלים על האדם בסדר סיבה ומסובב, בסדר קודם ונמשך, בלי שהאדם יודע
בדיוק איך עליו לעבור ממצב למצב. אלא, עליו לתת תשומת לב כמה שהוא מסוגל ויכול,
ולהשתתף בכל מה שמייעצים לו המקובלים, שכבר עברו את המצבים האלה. ולכן הם יכולים
לייעץ לו איך לקצר את הדרך, ולהגיע בצורה הנכונה ביותר למטרה האחת.
ועד שהאדם עובר מהרצון האגואיסטי, עם
הכוונות האגואיסטיות שלו למלא את עצמו בכל מיני צורות בהכרתו או בתת הכרתו, עד
שהוא מברר את הכוונות האלה ומבין שחייב לתקן אותן, שרק זה חשוב ולא לסובב את כל
העולם לטובתו, אלא לתקן את עצמו ולשנות את עצמו כדי להשפיע לכל העולם, השינויים
האלה לא עוברים על האדם בבת אחת, ולא מיד הוא מגיע להחלטות האלה.
אלא האורות העליונים והשורשים, הרשימות
בתוך האדם, מסודרות כך שאם הוא הולך לפי העצות, ועובד במה שאומרים לו, לאט לאט
מתגלים בו הכוונות והרצונות הנכונים, והוא מגיע לתפילה שמבקש באמת, שיתעוררו
וייבנו בו הכוחות דהשפעה.
הרצון
ליהנות של האדם נברא על ידי הכוח העליון עצמו, והוא אינו הופכי לו. הופכית לכוח
העליון רק הכוונה ליהנות למען עצמי. לכן היא זו שנקראת אגואיזם, ולא הרצון להתענג
עצמו. הרצון ליהנות עצמו, או כמו שמכנים אותו המקובלים הרצון להתמלא, הוא בלתי
משתנה, והוא הדבר היחיד שנברא. רק הוא קיים, פרט לבורא עצמו. שכן הבורא ברא רק את
הרצון להתענג, היינו ליהנות ממנו, מאורו, מהרגשתו.
לפי סדר התפתחות הכלים מעולם אין סוף
ואילך, מרגע שמתחילה בתוך הנברא הרגשת הבורא, בכוונה רק כלפי הבורא, רק כלפי בעל
הבית, אז מתחילה בנברא הרגשת הבושה. אחר כך, באדם הראשון, עד שהמלכות לא מתערבת עם
בינה ונעשות רצון במלכות וכוונה בבינה יחד - בגלגלתא ועיניים דפרצוף אדם הראשון,
היכן שהרצון והכוונה יכולים להיות לכיוון ההשפעה, הנקרא "רשות הקדושה"[8] - המלכות לא יכולה להיות יחד עם הכוונה באח"פ דכלים, היכן שהרצון של האדם, כי
הכוונה חלשה ולא יכולה לכוון נכון את הרצון לעל מנת להשפיע. ולכן באח"פ דכלים
יש איסור להשתמש ברצונות ללא כוונה.
זאת אומרת, בעולמות עליונים, בכל מצב שיש
דין, הדין הוא על הכוונה ולא על השימוש ברצון בלבד. אלא השימוש ברצון מותר או
אסור, בהתאם לכוונה שמצטרפת ורוכבת על הרצון עצמו. וגם במצבנו, שנמצאים באזור
הרצונות בלבד מתוך כלל המציאות, אזור שנקרא רצון דעולם הזה, שנועד מלכתחילה רק
לתענוגים גופניים, כסף, כבוד, מושכלות, רצונות שמותר להשתמש בהם גם בלי כוונה, כי
זה אזור החיוּת של האדם בזמן ההכנה. אז אם רוצים להגיע במצבנו הזה למגע עם הבורא,
חייבים לגדל את הרצון אל הבורא מעל הרצונות הטבעיים. ובאותו רצון לבורא לפתח את
הכוונה בעל מנת להשפיע.
הרצון כלפי הבורא, כלפי בעל הבית, הוא
הנושא שבו כל הזמן צריך להיות, לחיות, לדאוג, להתפתח ולשפר. לגדל רצון שעליו תהיה
כוונה נכונה, בעל מנת להשפיע לו. ובכל יתר הרצונות ששייכים לעולם הזה - רצונות
גופניים שהגוף דורש, ורצונות אנושיים של כסף, כבוד, מושכלות, שמתעוררים באדם על
ידי סביבתו - להשתמש בהם לפי הצורך, בהתאם להכרחיות. כי אדם שחי ומזדהה עם הרצון
כלפי הבורא, רק בתוך הרצון הזה מרגיש את עצמו חי, וכל יתר הרצונות האחרים נבחנים
אצלו כהכרחיים בלבד.
והרצון לבורא מתעורר רק על ידי התפתחות
רצונות גופניים ואנושיים משך אלפי שנים. אחרי כל הרצונות לתענוגים גופניים ולתענוגים
אנושיים לכסף, כבוד, מושכלות, מתעורר באדם רצון לבורא, למשהו מעבר לאדם, בשאלה:
מהו הטעם בחיי, בשביל מה אני חי. רצון לדעת את המקור שלו, מהיכן הוא, מה הוא, ולשם
מה הוא.
והרצון הזה נובע מנקודת הבינה, שנמצאת בנו
בתור רשימו כתוצאה מהשבירה, ולא מיסודה של מלכות. אלא מלכות התערבה עם בינה, ומפני
שהלכו יחד, נשברו יחד, וכך הרשימות האלה נמצאות בנו ומתעוררות, ולפיהן האדם מתחיל
לחפש תשובה איך לממש את הרשימו, ומתעורר לקראת הבורא, תחילה בלי דעת ולאחר מכן
מתוך הכרה.
הרצון כלפי הבורא גדל בהתאם לאיך שהאדם
מפתח אותו: או שהייסורים הקודמים מעוררים אותו לפתח רצון כלפי הבורא, או שהבורא
מעורר בו את השאלה מהו הטעם בחיי, והאדם ממשיך ומפתח את הרצון לתשובה על ידי
הסביבה: חברה, ספרים, מורה, שזו הבחירה החופשית היחידה שיש לאדם.
והרצון הזה הוא רצון קטן מאוד, הנקרא
נקודה שבלב. ומעבר לאותה נקודה, האדם בעצמו חייב לפתח את הרצון לבורא, שמלכתחילה
הוא כולו על מנת לקבל לעצמו. עליו להגיע לצורך לברר בתוכו את השאלה, מהו הטעם בחיי
- מהיכן אני בא, מה המקור שלי, מהיכן כל המציאות, בשביל מה היא, בשביל מה אני, לאן
חייבים להגיע - אותו בירור שעושה רק האור המחזיר למוטב, האור העליון שרק הוא מפתח
את הרצון הזה. כי בתוך החיים שלנו אין לאדם לא שאלה כזאת ולא מענה עליה. אלא הכול
בא מהעולם הרוחני, גם הרצון הזה וגם המילוי שלו.
לכן היגיעה על הרצון הזה היא מעבר להבנתו
של האדם. ולפי עצות המקובלים, יש לעסוק במה שהם מייעצים כדי לפתח את הרצון העל
טבעי הזה. היינו, לעסוק בלימוד שמדבר על מצבים על טבעיים ובחברה שיש לנהוג בה
בצורה על טבעית. וכשהאדם מבצע את הפעולות העל טבעיות האלה, הוא מפתח את הנקודה
שבלב, אותו רצון על טבעי שנמצא בו כניצוץ שנפל בו משבירת הכלים, והופך אותו לכלי
הנקרא חוש השישי.
אותו הכלי, שבו האדם מרגיש את הרצון המלא
ואת המילוי שלו, מהווה את אזור המחייה של האדם, המרחב שבו הוא חי. וכשהוא מזדהה עם
הרצון לבורא ורוצה לחיות בתוכו, במקום ברצונות גופניים או אנושיים, נקרא שהוא נכנס
לעולם העליון. כי האדם חי בתוך הרצון. רק תלוי לאן הוא משייך את הרצון שלו.
כלומר, מדובר גם ברצון וגם בכוונה.
ומלכתחילה אין לא רצון ולא כוונה כלפי הבורא, כלפי בעל הבית. אלא מתחילים מרצונות
בכוונה על מנת לקבל, שנקראים רצון של קו שמאל, רצון של קליפה. ועל הרצון הזה
מתַקנים כוונה על מנת להשפיע כדי להפוך אותו לקדושה. אבל זו הכוונה בלבד. וקודם
צריך שיהיה רצון, שעליו אפשר יהיה לתקן את הכוונה, מכוונה טבעית על מנת לקבל
לכוונה על מנת להשפיע, שזה נקרא התיקון.
אבל הרצון עצמו כלפי בעל הבית, לא נמצא
כשבעל הבית נסתר. אלא הוא מתעורר לראשונה כשהאדם מרגיש את השאלה מהו הטעם בחיינו,
הוא שואל בעצם: "איפה הבורא?" בצורה בלתי מזוהה עדיין, תת הכרתית, שהאדם
לא יודע מה בדיוק הוא שואל. אבל כבר מתחיל החיפוש אחר מקור החיים שלו, מהיכן הוא,
לאן עליו להגיע, אל מי עליו להגיע, שזו שאלה על הבורא.
הרצון לבעל הבית, לבורא, שלא נמצא
מלכתחילה, מתעורר אחרי כל יתר הרצונות שיש באדם - רצונות גופניים ורצונות אנושיים.
לאחר שהאדם מממש את כל הרצונות האלה, ומכיר שבהם הוא לא יכול למלא את עצמו, הוא
מגיע לבחינה ד' של הרצון הכללי שלו, שהיא הרצון לשורש, לבורא.
כמו בד' בחינות דאור ישר, הרצון במלכות
מתעורר להרגשת הבורא בבחינה ד' שבד'. שם מלכות מרגישה את "הכתר דכתר",
ומרגישה עד כמה היא הפכית ממנו, כלומר, בושה, שמביאה אותה לצמצום, ולהתקנת מסך,
ולכל הפעולות. כך אצלנו גדל הרצון לכל התענוגים דעולם הזה. ולאחר שהרצון בכללותו
גדל לכל התענוגים שיכולים לברר ללא קשר עם הבורא, לכל הבחינות הקודמות לבחינה ד',
אז מתחילה להתפתח בחינה ד' של הרצון הכללי שלנו. ומתחילים לשאול איפה בעל הבית,
איפה האבא, איפה המקור, כי הרצון מתעורר ולא מוצא מילוי לעצמו.
לכן לא מכירים את הרצון עצמו, בשביל מה
הוא, לאן הוא. ושאלה שמתעוררת ללא הַכְוונה למי היא מיועדת, על מי היא, מתבררת בנו
כשאלה: "מהו הטעם בחיינו", שבאה מתוך ריקנות. שיש חיסרון באדם, אבל הוא
לא יודע מה צריך למלא בו ועל ידי מה. מה שמביא את כלל האנושות לייאוש וסמים. אם לא
ממלאים את הרצון הזה, אם לא מממשים את בחינה ד' שמתפתחת, אלא את כל יתר הרצונות
היותר קטנים מהרצון הזה, אז נמצאים במצב ללא תשובה, מה שגורם לאותו ייאוש כללי
שרואים היום בכל העולם.
____________________
[6] סנהדרין דף קה ע"ב.
[7] להסתר כפול והסתר רגיל מד' בחינות ההשגחה: ב'
בחינות הסתר וב' בחינות גילוי, ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות נב.
ראה גם המאמר "ההסתר והגילוי של הבורא" בעמוד 401.
[8] ראה בעל הסולם, אגרת טז, תרפ"ה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה