ביאור 8 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"
אורות וכלים
הקבלה, מעצם היותה
מדע מדויק, מביאה להשגה ממשית של הבריאה, שאותה לא ניתן להפריך על ידי שום טענה.
הבריאה כולה כלולה מכלי,
הרצון, ומאור, התענוג. ההבדל בין הכלי לאור ניכר כבר בנברא הראשון, שנעתק מהכוח
העליון. הנברא הראשון הוא היותר שלם, זך ומעודן, מכל הבאים אחריו. את המילוי, את
הנועם והשלמות, הוא מקבל ממהות הכוח העליון, שרוצה להעניק לו תענוג עד אין קץ.
וידוע, שעיקר קנה המידה
של התענוג הוא הרצון לקבל אותו, כי כל מה שהרצון משתוקק ביותר לקבלו, מורגש בנו
כמענג ביותר. כיוון שכך, נוכל להבחין בנברא הראשון, שתי הבחנות:
א. מהות
המקבל: הרצון לקבל, שהוא גוף הנברא, יסוד מהותו, הכלי לקבלת התענוג.
ב. מהות
המתקבל: מהות התענוג שהנברא מקבל, שהוא אור הבורא, השופע אל הנברא באופן מתמיד.
הבריאה כולה, וכל פרט
בתוכה, כלולים בהכרח משתי תכונות אלה החודרות ומתלבשות זו בזו. וחייבים להבחין
ביניהן משום שהרצון לקבל הקיים בנברא, אינו קיים במהותו של הכוח העליון. ועל כן
הוא נקרא נברא מלשון בר, חוץ, מה שמחוץ לעליון. ואילו השפע שהוא מקבל, נמשך כל
כולו ממהות הכוח העליון. לכן, יש מרחק עצום בין הגוף שנברא לבין השפע שמקורו
במהותו של העליון.
הרצון לקבל הוא כל חומר
הבריאה ואם לא הוא, אי אפשר היה לדבר על הנברא. אבל הצורות שמשיג הרצון לקבל, הן
צורות שהאור מתלבש בו ובונה בו. בהתלבשות האור בתוך הרצון לקבל יש שני כיוונים,
שני תהליכים:
א. האור
בורא את הרצון, היינו, האור הוא הראשון והרצון הוא התוצאה. האור בונה מהרצון את כל
הצורות האפשריות שהוא רוצה שהרצון יקבל ממנו. ומתוך כך יש את סולם המדרגות, שהוא
אוסף הדרגתי של צורות האור הפועל בַרצון.
ב. הרצון,
מהדרגה התחתונה ביותר, מניתוק גמור מאותן הצורות, רוצה להתחיל ממטה למעלה לקבל את
הצורות, את הדוגמאות, שהאור ממליץ לו לקבל. ואז הרצון מבקש מהאור כוח, הנקרא אור
"ע"ב ס"ג", המאור המחזיר למוטב, הכוח לקבל את כל צורות האור
בהדרגתיות. מהצורה הרחוקה ביותר שיכולה להיות בין האור לרצון, ועד לצורה שהם דומים
זה לזה לגמרי במדרגה, שבה האור התחיל לברוא את הרצון, שם הרצון היה כמעט כמו האור,
מתבטל באור.
והרצון שרוצה בעצמו לקבל
ממטה למעלה את הצורות הטובות לאור, שאותן האור רוצה, וממליץ וממציא לרצון, הוא
החופש של הנברא וקביעת עצמו כנברא עצמאי. ולא הצורות עצמן, הקיימות כבר כולן בכל
האוסף שלהן בסולם המדרגות, ממעלה למטה. אלא הרצון המוקדם, ההשתוקקות של הרצון לקבל
צורות שהן טובות בעיני האור, בעיני הבורא. וזה תלוי באדם, שימציא את הרצון, שיהיה
לו רצון.
ומתוך הרצון מגיעה בקשה, תפילה,
מהתחתון לעליון, מחומר לאור, לבורא. ומתוך כך מגיע מלמעלה תיקון, שבהחלט יש יכולת,
יש רצון, לבנות מהרצון צורה מתאימה, דומה לאחת הצורות שהאור הכין מראש, שהיא הצורה
הקרובה ביותר למצב שבו הרצון נמצא. וכך בכל המדרגות, עד שהרצון מקבל את כל צורות
האפשריות שהאור בנה, עשה או הטביע בתוך הרצון, בהשתלשלות מלמעלה למטה.
והנברא, הרצון, שקיבל
מתוך רצונו צורות למיניהן על עצמו, מהן באה לו ההשכלה הרוחנית, הנקראת
"ממעשיך היכרנוך"[13], ממעשי האור, שנתן מיני הטבעות צורות בַרצון,
בהשתלשלות בחמשת העולמות ממעלה למטה. והרצון לקבל, שבעצמו מקדים לאור ורוצה בצורות
האלה, ובונה אותן, בכך הוא משיג את השכל של האור, את הכוונה שלו, ומגיע להבנת
השורש. שאליה בעצם רצה להגיע מלכתחילה, כשהתחיל להרגיש כבר בבחינה א', מ"ד'
בחינות דאור ישר", שיש מאציל. ומתוך שהרצון עצמו בנה את כל מיני הצורות,
שהאור בנה בו מקודם, הוא מגיע להכרת המאציל.
ובניית כל הצורות שברצון,
מתוך רצון, מתוך השתוקקות, נקראת עשיית מצווה. שהאור מְצַוֵה מלמעלה בכל מיני
צורות, והרצון משיג את הרצון, שיהיה רצון לבנות את אחת הצורות האלה, ומשיג את
הכוחות, והיכולת, וההבנה, ומבצע. ובניית אותה הצורה שהאור מציג לו, מְצַוֶה לו,
היא עשיית מצווה.
ולאחר שהרצון לקבל בונה
על עצמו תר"ך (620) צורות, נקרא שעשה תר"ך מצוות, ואז הוא גומר את כל
הטבעות האור בתוכו, ונקרא שמתוקן לגמרי. שכלול ממאה עשרים וחמישה פרצופים, או
מדרגות, שעל ידי פעולה מיוחדת מלמעלה "רב פעלים מקבצאל"[14], נעשים כולם
כמעין רצון לקבל אחד. שכל הרצונות והצורות הבדידוֹת האלה מתחברים יחד לרצון אחד,
שמקבל צורה אחת כמו אותו האור הראשון שגם הוא אחד, ללא הבדל והפרש ביניהם. וזה
העניין ב"אורות וכלים".
הקבלה, מעצם היותה מדע
מדויק, מביאה להשגה ממשית של הבריאה. "ממשית" הכוונה, להפך מהפילוסופיה
המדברת בדברים שאינם מתלבשים בחומר. הקבלה מדברת רק על מה שמתלבש בחומר, היינו,
בתוך הרצון לקבל, ועל הצורות שהרצון לקבל מקבל. היא לא מדברת על צורה ללא חומר,
הנקראת צורה מופשטת או מהות. ולכן הקבלה שואפת רק להשגה האמיתית, כלומר בחומר
ובצורות שבחומר.
שאותה לא ניתן להפריך, על
ידי שום טענה. אבל מי שיכול להעיד נכונה על המושג, הוא רק מי שנמצא בהשגה הרוחנית.
מי שלא נמצא, יכול לומר שהוא מאמין או לא מאמין, אבל המושגים "מאמין"
ו"לא מאמין" אינם שייכים למדע ממשי. כי במדעים דעולם הזה, אם מדענים
מספרים על איזו תופעה, והאדם לא מאמין לדברם, הוא יכול לבוא אל המדען, ולצפות
בפעולות, ולראות את התוצאות. ואז לומר שלפי חושיו, לפי הכרתו, זה נכון ויֶשנו. שכך
הוא מקבל בתוך חושיו, וזאת נקראת ודאות מדעית.
וכך גם כלפי הרוחניות.
החוקר המקובל, חוקר את התופעות הרוחניות, ואם אדם אחר רוצה להיות בהן, להכיר בהן,
עליו לבוא אל המקובל, וכמו שבמדעי הכימיה והפיזיקה, למשל, יצטייד במיקרוסקופ או
בטלסקופ, היינו יבוא עם הכלים שלו, ועם כל יתר החומרים, ויבדוק את מעשיו של המדען.
כך גם ברוחניות, על ידי המסכים והרצונות שלו המוכנים לכך, האדם צריך לבדוק את אותן
תופעות שעליהן מדבר המקובל, ולראות אם דבריו נכונים או לא.
אלא ההבדל הוא, שבגשמיות
האדם לא צריך להשתנות, וכל אחד יכול כביכול, על ידי יגיעה לבוא וללמוד את המדע,
ולראות אם אלה התוצאות הנכונות. אבל בחוכמת הקבלה, צריכים כבר לרכוש מקודם את
המסכים וצורות רוחניות מיוחדות, ולראות בהתאם האם המדען המקובל צודק ובאמת החוכמה
היא כדברו, והוא אינו מדמיין, או טועה במשהו. וההבדל הזה הוא גדול, שדורש מהאדם
השתתפות רבה יותר מזו שבעולם הזה.
כי מה שהאדם רואה דרך
המיקרוסקופ, בעצם קורה בו. ולא חשוב אם לפניו מיקרוסקופ, טלסקופ וכן הלאה.
המכשירים כולם הם כמו העין שלו, רק שמתלבש עוד חלק נוסף על העין. אבל את מה שלפני
העין, יש לאדם אפשרות לחקור רק לפי השתוות הצורה. האדם לא יכול לראות משהו מחוצה
לו, אלא רק לפי הצורות שהוא מקבל בתוכו, ומתפעל אז ממה שכביכול נמצא מחוצה לו.
והחושים, בעיקר חוש
השמיעה, הם דוגמה ברורה במיוחד לכך, שהאדם לא יודע מה קורה בתופעות מחוצה לו. הוא
יודע רק איך הוא עצמו מתפעל בפנים. לכן, אם אדם מרכיב לעיניו מכשירים למיניהם,
משקפיים, מיקרוסקופ, או טלסקופ, בכך הוא בונה לעצמו אפשרויות נוספות, שהוא צריך
להידמות להן בפנים, לחקור אותן בפנים, לבנות עליהן את הצורות הפנימיות שלו. וכל
עוד המחקר הוא בחומר, אין בעיה.
הבעיה היא כשהאדם רוצה
לחקור יותר עמוק מהחומר, בדרגות שבהן הוא רוצה להבין את הצורות, את סיבת הצורות.
כי אין קושי לגלות את המרכיבים שבמציאות. והמדע לא נועד לחקור כל חלק וחלק, אלא את
הקשר ביניהם, את הסיבה שכך הם מתקשרים, את המטרה שלהם, שכך הם פועלים.
נניח שפיזיקאי מסיק
ממחקרו שיש חמש מאות חלקיקים. מה הלאה? עליו לדעת איך הם פועלים, באיזו צורה,
מאיזו סיבה, ולאיזו מטרה. והמחקר הזה לא נמצא כבר בדרגת אותם החלקיקים. בשביל
המחקר הזה האדם צריך לבנות בתוכו תבניות חשיבה מיוחדות. ולכן לא יועילו כאן
מיקרוסקופים, טלסקופים, או מכשירי מחקר אחרים. נדרשת כאן הבנה מעמיקה יותר במהות
המתרחש.
והמדענים המתקדמים
שדואגים לא רק לחקור ולהביא עוד נתון אחד לעולם, ובו להסתפק ולהתגאות, אלא רוצים
לחקור את מהות המציאות, מהות החומר, הם נמצאים במבוי סתום, שבאמת אינם יודעים
אותה. ומתוך כך הם מגיעים להבנה שהמשך המחקר הוא באמצעות חוכמת הקבלה.
ומאחר שכתוב "יגעתי
ומצאתי"[15], אי אפשר לומר שחוכמת הקבלה אינה קיימת באדם בכוח. גם את מדע
הקבלה אפשר לבדוק, להכיר, ולחקור, כפי שעושים המדענים המקובלים. ולכן, מדע זה שונה
מהמדעים האחרים, אבל עדיין החקירות, והיחס לחומר ולמציאות ברוחניות אינם פחות
ממשיים. אלא הם הרבה יותר ממשיים ומציאותיים מאלה שבחוכמות דעולם הזה.
המדע הוא מרוץ להבנת
החיים, אליה האדם משתוקק בתת ההכרה והיא השאלה שלו, לא משנה מה הוא חוקר ועושה.
וסופו של כל מדע הוא כשיגלה, שהתשובה לרצון להבין את החיים ניתנת להשגה רק כשהאדם
עצמו הופך להיות כלי. ולא בונה כלים חיצוניים להשגת החומר והצורות והפעולות של
החומר, שבכך עוסק המדע. אלא האדם עצמו, ולא הכלי הדומם, צומח או חי מחוצה לאדם,
אלא ה"מדבר", מתחיל להשתנות כ"מדבר". והמדע נועד להראות זאת
לאדם.
אין למדע כלים חיצוניים
בדרגת מדבר, שאיתם הוא יכול לחקור מציאות. אלא יש לו כלים בדרגות דומם, צומח וחי,
שאיתם חוקרים כביכול מציאות חיצונית. וכל מה שהמדע חוקר, נחקר מתוך הכלים לפי
השתוות הצורה למשהו שכביכול נמצא מחוצה לאדם. וכך האדם קולט את כל המידע לפי התאמה
למשהו שנמצא מחוצה לו בדרגות דומם, צומח, חי.
ובדרגות דומם, צומח וחי
אפשר לחקור בצורה חלקית כלשהי, ולהבין משהו. בדרגת הדומם, על ידי הפיזיקה. בדרגת
הצומח, בוטניקה, כימיה וכדומה. בדרגת החי, ביולוגיה, רפואה וכן הלאה. אבל בדרגת
המדבר, האדם לא מסוגל לחקור את המציאות, מפני שלשם כך המדבר צריך להשתנות בעצמו.
ואין כלי שהאדם בונה מחוצה לו, שנקרא "המדבר" שבו עושים צורות למיניהן,
ועל ידי הצורות מרגישים איך הוא מתנהג, וכך חוקרים את המציאות.
האדם חוקר את כל המציאות
על ידי הכלים. אפשר לבנות אינספור כלים, ועדיין המחקר יהיה על ידי השוואת הצורה
לאיזו תופעה חיצונית, שאותה תופסים. ואפילו לא יודעים מהי ולפתע מגיעים לאיזו
צורה, שתופסים כנגדה משהו, ואז נקרא, שמגלים משהו. ובכל הדרגות זה אפשרי, חוץ
מדרגת המדבר. "מדבר" האדם לא יכול לבנות מחוצה לו.
ולכן המדע כולו בסופו של
דבר ייוָוכַח לדעת, שכדי להשיג את הצורות האמיתיות, את המדע האמיתי, מהיכן שבא
האדם, מי הוא והיכן הוא, אז האדם צריך להגיע לכלי של עצמו, צריך להשתנות. דרגת
ה"מדבר" שבאדם, היא צריכה לקבל צורות אחרות. ואת הצורות האחרות הבורא
כבר הציב לאדם במאה עשרים וחמש מדרגות, או בשש מאות ועשרים מדרגות. ואם בונים מתוך
המדבר את אחת הצורות האלה, מקבלים כנגדה איזו זווית, תמונה, אופן של הופעת המציאות
האמיתית, המתלבשת לפי השתוות הצורה בכלי הזה, הנקרא כלי בדרגת המדבר.
ולהשגה, להבנה, לתפיסה
הזאת, המדע חייב להביא את האדם. ואם אפשר להסביר זאת למדענים מוקדם ככל האפשר,
ובתקווה שישמעו, כך יתקצר הזמן, היינו הייסורים. והאנושות תגיע אז למדע האמיתי,
הנקרא קבלת הצורות האמיתיות של הרצון לקבל, חוכמת הקבלה. ולכן חוכמת הקבלה היא
שורש כל החוכמות. כי כמו כל החוכמות גם חוכמת הקבלה חוקרת לפי אותו עיקרון של
השתוות הצורה, אבל בדרגה הגבוהה ביותר, בדרגת המדבר.
ובעולם הזה חוקרים בדרגות
חי, צומח, ובעיקר בדרגת הדומם. בדרגת הדומם, לא נותר כבר הרבה להשיג, למעט כמה
חלקיקי אטום, וכך גם בדרגת הצומח. בדרגת החי המחקר הביולוגי מתפתח כיום במיוחד.
ובזה יסיימו את כל המחקר. והיתר, שורשי המחקר וההמשך שלו, הוא בדרגת המדבר. וגם
בכל אחת מהדרגות עצמן, יש דומם, צומח, חי וגם מדבר. כלומר, המדע מגיע לאין מוצא,
ולא יוכל להמשיך, אלא אם כן האדם יפַתֵח כלי בדרגת המדבר.
הבריאה כולה כלולה מכלי,
הרצון, ומאור, התענוג - חוץ מזה אין כלום. כמו שחוכמת הקבלה מלמדת, גם ברוחניות,
גם בגשמיות, גם בעולמות עליונים, גם בעולם הזה, אין דבר מלבד כלי ואור. ומה שנראה
לאדם כמו צורות למיניהן, שהוא לא מרגיש כלי ואור, אלא מרגיש את הצורות ששניהם
מקבלים בפגישה ההדדית ביניהם, זאת התופעה הקיימת כבר באדם. אבל לא כך קורה באמת,
מחוצה לו, אלא על מה שמחוצה לו האדם לא יכול להגיד מאומה.
אפשר רק לומר, שביסוד יש
כלי ואור, רצון ותענוג. והתענוג המופיע ברצון, או שהוא קובע, או שהרצון קובע,
וביחס ביניהם הם בונים לרצון צורות, תמונות, הרגשות, שהרצון מחלק להרגשה רוחנית או
להרגשה גשמית, למיני הרגשות, שנותן להן כיוון וציון: חיובי, שלילי, קליפה, קדושה,
וכן הלאה. אבל לא חשוב באיזו מדרגה נמצאים האורות וכלים, הם רק אורות וכלים, הגם
שמתראים בעיני הרצון כצורות העולמות הבאות עליו, ונמצאות בתוכו וסביבו.
ההבדל בין הכלי לאור ניכר
כבר בנברא הראשון, שנעתק מהכוח העליון. ולמה ההבדל הזה ניכר? כי הנברא הראשון הוא
היותר שלם, זך ומעודן, מכל הבאים אחריו. את המילוי, את הנועם והשלמות, הוא מקבל
ממהות הכוח העליון, שרוצה להעניק לו תענוג עד אין קץ.
את המילוי והשלמות השיג
הנברא הראשון, אדם הראשון, אבל השיג אותם בעביות מאוד זכה, ללא כלים דקבלה, בכלים
דהשפעה בלבד. ובכלים דהשפעה שלא עירב בהם את הכלים של עצמו הרגיש שהבורא מתייחס
אליו, ורוצה למלא אותו לגמרי בכל הכלים, שהנברא היה יכול להפעיל אז מטבע בריאתו,
היינו, בגלגלתא ועיניים.
לאחר מכן, כשהנברא רצה
ליהַנות לבורא באותו היחס כמו שהבורא אליו, כלומר להפעיל את האח"פ בעל מנת
להשפיע, אז הוא טעה שיוכל לעשות זאת. והפעלת האח"פ בעל מנת להשפיע גרמה
לשבירת הכלים. היינו, לניתוק הנברא מהבורא, ולשבירת הכלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים,
ולהתערבבות הכלים. ואנחנו מתקנים את הכלי הזה בחזרה כמו שהיה לפני השבירה, אם
השבירה לא היתה קיימת והנברא היה יכול לקבל בעל מנת להשפיע, ובאמת להחזיר לבורא את
כל אותו הטעם, והטוב והעונג, שמרגיש שהבורא מביא לו.
הנברא רוצה לחזור לאותו
מצב שהיה לפני השבירה. לכך הוא שואף בתת הכרתו, ולכך הרצון לקבל דוחף את האדם כל
הזמן, הרשימות שמתעוררות בו בלי הרף, הן שדוחפות אותו לכך. ואם האדם מבצע משהו
מהרשימות, שכל רשימה בשרשרת הרשימות מתגלה בסדר קודם ונמשך, אז הוא מרגיש את עצמו
הולך לקראת הצורות הבאות, הנכונות, הטובות. מרגיש את עצמו מתפתח בדרך התורה,
בתענוג, בשאיפה לנצחיות ושלמות.
ואדם שלא מסוגל לבצע
צורות נכונות, בקשר של רצון ותענוג, כלי ואור, אז באותו כלי שלא הלביש את הצורה
הנכונה, הוא מרגיש חוסר של אותה צורה נכונה, המורגש בו ככאב, כרע. וההבדל בין כאב
לרע, שכאב מורגש בחושים, ורע בא כבר כהכרה, למה הוא מרגיש את הכאב. ומתוך הכרת הרע
המצטברת לאט לאט בתוך הנברא, הוא מגיע למצב שמוכן לבצע את הפעולות הנכונות. היינו,
לקבל על עצמו את הצורות הנכונות, מאותן הצורות שאדם הראשון היה מקבל, אם היה עולה
בידו להשתוות להשפעה מהאור.
וידוע, שעיקר קנה המידה
של התענוג הוא הרצון לקבל אותו - אין אור ללא כלי, ורק לפי צורת הכלים, אפשר לומר
מה היה באור, ומה היתה הכוונה באור, מה היחס שלו אל הכלי. כלומר, אין בורא בלי
נברא. ואין התגלות הבורא, אלא רק בתוך הנברא. ובתוך הנברא, בתוך הרצון הם נפגשים,
והבורא ממלא את הנברא, שנקרא מתלבש בנברא.
ואין עוד מקום שיוכל
להיות ביניהם איזה יחס, קשר, התלבשות, התחברות, דבקות, אלא הכול בתוך הכלי. ולכן
רק לצורה שבתוך הכלי, האדם צריך לדאוג. ואם הצורה שבתוך הכלי תתאים להשפעה לבורא,
אז שם יתלבש האור. ובמידה הזאת, הכלי ירגיש דבקות, שלמות, נצחיות.
כי כל מה שהרצון משתוקק
ביותר לקבלו, מורגש בנו כמענג ביותר. כיוון שכך, נוכל להבחין בנברא ראשון זה, שתי
הבחנות:
א. מהות
המקבל: הרצון לקבל, שהוא גוף הנברא, יסוד מהותו, הכלי לקבלת התענוג.
ב. מהות
המתקבל: מהות התענוג שהנברא מקבל, שהוא אור הבורא, השופע אל הנברא בתמידות.
גם את מהות הרצון לקבל
האדם לא משיג, אלא מרגיש רק איך הרצון לקבל נפעל בתוכו. כלומר, האדם לא מרגיש אור
בנפרד, וכלי בנפרד. וגם אסור לו לדון בצורות המופשטות, אלא רק בצורות שהן מקבלות
כשנמצאים יחד זה בזה, אור בתוך כלי, וזו נקראת צורה שבחומר. והחומר עצמו נקרא,
שאור וכלי נמצאים יחד, והתופעה אז מורגשת בכלי. כלומר, את החומר של הרצון לקבל
בלבד, שזאת מהותו של הרצון לקבל, לא משיגים. כי הוא ההפך מן האור עצמו, שנברא
כחומר היולי, יש מאין.
אלא השגת האדם היא רק
במפגש בין האור לכלי, בצורה ההדדית שהם מקבלים. ולכן אומרים שהעולם הזה הוא עולם
המדומה. שהאדם, בהשגות שלו, בהרגשות שלו, במה שיש לו כעת, במתרחש בו, לא מרגיש, לא
משיג את התלבשות הבורא בנברא, התלבשות האור בתוך הכלי. אלא מרגיש בחמשת החושים, לא
את התופעות עצמן, אלא רק את התגובה מהן, את הצורות שלהן. בשמיעה, למשל, לא משיגים
את הצליל עצמו. האדם לא יודע מהו, ומיהו, אלא רק איך הצליל פועל עליו, ויותר נכון
לומר, איך שהאדם מתפעל ממנו.
והאדם צריך להגיע למצב,
שמקבל צורה כמו הבורא. והאם הצורה היא כמו הבורא, או לא, אינו יודע, אלא בתוצאה
הוא מרגיש, שהבורא מתלבש בו. שבהרגשה שלו, קיבל איזו צורה, שהיא צורת החיבור בינו
לבין הבורא. ומתוך החיבור הזה הוא יכול לומר, שמשיג את מעשה הבורא אליו, ואת המעשה
שלו כלפי הבורא, שמשתווים ומביאים לו את אותה צורה, הרגשה, מצב, שבו הוא נמצא
עכשיו. ורק המצב הזה הוא האמיתי, ואותו מותר לאדם לחקור, ולראות בו ודאי.
כלומר, רק הצורות
הרוחניות שבהן מושגת דבקות, ייחוד נברא עם הבורא, היינו, הצורות שבהן הם נפגשים
יחד, והנברא מרגיש בכך, רק הן הצורות המדויקות, המדעיות, האמיתיות. וכל היתר, הוא
מדומה. לכן עולמנו נקרא מדומה.
הבריאה כולה, וכל פרט
בתוכה, כלולים בהכרח משתי תכונות אלה החודרות ומתלבשות זו בזו. וחייבים להבחין בהן
משום שהרצון לקבל הקיים בנברא, אינו קיים במהותו של הכוח העליון. ועל כן הוא נקרא
נברא מלשון בר, חוץ, מה שמחוץ לעליון. ואילו השפע שהוא מקבל, נמשך כל כולו ממהות
הכוח העליון. ולכן גם השפע לא מושג בפני עצמו על ידי הנברא. לכן, יש מרחק עצום בין
הגוף שנברא לבין השפע שמקורו במהותו של העליון.
אלא היכן שהם נפגשים
ומתלבשים זה בזה, שם יש צורה ודאית, שהיא נקראת חיים אמיתיים. וחוץ ממנה, הכול
מדומה. הגם שנדמה לנו שזה קיום, שאנו קיימים, אבל כלפי אותה ההרגשה, הקיום הזה הוא
כאילו האדם מתעורר משינה, ומרגיש שמה שחלם קודם, היה כולו רק חלום.
אם מעירים אדם ישן, הוא
יתעורר ויוכל לומר, שחלם חלום איום. או, שיצטער שהעירו אותו, כי חלם חלום טוב. אבל
אם אין לאדם בדיקה להשוואת עצמו עם משהו אחר, איך יוכל לומר? כולנו נמצאים עכשיו
בחלום, ואיש לא יכול להגיד שמה שנראה לנו מציאות, הוא חלום. אלא ההבדל בין חלום
למציאות הוא, שכעת אנו מרגישים צורות בדויות. ולפני שהאדם יוצא מעל המחסום, ומקבל
צורה אחרת, ומתעורר, הוא אינו יכול למדוד את הצורות. ו"מתעורר" הכוונה,
מתמלא בדעה, בהשגה האמיתית, במדרגה גדולה יותר מהמדרגה הזאת.
וחלום נקרא, שהכול רדום
מקליטה חיצונית, כשהגוף מקיים את עצמו בלבד בצורה שסוגר את עצמו, כביכול, ומקבל רק
אוויר מבחוץ. עד שאפשר להזין את האדם, לתת לו כל צורכו, ולנתק לו את הרגשת החוץ,
ולהכניס אותו לחלום, וכך הוא יחיה ולעולם לא יבדיל שהוא בחלום.
לכן כשהבורא מחזיר אותנו
ל"ציון", כלומר על ידי "יציאות", מגיעים לארץ ישראל, לתכונות
הבינה, אז נקרא שמתעוררים מהחלום, ואומרים "היינו כחולמים".[16] לכן
המציאות הזאת נקראת מדומה. אבל אין אפשרות להסביר לאנשים, שכולנו חיים סגורים בתוך
עצמנו, בתוך הרצון לקבל שלנו. כמו שגוף ישן וסגור בתוך עצמו, ולא מגיב, הוא לא
פועל ולא מקבל דבר מבחוץ. הוא מנותק מהמציאות החיצונית כמו בחלום.
ולהתקשר למציאות החיצונית
אפשר רק על ידי רצון להשפיע. צריך להיות בעל מנת להשפיע, להרגיש חיצוניות, להתקשר
אל הבורא. ואז, כמו שחולמים ומתעוררים, ויש קליטה והוצאה כלפי חוץ, היינו, מוציאים
משהו כלפי חוץ, וקולטים מבחוץ, כך יהיה אצלנו, בתנאי שנקבל יכולת להתייחס כלפי
חוץ, בכוונה על מנת להשפיע.
ולכן כלפי כל הדרגות
האחרות שברוחניות, ההגדרה האמיתית, המדויקת, של המציאות שמקבלים בהרגשה בעל מנת
לקבל, בכוונה על מנת לקבל לתוכנו, במה שיש לנו במדרגתנו הקטנה, היא חלום.
את אור הבורא, כלומר את
התפעלות הכלי, ניתן להשיג. השגה כזו נקראת חומר וצורה יחד. ההתפעלות היא הצורה,
והכוח הוא החומר.
אולם קיים הבדל בין האור,
המתנה, לבין האהבה הנולדת על ידה. הרגשת האהבה, הנולדת בתוך הכלי כתוצאה מהמתנה,
מוגדרת כצורה ללא חומר. כלומר, אם ננתק את האהבה מהמתנה, כאילו שמעולם לא היתה
מלובשת במתנה מוגדרת, והיא אינה יותר משם מופשט של אהבת הבורא, אזי היא מוגדרת
כצורה, והעיסוק בה נקרא קבלת הצורה.
זהו מחקר מוחשי, משום
שרוח האהבה הזו, היא הנשארת באמת בהשגה, כמושג נפרד לחלוטין מהמתנה. כלומר, כמהות
האור.
מה שעלינו לגלות הוא
"רצונו להטיב לנבראיו".[17] אבל האדם לא יכול לגלות את "רצונו
להטיב לנבראיו" על עצמו. הוא מגלה את רצונו של מישהו כלפיו, בכלים שלו עצמו,
אבל הוא לא מגלה עד כמה אותו מישהו מתייחס אליו. הוא רק מגלה את התגובה של עצמו,
מה יש לו מכך שהוא מקבל ממישהו. העיקרון הזה נובע ממהות הכלי, שאינו מרגיש מה
שממלא אותו. היינו, האדם לא מרגיש את יחס הבורא אליו, אלא הוא מרגיש את התפעלותו
ממה שמגיע אליו מהבורא.
ובצורה כזאת אין אנו
מסוגלים להשיג את "רצונו להטיב לנבראיו". לכן נאמר, שהבורא מביא מתנה
לנברא, והנברא מגיב על המתנה, שנראית לו טובה או נעימה, אבל מהתגובה הזאת הנברא לא
יכול לגלות מהו יחס הבורא אליו. הוא יכול רק לומר שהבורא מביא לו טוב, אבל לא
להרגיש את "רצונו להטיב לנבראיו", איך הבורא מצדו רוצה להטיב לנבראיו.
כדי לגלות "רצונו
להטיב לנבראיו" על הנברא להידמות לבורא באותה פעולה. בדומה לילד, שאינו מבין
עד כמה אמו אוהבת אותו, ולא יודע מה יחסהּ האמיתי אליו, אלא חושב שהיא מתאכזרת
אליו, כשהיא מחייבת אותו להיות ילד טוב או להכין שיעורים. עד שהוא גדל, ומתוך מה
שהוא רואה על עצמו, הוא מבין שהיו אלה סימנים של אהבה. זאת אומרת, צריכים להיות
דומים להמשפיע כדי להבין אותו, כדי לגלות רצונו, איך הוא מתייחס לנבראים.
איך ניתן לעשות זאת?
כדברי הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך".[18] אם האדם מתייחס לאחרים, כמו שהבורא
מתייחס אליהם, הוא מגיע בכך להשתוות הצורה לבורא, ומתחיל להבין אותו, להרגיש אותו,
את תכונותיו, ולפי זה להידבק אליו. ואין שום אמצעי אחר או שיטה אחרת, שיכולים
להפוך את האדם דומה לבורא, לעזור לו להגיע ל"רצונו להטיב לנבראיו",
למחשבת הבריאה.
לכן הבורא שברא את הנשמה,
כדי לתת לה אפשרות להרגיש לא רק את המתנה שהוא מוסר לה, אלא את היחס שלו לנברא,
היה חייב לחלק את הנברא בצורה מלאכותית לחלקים רבים מאוד. וכמו שלבורא יש נברא, כך
לנברא יש את יתר הנבראים, שאליהם הוא יכול להתייחס או על מנת לקבל או על מנת
להשפיע. ואם הוא מתחיל להתייחס אליהם בעל מנת להשפיע, הוא מתחיל לגלות כלפיהם את
אותו היחס כמו של הבורא כלפיהם, וכך מגיע להשתוות הצורה לבורא. כלומר, אם לא היו
בעולם נשמות רבות נוספות, לאדם אף פעם לא היתה אפשרות להגיע להשתוות הצורה עם
הבורא, להבין אותו, להרגיש אותו, ולהגיע לדרגתו.
ולכן הדרך של האדם מתחלקת
לכמה שלבים:
"עולם העשיה"
נקרא, שבתחילה מרגישים את המתנה.
"עולם היצירה"
נקרא ריבוי המתנות.
"עולם הבריאה"
נקרא, שמתחילים לגלות את האהבה מעל ריבוי המתנות.
"עולם האצילות"
נקרא, שמנתקים את האהבה מן המתנות, כאילו המתנות לא היו מעולם ואין צורך בהן. אלא
דבוקים רק באהבה, בהשתוות הצורה, ביחס בין האדם לבורא.
והשלבים האלה נקראים
גילוי האור מתוך הכלי. ובהם יש חומר וצורה מלובשת בחומר, ולאחריהם צורה מופשטת
ומהות.
אהבה בלי מתנות נקראת
דבקות ליחס הדדי, שנולד לפי המתנות, מהרגשת המתנות. מתוך המתנות האדם רואה את יחסו
של מישהו כלפיו ושם לבו אליו. הוא מתחיל לגלות שהיחס של נותן המתנה כלפיו הוא
אהבה, שהמתנות הן רק אמצעי שאין לו שום חשיבות, ועד כמה היחס של הנותן הוא החשוב
בעיניו. המתנות יכולות להיות גדולות כגודל הכלי כולו, שמביאות תענוג על כל הכלי,
אבל לא איכפת לאדם מהתענוג שממלא אותו, אלא איכפת לו מהיחס של נותן המתנה כלפיו.
כלומר, בנתינת מתנה ולו
הקטנה ביותר, לאחר "התודה" וההרגשה הנעימה, מתחיל העניין של כמה היא
עולה, וכמה נותן המתנה שווה בעיניי. אם האדם הזה אף פעם לא שם ליבו אלי, ופתאום
נותן לי מתנה, אני מרגיש משהו חדש. לפי המתנה אני מתחיל לגלות, שנותן המתנה אוהב אותי
ואני מתחיל לחשוב חוץ מאשר על המתנה עצמה, גם על זה שהביא לי את המתנה.
למתנה יש ערך מסוים בעיני
האדם, אבל ערכו של נותן המתנה יכול לעלות בעיניו הרבה יותר, לכן גם המתנה נעשית
חשובה. ואם נותן המתנה מרבה את המתנות, הוא מגלה דרכן יחס שמקבל המתנה רואה בכל
פעם, יחד עם המתנות. ואז מתחיל העניין מה יותר חשוב: היחס של נותן המתנות או
המתנות שהוא מביא. אם הוא מביא מתנות יקרות, קשה להתייחס אליו, כי המתנות מסתירות
אותו כביכול. האדם מצפה להן ולא לנותן המתנות.
אבל אם האדם מסוגל לחשוב
על המטרה, שהרצוי הוא לא המתנות, אלא היחס של נותן המתנות כלפיו, ואותו הוא רוצה
לגלות, והוא החשוב. אז האדם עובד על גדלותו של הנותן בעיניו מבלי להתחשב איזו מתנה
הוא מביא, אלא העיקר היא תשומת הלב, אפילו אם המתנה היא הקטנה ביותר. המקבל כלל לא
שם לב למהות שלה או למשקל שלה, אלא כל רצונו הוא לגלות פעם אחר פעם את היחס של
נותן המתנה כלפיו. עד כדי כך, שאפילו מתנות גדולות לא חשובות בעיניו, חשוב לו רק
היחס כלפיו.
הנותן יכול לתת לו מילוי
אינסופי בתוך הכלי, והאדם כביכול לא מרגיש את המילוי, אלא מגלה בו את האהבה של
הנותן, ולא את המתנות, למרות שהן ממלאות את כל הרצון הטבעי שלו. ולחילופין, הוא
יכול להביא לו מתנה שכלל לא ממלאה את הכלי האינסופי, ואין שם לא אור, לא מתנה, ולא
מילוי. אבל ההתייחסות של נותן המתנה אליו, אפילו שלא מביא דבר, אלא אומר שאינו
מביא יותר, היחס הזה הוא שממלא את האדם.
ויוצא שהאדם הגיע לתיקון,
הנקרא "חפץ חסד".[19] כשכל המתנות מאפס ועד אין סוף, שאותן האדם
צריך ורוצה וחייב לקבל לפי הטבע, ומרגיש חיסרון אליהן, הן כבר אינן חשובות בעיניו,
אלא הוא רוצה לגלות רק את היחס של הנותן. הוא מגלה אותו לפי השתוות הצורה, לפי
הכוונה על מנת להשפיע שרוכש. והמצב הזה נקרא שהאהבה מתעלה מעל המתנות, וקיימת בפני
עצמה. ואז הכלי נעשה עצמאי מן האור, ולא "שפוט". והמתנות יכולות לבוא או
לא.
האדם יכול להבין את יחס
הבורא כלפיו רק מתוך השתוות הצורה לבורא. בדומה לילד שלא יכול להבין את היחס של
אמו כלפיו, אלא עליו להידמות אליה ואז הוא מבין מה היא מרגישה כלפיו. לכן, כדי לתת
לבורא את אותו יחס, הנברא חייב להיות כמו הבורא.
איך הוא יכול להיות כמו
הבורא? בשביל זה ישנם עוד נבראים חוץ ממנו. אותו מספר נבראים שיש לבורא, יש גם
לאדם, והוא יכול להתייחס אליהם כמו לבורא. במידה והאדם מתייחס אליהם כמו לבורא,
הוא נעשה דומה לבורא. לכן היחס הזה נקרא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".[20]
העבודה עם יתר הנבראים
היא האמצעי. אדם שרוצה לגלות את יחס הבורא כלפיו, צריך להגיע לאותו יחס אליהם כמו
יחסו של הבורא אליו. ולגלות את היחס של הבורא כלפיו, זו המטרה שאליה האדם צריך
להגיע. זו הסיבה והמטרה של הבריאה. אבל את השיטה ואת היישום שלה, איך להגיע לאותו
מצב, לאותו יחס לנבראים כמו הבורא, אותם צריך ללמוד.
ניתן להשיג את האור,
כלומר, את ההתפעלות מן האור אפשר להשיג. התפעלות מן האור נקראת כלי. ואין כלי
שקיים בפני עצמו. הכלי הוא מה שמתהווה בתוך האור, או יותר נכון, הכלי הוא ההתפעלות
מן האור. השגה כזו נקראת חומר וצורה יחד. ההתפעלות היא הצורה, והכוח הוא החומר. הרצון
הוא החומר, ואיך שהוא מתפעל זו הצורה שלו.
אולם קיים הבדל בין המתנה
לבין האהבה הנולדת על ידה. הרגשת האהבה, הנולדת בתוך הכלי כתוצאה מהמתנה, מוגדרת
כצורה ללא חומר. למה? כי צורה נקראת התפעלות הכלי מהמתנה. וצורה ללא חומר היא
התוצאה. האהבה היא תוצאה מתוך שמוסרים מתנות אחד לשני. לכן האהבה נקראת צורה ללא
חומר, כי נמצאת מרחפת כבר בקומה עליונה יותר, ביחס בין האדם לבורא מעל המתנות.
כלומר, אם ננתק את האהבה, האור, מהמתנה, כאילו שמעולם לא היתה מלובשת במתנה
מוגדרת, והיא אינה יותר משם מופשט של אהבת הבורא, אזי היא מוגדרת כצורה, והעיסוק
בה, באהבה, ביחס בין האדם לבורא המרחף מעל המתנות, מעל הרצון לקבל של האדם ומעל
הרצון להשפיע של הבורא, העיסוק הזה נקרא קבלת הצורה.
זהו מחקר מוחשי, משום
שרוח האהבה הזו, היא הנשארת באמת בהשגה, כמושג נפרד לחלוטין מהמתנה. כלומר, כמהות
האור. זאת אומרת, אם משיגים את היחס בין בורא לנברא, שאינו תלוי בטבע הנברא, אז
משיגים את מהות
_______________________
[13] להסבר ראה: בעל
הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו; וכן הערה מס' 3 בביאור על "שכל
הפועל".
[14] שמואל ב כג, כ.
[15]מגילה דף ו ע"ב:
"לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן".
[16] ראה הערה מס'
11 לעיל.
[17] בעל הסולם, הקדמה
לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ב.
[18] ויקרא יט, יח.
[19] תיקון על הרצון לקבל
שבו הוא רוכש את תכונת בינה.
[20] נדרים ט, ד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה