[8.03] מהותו של כוח ההשגחה העליון - הבורא

ביאור 3 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

מהותו של כוח ההשגחה העליון - הבורא

בשונה מהפילוסופיה, הקבלה אינה עוסקת במהות הכוח העליון, ב"עצמותו", ואף לא במה שנעדר ממנו. היות שערכה של הגדרת השלילה (מה שאין בו) אינו פחות מהגדרת הקיום (מה שיש בו) כי גם היא נחשבת לעדות והכרה במידת מה. כי כל מהות שרואים ממרחק מזהים גם את מה שאינו קיים בה, ודבר הנמצא רחוק מן העין, אי אפשר לזהותו, וגם לא את מה שנעדר ממנו.

לכן חוכמת הקבלה מעצם הגדרתה כמדע המבוסס על ניסוי, אינה מדברת על מה שנמצא מחוץ לטווח תפיסתה והשגתה, על המהות. ולכן, יש בחוכמת הקבלה עיקרון בסיסי: "כל מה שלא נשיג, לא נוכל להגדירו בשם ובמילה". כי השֵם מורה על תחילתה של השגה כלשהי.

אולם האור העליון, שהאדם משיג בתוך הכלי, הנשמה, היינו הרגשת כוח ההשגחה העליון ופעולותיו - כל כולה נערכת במדע הקבלה לפרטי פרטים, ולפי דקויות הניתוח והניסוי, לא פחות מאשר כל השגה מוחשית.

חוכמת הקבלה חוקרת את התלבשות הכוח העליון בתוך הכלי, ואת כל מה שמתרחש עם הכלי הזה, שבכללותו נקרא נברא. כדי שתישאר חוכמה מדויקת שאפשר להתבסס עליה, העיקר הוא להגדיר עד כמה ניתן לחקור בה חקירות אמיתיות שאפשר להסתמך עליהן בוודאות, ועל סמך החקירות האלה להתקדם ולהוציא מהן עצות וחוקים, לפעולות ולמעשים שיקדמו אותנו כלפי המטרה הנכונה של קיומנו.

האדם לא מקבל ספר עצות מלמעלה. הוא לא נולד עם תוכנה פנימית ברורה בדומה למכונה או לבובה, הוא גם לא יכול לקבל מחוץ לו שום הנחיות ברורות, לא חשוב כמה יטרחו ללמד אותו. אלא על ידי העצות שנותנים לו המקובלים, כל אדם שרוצה להתקדם בחייו למטרת הבריאה, חייב בעצמו לגלות על עצמו את העולם העליון, את החוקים שלו, את הפעולות שפועלות עליו, ואיך הוא צריך להפעיל את עצמו בהתאם להם.

כלומר, כל אחד ואחד מהנבראים חייב להיות מדען חוקר והמבצע את מה שהוא חייב לבצע בכל התהליך, מלידתו ועד שיגיע להשוואת הצורה לבורא. אף אחד לא יכול לעשות במקומו שום פעולה. וגם אם יש לו סביבה תומכת של רב, ספרים וסופרים, זו עדיין רק תמיכה. האדם עצמו הוא שנותן יגיעה, הוא שמגלה את החוקים, את התנאים ואת המטרה. הוא חייב לטכס עצה ולמצוא כוחות כדי לממש אותה, וכדי להגיע למטרה.

ועבור מי שאין לו עדיין השגה רוחנית, הקבלה אינה מדע. הוא לא יודע שהקבלה היא מדע. הוא יכול להאמין למה שאומרים לו, או להתייחס לכך כהשערה, אבל לא יותר. הוא לא מרגיש את העולם שהקבלה חוקרת. אין לו כלים לראות שהחקירות שלה הן חקירות מדעיות. אין לו גם הבנה במה הוא חוקר את העולם הזה.

עד שהאדם לא משיג כלים אחרים, כלומר, אפשרות לחקור עם כוונה על מנת להשפיע, הוא לא יודע מה הן חקירות בחומר על מנת לקבל. הוא לא יודע מה ההפרש בין זה לזה, וגם לא יודע מהו כל אחד מהם, כי אי אפשר ללמוד על האחד מהם, אלא רק בהשוואה למשנהו.

כמו בכל דבר, כוונה אפשר לחקור רק בהתאם לדבר שהפוך ממנה. חקירות מתבססות תמיד על מדידה של דבר אחד כלפי דבר שני. ואת הדבר עצמו, לא תופסים. בדומה לחושך. אם יש מעט אור, ששובר את החושך, משהו כנגדו, אז האדם תופס ומודד, ויכול לתת לו ערכים ולקבוע לו צורות. אבל רק אם יש הפרש, הבדל.

העיקרון הזה נובע מהשורש הראשון בין אור וכלי. אם יש הבדל, מרגישים. אם אין הבדל, לא מרגישים את הדבר. אפילו משהו עצום, כמו הכוח העליון, כמו הבורא, שנמצא לפנינו, בתוכנו, סביבנו, ואף אחד לא מרגיש. אין לנו עם מה, כנגד מה, להרגיש אותו.

לכן כל מה שהאדם מרגיש, כל החושים שלו, עובדים בשיטה של התנגדות. משהו רוצה ללחוץ עליו, והאדם דוחה אותו בחזרה כדי לאזן את הלחץ. ואז הוא מודד את הכוח שלו, כמה כוח עליו להשקיע כדי לאזן את הלחץ הזה. ובכוח הזה ובאופי הכוח, שהוא מפעיל כדי לאזן את הלחץ, מצטיירת באדם תמונה על משהו שנמצא מחוץ לו.

אם מגיע אל האדם צליל מבחוץ שהוא לא מכיר, האוזן שלו מגיבה לתדרים מיוחדים של הצליל. היא תופסת חלק מהצליל בתדר מסוים ולא בתדר אחר, ושוב תופסת חלק ממנו רק בתדר כלשהו ולא אחר. וכך האדם מאזן את התגובה שלו על מה שבא מבחוץ, רק באותם התדרים שהוא מרגיש. והתדרים שהוא מייצר, הכוח שהוא מייצר, כדי לאזן את הצליל הזה, מצטיירים בו כמשהו שנמצא מחוץ לו. כלומר, את מה שהאדם מייצר, הוא חושב שנמצא מחוץ לו.

ומה באמת נמצא מחוץ לו, מהו כל מגוון הלחצים והצלילים, הוא לא יודע, כי הוא לא נקלט בו. לכן תמונת העולם שמצטיירת באדם מתוך כל תמונת המציאות, מיוצרת על ידי חמשת החושים שלו. חמישה חושים שאינם חמישה חושים חושיים, שמרגישים משהו מבחוץ, אלא הם בעצמם מייצרים לאדם את התמונה כאילו היא מחוץ לו.

את החושים האלה אפשר לשנות מבפנים, ובכך לשנות את התמונה שרואים, לתמונה לגמרי אחרת. על ידי ויסות פנימי, על ידי תגובה בתדרים אחרים, בכוח אחר, ברגישות אחרת, האדם יכול לשנות את העולם שמולו, לתמונה שונה לגמרי. אפילו באותם חושים, בעל מנת לקבל, בתוכנה שכולה רק איך ליהנות, מאיך שהחושים מייצרים את התמונה. אבל אם הוא מפענח את התמונה שמייצרים חושיו, לא על מנת לקבל לעצמו, אלא כתמונה כדי להשפיע למישהו שנמצא מחוץ לחושים שלו, היינו מצדם השני, אז הוא תופס תמונה ביחס אליו.

היום, מה שנמצא מהצד השני של חושיו, אינו מובן לאדם ואינו מורגש בו, הוא מרגיש רק מה שחושיו מייצרים. אבל כשהוא מתחיל לפעול כלפי מי שנמצא מבחוץ, כלפי מי שיצר בו את החושים ופועל עליהם מבחוץ, ורוצה להתקשר אליו, לשורש החושים והמחשבה והפעולה שעוברת עליו, והוא מתחיל להתייחס אליו, אז הוא תופס את התמונה בצורה שונה לגמרי. לא כפי שחושיו מציירים לאדם את הדברים שבאים מבחוץ, אלא איך שהחושים שלו מציירים אותם ביחס אליו, לאותו מישהו חיצוני.

התוספת הזאת של "ביחס אליו", היא המקנה לאדם תמונה אחרת לגמרי. הוא ממשיך לפעול מתוך עצמו ולהרגיש את תגובת עצמו. אבל בחושים שלו ובתגובה שלו, הוא מגלה את היחס של המישהו הזה, את הכוונה שלו כלפיו. כלומר, האדם חוזר כביכול לאחור, אל מי שיצר אותו, ומזדהה איתו מהנקודה של היוצר. האדם מתחיל לראות את עצמו - את התגובה שלו על המציאות, ואת הקביעה שלו את המציאות. הוא מתחיל להסתכל מנקודת מבט של הזדהות עם השורש הנקראת "דבקות בשורש". אבל גם התפיסה הזאת היא תפיסה פנימית על ידי החושים, במה שהם מתפעלים.

לכן מי שלא הגיע לרוחניות, הקבלה בשבילו היא פילוסופיה. אמנם לא פילוסופיה במלוא מובן המילה, כי היחס שלו אליה הוא בכל זאת לפי פסוקים והגדרות שמלמדים אותו. אבל אם אין עדיין ממשיות בכל מה שמדברים, ולא נמצאים באיזו אחיזה ברוחניות, אז הקבלה היא פילוסופיה.

ולכן כל מי שנמצא בחקירות, אפילו של העולם הזה, הוא לא מבין איך הוא חוקר, באיזו צורה הוא חוקר, מה ההגבלות שלו, במה להאמין ובמה לא. לאדם אין שום תפיסה עדיין, מה הם הכלים שחוקרים בהם, שהכלי הוא רצון לקבל. ויחד עם גילוי חוכמת הקבלה, יתגלה שכל המדע שלנו הוא רופף מאוד. והאפשרות האמיתית לחקור את החומר, תתגלה יחד עם האפשרות לחקור את הרוח.

אדם שתופס את המדרגה הרוחנית הקטנה ביותר, כבר יש לו אחיזה מסוימת בכל מה שנמצא ברוחניות. כי כל מדרגה, ולוּ הקטנה ביותר, כוללת בתוכה את כל המרכיבים של המדרגה הגדולה ביותר. ההבדל הוא רק ברזולוציה - במספר החלקים, בעומקם ובקשר שאפשר לגלות ביניהם. אבל בכל מדרגה ישנן עשר ספירות וכל מה שבהן. ומי שלא גילה את המדרגה הקטנה הזאת, הוא קורא וחושב פלפולים בלבד. אבל גם בפלפולים האלה טמון היחס שלו להגיע לחקירה נכונה, ולהיטמע בחומר הזה, להתחבר אליו. ולכן הפלפולים מועילים לו, כי הם מעוררים אור מקיף.

כאן טמון ההבדל בין המקובלים לפילוסופים. פילוסוף לא צריך להשתנות. לא חשוב לו אם הוא מדבר על דברים, שנמצאים או לא נמצאים במציאות. יכולים להתכנס כמה פילוסופים ולדבר כל אחד על משהו הפוך לגמרי מהשני, ואין הדבר נחשב להם לסתירה. אלא כל אחד כפי יכולת הדיבור שלו, מקבל את האפשרות לדבר על כל נושא שעולה על רוחו.

מה שאין כן המקובלים, הם חייבים להביא בדיבורם השגות ממשיות מתוך פעולת האור העליון על החומר שלהם. ואת ההשגות האלה הם חייבים לרשום בצורה מדויקת, ולהראות לכולם איך אפשר להשיג את המצבים האלה, איך לחזור עליהם ולהשתמש בהם.

ולכן בחקירותיהם המקובלים דואגים בעיקר להראות לאדם היכן בטוח לחקור ולהתקדם בצורה אמיתית, ברורה ונכונה, והיכן הגבול שאחריו כבר לא בטוח ולא כדאי להיכנס ולחקור. כי אין לאדם על מה להסתמך, והוא עלול להתבלבל ולהשלות את עצמו בכיוונים לא נכונים.

לא שקיימים כיוונים כאלה, אלא שהאדם יתבלבל ויקבל צורה דמיונית כצורה אמיתית, ועד שיתגלה לו שהיא אינה נכונה והוא יחזור לדרך הנכונה שבה ימשיך בצורה ישירה, תיגרם לו אריכות הדרך. לכן דאגתם הראשונה של המקובלים, בעצה שהם נותנים לנו, היא לשמור שהאדם לא יטעה, ובכך לקצר לו את הדרך.

ובראשית דבריו בפרק "הגדרת הרוחניות" במאמר הזה אומר בעל הסולם, שהחוליה הרגישה בכל התהליך, היא הקשר בין הרוחניות לגשמיות. מהכוח העליון נובע כל מה שנמצא במציאות. ומהו כל מה שנמצא במציאות? מה שמורגש על ידי האדם בתוכו. אבל אין זה אומר, שאם הכול נובע מהכוח העליון, משמע שהכוח העליון פועל בצורה נמרצת לעֵבר כל המצבים האלה של חומר הבריאה, של הרצון. אלא האור מתלבש ברצון ופועל בו בצורה גלויה, רק לפי השתוות הרצון אליו. כך הנשמה מגלה את עצמה ואת עולמה, ולגילויים שלה היא קוראת: ספירות, פרצופים, עולמות רוחניים.

וכאשר האור פועל בתוך החומר ללא השתוות הצורה של החומר אליו, לא מגלים את פעולות האור, וגם לא איך החומר מופעל על ידי האור. אלא מגלים רק את התוצאות המשניות, שנקראות גשמיוּת, המדעים של העולם הגשמי. והקשר בין שורשים רוחניים לענפים גשמיים אינו מורגש בנו, שנמצאים במדרגה התחתונה. רק אלה שנמצאים במדרגה העליונה רואים איך השורשים והענפים מתלבשים אחד בשני.

וההתלבשות הזאת היא לא התלבשות ישירה כמו זו שבין מדרגות רוחניות. ולא כפי שהפילוסופים חושבים, שהנשמה מתלבשת בגוף, שהרוחניות מתלבשת בגשמיות, פועלת מתוך הגשמיות. תפיסה זו של הפילוסופים היא המקור לכל הבעיות שלנו בעולם הזה, היא גורמת לאנשים לחשוב שיש קדושה בחפצים, שיש כוחות מיוחדים לחוטים אדומים, למים קדושים, ללחם קדוש, לפסלי בובות. אבל הרוחניות אינה מתלבשת בגשמיות. באף עצם דומם, צומח או חי, לא יכולה להיות קדושה.

הטעות הזאת נובעת דווקא מהמחשבה, שלרוחניות יש קשר עם גשמיות. אבל אין לה שום קשר. ולכן עד שאדם לא משיג רוחניות, אין לו שום מגע עם הקדושה, עם הכוח הרוחני, עם הופעת הבורא. ולכן כל הדתות, כל האמונות, גם האמונות הטפלות, שבמסגרתן האדם מתעסק עם חפצים שלהם הוא כביכול משייך קדושה, הם פסולים לגמרי על פי חוכמת הקבלה.

אין שום כוח רוחני, שמלובש בחומר גשמי. אלא אם כן מדובר בכוח פסיכולוגי, שעוזר לאדם להתקדם, להחזיק את עצמו, לנצל את הבעיות לתועלתו. כוח שכבר שייך להתגברותו הפנימית, מתוך אמונה שבכוחות עצמו הוא בונה משהו חשוב לו. אבל לא שהוא משנה את המציאות, ולא שרוחניות שהיא כולה על מנת להשפיע, יכולה להתלבש בגשמיות, שהיא כולה על מנת לקבל.

לכן, ההגדרה המדויקת של הרוחניות היא תכונת ההשפעה, שמשיגים אותה רק על ידי השתוות הצורה. ואת מה שלא נשיג על ידי השיטה הזאת של השתוות הצורה, לא נגדיר בשום שֵם ומילה. האיסור לדבר על רוחניות כצורה קיימת, הוא החוק הראשון שהמקובלים דואגים לקיימו.

במשך כל הדורות המקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה מתוך חשש, שיעשו ממנה פילוסופיה. כי אנשים התחילו ללמוד קבלה, לא בשביל לגלות את העולם הרוחני על ידי השתוות הצורה, לא בשביל להגיע למטרת הבריאה, אלא כדי להתפלפל פילוסופית במושגי הקבלה. משפת הקבלה ומכל מה שקשור בה, התחילו להרכיב ספרים של פלפולים כוזבים, שאין בהם שום אמת ממשית. ומהתופעה הזאת המקובלים חששו יותר מכל, ולכן הם הסתירו את חוכמת הקבלה.

וכמו שכותב בעל הסולם במאמר "עת לעשות", כעת, כאשר האנושות כבר לא מייחסת לספרי מיסטיקה ורוחניות שום ערך, והם כבר אינם נחשבים כמשהו אמיתי, אז מותר לגלות את חוכמת הקבלה. כי אפילו אם ינסו לעשות ממנה פלפולים פילוסופיים, הם כבר לא יפעלו על האנשים, כי אין לאן להמשיך הלאה מהם. אלא במהרה בימינו תתגלה הגישה, שמיועדת לשנות את האדם, לשפר בו את תפיסת העולם, שמתוך ההשגה האמיתית בעולמו, האדם יתקדם למטרת הבריאה[9].

ולכל הפלפולים לא תהיה אחיזה ולא כוח, כי האנשים לא ירצו בהם. הם רק ירצו להינצל מהמצב הקשה שישרור בעולם, ולא ירצו לחפש פילוסופיות להתפלפל בהן, אלא למצוא הצלה, תרופה, באיזו שיטה ממשית, שתעזור להם להחליף את מצבם, את העולם שבו הם נמצאים. ואז הם יתייחסו לחוכמת הקבלה בצורה הראויה לה - כשיטה, כאמצעי לשנות את האדם.

ולכן בזמננו אין מה לחשוש, שיקבלו את הקבלה כפילוסופיה. כי היום אין לאנשים רצון או חשק להתפלפל. העולם שלנו נמצא כבר במצב שהפלפול אינו מספק את האדם. כבר לא מדובר באותם זמנים של עביות קטנה, שבה יכלו לבנות כל מיני תיאוריות סתמיות ולהתגאות בהן. היום אף אחד לא שם לב לשני, אין גדולים וקטנים, הכול נגמר, הכול נמכר. ומתגלה כל הזוועה שגורמות החקירות הפילוסופיות, וכל הנבזות של האנשים עצמם, שמדברים גבוהה, אך בתכונות עצמם הם אפילו לא מתקרבים למה שהם אומרים.

היום הכול כבר התגלה ולא מושך אף אחד, אלא כולם מחפשים תרופה. לכן רק מי שידרוש תרופה מיידית, ייגש בסופו של דבר לחוכמת הקבלה. כך שאין שום חשש, ששוב יתחילו לבנות פסלי בובות קדושים, שכבר הגיעו לקיצן. לאנשים אין יותר אותה אמונה שבחפצים גשמיים תתגלה רוחניות. האמונות שהיה קל למכור להם בעביות הקטנה, שהתגלתה בדורות הקדומים, בזמננו אינן פועלות יותר.

הפריחה וההתעניינות הבוערת שעדיין קיימת באמונות האלה, הן רק כדי להבהיר יותר ויותר, שהן חסרות פנימיות וחסרות משמעות. לגלות את אפסותן, וכך הן ייעלמו מן העולם. האנשים מגלים מתוך הרצון לקבל שלהם, שגדל היום לעביות בבחינה ד', שהם לא יכולים להאמין יותר, שבכל החפצים האלה יש כוחות של קדושה, שיכולים לעזור להם. האנושות כבר מנוסה ויודעת, שבשום חפץ גשמי אין כוח רוחני.

________________________

[9] ראה הביאור על "עת לעשות" בעמ' 81.