יום חמישי, 20 ביוני 2013

[8.04] למה בעם היהודי היה צורך בקדושה של חפצים?

ביאור 4 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

למה בעם היהודי היה צורך בקדושה של חפצים?

מאז חורבן בית המקדש, העם איבד את הקשר עם הקדושה, הוא הפסיק להרגיש רוחניות, ובמקומה אנשים התחילו לפתח יחס מסוים לגשמיות. והמקובלים, אותם חכמים שהנהיגו את העם במשך כל הדורות האלה, קבעו חוקים שקושרים את האדם לקדושה על ידי הרגלים.

גם המנהיגים האחרונים של החסידות, שפעלה לפני כמאתיים שנה, הנהיגו בעם ובקרב אנשיהם מנהגים חדשים, מפני שעל ידם האדם בכל זאת מתקשר למשהו. המקובלים עצמם החדירו בעם את היחס לחפצים קדושים, כדי להחזיק את העם בדרגה שהיתה לו, שלא יפול לדרגה בהמית. אמנם אדם לא מפותח יכול לטעות ולחשוב שבתוך החפצים יש קדושה, אבל ככל שהוא הולך ומתפתח, הוא מבין שאין בהם שום קדושה.

כך האדם בנוי, מה שלא יעשה. אדם שאין לו אחיזה ברוחניות, מייחס אלוקות וכוחות מיוחדים לעצמים גשמיים. מלמדים אותו שכך ייטב לו, כדי לספק דרישה פסיכולוגית של האדם, שמרגיש יותר בטוח בחייו, אם יש לו חפץ כלשהו שהוא מאמין שעוזר לו. עניין זה נובע מהרצון הטבעי של האדם להיות תלוי בכוח העליון. ואם אין בעולמו כוח כזה, הוא מוכן לראות אותו אפילו בצורה שקרית, למרות שיודע שאין הוא נראה כך. אבל הידיעה הזאת אינה פועלת על ההרגשה.
גם אנשים גדולים, ברגע שהם נעשים חולים או נכנסים לצרות, הם מתחילים להאמין בסגולות, בחפצים, בפסלי בובות. אדם שרע לו מוכן לקנות חוט אדום, ולהאמין שהוא עוזר לו. והאמונה הזאת עוזרת לו, היא כוח פסיכולוגי גדול. גם ברפואה, אמונה בתרופה מוסיפה לאדם כוחות חיים, ולהפך, חוסר אמונה יכול להביא למות האדם. האדם הוא לא מכונה, אלא יש לו כוחות שהוא יכול לעורר, וכך להחיות את עצמו.

לכן צריך להבדיל בין כוח פסיכולוגי לבין רוחניות אמיתית. הדברים האלה ממילא מתגלים לאחרונה, והאנשים מפסיקים להאמין בחפצים קדושים, מפסיקים להאמין שבחומר יש רוח. הרצון לקבל שלהם גדל לדרגה ד', והם לא יכולים לקבל יותר שבדומם, בצומח ובחי, יש רוח, יש כוח עליון. מי שממשיך להתפתח, מוותר על החפצים האלה מתוך הבנה שאין בהם שום קדושה ולא יכולת לעזור. אלא העזרה יכולה להגיע רק מהכוח העליון, שבא אל האדם ומשנה אותו, נותן לו כוחות פנימיים להתגברות.

מה הכוח העליון עושה בשביל האדם? נותן לו כוח התגברות. הבורא לא מציל את האדם מהפעולות שהבורא עצמו פועל עליו כרע. הוא לא נותן לו תרופה, או כוח, כדי להציל אותו ממה שפועל בו כרע. אלא הוא נותן לאדם כוחות, כדי שהוא בעצמו יגלה את הרע ויצא ממנו.

לכן המקובלים לא חששו להביא לאדם דרך לאחוז בעצמים קדושים, כדי שהחיים שלו יהיו מסודרים על פי הקדושה, כהעתקה מהקדושה, משום שאדם שמתפתח, מתחיל להתייחס לרוחניות ולגשמיות ביחס הנכון. הוא יודע מה יכול לעזור לו, היכן טמון הכוח העליון ועל ידי מה הוא יכול להזמין על עצמו אור מקיף, שייתן לו כוח ושינוי פנימי. ואל אותן פעולות שעשה קודם וממשיך לעשות גם כעת, הוא מתייחס רק כאמצעי לקביעת סדר ומסגרת לחיים, שעוזרים לאדם בשעה שהוא נופל למדרגה של דומם, ומסייעים לו להחזיק באותה מדרגה ולא לברוח רחוק מדי.

והמקובלים עצמם עשו כך. למה הם בנו חסידות? כדי להחזיק את האדם, לתת לו יותר עצות, יותר רמזים, במה כל דבר כרוך. ולא מן הסתם הם המציאו את כל הסימנים האלה, שהחזיקו את העם במשך דורות רבים, כמו חוט העשוי משמונה - עשר חוטים או שבעים ושניים חוטים שהיו נוהגים לכרוך על גופם. יש בהם רמזים על רוחניות, שמביאים את האדם שגדל, להתחיל לשאול שאלות. לכן בעל הסולם לא נתן לתלמידיו, שבאו מזרמים שונים בחברה הדתית, לשנות את צורת הלבוש שלהם לטובת לבוש דומה לשלו. אלא הורה להם להישאר באותו לבוש. כי האדם שנופל, נופל לדרגת דומם, אל אותה חברה שהשתייך אליה לפני הדרך הרוחנית.

והמנהגים האלה הם שמחזיקים אותו בזמן הנפילה, ושומרים שלא ייפול יותר מדי. ואם הנפילה היא לא חזקה מדי, אז היא לא עוצרת את האדם מלהגיע להכרת הרע. ואין מצווה "ללכת לשוּק", להתפלפל ולהתבלבל שם בין חסרי הדרך, כדי לראות יותר מהר את הרע. הרע אינו מתגלה מתוך שעושים עבירות. הרע הנכון מתגלה על ידי שמושכים אורות מקיפים. לכן יציאה ל"תרבות רעה" וחזרה ממנה אינה חזרה בתשובה, אלא מספיק שהאדם נופל לשנייה אחת, מרגיש את הנפילה ומתקדם מיד חזרה.

לכן המקובלים החדירו בעם מנהגים בכוונה, כדי להחזיק את האדם ברמה כמה שיותר גבוהה, למרות שהוא בדרגת דומם, ואין בכך שום קדושה. המנהגים מחזיקים אותו שלא ייפול יותר למטה. ואדם שמתחיל לגדול לרוחניות, לא חשוב היכן הוא נמצא, הוא מוותר על כל הסממנים האלה, כי רואה את האפסיות שבהם. אבל כשהוא נופל, נופל אליהם, ולא יותר נמוך. לכן יש עדיפות לחיים במסגרת נכונה וקבועה מבלי לצאת ממנה. לא צריך יותר ממסגרת נכונה, כפי שרב"ש העיד על עצמו, שעבר בחייו כל מה שעובר אדם רגיל על פני האדמה עד שהגיע לקדושה, בלי לצאת מירושלים ומבני ברק. ואפשר לטייל בעולם כולו, ולא להשיג כלום.

האדם צריך לפעול רק כלפי האור, לראות את עצמו לעומת האור. כל הירידות הן רק כלפי האור. ואם הירידה אינה כלפי האור, היא לא נקראת ירידה והיא נמדדת בצורה אחרת, לא כלפי הקדושה. לכן ברגע שחבר נופל, צריך לעצור אותו ולהחזירו חזרה. ולא לחכות שיתייסר עד שיראה כמה הוא רע. זו קליפה. הקליפה אומרת לאדם שטוב לו לסבול, שכך הוא יגלה את הרע. אבל הגישה הזאת, למרות שהיא פועלת ומשפיעה מאוד על האדם, אינה מוסיפה ואינה מזרזת את הדרך.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה