ביאור 2 - על "גוף
ונשמה"
שלוש תפיסות של גוף ונשמה
את כל התפיסות של גוף ונשמה, הקיימות בעולם אפשר
לכלול בשלוש קבוצות עיקריות:
1. תפיסת האמונה
לטענת תפיסת האמונה, לא קיים דבר זולת הנשמה, או
הנפש. לדעת המצדדים בתפיסה זו, קיימות ישויות רוחניות, הנבדלות זו מזו באיכותן,
והן נקראות נשמות בני האדם. אותן נשמות הן בעלות ישות עצמאית, גם טרם ירידתן
והתלבשותן בגוף האדם. ואף לאחר מכן, כאשר הגוף מת, אין המוות חל על ישויות אלה,
בשל היותן רוחניות.
לדעת המצדדים בתפיסה זו, מושג המוות עבור ישויות
פשוטות אלה, אינו יותר מאשר הפרדה בין היסודות שמהם מורכב הגוף הגשמי. לכן, הם
מתייחסים אל הגוף כתרכובת של מספר יסודות, החוזרים ומופרדים לאחר המוות. מה שאין
כן הנשמה, אשר ביסודה הרוחני היא ישות פשוטה, שאין בה מרכיבים, ולכן אינה יכולה
להתחלק בצורה שתשפיע על המבנה שלה. לפיכך, הנפש היא בת - אלמוות וקיומה נצחי.
על פי הבנתם, הגוף הוא סוג של לבוש לנשמה, שבו
היא מתלבשת, ובאמצעותו מבטאת את כל כוחותיה, היינו את תכונותיה וידיעותיה השונות.
בנוסף מעניקה הנשמה לגוף חיים ותנועה, ושומרת עליו מכל פגע. מאחר ולגוף עצמו אין
חיים ותנועה, ואין בו דבר מלבד חומר מת, כפי שהוא נותר בשעת המיתה לאחר שנטשה אותו
הנשמה. ועל כן, כל סימני החיים הנראים בגוף האדם, אינם אלא גילויים של כוחות
הנשמה.
האנושות חושבת על הגוף והנשמה, והם הדבר העיקרי באמת. כי אדם חושב על
עצמו, על קיומו, על המבנה שלו, איך בנו אותו והאצילו אותו, ממה הוא מורכב, מה יש
בו, מה נשאר ממנו אחרי מותו. ואת כל הדעות והשמועות האלה, שהאנושות הצליחה לחשוב
ולגייס, בלי קשר אם הן נכונות או לא, אפשר לקבץ, אומר בעל הסולם כאן, לשלוש קבוצות
עיקריות. והקבוצה הראשונה, התפיסה הראשונה, היא תפיסת האמונה.
לפי תפיסת האמונה, הנשמה היא החלק הנצחי,
שמתלבש בגוף ומחייה אותו. הגוף בלי הנשמה הוא חומרים נפרדים, שהנשמה מלבישה על
עצמה, ומפעילה בהתאם לתכונותיה. לגוף אין תכונות והוא אינו ישות בפני עצמה, אלא
הנשמה מאירה בו. כך האדם חי וקיים תקופת מה, שלאחריה הגוף מת, והנשמה יוצאת מלבוש
הגוף, וממשיכה להתקיים כפי שהתקיימה טרם התלבשותה בגוף.
בעל הסולם אינו מפרט כאן מהי ההתחברות בין
הגוף לנשמה. אלא הוא אומר שכל התיאורים שאנו מסוגלים לתאר, מתחלקים לשלוש קבוצות.
והצורה הטבעית שבה האדם חושב ומתבטא, היא התפיסה הראשונה, ולפיה יש גוף גשמי שהוא
בר - חלוף, ובתוכו שוכנת נשמה שהיא החלק הנצחי.
וגם אם מחליפים אבר או מאבדים אבר כמו יד
או רגל, הגוף ממשיך לחיות. כי הנשמה שבו היא העיקר, והיא איננה נפגעת. ויש
הטוענים, שהאיבר נחתך מן הגוף, מפני שיש פגם בנשמה. שהנשמה מחוברת לכל חלקי הגוף,
ואם חותכים איבר מן הגוף, חותכים גם חלק מן הנשמה. כמו השמועות על אותם מנהגים,
שבודקים את הנשמה לפי הצל של הגוף באור הלבנה. כלומר, שלפי הגוף ניתן לראות מה
קורה לנשמה.
והתפיסה הזאת נפוצה למדי, כי כך יותר נוח
להתבטא, אפילו מבחינה מילולית. לכן גם בעל הסולם השתמש בכמה מקומות בדימויים כאלה,
שהנשמה מאירה בגוף. גם ב"זוהר" כתוב, "בהכרת כף יד" או
"בהכרת פנים", שכביכול לפי הפנים של האדם מכירים את הנשמה.[2] אבל מדובר כך רק בצורה ציורית ולא מדובר על הגוף. אלא הכוונה היא, שלפי הכלי
נותנים ציור לאור שממלא את הכלי.
חוכמת הקבלה לעולם אינה מדברת על הגוף
הגשמי. אלא "גוף" הכוונה לכלי הרוחני. שתכונות הכלי הרוחני קובעות את
התכונות של האור המתלבש בתוך הכלי, לפי השתוות הצורה ביניהם. ב"גוף
ונשמה" הכוונה לרצון לקבל שכבר נמצא בעל מנת להשפיע. היינו, כוח הרצון, כוח הנברא,
בהתאם לכמה שהוא מתוקן בתכונת הבורא דלהשפיע, הוא נקרא בקבלה גוף ונשמה, כלומר,
כלי ואור.
אבל במאמר "גוף ונפש" בעל הסולם
מדבר על מה שהאנושות חושבת. היינו, שיש כוח המחייה, שאין לדעת אם הוא נצחי או לא,
אבל אנשים חושבים כך מן הסתם, כי יש להם איזו הרגשה, שיש משהו לפני הלידה ואחרי
המוות.
ובעלי התפיסה המטריאליסטית[3] לא חושבים כך. לדעתם, לגוף יש כוח מחייה, שנובע מהגוף והוא אינו דבר נצחי שקיים
לפני הגוף או אחריו. חוץ מהגוף ומהכוח המחייה שלו אין שום דבר. ובגלל הבעיות שיש
לגוף עצמו, נעלם ממנו כוח המחייה. כלומר, כשהגוף מפסיק לייצר אותו, הוא מת. הם לא
חושבים שהנשמה היא נצחית, שהכוח המחייה הוא נצחי, אלא שהוא נובע מהגוף.
והאדם בעל תפיסת האמונה חושב ומאמין שיש
דבר נצחי, למרות שאינו יכול לחוש ולהרגיש אותו. לפי תפיסה זו, החלק של הנשמה הנחשב
נצחי, מתלבש בגוף ולפיו נבנות תכונות הגוף כמו כפפה על יד. וכל תכונות הגוף
מסודרות לפי התכונות הפנימיות של הנשמה, וכך היא פועלת. כי בעצמה היא לא מסוגלת
לפעול בדרגת העולם הזה בהעדר קשר בין החלק הרוחני הנצחי לבין הגשמיות והחומריות.
והתלבשות הנשמה בגוף מאפשרת לה דרך הגוף לפעול בדרגת החומר. זו התוספת שמקבלת
הנשמה, ולשם כך היא יורדת למעמד הלא ראוי הזה, שאין בו דבר מלבד ההזדמנות שלה
לפעול בדרגה הנמוכה הזאת, כדי לעשות תיקונים.
__________________________
[2] זוהר עם פרוש הסולם, פרשת יתרו, אות צג: מאמר
"ואתא תחזא רזא דדאנפין" וכן אות קכב: מאמר "ואתה תחזא בשרטוטי רזא
דידין".
[3] מטריאליזם - השקפה שטוענת שכל
הקיים הוא חומרי או מותנה בחומר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה