ביאור
1 - על "ארבעה עולמות"
השגת
החומר והצורה
האדם משיג:
את החומר - בעולם העשיה
את הצורה שבחומר - בעולם היצירה
את האמצעי להבטחת קיומם של החומר והצורה, שבעולמות העשיה
והיצירה - בעולמות הבריאה והאצילות.
וכל עולם מעולמות אבי"ע משפיע ומקבל כלפי הנשמות.
איך
האדם משיג? איך הוא מקבל, מרגיש, חוקר, מגיע להסכמה לגבי מה שהוא מרגיש? איך הוא
קיים כלפי עצמו, בהשגתו? איך הוא משיג את עצמו ואת מה שסביבו? מה שנברא הוא רק
רצון לקבל שנקרא כלי. והכלי הזה מרגיש רק מה שהוא מקבל, מה שממלא אותו, ממה שהוא
מתפעל. וההתפעלות הזאת יכולה להיות או מתוך רצון הכלי, כפי שהיה לפני צמצום א',
וכפי שקורה בעולם הזה, למטה ממחסום, או לפי תנאי השתוות הצורה, שחַל מאין סוף
ולמטה, בכל המדרגות, עד העולם הזה.
ולפי השתוות הצורה בין
תכונה דלהשפיע, שהכלי רוכש על ידי המסך, לבין האור, שההשפעה היא צורתו הטבעית,
הכלי משיג לא מה שממלא אותו, אלא איך שהוא מתוקן בהשתוות הצורה לאור. הכלי לא משיג
את האור, אלא את תכונת האור, שהיא להשפיע, המתפרסת אצל האדם כנרנח"י, או
כתכונת ההשפעה, תכונת המשפיע עצמו, היינו, תכונת הבורא, תמונת הבורא.
וההבדל הוא בין להרגיש
באין סוף ובעולם הזה, בכלי שהוא רצון לקבל, לבין להרגיש במסך באור חוזר, שמורגש
כבר לפי השתוות הצורה, שאז חוץ מהמילוי עצמו מרגישים את הממלא. כדברי הכתוב:
"שכר מצווה לדעת מְצוּוֶה".[4] לדעת מתוך ידיעה, חיבור, דבקות.
אבל גם ברצון לקבל,
היינו, באין סוף ובעולם הזה, וגם ברצון להשפיע, בהשתוות הצורה על ידי מסך ואור
חוזר, את כל התופעות האלה, הכלי מרגיש בתוכו, ולא מחוץ לו. ואפילו תופעות שמרגיש
כמשהו מחוץ לו, גם הן באות מבניית הכלי, שמתחלק לפנימי וחיצוני, לדופן חיצוני
ודופן פנימי, ל"תוך" ו"סוף".
האור שלא יכול להתקבל
ב"סוף", מורגש כנמצא עדיין מחוץ לכלי, כאור מקיף. מפני שהפגישה של כל
האור הבא לכלי נעשית בראש הפרצוף. ולפי שיקול דעתו של הכלי, חלקו של האור מתקבל
וחלקו לא מתקבל. אבל החלק שלא מתקבל, גם לו נוצרים יחסים עם הכלי. הוא לבוש כבר
באור החוזר, הדוחה, ולכן מורגש כקיים. אבל כל ההרגשות, כל הקליטה, כל קביעת
העובדה, אם קיים או לא קיים, נמצא או לא נמצא, נעשות בתוך הכלי.
ומחוץ לכלי נמצא משהו
לא מושג שנקרא "עצמותו". שֵם שלא אומר דבר על השגתו, כי "מה שלא
נשיג לא נדע בשם ומילה".[5] אלא השם הזה בא להדגיש, שמקבלים משהו כביכול קיים, אבל שלעולם לא יהיה בהרגשתנו
ובהשגתנו. כך יש להתייחס למקור המחשבה כלפינו, למחשבת הבריאה. שמה שנקרא אצלנו
בורא, הוא יחס כלפינו ממקור מסוים הנקרא "עצמותו", יחס הנקרא מחשבת
הבריאה. ורק מאותו יחס ואילך, אפשר לו לאדם לדון.
ושני העולמות, עולם
אין סוף שהיה לפני הצמצום, לפני עולם הצמצום, והעולם הזה, נקראים המצבים של הכלים.
וכלי שמתמלא באופן ישיר ממשהו, קובע את מצבו לפי הרצון, ולא לפי מידת השתוות
הצורה. אבל חוכמת הקבלה מלמדת את האדם איך להרגיש את המציאות לפי השתוות הצורה.
ומה התועלת מכך?
שהשתוות הצורה עם תכונות הנותן עוזרת לאדם להכיר את הנותן, "ממעשיך
היכרנוך".[6] כלומר, מתוך הרצון להידמות למעשיו, מהם "היכרנוך". ממעשים כמוהו מתחילים
להרגיש את הנותן, להבין אותו, להיות כמוהו. כל לימוד הקבלה נועד למטרה זו. ללמוד
איך להיכנס להרגשת הנותן לפי השתוות הצורה. והרגשת הנותן מתחילה ממצב הנקרא עולם
העשיה.
עולם נקרא כל מצב
ומצב, שהאדם מרגיש את מציאותו. ויש אין סוף מצבים כאלה. ומגדירים אותם לפי דרגות
ההתאמה כלפי המאציל. המצב שבשום צורה ובשום מידה לא מתאים למאציל, נקרא עולם הזה. והמצבים
שבהם מתחילים את השתוות הצורה, ובהתאם לה את ההיכרות עם המאציל, נקראים עולם
העשיה. ובעולם העשיה מכירים במאציל במידה הנקראת השגת החומר.
בעל הסולם כותב במאמר
"חוכמת הקבלה והפילוסופיה", שבעולם העשיה משיגים את המתנה שבאה מהבורא,
בעולם היצירה משיגים את ריבוי המתנות, ובעולם הבריאה - את התוצאה מריבוי המתנות,
את האהבה, שהולכת ונעשית מופשטת מהמתנה, עד עולם האצילות.
ובמאמר "ד'
עולמות" בעל הסולם משתמש במונחים אחרים, שאת החומר משיגים - בעולם העשיה, את
הצורה המלובשת בחומר - בעולם היצירה, צורה מופשטת אבל שאינה מופשטת עדיין, אלא
תלויה בעולמות יצירה ועשיה - בעולם הבריאה. ואת הצורה המופשטת כביכול מחומר וצורה,
את האמצעי - בעולם האצילות.
האדם משיג:
את החומר - בעולם העשיה
את הצורה שבחומר - בעולם היצירה
בעל
הסולם כותב ב"מבוא לספר הזוהר", שבעולמנו אפשר לעסוק ולחקור רק בחומר
ובצורה מלובשת בחומר. כי רק השגתם היא השגה ודאית, שנחשבת לאמת, שאפשר להסתמך
עליה, ומתוכה להמשיך ולחקור ולהגיע לידיעות, שאפשר להבין ולמסור לאחרים, שאפשר
להתבסס עליהן.[7]
ובצורה המופשטת עצמה
לא עוסקים. המקובלים לא נוגעים בה, כי היא עלולה להטעות את האדם, ולהביא אותו
לתוצאות ומסקנות לא ודאיות, שיגרמו לו להתבלבל בין ודאות לבין השערות, ובהכרח
לסטייה מן הדרך. האדם עלול לייחֵס למאציל או לעצמו, צורות שאין להן כל שחר, ולא כל
בסיס מוצק. אלא משיגים רק את האמצעי להבטחת קיומם של החומר והצורה, שבעולמות העשיה
והיצירה, שמשיגים אותם רק בעולמות הבריאה והאצילות.
וכל עולם מעולמות אבי"ע הוא משפיע ומקבל כלפי הנשמות.
כלומר, כל מה שאנו חוקרים הוא רק את ההתאמה שלנו למקור. ומידות ההתאמה של האדם
לבורא, נקראות עולמות. ובכל עולם יש מידת הסתר ומידת גילוי, למרות שהכינוי
"עולם" בא מהמילה העלמה. אבל מהו המושג הזה "עולם"? ממה הוא
נובע? למה צריך מידה כזאת, הרגשה כזאת, מציאות כזאת, שנקראת עולם?
עולם הוא מה שמתרחש
בין האדם לבין אותו מישהו נוסף. ומהי אותה סביבה, שנוצרת סביב כל נשמה ונשמה
שנקראת עולם? בקבלה לומדים, שלפני שנבראו הנשמות, נבראו העולמות. מהיכן? מאותם
חלקי המלכות, שעדיין לא הגיעו לסוף בישולם, לסוף הכרת טבעם. אותם בחינות שלפני
בחינה ד', בחינות שורש, א', ב', ג' שבבחינה ד', אותן ההבחנות במלכות שנקראות דומם,
צומח וחי, שהן כלפי בחינה ד' והן המסייעות לה, ונקראות פרטים של העולם שסביב בחינה
ד'.
כמו בכלי שנברא, אותם
חלקים, בחינות שורש, א', ב', ג', שבבחינה ד', הם בונים את בחינה ד' ונמצאים סביב
בחינה ד' כדי לסייע לה, יותר או פחות, להביא אורות, התרשמויות, השפעות, חיוביות או
שליליות. כך בחינה ד' קיימת בתוך החלקים האלה, ובאמצעותם מקבלת ומרגישה, ולאחר מכן
נותנת ומשפיעה.
בחינה ד' מרגישה את
קיומה רק כאשר היא כוללת את כל חמשת החלקים, ודרך כולם מקבלת ונותנת מעצמה החוצה,
ודרכם אליה פנימה. ולכן בהשגתה, בהרגשתה, בחינה ד' כוללת חמישה חלקים, שדרכם היא
מקבלת ונותנת. וההרגשה הזאת נקראת עולמַה. וכך אנו, שכוללים חמישה חושים, ומקבלים
בתוך חמשת חלקי העביות שבנו, מרגישים קיימים בתוך עולם.
כל ההרגשה בחושים
מצטברת יחד, ונותנת לאדם התפעלות, שבכלָלה מציירת לו תמונה, תמונת עולם. אבל אם
יוצאים מההתפעלות הזאת, רואים שאותה תמונה היא לחלוטין דמיונית, וקיימת רק כלפינו.
ולפני שיוצאים ממנה, אי אפשר "לצאת" מן העולם ולדמיין אותו כלא קיים. כי
האדם קיים בתוך הכלים האלה, בתוך התחושות האלה, שיכולות להשתנות באותם גבולות,
שהוא נמצא או לא נמצא בתוכם, אבל לא מחוץ להם.
כך כלפי חושי האדם,
וכך כלפי מה שקיים כביכול מחוץ לנשמות. מבנה העולמות קשור בקשר ישיר וצמוד לנשמות,
ואינו קיים מחוץ לנשמות, אלא רק בכוח. כלומר, כל נשמה חייבת לפי המבנה הזה שלה
להרגיש את הבורא, את השפעתו, בצורה שמחולקת לחמישה פרטים. ומידת ההשתוות בין
הנשמה, בין תכונות הנשמה, לתכונות הבורא, ההתאמה הזאת בין התכונות, היא נקראת
עולם.
מידת השתוות הצורה,
השוואת תכונות, בין הבורא לנברא, אותו קשר של דבקות חלקית שבו הם נמצאים, הוא נקרא
חלק העולם שמתגלה בנברא. ואותו חלק בנברא, שעדיין לא הגיע להשתוות הצורה לבורא, או
שעדיין לא נגלה כרצון בנברא כי מעוררים בו רק את הרצון שיכול להתאים עצמו לבורא,
אז החלק הזה שהנברא עוד לא התאים לבורא, מידת אי השתוות הצורה ביניהם, הוא נקרא
החלק הנסתר של העולם, והוא מהווה כעין פילטר, מסנן, מחליש, בין הבורא לנברא.
לכן בעל הסולם אומר:
כל עולם מעולמות אבי"ע הוא משפיע ומקבל כלפי הנשמות, אבל משפיע ומקבל ביחס
לנשמות לפי נוסחה קבועה. כי בעולמות אין בחירה חופשית, אלא היחס שהכלי קבע באין
סוף, שהוא רוצה להיות בהשתוות צורה מוחלטת לבורא, ובדבקות מלאה בבורא, החוק הזה
נשמר.
ומפני שהכלי התחלק
בתוכו ל - 125 מדרגות, נוצרו 125 מצבים בינו לבין הבורא שנקראים מדרגות של
העולמות. והמדרגות האלה נמצאות בתוך הכלי בכוח. ורק בהתאם לפעולת השוואת הצורה
שהכלי מבצע, יוצא מן הכוח אל הפועל אותו מעמד בין כלי לבורא, אותה מידת השתוות
הצורה, מידת גילוי ומידת הסתרה, הנקראות יחד מצב העולם של הכלי.
ולכל כלי וכלי יש עולם
משלו, כלי ועולמו. ומחוץ לכלי אין עולם. כי אי אפשר לדבר על עולמות ללא כלים.
בדומה לאדם שנמצא בחוסר הכרה, ולא מרגיש את העולם. וברגע שמתעורר מעט מבין, ומה
שמבין זהו עולמו. ואם מבין יותר, רואה עולם יותר נאור, יותר מגולה. תמיד מדובר רק
כלפי מי שנמצא. ולכן בקבלה מדברים על עולמות, תמיד רק כלפי מי שמשיג אותם ונמצא
בתוכם.
המקובלים
חוקרים רק את החומר, ואת הצורה שבחומר, שבעולמות העשיה והיצירה. כי את עולם
הבריאה, הכולל את החומר והצורה יחד, קשה מאד לתפוס באמצעות השכל. בעל הסולם מדייק
ומסביר בהרחבה ב"מבוא לספר הזוהר" ובמאמר "החומר והצורה שבחוכמת הקבלה",
שחומר משיגים בוודאות. ולפי השתוות הצורה עם משהו, משיגים גם את הצורה. אבל צורה
מופשטת לא יכולים להשיג בוודאות, ולמרות שניתן לתאר אותה בדמיון, המהות שלה כלל לא
מושגת, ואפילו אסור לגעת בה.
לכן המקובלים חוקרים
רק את החומר ואת הצורה שבחומר. בעולם העשיה - את החומר, ובעולם היצירה - צורה
שבחומר בלבד. ובעולם הבריאה, שכולל חומר וצורה יחד, כלומר, שכדי לחקור צריך להפריד
ביניהם, אסור לחקור מחשש לטעות. לכן נאמר: קשה מאוד לתפוס באמצעות השכל, כי
המושגים האלה מופשטים, ואינם נתפסים בתוך הכלים, אלא רק בתוך הדמיון. מתוך שהם היו
פעם קיימים מלובשים בחומר, ניתן לתאר אותם מחוץ לחומר, ומה שמחוץ לו נקרא שלא נמצא
בשכל, כלומר, שלא מלובש בתוך הכלי.
שכל ורצון בכלים
רוחניים, נקרא מורגש ומה שמורגש נחקר. השכל חוקר מה שנמצא בתוך הכלים בלבד, ולא
מפשיט את ההרגשה ומתחיל לדמיין אותה מחוץ לכלי. הוא חוקר את ההרגשה בתוך הכלי. לכן
נאמר, שאת עולם הבריאה, הכולל את החומר והצורה יחד, קשה מאד לתפוס באמצעות השכל.
שם חוקרים בתוך הצורה המופשטת, ואסור לחקור בה, כי אין בכך שום ודאות.
הבסיס של עולם העשיה הוא חומר של רצונות חלקיים רבים, שלכל
אחד מהם יש צורה משלו. החומר הזה נתפס היטב באמצעות השכל, ומפתח אותו. כך שמאפשר
לשכל לחקור כל תכונה בפרטנות, להבדיל ולהבחין בינה לבין כל יתר התכונות האחרות.
להכיר את "יתרון האור מן החושך", על כל פרט מפרטי המציאות הקיימת.
בחוכמת
הקבלה רוצים להרגיש את התופעה בתוך הרצון, להתייחד עימה ולחקור אותה, על כל פרטיה.
השאלה היא רק באיזה שלב ניתן לחקור ולהרגיש אותה: כאשר היא מלובשת בחומר או כאשר
אינה מלובשת בחומר, כלומר היא כשלעצמה. או כאשר היא נמצאת במקור שלה לפני הגעתה
אלינו או את הסיבה שלה במקור, שממנו היא נשלחה אלינו. היינו, לחקור את המקור של
התופעה, או את המקור עצמו לפני התופעה, ללא שום קשר לתופעה, שנשלחת אלינו ומתקבלת
בתוך החושים, ומעוררת בהם צורה מלובשת בחומר.
עלינו לחקור את כל
שרשרת הקשר בינינו לבין המקור, לבין המאציל, כדי לדעת עד כמה משגת ידנו לגעת
ברבדים האלה בוודאות, ומהיכן חייבים לשים קץ לחקירה, ולקבוע שאינה ודאית, ומנותקת
מהחקירה הנכונה. והמקובלים נוקטים בכך משנה זהירות.
לכן בעל הסולם אומר:
הבסיס של עולם העשיה הוא חומר של רצונות חלקיים, חומר של הרצון. שלכל אחד מהם יש
צורה משלו, צורה של חומר. שנתפס היטב באמצעות השכל, כי השכל מחובר לחומר ותמיד
משרת לרצון. לפי גודל הרצון, על כל אופניו, גדל לידו השכל, ורק בהתאם לצורה שדורש
הרצון. כך שמאפשר לשכל לחקור כל תכונה בפרטנות. איך לחקור אותה? להבדיל ולהבחין
בינה לבין כל יתר התכונות האחרות.
השכל חוקר את התכונות
שמקבלים הרצונות, אותן הבחנות שמקבל הרצון הגולמי. וזו כל מטרת העבודה. מדוע? כי
בחקירת הצורות השונות של הרצונות מתוך שמרגישים את השינויים ברצונות, לא חוקרים את
הרצונות עצמם, אלא את צורת הרצונות, איזו צורה הרצון יכול לקבל. וכל צורה שמקבל
הרצון מותאמת לאור שפועל על הרצון.
וכך, כשחוקרים את צורת
הרצונות, חוקרים בצורה יחסית את האור עצמו. לפי איזו נוסחה? לפי "יתרון האור
מן החושך".[8] כלומר, מטרת העבודה הרוחנית לחקור את צורות הרצון ולהכיר את "יתרון האור מן
החושך", על כל פרט מפרטי המציאות הקיימת.
אף פעם לא משיגים את
האור, את מה שמחוץ לרצון. אלא לפי הצורות שהרצון מקבל, לפיהן אפשר לדבר על צורה
מלובשת בחומר. אי אפשר לדבר על האור עצמו, אלא על צורת ההטבעה שהוא עושה בתוך
הרצון. והיא מספיקה לנו כדי לקבוע מהו יחס הבורא אלינו, מהי השפעתו כלפינו, מה הוא
רוצה מאיתנו, ואיך אפשר להגיב כלפיו.
והנברא אף פעם לא יוצא
מתוך עצמו, אלא כולנו בנויים כך, שההטבעה של האור בתוך הרצון מספיקה לנו כדי להיות
בקשר עם האור עצמו. עוד מד' בחינות דאור ישר רואים, שהאור בורא לעצמו את הכלי. וכל
מה שהכלי מגלה מתוכו הוא את מי שברא אותו.
בקבלה חוקרים חומר,
וצורה מלובשת בחומר, ולא צורה מופשטת ומהות. אבל החלוקה הזאת לא קיימת בעולמות
עצמם, כלומר, חומר בעולם העשיה, צורה מלובשת בחומר בעולם היצירה, צורה מופשטת
בעולם הבריאה, ומהות בעולם האצילות. אלא כל הצורות האלה: חומר, צורה מלובשת בחומר,
צורה מופשטת ומהות, קיימות בכל השגה ולו הקטנה ביותר.
לכן הפילוסופיה
וחקירותיה, שיוצאות מצורה מלובשת בחומר לצורה מופשטת, ומתחילות לחקור את התכונות
בלי יחס למי הן שייכות, פסולות בעיני המקובלים. כי מהטעות הזאת מגיעים לתוצאות שלא
קיימות ולא יתכנו בחומר. ולכן חל איסור לעסוק בצורה המופשטת ובמהות. וזאת לא משום
שיקרה משהו לאדם, אלא התוצאות שמגיעים אליהן נראות אמיתיות, והידיעה שהן אמת היא
שקרית, ולאדם אין שום אמצעי לבדוק אם היא אמת או שקר.
וכך האדם בטוח, שהגיע
בחקירתו לתוצאה אמיתית, ועל ידה מתחיל לשכנע את עצמו ואת העולם. ובמקום ללכת בצורה
נכונה ולהתקדם למטרת הבריאה, הוא הולך במסלול לא נכון ומאריך את הזמן, ומגיע להכרת
הרע בדרך ארוכה ומרה. לכן אסור לחקור בתוך הצורה המופשטת ובמהות. למרות שגם
בעולמנו, כמו בכל העולמות והמדרגות, יש חומר, וצורה מלובשת בחומר, וצורה מופשטת,
ומהות.
כמו שבכל מדרגה ומדרגה
יש עשר ספירות, גם בין המדרגות נשמר אותו יחס של עשר ספירות. ולפי אותה צורה יחסית
ביניהם, עולם העשיה הוא החומר, ועולם היצירה הוא צורה מלובשת בחומר. אבל עולם
הבריאה, מה משיגים וחוקרים בו? לא צורה מופשטת, אלא את השורשים לחומר ולצורה
מלובשת בחומר. וכך גם בעולמות אצילות, אדם קדמון ואין סוף. לא פורצים לצורה
מופשטת, אלא חוקרים שורשים לחומר ולצורה מלובשת בחומר.
בחקירה הזאת של
השורשים, מעמיקים את ההשגה של הקשר שבין חומר וצורה מלובשת בחומר לבין המאציל. את
החקירות האלה עושים גם בעולמות עשיה ויצירה, אבל ללא עומק מסך מספיק כדי לגעת בשורש,
במאציל, אותו עומק שכבר קיים בעולם הבריאה. לכן בעל הסולם אומר במאמר "חוכמת
הקבלה והפילוסופיה", שעולם העשיה הוא המתנה עצמה, ועולם היצירה הוא ריבוי
המתנות, ועולם הבריאה הוא גילוי האהבה, אבל גילוי האהבה שבתוך המתנות, ועולם
האצילות הוא גילוי האהבה המופשטת מן המתנות.
ומהי אותה אהבה
מופשטת? לא יציאה מן החומר, אלא התרוממות מעל החומר. על ידי המסכים מגיעים למצב,
שלכמות המתנות או לאיכות שלהן אין השפעה על השגת האהבה. האדם מגיע לתיקון כזה שלא
חשובה לו המתנה. מה שמורגש בתוך הרצון לקבל שלו לא משפיע על היחס בינו לבין הבורא.
והיחס הזה נקרא שהאהבה פשטה את החומר, ולא שמוציאים את הצורה מהחומר וחוקרים אותה
בצורה מופשטת על ידי הדמיון. אלא חוקרים בתוך הכלי, בתוך החומר. ומה שמקובל ומורגש
בתוך החומר, לא משפיע יותר על מידת האהבה.
________________________
[4] להסבר ראה רב"ש, דרגות הסולם ח"א, מאמר שסח: המתחיל
במצוה: "מקודם צריכים לקבל את התורה והמצוות בבחינת עשיה למעלה מהדעת, שזה
נקרא שנעשה בלי שכל. ואחר כך זוכים לבחינת שמיעה, שיכולים לעשות חשבונות טובים, עד
שבאים לבחינת לשמוע מהשמים. וכמו שאמר אאמו"ר ז"ל [בעל הסולם] שכר מצוה
מצָוֵה, היינו שזוכים לשמוע את המצָוֵה של המצוות".
[5] על החוק הזה ראה במאמר "חוכמת הקבלה והפילוסופיה" בעמ'
214 ובמאמר "הקדמה לספר 'פי חכם'" בעמ' 197.
[6] להסבר ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו. ראה גם
הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".
[7] בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, אות טז.
[8] קהלת ב, יג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה